נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן יז
בבית יוסף בטור הביא בשם הרשב"א דכתב להוכיח דבדיעבד אם ישבו העדים כשר דבירושלמי בגיטין פ"ז ה' א' גבי בודקין אותו לעדות אמר ר"ל זאת אומרת מעידין מיושב אלמא בדיעבד כשר ובחדושי הגהות שם כתב דבירושלמי שלפנינו ליתא להך זאת אומרת וגם הביא בשם הפ"מ מש"כ ע"ש:
ובאמת יש לדון בהוכחה הנ"ל דהא שם מייירי בחולה שלא יכול לעמוד א"כ יש לחלק בזה ע"פ מש"כ המהרש"ל בפסחים ד' פ"ח ע"א בתוס' ד"ה שה לבית כו' דלפירוש התוס' והר"נ בהא דשה לבית אבות לאו דאורייתא דהפי' הוא דכיון דלא שייך בקטן שימנה על הקרבן פסח ולא משכחת בי' תכוסו על השה ע"כ לא הוי בי' מצות למנוייו כלל ואין בו איסור שלא למנוייו וכה"ג אמרו בחולין ד' י"ז לר' ישמעאל דאסור בשר תאוה קודם שנכנסו לארץ דדוקא בהמה דחזי להקרבה אבל חיה דלא חזי להקרבה לא אסר רחמנא וה"ה כאן במה דכתיב ועמדו שני אנשים דמיניה גמרינן לעדים שיעמדו די"ל דזה אינו אלא באותן דיכולין לקיים מצוה ועמדו כו' אבל בחולה שאינו יכול לעמוד לא שייך בי' כלל הך מצוה דועמדו ולכן באותן שיכולין לקיים מצוה דועמדו שפיר י"ל דמעכבא בהו עמידה וע"כ יש לדון בראי' זו: (סעי' א') דבשעת במ"ד שניהם בעמידה לכתחלה כו' וכתב הסמ"ע ס"ק ה' דז"א אלא אסמכתא כו' וסמ"ע ס"ק ו' דאסור למעבד הכי והביא שיטת המרדכי בשם ראב"ש דעכשיו שאין סמוכים שרי כו' וכה"ג. כתב הט"ז והמגי' שם בשם הריב"ש דהעמידה אינו אלא מדרבנן וכן ישיבת הדיינין אינו אלא מדרבנן וגם אמרו שם בזה לשון אסור ע"ש ולכאורה יש להוכיח כשיטת הסוברין דז"א אלא מדרבנן דאי נימא דמה"ת אסורים לישב הדיינים א"כ קשה דאמאי אמרינן דבדיעבד דיניהם דין אם ישבו הדיינים הא כתבתי לעיל בחידושי לסי' א' סעי' א' ובסי' ה' דבמה דעברו ודנו בשבת ובלילה בבבל יש לדון בזה להכלל שכתב הר"נ בתשובה והובא במל"מ פ"ט ה' זכיי' ה' יו"ד דבמקום איסורא לא תקנו רבנן ונתבטל בזה אף בדיעבד להמעשה שעשו באיסור וגם כתבתי לעיל דמה דדנין האידנא בשליחותייהו דקמאי זהו רק מדרבנן:
ואי נימא דאסורים הדיינים מה"ת לכתחלה להושיב להעדים וכן להבע"ד וכן אסורים הדיינים מה"ת לכתחלה לעמוד א"כ קשה דאמאי הוי האידנא דיניהם דין אם עברו ע"ז. דהא במקום דיתעביד איסורא לא תקנו רבנן לתקנתם ויהי' בטל ממילא דיניהם אף בדיעבד דהא מצינו בזה לשון אסור ע"ש אכן אי נימא דז"א רק מדרבנן ומה"ת ליכא איסורא כלל אף בלכתחלה אתי שפיר מה דהוי דיניהם דין דהא המל"מ כתב שם לחלק בזה בין איסור תורה לאיסור דרבנן דבאיסור דרבנן אם הוא באופן שהי' יכול לעשות המעשה באופן שהי' מועיל מן הדין דאז אף אם הוא עכשיו במקום איסור דרבנן דמעשיו קיימין ע"ש ולכן ניחא מה דהוי בדיעבד דיניהם דין משום דהא הי' בידם לדון בהיתר ולישב וכן לעמוד להעדים ולהבע"ד ולשיטת התוס' בזבחים ד' ט"ז דס"ל דאף ישיבת הדיינים הוי מה"ת י"ל דבאמת הא לא ס"ל להכלל של הר"נ בתשובה הנ"ל כמש"כ המל"מ פ"ט ה' זכיי' שם אך במק"א כתבתי לדחות הוכחת המל"מ מהתוס' דשם. אמנם בעיקר הדבר שכתבתי לדון בזה להכלל של הר"נ:
יש לחלק ולומר דדוקא בדבר הרשות אמרינן דבמקום איסורא לא תקנו רבנן משא"כ במקום מצוה כמו הכא דהדיינים קא עבדי מצוה דבצדק תשפוט כו' ע"כ לא אמרינן הכא להך כללא ודוקא במה שעברו ודנו בשבת או בלילה כיון דבאותו העת לא נצטוו כלל לשפוט ע"כ הוי כמו שלא במקום מצוה משא"כ הכא במה שעמדו הדיינים דהא מצווים הם לשפוט ולישב ע"כ שפיר קרינן בזה דקעבדי מצוה ועיין בסוכה ד' ל' בתוס' ד"ה משום דה"ל כו' וקצרתי] והוי המצוה רבה מן החטא וכעין מש"כ התוס' בב"ק ד' צ"א ע"ב ד"ה אלא שציער כו' ובנזיר ד' ב' ד"ה ואמאי נאה כו' וכ"כ בתענית ד' י"א: ע"כ באמת אין זה דמיון כלל להך דינא של הר"נ הנ"ל ונדחה ראייתי הנ"ל וזה פשוט:
(שם בהג"ה) ועמידה ע"י סמיכה מקרי שפיר עמידה וכתב הסמ"ע ס"ק ו' דאם הדיינים והעדים נסמכים אסור למעבד הכי והב"ח חולק עליו וכ"כ הש"ך שם. ולי נראה להוכיח כהב"ח מהא דגיטין ד' ה' וכתובות ד' כ"א דשקיל וטרי הש"ס אי עד נעשה דיין או לא ובדרבנן לכ"ע נעשה דיין ומשמע אף לכתחלה וקשה איך משכחת לי' זה והא העד הוא בעמידה והדיינים הם בישיבה ולא מבעיא למ"ד דס"ל דאף בדיעבד מעכב זה וודאי קשה ואף להנך דס"ל דז"א רק לכתחלה עכ"ז קשה הא שם משמע דאף לכתחלה יש סברא לומר עד נעשה דיין ובדרבנן לדינא ג"כ עד נעשה דיין והא לא מצינו חילוק דבדרבנן לא יהי' הדין דדיינים בישיבה כו' דהא לא מחלקי כלל בזה אכן לשיטת הב"ח הנ"ל א"ש דמשכחת שפיר עד נעשה דיין ע"י סמיכה ויוצאים עי"ז הן הדיינים והן העדים ואחר כותבי זה ראיתי בטורי אבן בחי' לר"ה ד' כ"ה שהקשה כן ויש לדון בדבריו אמנם לשי' הב"ח הנ"ל א"ש בפשיטות: (שם סעי' י"ב בהג"ה) בע"ד שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו ע"פ הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע כו' ועי' בסמ"ע וש"ך שם והנתיבות ס"ק ב' כתב דאף אם לא הוציא הדיין עדיין הממון וחוזר וטוען לפני ב"ד שמה שתבע מקודם פחות הי' בטעות דיכול לחזור ולטעון והב"ד פוסקין לו המותר כו' דהכא אינו אלא ספק מחילה כמו שכתב הש"ך. ע"כ נאמן לומר שהי' מחמת טעות וראי' דהא בב"מ ד' ס"ו גבי מוכר דשלב"ל או באסמכתא דייק מיני' דמחילה בטעות הוי מחילה ונאמן לומר שמחל בטעות ולא מחזקינן לי' שידע הדין ומחל ונאמן לומר שבטעות מחל רק הש"ס מסיק דבזביני מחילה בטעות הוי מחילה ועי' בתוס' שם הטעם והכא לא שייך זה וק"ו הוא מה התם שנתן לו כבר כו' והש"ך לא כתב כן רק אם אינו טוען כלום שהי' מחמת טעות בדין כו' עכ"ל הנתיבות:
סימן יז
ענף א:
ולענ"ד יש לחלק ע"פ מה דמצינו בתוס' ב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לו לשם מתנה כו' אבל בערכין ד' כ"ט גבי המוכר שדהו בשנת היובל עצמה דאמר שמואל מעות חוזרין ליכא למימר אדם יודע שאין מכר ביובל דאין זה פשוט דהא אמר רב מכורה ויוצאה עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' בערכין ד' ל' ע"א ד"ה דילמא אינה מכורה כו' וכה"ג מצינו בח"מ סי' מ"ב סעי' ט' גבי הא דלא אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה אלא היכא דאין השטר בטל לגמרי כו' והיינו בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה וודאי נתבטל השטר עכ"ל:
וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ב דדוקא היכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה משא"כ היכא דליכא פלוגתא כלל אין לומר שהנותן טעה בכך ומפרשינן דאמר בלשון המועיל ומוציאין ממון עי"ז ע"ש ומה דהקשה התומים שם ס"ק ל' מהא דסי' ל"ט סעי' י"ב הי' כתוב בשטר הודה בפנינו ואין חתומים בו אלא שניים חוששין שמא שנים היו וטעו שהודאה בפני שנים הוי הודאה כו' י"ל דשא"ה כיון דשמואל ס"ל שניים שדנו דיניהם דין וי"ל דס"ל דלא לחלק בין אודיתא לדין וכמש"כ התוס' בסנהדרין ד' ג' וד' ל' וב"ב ד' מ' דדלמא רבנן דרב אשי כשמואל ס"ל אף באודיתא יע"ש ועי' בסי' ג' בש"ך ס"ק א' שיטת הרמב"ם בזה וסעי' קטן ה' בשם הב"ח דלענין קידושין יש להחמיר כהסוברים כשמואל יע"ש ובאו"ת שם וגם שא"ה כיון דלא חתימי שם אלא שניים חיישינן שטעו וכמש"כ הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל"ו יע"ש וקצרתי בכ"ז: וכעין זה כתבו התוס' בסנהדרין ד' נ"ג ד"ה הא לית לי' קידושין כו' דכ"ע מודו דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כמבואר בפ"ק דב"מ אדם יודע שאין קידושין תופסים באחותו משמע דליכא מאן דפליג כו' עכ"ל התוס' אלמא כדברי הש"ך הנ"ל דאם הי' חולק בדבר אף דאין הלכה כאותו דעה מ"מ י"ל דטעה בזה אך כיון דכ"ע מודו בזה ע"כ אין לומר דטעה בזה וכ"כ הר"נ פ"ק דקידושין ועי' בתשובת רע"א זצ"ל סי' רי"ב ועי' בגיטין ד' נ"ה דטעי בדר' ירמי' ובימבות ד' כ"ט ברש"י ד"ה דערוה דר"ש כו': ולכאורה יש להעיר במש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב הנ"ל גבי לשון אתן כיון דליכא למ"ד דמהני ע"כ אין לומר שהנותן טעה בכך הא מצינו בגיטין ד' מ' ע"ב בלשון אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכ"א לא קנה והלכה כחכמים כדאיתא בסי' רמ"ה והא כיון דר"מ חולק וס"ל דאף לשון אתן מהני א"כ זה דומה למש"כ התוס' בסנהדרין הנ"ל דאם הי' אומרים דר' יהושע ס"ל דקידושין תפסי בחייבי כריתות א"כ לא שייך לומר אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו הא יש לומר כן בהך לשון אתן דכיון דר"מ ס"ל דמהני לשון אתן ע"כ טעה בזה ואפשר לחלק דשאני מקודם חתימת הש"ס דיכול אמורא להכריע בין פלוגתת תנאים וגם עדיין לא נפסקה הלכה בפשיטות איך הלכתא ע"כ שפיר י"ל דטעי דלמא הלכה כר' יהושע דקידושין תופסין בחייבי כריתות וכה"ג:
משא"כ האידנא דכבר איפסיקא הלכתא כחכמים דלשון אתן לא מהני ע"כ לא שייך לומר דטעי בזה אבל בפלוגתת הפוסקים כיון דמצינו חד דיעה דס"ל כן אף דרוב פוסקים לא ס"ל כן מ"מ שייך לומר דטעי בזה וכה"ג חילקו הפוסקים בדיני תפיסה לחלק בין תיקו ובין פלוגתת הפוסקים וקצרתי ולפ"ז יש לחלק בנידון ראיות הנתיבות לנ"ד מהא דב"מ ד' ס"ו גבי מוכר דשלב"ל ואסמכתא כנ"ל דיש לחלק דשא"ה כיון דכמה תנאי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכן רב הונא ס"ל כן כמבואר כ"ז ביבמות ד' צ"ג וקידושין ד' ס"ב ובשארי דוכתי א"כ זה דומה למש"כ התוס' דאי ר' יהושע ס"ל דקידושין תופסין בחייבי כריתות ע"כ י"ל דטעי בזה אף דאין הלכה כן וה"ה באסמכתא דהדרא ארעא והדרי פירי דהתם דהא מבואר שם דר' יוסי פליג וס"ל אסמכתא קני וע"כ אף דרבנן פליגי עליו וס"ל אסמכתא לא קני וכן קי"ל לדינא עכ"ז כיון דמצינו לחד תנא דס"ל כן ע"כ יש לומר דטעה בזה כנ"ל:
ולכן מהימן לומר דטעי אם אומר ברי דטעיתי אבל במה דלא מצינו פלוגתא כלל בזה יש לומר דאף דטוען ברי לא מהני משום דזה מקרי אין הדעת טועה דב"מ ד' ס"ג ע"ב דאמרינן מתנה הוא דיהב לי' וכמו הא דב"מ ד' ט"ו גבי מקדש אחותו דהוי מעות מתנה וכמש"כ התוס' כנ"ל ואף דיש לחלק קצת דשא"ה דהוי בתר נתינה דבנתינה מידק דייק עכ"ז ראיות הנתיבות נדחה. וכיון דנדחה ראיות הנתיבות ע"כ מסברא יש לומר דאף דאומר ברי לי דטעיתי עכ"ז לא מהימן להוציא מן המוחזק כיון דהוי ספק מחילה ולא שייך בזה לדון א"י אם פרעתי לשיטת הסוברים דבלא ה"ל למידע פטור אף דה"ל א"י אם פרעתי וכדעת המל"מ והובא בנתיבות סי' ע"ה ע"ש וכמו דמוכח מהעיר שושן בסי' ע"ה סעי' ט' ע"ש וכן מצינו בסי' רל"ב סעי' ב' בסמ"ע ס"ק ח' גבי אין הדעת טועה דשיטת הגהות מרדכי דאף דהנותן אמר ברי לא מהימן להוציא מן המוחזק. ואף דרי"ו חולק שם מ"מ ספיקא דדינא היא ואין מוציאין מן המוחזק כיון דנולד לנו ספק שמא מחל ואף דיש לחלק דשאני בתר נתינה דמיידק דייק ועכ"ז מסברא בעלמא קשה להוציא מהמוחזק כנ"ל ועי' בח"מ סי' פ"א בש"ך ס"ק נ"ו שהעלה בהודה מעצמו לפני ב"ד יכול לחזור בו ולומר טעיתי אע"ג דלית לי' מיגו וכ"כ שם בס"ק סמ"ך ולפ"ז י"ל בנ"ד כיון דעיקר הטעם מה דנסתפקנו במחילה משום דלא תבעו אלא הפחות א"כ לא עדיף מן הודה בפי' ועכ"ז כיון דהודה מעצמו נאמן לומר טעיתי בלא מיגו וכ"כ בנ"ד ולפ"ז הדעת נוטה כהכרעת הנתיבות הנ"ל. אך התומים חולק שם ומסיק כהמחבר שם סעי' כ"ב דבהודה מעצמו בב"ד אין נאמן לומר טעיתי וע"ש בנתיבות ולפ"ז קשה להוציא מהמוחזק בנ"ד ועי' בש"ך סי' רל"ב ס"ק ב' ולפ"ז אתי שפיר מה דאמר רבא לרוניא זיל פייסי' במאי דאיפייס ואי לא דאיננא לך כרב הונא אליבא דר' יוסי והקשה הסמ"ע הלא אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבעו התובע כו' אבל לפמש"כ אתי שפיר די"ל דכוונת רבא הוא כן דא"ל זיל ופייסי' במה דאיפייס שתשתדל לפייסו כדי דלא יחזור בו רבינא ולומר טעיתי משום דאם לא תשתדל לפייסו א"כ כשלא יתפייס אז ממילא יחזור בו רבינא ויאמר טעיתי בדין ויהי' נאמן ע"כ הזהירו שישתדל שיתפייס ולא יחזור בו משום דהא התם יש פלוגתא אם דמי קנים בזול או הכל לפי מה שגדר כמבואר שם בסוגיא וכיון דהוי פלוגתא בזה אף דקיי"ל דהלכה הכל לפי מה שגדר עכ"ז מהימן לומר טעיתי בזה כנ"ל וע"כ נדחה מש"כ הסמ"ע להוכיח מהתוס' דב"ב הנ"ל דמותר או חיוב לדיין לומר אם לא תציית אכוף אותך לשלם כולו ולפמש"כ י"ל דאינו ראי' מהתם דשא"ה דהוי פלוגתא בזה וע"כ שפיר קאמר לי' דאם אומר ברי לי דטעיתי נאמן משא"כ היכא דלא הוי פלוגתא כלל בזה י"ל דלא מהימן אף אם יאמר טעיתי כנ"ל:
ועפ"ז יש להעיר בכתובות ד' נ"ח ע"ב דקאמר ר"ל לא תימא טעמא דר"מ משום דקסבר אדם מקדיש דשלב"ל אלא טעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כו' כיון דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' וקשה הא יש לחלק דשאני בערך פחות מבן חודש דלית בי' שום פלוגתא כלל ע"כ שפיר אמרו בערכין ד' ה' אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש כו' משא"כ גבי מקדיש דשלב"ל דכתב רש"י הכא די"ל בי' אדם יודע שאין אדם מקדיש דשלב"ל כו' והא כיון דמצינו לכמה תנאי אף זולת ר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כמבואר ביבמות ד' צ"ג וקידושין ד' ס"ג ע"כ יש לומר דטעי בזה וכמש"כ התוס' לחלק כנ"ל בב"מ ד' ט"ו כנ"ל. ואפשר לומר דכיון דמסיק הש"ס התם בכתובות מההיא אין מהא ליכא למשמע מינה ע"כ י"ל דכוונת הגמ' אם לא הי' תנאים אחרים בברייתות דס"ל כן אך הא דהמותר ר"מ אומר הקדש לבדו ליכא למשמע מינה לחודה ומצאתי בשיטה מקובצת לכתובות ד' הנ"ל דהרגיש בזה:
סימן יז ענף ב:
ובעיקר הך דא"ל רבא לרוניא זיל פייסי' במאי דאיפייס וא"ל דאיננא לך כרב הונא. דהקשה הסמ"ע הלא אסור לדיין לפסוק יותר ממה שתבעו התובע ומסיק דבתורת קנס א"ל ובאמת זהו דוחק לומר להוציא ממון בתורת קנס וע"כ נלע"ד בזה ע"פ שיטת המרדכי פ"ב דב"מ המובא בסי' י"ב סעי' ב' בהג"ה בשם יש חולקים דס"ל דיכולים לכוף על לפנים משורת הדין ודיעה קמייתא פליגי שם וס"ל דאין יכולים לכופו אע"פ שנראה להם שהוא מן הראוי יע"ש וי"ל דהיכא דחייב לשלם מצד לצאת ידי שמים כ"ע מודו דהרשות בידם לכוף ע"ז היכא שנראה להם לעשות כן דהא שיטת כמה פוסקים דבכל חיוב לצי"ש מהני תפיסה כמבואר בתשובת שבות יעקב המובא באו"ת סי' כ"ח ס"ק ד'. וכמש"כ השער המלך ה' עבדים פ"ה ה' ז' לפי שיטת הראב"ד והחינוך גבי אבק ריבית ועי' במחנה אפרים ה' מלוה ולוה דיני ריבית סי' ט"ז וקצרתי ולשיטת הסוברים דמהני תפיסה בחיוב לצי"ש י"ל דיכולים לכוף אותו ע"ז במקום שנראה להם כך כיון דלאחר שיתפוסו את הממון להתובע יהי' זוכה בו מצד הדין דהא אי תפס לא מפקינן מיני' ועי' בקצה"ח סי' ל"ב ס"ק א' שכתב לחלק בין חיוב לצי"ש לשלם ובין היכא דיש עליו עונש בד"ש וכבר הקדימו בזה בתשובת חכם צבי סי' קל"ח ע"ש. וכמש"כ דיש לחלק בין חיוב לצי"ש ובין היכא דאין עליו חיוב לצי"ש רק מצד לפנים משורת הדין וע"כ י"ל דמקום דחייב לצי"ש דכ"ע מודו דהרשות בידם לכופו ע"ז במקום שנראה להם ואפושי פלוגתא לא מפשינן וכש"כ להיש חולקים הנ"ל ונקדים מה דכתבתי במק"א בענין מה דאי' בב"ק ד' קי"ח דספק בפרעון אף דשניהם טוענים שמא חייב לצי"ש וכדקיי"ל בסי' ע"ה או במקום ברי ושמא אף בספק בחיוב חייב לצי"ש וכתבתי להסתפק היכא דהנתבע טוען שמא במקום דלא הוי למידע אם חייב לצי"ש במקום ספק בפרעון, וכתבתי להוכיח מהא דב"ב ד' ל"ו דהנהו עיזי דאכלי חושלא אתא מרי' תפסינהו אמר אבוה דשמואל יכול לטען עד כדי דמיהן דאי בעי אמר לקוח בידי והתם הא הנתבע טוען שמא כדמשמע וגם לא ה"ל למידע ואי נימא דמהני תפיסה בכל חיוב לצי"ש כנ"ל להסוברים כן א"כ ל"ל לומר בהנהו עיזי דאכלי חושלא דמהימן מצד מיגו דלקוח הא בלא"ה מהני מצד דהמזיק טוען שמא א"כ ממילא מהני תפיסת התובע כיון דבמקום ברי ושמא אף בספק בחיוב ג"כ חייב לצי"ש א"כ הא התובע טוען ברי והנתבע טוען שם שמא [וכמש"כ הראשונים בהני עיזי דאכלי חושלא דהמזיק טוען שמא ועי' באו"ת סי' ע"ב ס"ק ל']:
וחייב לצי"ש ע"כ ממילא מהני תפיסה וע"כ מוכח מזה דהיכא דלא ה"ל למידע פטור לצי"ש וע"כ לא הי' מהני תפיסה התם כיון דהמזיק לא ה"ל למידע אם הזיקו העיזי אך משום מיגו מהימן כ"ז כתבתי במק"א בארוכה ובוודאי אין לחלק בין ברי ושמא בספק חיוב לבין שניהם טוענים שמא בספק פרעון לענין חיוב לצי"ש ובני יקירי מו"ה צבי נ"י אמר בזה דעיקר החילוק בין ה"ל למידע ובין לא ה"ל למידע מבואר בתוס' ב"ק ד' מ"ו ע"א ד"ה דאפילו ניזק אומר ברי כו' ובתוס' ב"ב ד' קל"ה ד"ה אביי אמר כו' וכתובות ד' י"ב ע"ב ד"ה ר"ה ור"י אמרי חייב כו' אבל לרבא דמוכיח התם בב"ב ד' קל"ה דזאת אומרת מנה לי בידך כו' [וגירסת הש"ס דילן דרבא קאמר הכי ועי' בתוס' גיטין ד' כ"ו ד"ה התם כדקתני טעמא כו'] וכן לאביי דמדחה התם דשא"ה דכמנה לאחר בידך דמי מבואר בתוס' ב"ב שם דס"ל דאין לחלק בין ברי ושמא גרוע לברי ושמא טוב א"כ לפי שיטת רבא דס"ל דאין לחלק בין היכא דה"ל למידע ובין היכא דלא ה"ל למידע ע"כ י"ל דכמו דבמקום ספק פרעון חייב לצי"ש בשניהם טוענים שמא במקום דה"ל למידע דה"ה בספק פרעון ומחילה אף דלא ה"ל למידע כיון דהוי חזקת חיובא דחייב לצי"ש ויש לעין מזה בשבועות ד' מ"ז וב"ק ד' מ"ו תוס' ד"ה דאפילו ניזק כו' ובש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א וקצרתי:
ולפ"ז י"ל היכא דהתובע תבעו בפחות ממה שמגיע לו ונולד לנו ספק אם ידע הדין שמגיע לו יותר אך מחלו או דטעה בדין והוי מחילה בטעות דלא מהני לכ"ע היכא דלא ידע דמחיל כמבואר בב"מ ד' ס"ז א"כ מספק אין להוציא מהמוחזק כיון דהתובע אינו טוען ברי דטעיתי והנתבע מסופק אם מחל לו והוי כשניהם טוענים שמא אף בספק במחילה ג"כ פטור כמו בשניהם טוענים שמא בספק פרעון דפטור אך לצי"ש חייב משום דאתחזק חיובא עליו מקודם דמחלו [ויש לדון בזה ע"פ מה דקיי"ל בכ"ד דמחילה הוי טענה גרוע ואינו נאמן רק ע"י מיגו וכמש"כ הקצה"ח בסי' רכ"ז ס"ק ו' גבי ספק אם בא לידו כעין מכר זה שכתב הסמ"ע שם ס"ק כ' לדון בזה דהוי ספק מחילה והוי טענה גרוע כו' ע"ש ובמק"א הארכתי בזה הרבה ובהא דסי' פ"ח סעי' י"ז תבעו חטים והשיב שא"י אם חטים או שעורים כו' לשיטת הסוברים דמשום מחילה נגעו בי' וקצרתי וחייב לשלם לצי"ש או דמחוייב לחקור לכה"פ אם טעה התובע או לא:
אך לדידן דקיי"ל לחלק בין ה"ל למידע ובין לא ה"ל למידע וכמש"כ התוס' בכ"ד ודלא כשיטת רבא ואביי דב"ב ד' קל"ה הנ"ל ע"כ בנ"ד דהנתבע ה"ל ספק במחילה דלא ה"ל למידע ע"כ י"ל דבכה"ג אינו חייב לצי"ש ואף דקיי"ל בב"ק ד' קי"ח דבספק בפרעון חייב לצי"ש עכ"ז י"ל דשאני היכא דלא ה"ל למידע אבל לרבא דס"ל שלא לחלק בין היכא דה"ל למידע ובין היכא דלא ה"ל למידע ע"כ כמו דהיכא דה"ל למידע מצינו בב"ק דחייב לצי"ש במקום דהוי חזקת חיוב אף דשניהם טוענים שמא ה"ה במקום דלא ה"ל למידע חייב לצי"ש ע"כ שפיר יש לומר בכוונת רבא דא"ל לרוניא זיל פייסי' וא"ל דאיננא לך כרב הונא:
היינו דאם לא תרצה לשלם לו כפי הפחות אזי הרשות בידינו לקונסו שישלם כולו דהא לצי"ש מוטל עליו חיוב לשלם כולו דהא מקודם דתבע רבינא לרוניא כפי הפחות הי' מוטל עליו חיוב לשלם לרבינא כפי מה שגדר רק מצד מה שתבע ממנו הפחות דנולד אז ספק מחילה כנ"ל א"כ הוי אתחזק חיובא דחייב רוניא לצי"ש לשלם כולו מצד חזקת חיוב ואף דלא ה"ל למידע אם מחלו מ"מ חייב לצי"ש לשיטת רבא כ"ז דלא שמע מפי התובע דמחלו ומחוייב לחקור אח"ז וע"כ שפיר קאמר רבא דלטעמי' אזיל דאי לא דאיננא לך כרב הונא משום דמוטל על רוניא חיוב לצי"ש ע"כ רשות בידינו לקונסו ולכופו לשלם כולו כמו שנתבאר דבמקום דחיוב לצי"ש עליו רשות בידינו לכופו לשלם וכשיטת המרדכי הנ"ל וגם י"ל דבכה"ג כ"ע מודו כנ"ל: ואף דאיכא לברורי דשמא מחלו מ"מ בכה"ג דאינו ציית אינם מחוייבים ב"ד לברר זה:
וכ"ז הוא לשיטת רבא אבל לדידן דס"ל לחלק בין ה"ל למידע ובין לא ה"ל למידע וע"כ אף במקום חזקת חיוב ג"כ פטור לשלם אף מידי שמים כיון דטוענים שמא וע"כ אין בידינו לכופו ולקונסו לשלם כולו כיון דלא ה"ל למידע אם התובע מחלו או לא ושפיר נכונים דברי הרמ"א דלא סיים בלשונו ואי לא יציית יקנסו אותו לשלם כולו משום די"ל דלדינא לדידן אין רשות בידינו לקונסו לשלם יותר מכפי שתבע ממנו כיון דפטור משום ספק מחילה והממע"ה ואין עליו חיוב לצי"ש כנ"ל ואתי שפיר דברי הרמ"א ע"כ דברי בני היקר שיחי':
סימן יז ענף ג:
ולכאורה יש להעיר בכ"ז מהא דב"מ ד' קט"ז ע"א דמקשה הגמ' ואביי לית לי' הך סברא דנאמן בכדי דמיהן מ"ש מהנהו עיזי דאכלי חושלא דא' אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. הא לשיטת אביי דס"ל שלא לחלק בין ה"ל למידע ובין לא ה"ל למידע כמש"כ התוס' בב"ב ד' קל"ה וכמש"כ כנ"ל י"ל דלכן מהימן לטעון בהנהו עיזי דאכלי חושלא משום דהא התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא ואף דמוכח דס"ל לאבוה דשמואל דלא כאביי דס"ל בב"ב דמנה לי בידך והלה אומר א"י דחייב דאי הוי ס"ל כאביי בזה א"כ ל"ל למימר דנאמן לטעון כדי דמיהן. הא אף ביותר מכדי דמיהן נאמן הניזק מצד דטוען ברי והמזיק טוען שמא, וברי ושמא ברי עדיף לשיטת אביי וע"כ מוכח דבזה לא ס"ל לאבוה דשמואל כוותי' אבל לענין לצי"ש י"ל דלשיטת אביי' אף מאן דס"ל ברי ושמא חזקת ממון עדיף. מ"מ חייב לצי"ש אף היכא דלא ה"ל למידע א"כ לשיטת אביי קשה דמאי מקשה הש"ס והכא בב"מ קאמר הש"ס במימרא דאבוה דשמואל דיכול לטעון עד כדי דמיהן ולא סיים כמו דסיימו בב"ב ד' ל"ו דיכול לטעון כדי דמיהן במיגו דלקוח:
ואפשר לומר דהכא בב"מ נקטו כן בקצרה כדרך סוגיות הש"ס בכ"ד ועיקר סמיכתם על מה דמסיק הש"ס בב"ב דיכול לטעון במיגו דלקוח ומה שהוכחתי לעיל מראי' זו, יש לדחות ע"פ מש"כ הר"נ בשבת ר"פ כ"ג גבי הלואת יו"ט לא ניתנה ליתבע דאי תפיס תפיס ואי אזיל אידך ותפיס מיני' לא מפקינן מיני' רק תפס מעות שאני ע"ש ע"כ שפיר יש לומר דמן לשון דיכול לטעון עד כדי דמיהן דקאמר משמע דנאמן לגמרי ואף דאזיל אידך ותפס מיני' מפקינן מיני' בע"כ זהו רק משום מיגו דלקוח דאל"כ הא מהני תפיסת חבירו כנ"ל וא"ש הא דב"מ ומ"מ שפיר כתבתי לעיל לחלק בין ה"ל למידע ללא ה"ל למידע לענין חיוב לצי"ש מצד הסברא וראיות אחרות וקצרתי ונתבאר לנו דהיכא דלית בי' פלוגתא כלל ותבע בפחות ממה שמגיע לו אף שטוען ברי דטעיתי ולא ידעתי הדין דקשה להוציא מהמוחזק וכדמצינו בב"מ ד' ט"ו דאמרינן דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה אבל במה דמצינו בי' פלוגתא קצת אף דלא קיי"ל כהחולק וכבר איפסיקא הלכתא דלא כהך דעה עכ"ז כיון דמצינו קצת חולק בזה י"ל דטעה וס"ל כוותי'. וכמש"כ התוס' להוכיח דכ"ע ס"ל אין קידושין תופסין באחותו דאי הי' ר' יהושע חולק בדבר לא היו אומרים בזה אדם יודע כו' אף דהלכתא כרבנן דלא ס"ל כר' יהושע וכנ"ל וע"כ כה"ג נאמן לומר דטעה ומוציאין מהמוחזק וכמו הא דערכין ד' כ"ט דהמעות חוזרין: