נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן טז
(סעי' ד') ואם טען זה בוודאי שיש בו זכות והוא יודע ה"ז נשבע היסת והקשה השער משפט כיון דעיקר החיוב להראות שטרו משום זכות שיש לו בו דזהו משום חיוב השבת אבידה א"כ קשה דהא מבואר בתשובת הריב"ש סי' שד"ם ובסי' פ"ז סעי' ל"ד ברמ"א דאם טען שנתן לו כפו ליתן לו מתנה והוא כופר פטור מן השבועה והטעם הוא כיון דהשבועה אינה כמו שעבוד או קנין רק משום מצוה הוא דכופין ע"ז וכמש"כ הש"ך שם ס"ק פ"א א"כ לפ"ז אמאי חייב כאן שבועה ונשאר בצ"ע:
סימן טז ענף א:
ובאמת יהיה מזה סיוע למש"כ האו"ת בסי' פ"ז ס"ק כ"ט והקצה"ח שם ס"ק ל' דעיקר הטעם מה דאין נשבעין התם הוי משום דכיון דנתן ת"כ שייך בזה לומר מיגו דחשיד על הת"כ חשוד על השבועה אבל באמת גם היכא דליכא שעבוד כלל ג"כ משביעינן דהא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא א"כ הא דיורדין לנכסיו זהו משום כפיי' על קיום מצוה דפריעת בע"ח ואפ"ה משביעין וכמש"כ הקצה"ח והאו"ת שם ואפשר לומר דהא דכתב הש"ך שם וכן כתב שם בשם תשובת מהר"ם והריב"ש הנ"ל דכיון דליכא שעבוד אין נותנין שבועה:
די"ל דזה תלוי באמת בהך פלוגתא אי ש"ד או לא דלמ"ד של"ד בע"כ מוכח דאף היכא דליכא שום שעבוד כלל מ"מ כיון דיש בע"ד התובע זכות ממון שלו מחבירו דמשבעינן אבל למ"ד ש"ד א"כ אינו מוכח מהתם על היכא דליכא שעבוד דיתנו שבועה. די"ל באמת דהתורה לא חייבה שבועה רק היכא דיש להבע"ד התובע זכות שעבוד אף מקודם דמחייבין לו הב"ד ומנלן על היכא דליכא שעבוד נכסי ואפשר לומר דזהו טעם דמ"ד דס"ל ש"ד דמש"כ הרשב"ם בסוף ב"ב לומר בטעמו משום יוציא אליך העבוט כבר הקשו התוס' וש"פ ע"ז וע"כ י"ל דלכן ס"ל להך מ"ד דש"ד משום דיליף לי' זה מהא דחייבה התורה שבועה במודה במקצת במלוה וס"ל להך סברא שכתבו דבמקום דליכא שעבוד אין משביעין:
וכיון דלדינא נקטו רוב הפוסקים דש"ד ע"כ שפיר כתבו לדינא דהיכא דליכא שעבוד או קנין רק משום מצוה דלא משבעינן ואף דהש"ך ס"ל בריש סי' ל"ט דמסתברא כשיטת הסוברים דשל"ד עכ"ז הא סיים שם דהוי ספיקא דדינא אי ש"ד או לא ע"כ שפיר כתב דאין משביעין במקום דליכא שעבוד נכסי משום דאין מחייבין שבועה מספק והא דנותנין שבועה אם אין לו קרקע ואדרבה עיקר חיוב שד"א הוא באין לו קרקע כמש"כ התוס' בב"מ ד' ד' ע"ב ד"ה אין נשבעין כו' ואף דמטלטלי לא משתעבדי ורק משום מצוה יורדין לגבות ממטלטלין עכ"ז י"ל דהא מה"ת אף מטלטלי משתעבדי כמש"כ הרשב"א והובא בקצה"ח ריש סי' ל"ט ומה"ט אמרו בסי' ק"ד סעי' א' דיש דין קדימה לבע"ח מוקדם נגד בע"ח מאוחר לכתחלה וע"כ הטעם הוא משום דבזה אוקמינן על דין תורה ועיין בסמ"ע שם. וה"ה י"ל דלכן נותנין שבועה משום דמוקמינן בזה על ד"ת כיון דמה"ת מטלטלין משתעבדי וע"כ מקרי זה התביעה כדין תביעת שעבוד דנותנין שבועה בזה כן י"ל לכאורה בזה:
אכן באמת הא מצינו ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"א באומר מנה לי בידך מריבית קצוצה כו' דחייב ש"ה וכן ס"ל להרמב"ן והרשב"א שם אף דס"ל להרמב"ן והרשב"א ש"ד כמש"כ הש"ך בשמו בריש סי' ל"ט וגם הא ס"ל להמחבר ביו"ד סי' קס"א סעי' ה' דאין יורדין לנכסיו בחוב ריבית כשיטת הראשונים. אלמא דאף דס"ל ש"ד וכן הוא שיטת הבית יוסף דש"ד ואפ"ה ס"ל דגם היכא דליכא שעבוד נכסי אין פוטרין אותו משבועה. וכן בהא דזכות יש לי בידך דשיטת הרמב"ם הוא דמחייבין ש"ה וכמו שפסק המחבר כאן והא שיטת הרמב"ם דש"ד אלמא דאין זה הכרח להא דש"ד וע"כ מוכח כמש"כ האו"ת והקצה"ח שם טעם אחר במה דאין נותנין שבועה על טענה דנתן לו ת"כ ליתן לו מתנה ומה דהקשה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק למ"ד שם דהא גם בנתן לו ת"כ יכולין לומר שמא מלוה ישנה כו' ולא הוי חשוד כו' ונשאר בצ"ע. ונ"ל דזה אינו קשה משום דבנתן לו ת"כ ליתן לו מתנה עובר מיד על הת"כ כשתבעו חבירו וכעין הא דסי' ע"ג סעי' ו' ואף דהתם מיירי בקבע לו זמ"פ מ"מ נראה דה"ה בלא קבע לו זמ"פ ג"כ הזמ"פ הוא מיד בעת שתבעו לו וכמו הא דסי' מ"ב סעי' ט' ובש"ך שם ס"ק י"ט דבלא קבע לו זמ"פ צריך לפורעו בזמן הבא ראשון דאל"כ הא בטל הענין לגמרי דאיזה זמן תתן לו וכה"ג מבואר בר"ה ד' ו' דצדקה חייב עלה לאלתר כו' וביו"ד סי' רנ"ז סעי' ג' דבתבעו הגבאי עובר מיד [ועיין בב"ק ד' פ' וביו"ד סי' רי"ט ובתשובת הריב"ש סי' של"ה ובמהרי"ט ח"א סי' קל"א ובנדרים ד' ג' ע"ב ע"כ ה"ה הכא מיד דתבעו הבע"ד עובר ע"כ שפיר מקרי חשוד משום דגם זה מקרי ליתא בתקנתא דחזרה וא"ש ואף מורי היתירא לא שייך בזה דזהו ידוע לכל כן י"ל בזה לפי סברת האו"ת והקצה"ח שם:
סימן טז ענף ב:
אך לענ"ד נראה פשוט לחלק די"ל בכוונת המהר"ם והגהות מיימוני והרמ"א דכתבו בסי' פ"ז דאין נותנין שבועה על תביעת ת"כ משום דאין שבועה על שבועה די"ל דוקא היכא דהמצוה הוא לשלם לחבירו החוב מצד דהתורה חסה על ממון חבירו כמו בחוב גזל דמצינו בב"ק ד' קי"ט דכל הגוזל כאלו נוטל נשמתו וכן מצינו בב"ב ד' פ"ח דקשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה מהא דנפש כי תחטא ומעלה מעל כו' ושם קאי ג"כ על תשומת יד דהלואה ואף דהתם קאי על יחד לו כלי כמבואר בב"מ ד' מ"ח עכ"ז אין סברא לחלק בזה דהא מצינו כמה מאמרי חז"ל גם בהלואות וכה"ג דהתורה חסה על ממון התובע ומשום תיקון העולם ומה"ט נעשה הדיין שותף להקב"ה מפני שמעמיד העולם כמש"כ הטור בח"מ סי' א' ולהביא בזה המאמרים תקצר היריעה מהכיל ע"כ י"ל דוקא היכא דעיקר המצוה הוא בשביל דהתורה חסה על התובע שלא יאבד ממונו כמו בהשבת הריבית והשבת אבידה וכה"ג אף אם הוא במקום דליכא שעבוד נכסי מ"מ חייבה התורה שבועה לברר האמת וזהו הכל מצד דחסה התורה על ממון התובע אבל בנתן ת"כ ליתן לו מתנה דבזה אין החיוב עליו לקיים הת"כ שלו מצד דהתורה חסה על ממון חבירו דהא אף בנתן ת"כ ונשבע על שארי ענינים שאינו של ממון ג"כ מחוייב לקיים ע"כ אין דינו כממונא אלא ככל האיסורים דליכא שבועה כלל בזה משום דליכא בע"ד לפנינו וה"ה בזה אף דאיכא בע"ד התובע לפנינו מ"מ כיון דאין זה שייכות מצד ממון חבירו ע"כ הוי דינו כמו כל האיסורים דאין משביעין לו על הספק ודוקא על מה שבין אדם לחבירו מצינו חיוב שבועה: וע"כ אתי שפיר מה דכתב הרמ"א בסי' פ"ז דאין נותנין שבועה על שבועה דשאני השבת אבידה וחיוב השבת חוב ריבית דנשבעין ע"ז משום דהא זהו עיקרו מצד ממון התובע ואף שבדברי הש"ך דסי' פ"ז קשה להעמיס כן מ"מ בדברי הראשונים דשם יש לפרש כן וגם בדברי הש"ך יש מקום לפרש עפ"ז וע"כ לא סתרי דברי השו"ע אהדדי ועפ"ז יש ליישב מה דיש להקשות במה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"א על מש"כ המחבר שם האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית כו' משביעין היסת וכתב הרמ"א דיש חולקין וקשה דהא בח"מ סי' ע"ה סעי' ח' כתבו דהאומר מנה לי בידך שגזלתני דחייב ש"ה כו' דאע"ג דלדברי התובע חשוד הוא כו' כמש"כ הש"ך שם ס"ק כ"ד ולא הביא הרמ"א ליש חולקין הנ"ל ועיין ביו"ד סי' קס"ט ש"ך ס"ק ע"ו וגם הבאר הגולה ביו"ד סי' קע"ז ס"ק י"ח העיר בזה קצת אכן יש לומר דדוקא בחוב ריבית שתובע בזה ס"ל להיש חולקין דאין משביעין לו היסת משום דס"ל דשאני ריבית כיון דאין יורדין לנכסיו א"כ אין בזה שעבוד נכסי ע"כ דינו דאין חייב שבועה וכסברת הש"ך בסי' פ"ז דלכן אין חייב שבועה על שבועה משום דאין בזה שעבוד כו' א"כ ה"ה בחוב ריבית:
ואף דבכמה ספרי יו"ד שם נרשם ברמ"א על יש חולקין הנ"ל ר' ירוחם בשם הר"מ אבל בכמה ספרי יו"ד לא נרשם כן לכן שפיר י"ל דכוונת הרמ"א הוא כן אכן לדינא לפי מה דהכריעו שם ביו"ד דאף בחוב ריבית מחייבין ש"ה ע"כ שפיר יש לחלק בין הא דריבית והשבת אבידה להך דתביעת דנתן לו ת"כ כנ"ל:
סימן טז ענף ג:
ועוד יש לדון בטעם דאין נותנין שבועה על שבועה משום דהא מבואר בב"ק ד' פ"ד ובח"מ סי' א' ובגיטין ד' פ"ח דדוקא במידי דשכיחא ואית בי' חסרון כיס עבדינן שליחותייהו ובהא דבמתנות ג"כ מבואר שם דדנין בבבל כמש"כ התוס' והרא"ש בריש סנהדרין והטור בסי' א' והעיר שושן בריש סי' א' כתב הטעם דלכן גם מתנות מקרי חסרון כיס לפי דאי לאו דה"ל הנאה לא הוי יהיב לי'. אך דיש לדון בזה להמ"ד דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דה"ל הנאה יהי כמבואר בב"מ ד' ט"ז ובמגילה ד' כ"ו דא"כ להך מ"ד כו יהיו דנין כלל למתנות בבבל ועיין בגיטין ד' נו"ן ע"ב וברא"ש ספ"ק דגיטין סוף סי' י"ט מזה וידעתי מה דיש לדחוק בכ"ז. וגם הא מצינו בסי' קכ"ט סעי' ה' ברמ"א גבי ערב על מתנה דפליגי בי' רבוותא דס"ל שם לחד שיטה דהערב פטור משום דבמתנה מקרי לאו מידי חסרי' אף דשייך לומר אי לאו דעבד לי' הנאה כו' והסמ"ע שם הביא לדברי העיר שושן שהכריע שם דפטור משום דבשביל הסברא דאי לאו דעבד לי' הנאה כו' לא מקרי זה בשם חסרון וכן הכריע שם הש"ך בס"ק ט"ו:
והא מצינו בערבות על קנס דמקבלין המחותנים על התנאים דגובין מהם דזהו מפני הבושת כמבואר בסמ"ע סי' קל"א ס"ק ה' ובסי' קכ"ט סמ"ע ס"ק י"ג וכמבואר זה בכ"ד בתוס' ובראשונים הרי דמצינו הסברות מהופכות דלגבי ערבות על בושת גובין מהם משום דזה מקרי כעין חסרי' מידי ואלו על ערבות במתנה קרינן זה לאו מידי חסרי' והכא גבי מה דדנין בבבל דבושת אין דנין בבבל משום דמקרי אין בו חסרון כיס ואלו מתנות יהיו מקרי בשם חסרון כיס משום אי לאו דעבד לי' הנאה וע"כ ודאי דוחק לומר בזה כסברת הע"ש דכתב דלכן גובין מתנות בבבל משום דזה מקרי בשם חסרון כיס ויש לדחוק בזה:
ולכן נ"ל הטעם מה דאנו גובין מתנות בבבל דהא אם הי' המתנה בגוף החפץ או גוף הקרקע לחבירו זה ודאי מקרי בשם חסרון כיס דהא מיד דנתן לו המתנה בקנין המועיל זכה לו גוף המתנה לכל היכא דאיתי דהא א"צ לגוביינא דב"ד בזה כלל שיחליטו לו גוף החפץ רק חוב בושת וכה"ג זה מקרי בשם דאינו חסרון כיס דהא לא זכה בו מעולם וצריך גוביינא דב"ד שיגבו ויזכו לו החפץ עבור החוב ע"כ זה לא דיינינן בבבל א"כ כיון דמתנות שהי' בגוף החפץ ולא בתורת התחייבות ע"ע זה מקרי בשם חסרון כיס לכן ה"ה במתנה דהי' ע"י התחייבות בחיוב מחדש כמו הא דסי' מ' חייב אני לך מנה בשטר דאף דזה הוי אינו חסרון כיס מ"מ לא פלוג חז"ל בזה לחלק בין המתנות:
וגם יש לומר כיון דעיקר מצות עשה דפריעת בע"ח מצוה דהוי לשיטת הרמב"ן בחי' סוף ב"ב מן הא דיוציא אליך העבוט ולשיטת רש"י בכתובות ד' פ"ו הוא מן הן שלך צדק וכ"כ הר"נ שם וכן הוא מה"ט מצוה לשלם על החוב שהתחייב ע"י חיוב מחדש מרצונו דג"כ מצוה לשלם החיוב מהך טעמים דקראי הנ"ל ע"כ י"ל דלכן דנין בבבל לזה דכיון דעשו אותנו לשלוחים ומסרו לנו קמאי דיהיו יכולת בידינו לדון להודאות והלואות דזהו משום מצות עשה דהן שלך צדק וכו' כנ"ל א"כ ה"ה אף במה דליכא חסרון כיס כמו מתנות ג"כ כיון דעיקר חיובו הוי ג"כ מה"ט ע"כ לא פלוג חז"ל בזה משא"כ חיוב בושת דנלמד מדרשא אחריתי דוקצותה את כפה ע"כ לא שייך בזה לומר כן לכן כיון דלא הוי חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו וכן י"ל דלכן גובין למתנות בבבל משום דאל"כ יהי' יכול לומר ולאשתמוטי לעולם אף אם יהי' שטר ביד התובע או דיהי' לו עדי הודאה וכה"ג:
דיהי' יכול לומר הנתבע דאין זה חוב מן הלואה רק חוב ע"י איזה חיוב מחדש ולא יהיו יכולין הב"ד לגבותו לעולם גם לחוב שיש בו חסרון כיס ע"כ לא פלוג חז"ל בזה מחמת תקון העולם ולפ"ז א"ש אף לפי מש"כ הסמ"ע בסי' נ"ח ס"ק ט"ו דמתנה לא שכיחא ואפ"ה א"ש מה דדנין מתנות לפמש"כ ועיין בט"ז סי' א' סעי' ג' וקצרתי:
וראיתי בפרישה לח"מ סי' א' שכתב דהא דדנין כתובות בבבל אף בתוספת כתובה דכיון דהתחייב לה מקרי חסרון כיס וכן מה"ט מתנות כו' אבל באמת יש לדון בזה דמה בכך שהתחייב לה מרצונו והא בושת דחייבתו תורה מ"מ לא מקרי חסרון כיס ודוחק לחלק ע"פ סברתו אכן לפמש"כ א"ש. וכן בכתובה הא מצינו בגיטין ד' נו"ן וב"ב ד' קע"ד דערב דכתובה או בתוספת אינו משתעבד משום דמקרי לאו מידי חסרי' וכמבואר באה"ע סי' ק"ב ואלו בערב על קנס שמקבלין המחותנים בתנאים גובין מהערב כמש"כ בח"מ סי' קכ"ט ס"ק י"ג כנ"ל והכא אמרו דבושת אין גובין בזה"ז משום דמקרי אין בו חסרון כיס אך באמת אין הטעם בכתובה מה דגובין בבבל משום דמקרי חסרון כיס אלא עיקר הטעם הוי משום דהא מצינו דאמרו אלמנה מוכרת שלא בב"ד מומחין כמבואר בב"מ ל"ב ובאה"ע סי' ק"ג בכתובה ותוספת אלמא דהקילו בזה בכתובה יותר מבחוב הלואה וה"ה י"ל כן במה דתקנו לדון בבבל לחוב כתובה ותוס' אף דמקרי אין בו חסרון כיס והכל הוא משום תקון העולם בהענינים שבין אדם לחבירו נתנו לנו כח לדון כן בבבל כמש"כ הראשונים והטור והע"ש בריש סי' א' ונתבאר היטב הטעם מה דדנין מתנות בבבל משום דבזה שייך לא פלוג חז"ל בזה והנה הא דדנין לחוב ריבית ודאי א"ש משום דזה מקרי בשם חסרון כיס במה שלוקח הריבית מהלוה ואמרו בריש פ"ה דב"מ ל"ל לאו בריבית לאו בגזל וכן מה דדנין להא דזכות יש לי בידך משום חוב השבת אבידה דגם זה מקרי בשם חסרון כיס דהא אם לא יתן לו הזכות של השטר יהי' לו פסידא במעותיו וע"כ מקרי זה בשם חסרון כיס דמה לי אם החסרון כיס הוא על אותו הדבר שאנו דנין עליו או שיגיע לו חסרון כיס עי"ז בענין אחר והכל הוא בגדר השבת אבידה מה דתקנו לדון בבבל וכ"ז פשוט:
והנה הא דדנין למי שנשבע או נתן ת"כ ליתן איזה דבר לחבירו והב"ד מזדקקין לזה גם בבבל הנה בזה ודאי אין שייך לומר דיהי' מקרי בשם חסרון כיס ואף אם נתן לו ת"כ ליתן לו איזה גוף החפץ ג"כ לא מקרי בשם חסרון כיס דהא לא זכה לגוף החפץ בלא דרכי הקנין ולכן לא שייך בזה הטעם שכתבתי לעיל לדון במתנות בבבל וכן הא מה שמוזהר הוא לקיים שבועתו הוא מן דרשא אחרינא דכל היוצא מפיו יעשה ובל יחל ובאמת הא דמצינו דהב"ד מזדקקין האידנא לכוף למי שעובר על שבועתו היינו מהטעם שכתב הנתיבות בסי' ג' סוף ס"ק א' דבמקום אפרושי מאיסורא א"צ ב"ד כלל לזה יע"ש ועיין מזה לעיל בחידושי סי' א' סעי' ג' וכש"כ בעון שבועה שנזדעזע העולם וודאי דמקרי זה במקום אפרושי מאיסורא וא"צ ב"ד לזה וכיון דא"צ דין ב"ד לזה ע"כ דיינינן האידנא לכוף למי שאינו מקיים שבועתו והת"כ שלו:
ולכן יש לחלק בפשיטות בין מי שכופר הת"כ שלו דאין נשבע ע"ז ובין זכות יש לי בידך או חוב ריבית דמשביעין אע"ג דליכא בהו שעבוד נכסי משום דשאני תביעת ריבית וכן תביעת זכות יש לי בידך דמה דהב"ד מזדקקין בהו הוא משום דכה"ג תקנו לדון מחמת תיקון העולם כנ"ל ע"כ ממילא דיינינן גם לחייבו שבועה בכפירתו וכדין כל כפירת ממון בזמן דהי' ב"ד סמוכין אבל בשבועה ות"כ דמה דנזקקין בבבל זהו משום אפרושי מאיסורא אבל לא משום תביעת הבע"ד דהא משום תביעת הבע"ד אין ביכולת בידינו להזדקק בזה משום דזה הוי אין בו חסרון כיס כנ"ל ולא שייך בזה לדון להך לא פלוג כנ"ל וכון דעיקר מה דמזדקקין הב"ד לזה בבבל הוי משום אפרושי מאיסורא ע"כ אין ביכולת בידינו בבבל לדון לחייבו שבועה דהא במקום אפרושי מאיסורא אם לא ידוע לנו בבירור אין נותנין שבועה והא כל אדם נאמן ע"ע ועיקר דין שבועה אינו רק היכא דיש בע"ד לפנינו התובעו הן בטענת ברי והן בטענת ספק וכדין השבועות בזה אבל במקום חשש ספק איסור ליכא כלל חיוב שבועה וע"כ ה"ה בתביעה שנתן לו ת"כ ליתן לו כו' כיון דמצד תביעה הבע"ד אין ביכולותינו לדון רק משום אפרושי מאיסורא דיינינן ע"כ דינו כמו כל איסורין דליכא תביעה מאיזה בע"ד דאין נותנין שבועה בהו דהא מחמת תביעת הבע"ד אין אנו מזדקקין והוי כמו דאין אדם תובעו כלל ע"כ שפיר פסקו הראשונים והרמ"א דבכפירה ת"כ אין אנו מחייבין שבועה ואפשר דזהו כוונת תשובת מהר"ם שהובא בש"ך סי' פ"ז ס"ק פ"א שכתב בזה"ל דהשתא נמי לא משבעינן לי' תו לומר השבע שקיימת ת"כ כו' תדע דאלו אמר לו ע"א נשבעת כו' מי משבעינן לי' כו' עכ"ל דדוקא אנן לא משבעינן לי' אבל בזמן דהי' ב"ד סמוכין י"ל דנותנין שבועה גם בכפירת ת"כ אף דליכא שעבוד נכסי מ"מ חייב שבועה כיון דהוי תביעת בע"ד א"כ דינו כמו כל תביעת בע"ד בממון דחייבו שבועה ואף שאין כל זה במשמע דברי הש"ך בסי' פ"ז מ"מ יש לומר כן והוא ענין נכון בסברא בפ"ע ליישב דברי השו"ע והפוסקים בזה ומתורץ קושיות הקצה"ח והאו"ת והשער משפט בכ"ז ולכן לדינא העיקר דאף בטענת זכות יש לי בידך חייב ש"ה וכמש"כ המחבר: