נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן יד
(סעי' ה' נג"ה) כשהסרבן צריך לשלם ההוצאות אין אומרים שישבע כמה הוציא ויטול כו' והקשה התומים בס"ק ה' דאמאי לא נימא שישבע ויטול כמו כל תקנת נגזל בניזק דנשבע ונוטל וה"ה בסרבן דע"י סרבונותו גרם היזק להתובע והעלה לדינא דאם לא אפשר בבירור ישבע התובע ויטול כמו כל תקנת נגזל בניזק וכן הקשה הנתיבות שם והעלה לדינא כעין זה יעו"ש: ולענ"ד נראה דאינו קשה כלל דהא מבואר בב"ק ד' ס"ב בעי אמימר עשו תקנת נגזל כו' או לא די"ל דכיון דלא עשה היזק בידים אלא מצד גרמי ע"כ בכה"ג לא עשו לתקנת נגזל וכמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק א' באה"ד בד"ה ועוד נ"ל ראי' דדינא דגרמי אינו אלא דרבנן מהא דגרסינן בס"פ הכונס עשו תקנת נגזל כו' או לא ואם אי' דגרמי דאורייתא מאי מיבעי לי' טפי מאשו כו' והמהרש"ל בפרק הגוזל סי' פ"ו כתב דאפילו את"ל דאורייתא מבעי לי' דדילמא לא עבדי תקנתא רק במזיק גוף הממון ולא בדינא דגרמי עכ"ל. והך איבעיא לא איפשיטא וכן פסקו בסי' שפ"ח סעי' ז' דאין מוציאין ממון ועי' בתוס' ב"ק ד' ס"ב ד"ה עשו תקנת נגזל כו' דר"ת מפרש דמיירי כשמכחישין זא"ז אבל שיטת הר"י דהך בעיא אף כשאינו יודע דומיא דתקנת נגזל באשו כו' וכן הכריע הרא"ש בפסקיו כשיטת הר"י והובא הך פלוגתא בסי' שפ"ח סעי' ז' דדעה קמייתא ס"ל כשיטת הר"י דאף כשאינו יודע ג"כ אין מוציאין מהמוחזק וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ל"א דכוונת הרמב"ם והמחבר דס"ל כשיטת הר"י אך שיטת יש מי שאומר דהובא שם ס"ל כשיטת הר"ת וידוע דהיכא דהובא דיעה בתרייתא בשם יש מי שאומר העיקר לדינא כדיעה קמייתא דהובא סתם בלא לשון יש מי שאומר וגם הא הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק ל"ז הכריע דהלכה כשיטת הר"י דאף באינו יודע כמה היה ההיזק ע"י גרמי שלו ג"כ אין מוציאין ממנו יעו"ש ע"כ שפיר פסק הרמ"א הכא בהג"ה והוא מן תשובת הרא"ש דאינו נאמן התובע להיות נשבע ונוטל מן המסרב. משום דהא עיקר החיוב של המסרב הוא מצד דינא דגרמי. וכיון דבגרמי אין מוציאין ממון ע"י תקנת נגזל כנ"ל ע"כ בעי דוקא בירור כמה הוציא וכן הכריע הרא"ש בס"פ הכונס כשיטת הר"י כנ"ל ולכן שפיר פסק הרא"ש בתשובה וע"כ לדינא אין מוציאין ממון מהמסרב ע"י שבועת התובע ודלא כהתומים והנתיבות:
ואגב אבאר מה שהקשה הש"ך בהג"ה בסי' שפ"ו ס"ק א' על מש"כ התוס' בב"ק ד' ה' ע"א אהא דפריך התם ור' חייא מ"ט לא תני מוסרות כו' דאפי' מאן דלא דאין דד"ג מחייב מוסרת משום קנס עכ"ל וקשה דהא הכי קאמר הש"ס בס"פ הכונס להדיא דלמאן דלא דאין דד"ג מסורות נמי לא דיינינן כו' עכ"ל הש"ך:
ומחומר הקושיא נלע"ד לתרץ דברי התוס' ע"פ מה שמצינו ברי"ף לגיטין פ"ד והובא ברא"ש שם סי' מ"א עלה דהמוכר בהמה גסה כו' דכתב האלפס וחזינא לי' לגאון דקאמר דלא מגבינן קנסא בבבל אף זה דהוי מצד תק"ח. והרא"ש שם תמה ע"ז דלא אמרינן כן אלא בקנסות דהוי מה"ת:
אבל בקנסות דרבנן גובין אף בבבל ועי' שם בק"נ ס"ק קל"ו דהביא דברי הרי"ף דהגוזל קמא סי' ה' ע"ש עכ"פ מצינו למי דס"ל דאף קנסות דרבנן דינן כמו קנס דאורייתא דאין גובין אלא בב"ד סמוכין וכה"ג מצינו לשיטת המהרש"ל לב"ק והובא בש"ך סי' שפ"ח ס"ק נ"א דס"ל דד"ג אינו מתחייב ע"י הודאתו אם נימא דהוי קנסא וכמו כל מודה בקנס דמיפטר: וכ"כ הקצה"ח שם בשם השמ"ק לב"ק ד' צ"א שכתב ג"כ כשיטת המהרש"ל דגם בקנס דרבנן אמרינן אי מודה מיפטר וע"כ שפיר י"ל כשיטת הגאון דגיטין דאף קנס דרבנן אין גובין אלא ע"י סמוכין:
והא דמצינו דכפייה רפרם דב"ק ד' צ"ח וכתובות ד' פ"ו י"ל באמת כשיטת הסוברים דד"ג הוי מדינא ולא קנסא וכעין מש"כ ביאור הגר"א זצ"ל לח"מ סי' א' ס"ק כ' די"ל לכאורה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דד"ג מדינא חייב ע"כ פסק דד"ג דנין בבבל כו' יעו"ש והא דב"ק ד' צ"ו דהאי גזלנא עתיקא ובעינא למקנסי' י"ל דזהו הוראת שעה כמו הא דסי' ב' וכ"כ השמ"ק ב"ק ד' קט"ז עלה דההוא גברא דאחוי חייבי'] ר"נ כו' ע"ש:
ולכן י"ל דלזה נתכוונו התוס' בב"ק ד' ה' דהא קשה להם במה דפריך שם ור' חייא ליתני מוסרת הא י"ל דלא דאין דד"ג והא דב"ק ד' צ"ט גבי ר"ח כו' י"ל דלפנים משה"ד הוא כדמסיק התם ע"ש ע"ז כתבו דאף מאן דלא דאין דד"ג מחייב במוסרת משום קנס בהגוזל בתרא וכוונתם כמש"כ הרמב"ן לדינא דגרמי שלו להוכיח כן מן הא דהקשו התוס' בב"ק ד' קט"ז ד"ה לא צריכא דאחוי כו' דאמאי לא מוכיח הש"ס דר"מ דן דד"ג מהך משנה דאם מחמת הגזלן כו' אבל אי נימא לחלק דמוסרות לכ"ע דיינינן אינו קשה כ"ז: ולפ"ז י"ל דדוקא דד"ג דקיי"ל כר"מ דדאין זה דנין אף בבבל משום דזהו מצד הדין כנ"ל אבל מוסר לאנס אי נימא דלא דיינינן דד"ג ע"כ הא דמחייבינן מוסר לאנס אינו רק מצד קנס ע"כ אין גובין בבבל ולכן שפיר אמר אמימר בס"פ הכונס דלמאן דלא דאין דד"ג לא דיינינן מוסר לאנס היינו אמימר דלא הי' סמוך ודכוותי' לא דיינינן מוסר לאנס כיון דליכא בבבל ב"ד סמוכין והא דפריך ור' חייא ליתני' מוסרות היינו דהא ר"ח תני תשלומי כפל ואונס והמפתה כו' אף דבעינן בהו ב"ד סמוכים ה"ה ה"מ למיתני מוסר לאנס אף דבעי ב"ד סמוכין ומתורץ על נכון דברי התוס' ועי' בב"ק ד' צ"ח דאמרו שם גבי השורף שטר של חבירו אי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן כו' וכתבו שם הראשונים והשמ"ק והרא"ש שם דאין לומר דישבע הניזק ויטול משום תקנת ניגזל לפי דלא עשו זה בגרמי ועי' בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ט"ו מזה וזהו כמש"כ לעיל סימן טו (סעי' ה) יש לדון ע"פ הדברים שדעתו נוטה כו'. והנתיבות ס"ק ב' כתב לחלק דמ"ש באומדנא דקים לי בגווי' אמרו בכתובות ד' פ"ה קרענא ס"ד אלא מרענא שטרא כו' ואלו בהא דידענא בחסא דלא אמיד מוציאין ממון מיתומים וחילק דשאני באומדנא לכל העולם כו' אך אין חילוק זה ברור כ"כ דהא גם בהא דידענא בחסא דלא אמיד אף אם אינו ידוע לכל רק להדיין שהי' בקי בעסקיו ג"כ סמכינן על אומדנא שלו ובאומדנא דאחרים מה דאומרים דאינו אמוד הא זה לא מהני כמבואר ברמב"ם פ"ו ה' שאלה ה' ד' מפני שאומדן דעתן אינו אומד דעתו כו' וכן בקים לי בגווי' אף דידוע ומוחזק בכך להרבה אנשים ג"כ אין להוציא ממון:
ולדעתי נראה דעיקר החילוק הוא דהא בהך קים לי בגווי' דלא משקר כיון דהדיין בעצמו אינו יודע הענין רק מה ששומע מהאחר ע"כ אין להוציא ממון עי"ז כמו דאמרו ביבמות ד' ק"א כגון רב שמואל בר יהודה מפקינא ממונא אפומי' ופריך מפקינא ס"ד והא ע"פ שנים עדים אמר רחמנא וכן פי' רש"י בכתובות ד' פ"ה ד"ה קרענא כו' אפוקי ממונא הוא ותרי בעינן ועיקר הטעם דע"א אינו נאמן הוא משום דחשו דלמא לא דייק ואומר בדדמי כמבואר ברש"י ב"מ ד' ב' ובקדושין ד' ע"ג ובר"נ שם ומזה הוכיח הנתיבות בסי' ל"א ס"ק א' דהיכא דמידק דייק לא חשדוהו שישקר במזיד וכ"כ בסי' נ"ו ס"ק י"ח דלכן שליש נאמן משום שהוא בע"ד ומידק דייק וכ"כ הפ"י ריש גיטין ובאמת דברי הנתיבות הנ"ל אינו מוכרח די"ל דשא"ה בנאמן הדיין ונאמן המוכר בזמן שמקחו בידו משום דחז"ל הימנוהו בזה כיון דמידק דייק כמש"כ הר"נ בקידושין שם דכל הנך הם רק מדרבנן דהימנוהו אבל לעולם י"ל דאף היכא דמידק דייק ג"כ חשדינן שישקר דע"א הוא גם בחשש משקר והא דשליש נאמן הא הטעם הוא משום דהימני' כמבואר שם:
וי"ל דע"א דאינו נאמן הוא משום טעם דמשקר וכן משום טעם דלא דייק ואומר בדדמי וע"כ היכא דאומר קים לי בגווי' דלא משקר דאף דלמשקר לא חיישינן מ"מ עדיין יש לחוש דמעיד בדדמי וע"כ אין להוציא ממון עי"ז וזהו שאמרו והא ע"פ שנים עדים אמר רחמנא והטעם הוא משום חשש בדדמי ג"כ וע"כ עדיין בהא דקים לי בגווי' יש לחוש לבדדמי וכן יש לומר בהך דקים לי בגווי' דיש לחוש דלמא הדר בי' ונעשה שקרן כמו דאמרו בברכות ד' כ"ט ע"א כעין זה דאמר לך רבא צדיק מעיקרא נמי דילמא הדר בי' וחזקת כשרות אינו מוציאין ע"י מחזקת ממונא ועי' בכתובות ד' כ"ב בתוס' ד"ה תרי ותרי כו' ובסי' ל"ד סעי' כ"ח ובסי' מ"ו ש"ך ס"ק ס"ה וס"ק ס"ו ואכמ"ל כללו של דבר כיון דבהך קים לי בגווי' דלא משקר דהדיין סומך על עדותו של האחר דכיון דהדיין אינו יודע את הענין בעצמו רק ע"פ האחר לכן שפיר אמרו דאין כח של הדיין להוציא ממון רק לאורועי שטרא או לענין מיפך שבועה אבל בהא דידענא בחסא דלא אמיד דמחמת אומדנא זו יודע הדיין את הענין ע"פ ידיעתו ואומדן דעתו ע"כ בזה שפיר סמכינן להוציא ממון ולחוש שמא נתעשר עכשיו לזה לא חיישינן כמו דאמרו בגיטין ד' ל' חברך איתעשר לא תאשר משום דעשירות לא שכיחא וכעין זה הוא בח"מ סי' ל"ז סעי' יו"ד דלא חשדינן לי' לנוגע בעדות אם יתעשר כמו דאי' בב"ב ד' מ"ה תוס' ד"ה מאי נפ"מ כו':
וכעין זה מצינו בקידושין ד' ס"ו אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ופי' רש"י הואיל ולא הכחישתו וכמש"כ המל"מ ה' אישות פ' כ"ד ה' י"ז בשם הרשב"א דבהכחישתו אינו חייב להוציא אף היכא דמהימן לי' כו' אלמא דאף דמהימן לי' אין זה הוכחה גמורה כ"כ אף באיסורין ולכן בהכחישתו לא חשו אף דמאמינו ולא מוציאין אותה מת"י בעלה וכן הא ס"ל לכמה פוסקים שם דהא דמהימן לי' כבי תרי דאין כופין לו לגרשה רק שאומרים לו שחייב להוציאה ועי' באה"ע סי' קט"ו סעי' ז' וב"ש ס"ק ל"ג מש"כ בשם המהרי"ק דמדמה הא דקדושין הנ"ל להך דכתובות דקים לי בבת ר"ח והטעם הוא דכיון דאינו יודע הענין בעצמו רק ע"פ הגדת האחר ע"כ אין זה הוכחה ברורה כ"כ ולכן ס"ל לכ"פ שם דאין כופין לגרשה כ"ז שלא ראה בעצמו הזנות ועי' בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' ק' וסי' ק"א בפסקיו:
ומה שהקשה הנתיבות דמפני מה בראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין הא אין לך אומדנא גדולה מזה שהוא בעצמו ראה המעשה ואפ"ה אסור לו לדון ומזה הוכיח החילוק שלו דהיכא דאינו ידוע לאחרים רק להדיין עצמו דאין אנו מוציאין ממון עי"ז רק לאורועי שטרא ומיפך שבועה אבל באמת אין זה קשה כלל דהא כבר כתבו התוס' בב"ק ד' צ' ע"ב ובכתובות ד' כ"א והר"נ שם הרבה טעמים דמפני מה אין עד נעשה דיין וכ"כ הרשב"ם בב"ב ד' קי"ד דזהו גזה"כ אם ראו בלילה דלא הי' עליו שם דיין בעת שראה את המעשה וכמבואר בסי' ז' דאינו נעשה דיין וגם אף לאורועי שטרא או למיפך שבועה אינו נעשה דיין כלל וכ"ז הוא היכא דבעת שראה לא הי' עליו שם דיין אבל בראו ביום יכול להיות דיין א"כ הא האומדנא דסי' ט"ו הנ"ל הא רואהו גם ביום ולא היה עליו מעולם שם עד כלל ע"כ שפיר יכול להיות דיין אף לאפוקי ממונא ע"פ אומדן דעתו אם יודע הענין המעשה ע"פ עצמו וכ"ז פשוט:
האו"ת ס"ק ג' הקשה למה השמיטו הפוסקים להא דמשמע בנדרים ד' ס"ב דכהן מקדימין לו לדון דינו תחילה ונדחק ליישב ע"פ מש"כ המג"א בסי' ר"א דאין לנו כהני יחוס כו' ולי נראה דלכן השמיטו זה משום דיש להוכיח מנדרים שם דכהן אין לו קדימה בזה רק למה שמנו חכמים שם דאי נימא דזהו בכלל לפתוח ראשון א"כ קשה דלמה הוצרך רבא לומר שם טעם מדנפשי' מדרשא ובני דוד כהנים מה כהן כו' דמשמע מזה דאין לת"ח זכות רק ככהן ולפ"ז אם יש שם כהן אחר לא מקדימינן דין הת"ח לדין הכהן יותר ה"ל להביא משנה סוף הוריות ד' י"ג דממזר ת"ח קודם לכהן ע"ה כו' והש"ך ביו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ד ובסי' רנ"א ס"ק ט"ו הביא בשם באר שבע דל"ד ע"ה אלא כל שאינו שוה בחכמה להכהן כו' ובירושלמי סוף הוריות ובשבת פ' י"ב ה"ג מסקו בלא חולק דל"ד לפדות ולכסות כו' אלא לכ"ד מקדמינן ת"ח לכהן דעיקר הטעם הוא מפסוק יקרה היא מפנינים ומשמע דלכל מילי חשוב ת"ח ביותר מכהן וכ"כ הרע"ב והתוס' יו"ט גיטין פ"ה מ' ח' ובריטב"א נדרים שם ובאו"ח סי' קל"ה וביו"ד סי' רמ"ו ש"ך ס"ק י"ג ועי' במגילה ד' כ"ח ובטור האבן שם:
ולכן נ"ל דכוונת הגמ' בנדרים דאמרו דת"ק לו דין קדימה בדין מדרשא ובני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש כו' דאין כוונתם למילף ממה דנקראים כהנים דלכן מקדימינן לת"ח בדין דז"א דלפ"ז אין דינם בחשיבות יותר מכהן רק ככהן ובאמת הא מבואר במשנה דהוריות דת"ח חשוב יותר מכהן רק דס"ל להש"ס דכהן אין לו דין קדימה לדונו תחילה רק לאותן דברים דמנו התם לפתוח ראשון כו' וכן הא דסוף הוריות דכהן קודם ללוי הוא רק לפדותו ולהחיותו רק ת"ח קודם לכהן בכל מילי ע"פ דרשא יקרה היא כו' ועיקרו מה דשרו לת"ח תיגרא ברישא נפקא להו בשבועות ד' ל' ממה דתני רב יוסף שם וכן ממש"כ התוס' שם דעשה דכבוד תורה עדיף ועיקר כוונת הגמ' בנדרים הוא דבסוגיא שם לעיל מינה אמרו דאין להשתמש בכתרה של תורה וכתב הר"נ שם ד"ה אי הכי כו' דשרי לת"ח למימר שרו לי תיגראי ברישא שכיוצא בדברים הללו זכתה תורה לת"ח כשם שזכתה לכהנים וכמ"ש וליטול מנה יפה ועי' תוס' גיטין וכ"כ הרשב"א בתשובה ח"א סי' פ"ד כי מחוקי התורה לומדי' ככהנים ליטול חלק בראש ות"ח האומר שרי לי תגראי חוקי כבוד תורתו שואל וה"ה כשואל חלק ירושתו ואין זה בכלל משתמש בכתרה כו' ע"ש. וזהו כוונת הגמ' דשרי לת"ח לומר ת"ח אנא ושרו לו תיגראי ברישא מהא דכתיב בני דוד כהנים מה כהן נוטל בראש היינו הזכות מה שזיכו לכהן בדינו שרשאי להיות תובע בפיו וליטול חלקו שיש לו ע"פ הא דכתיב וקדשתו כו' ולכבודו שזוכה ע"פ דין וכמש"כ התוס' במ"ק ד' כ"ח כיון שזהו דינו יכול לראות סי' ברכה כו' כ"כ יש זכות לת"ח להיות תובע ליטול זכותו מה שזכתה לו תורה להקדימו ולכבדו ולדונו תחילה וזה מוכרח בכוונת הפסוק דקרו להן כהנים לגבי זה להיות נוטל חלקו ולא יהיו ח"ו משתמש בכתרה של תורה ומדוקדק לפ"ז לשון דאמרו מה כהן נוטל כו' דאל"כ איזה שייכות לשון נוטל בזה ולכן שם בנדרים אח"ז קיצרו בלשון מה דאמרו שרי לת"ח לומר לא יהיבנא כו' דסמכו גם בזה על הקודם הך דרשא דבני דוד כהנים דשרי לי' לתבוע חלקו כו' א"כ אדרבה מוכח מהתם דכהן אין לו דין לדונו תחילה רק ת"ח שאני ושפיר השמיטו הפוסקים זה ומ"מ מן הראוי להקדים לכהן לדונו תחילה דלפמש"כ המג"א בסי' ר"א הוא מה"ת דין חשיבות הכהן ועי' ביו"ד סי' רמ"ו סעי' ט"ו ברמ"א דמשמע דגם בכעין זה יש חשיבות לכהן וקצרתי: