אור ברסלב

נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן יב

סימן ט

(סעי' ח') מחילה א"צ קנין ואם יש שט"ח בידו לא מהני מחילה בלא קנין כ"ז דלא מחזיר לו השטר ועיין בסמ"ע וש"ך שם ובסי' רמ"א סעי' ב' מבואר דיש דיעות חלוקות בשטר או במשכון ת"י אי מהני מחילה בלא קנין ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ד' כתבתי להוכיח כשיטת הסוברין דמחילה ונקט משכון בידו לא מהני מחילה בלא קנין מהא דב"ק סוף פ' המניח בסוגיא דטענו חטים והודה בשעורים פטור ומבואר שם דאם תפס מהני תפיסתו על השעורים והקשו האחרונים שם בסי' פ"ח סעי' י"ב לשיטת הפוסקים דלכן פטור משום דהוי מחילה א"כ אמאי מהני תפיסה בשלמא להסוברים דפטור משום הודאה שהודה שאין מגיע לו שעורים ניחא משום דהוי שתי הודאות דסתרי אהדדי וכמו ב' כתי עדים המכחישים דמהני תפיסה וכמש"כ הקצה"ח שם אבל לטעם דמחילה קשה והוכרחו לומר הטעם דיכול לומר לכן לא תבעתי השעורים מפני שהייתי מוחזק בהם אכן לשיטת הסוברין דלא מהני מחילה במשכון ת"י ניחא בפשיטות דלכן לא מהני תפיסה בשעורים כיון דהטעם הוא משום מחילה ע"כ בתפס ויש משכון ת"י לא מהני מחילה והא מיירי התם בתפס קודם שתבעו לדין כמש"כ הרמ"א בסי' פ"ח סעי' י"ב והטור שם:

סימן יב ענף א:

והנה הש"ך ס"ק י"ז כתב בשם הב"ח דלכן לא מהני מחילה בנקיט שטרא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי והש"ך תמה עליו דהא לא קיי"ל כב"ש והקצה"ח הביא בשם הכנה"ג דבשט"ח ברור כ"ע ס"ל דהוי כגבוי ומתרץ עפ"ז מה שהקשו ממוכר שט"ח ומחלו ע"ש ובאמת כבר הקדימו בזה התוס' בסוטה ד' כ"ה ע"ב בד"ה ב"ה אומרים לאו כגבוי דמי כו' דהא דפ' המקבל ד' ק"י יתומים אמרו אנו השבחנו ובע"ח אומר אביכם השביח אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראי' משום דארעא כיון דלגוביינא קאי כמאן דגבי דמי ויתמי נייתי ראי' ונשקול ואף דהלכה כב"ה דלאו כגבוי דמי שאני הכא דהשיעבוד של כתובה עומד בספק ולא קיימא ארעא לגוביינא לכן לאו כגבוי דמי אבל התם יתומים מודו לבע"ח בקרקע עצמו שמשועבד לו ע"כ אף ב"ה מודו דכגבוי דמי כו' עכ"ל התוס' אלמא דס"ל להתוס' דבחוב ברור לכ"ע כגבוי דמי. וכן ראיתי להנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ל"ב שכתב כן מסברא דנפשיה ולא הביא להתוס' סוטה הנ"ל וי"ל דזהו כוונת הגמ' ב"מ ד' ס"ז דלא מחשבינן משטרא לשטרא כיון דבשטר השני לא נולד שום ריעותא ע"ש: ואפשר להסביר עפ"ז שיטת הסוברין דשטר מקרי הילך מבואר בסי' פ"ח סעי' כ"ח ובש"ך שם ס"ק מ"ט בשם הב"י דאפשר דטעם הוא דכיון דהוי חוב ברור הוי כגבוי ולא מקרי מחוסר גוביינא ולכן הוי הילך ובזה ניחא מש"כ הש"ך שם לחלק דהא דנראה מדברי רש"י פ"ק דב"מ דשטר לא הוי הילך היינו באינו מודה אבל במודה נראה כהב"י דהוי הילך כו' ולפמש"כ יש להסביר זה משום דבאינו מודה אז לא הוי חוב ברור ע"כ לא הוי כגבוי משא"כ במודה אז הוי כגבוי לכ"ע:

ולפ"ז יש לדון דכל דבר שאינו יכול לכפור לא מקרי הילך רק שטר שאני דהוי כגבוי ולא כמו שנראה מהפוסקים שם שלא חילקו בזה ועיין בתוס' גיטין ד' ל"ז ד"ה שטר שיש בו אחריות כו' דאלים טפי כשמפורש השיעבוד בפירוש בשטר אז הוי כגבוי ע"כ שאני שטר גבי הילך דבזה כיון דמודה הוי כגבוי לכ"ע ועיין בש"ך ובתקפו כהן ס"ק ק"ל שכתב גבי תפיסה דאם יש לחבירו עליו שטר הוי כגבוי ולא מהני התפיסה ע"ש ולהתוס' סוטה הנ"ל דבחוב ברור הוי כגבוי אתי שפיר דברי הש"ך הנ"ל כיון דבשט"ח עצמו אין בו ספק ע"כ הוי כגבוי. ועיין בש"ך סי' קכ"ו ס"ק מ"ג מזה אבל באמת מוכח דאף בחוב ברור ג"כ אינו כגבוי מהא דגיטין ל"ז דמבואר שם דאף מלוה בשטר משמט והא דתני אינו משמט מוקי כב"ש ואי נימא דבחוב ברור לכ"ע הוי כגבוי א"כ אמאי משמט ובאמת משמע שם ובסי' ס"ז דאף דהלוה מודה בהחוב ג"כ משמט וגם הא כיון דלולי השמיטה היה גובה חובו בב"ד א"כ יהי' כגבוי אף אם הלוה אינו מודה ומוכח מזה דאף בחוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי וכן מוכח מהא דב"ב ד' קכ"ד דאמרו שם אלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פי שנים מני לא רבי ולא רבנן לעולם רבנן סד"א מלוה כיון דנקט שטרא כמאן דגבי' דמי' קמ"ל אלמא דאף בחוב ברור ג"כ אינו כגבוי וכנ"ל ובאמת י"ל דהא דמבואר שם בב"ב לקמן והתניא בכור נוטל פי שנים בין במלוה כו' לעולם רבנן היא ומלוה כמאן דגבי' היא' טעמא משום דס"ל דשטר ברור הוי כגבוי אבל באמת הא קיי"ל דאף בשטר אינו נוטל בכור פ"ש וכמש"כ הרמב"ם פ"ג ה' נחלות ובח"מ סי' רע"ח ולא חילקו בזה וכן מוכח ממה שכתבו הפוסקים בסי' ס"ו דמכירת שטרות דרבנן ובסי' ס"ו כתבתי דלב"ש דס"ל כגבוי דמי הדין דמכירת שטרות הוא מה"ת והבאתי ראיות לזה ע"ש א"כ אי נימא דבחוב ברור הוי כגבוי א"כ הדין נותן דמכירת שטרות הוי מה"ת לכ"ע ומכל הלין מוכח דאין לחלק דגם חוב ברור לא הוי כגבוי ובכוונת התוס' בסוטה הנ' דכתבו בהא דב"מ ד' ק"י דאמרו שם ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבוי דמי נלע"ד בזה והוא דבאמת כעין החילוק של התוס' דכתבו לחלק דבחוב שאין ספק כגבוי דמי כן מוכח לחלק בסוגיא דגיטין ד' ל"ז דר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו דשטר שיש בו אחריות נכסים איננו משמט משום דכגבוי דמי ופליגי על רב ושמואל וקשה אטו לא ידעו פלוגתת ב"ש וב"ה דב"ה ס"ל דשטר לא הוי כגבוי וע"כ מוכח דבאמת ר"י ור"ל סברי לחלק כעין חילוק של התוס' הנ"ל דדוקא בחוב שאינו ברור בזה ס"ל לב"ה דלא הוי כגבוי משא"כ היכא דאין אנו דנין להסתפק בעיקר החוב אז הוי כגבוי כן הוא סברת ר"י ור"ל אך לבסוף בסוגיא שם דאמר ר"י בעובדא דאתא לפניו דמשמט אף בשטר ואמרו לרבי יוחנן שם והא מר הוא דאמר אינו משמט א"ל ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה והא דתניא אינו משמט דלמא ב"ש היא כו' אלמא דבאמת בסוף ר"י לא הי' ברור לו הך מלתא דאמר מתחלה דחזר בו לבסוף ומסיק דההיא ב"ש היא אבל לב"ה משמט ואמר בלשון דלמא משום דלא הי' ברור לו הך מילתא לחלק בין חוב ברור לחוב שאינו ברור וכן מבואר בירושלמי פ' יו"ד דשביעית ריש ה' א' דאמר ר"י שם בזה וכי מפני שאנו למדין מן ההלכה אנו עושין מעשה כו'. והנה בב"מ ד' ק"י בסוגיא דיתומים אומרים אנו השבחנו. דאמר ר"י על היתומים להביא ראי' משום דלגוביינא קאי כמאן דגביא דמיא ולבסוף מסיק הסוגיא שם דהב"ע דשוייא ניהלי' אפותיקי כו' ומתחלה הי' סבור הש"ס דמיירי בלא אפותיקי ע"ש והנה התוס' בב"מ שם ד"ה סבר ר"ח למימר כו' כתבו דהא דעל היתומים להביא ראי' משום שקרקע בחזקת הבע"ח והיינו כשעשה אפותיקי כו' וכ"כ התוס' בב"ק ד' צ"ו ד"ה הא דמסיק ביה שיעור ארעא כו' דדוקא בעשה אפותיקי אמרו כיון דלגוביינא קאי כמאן דגבי' דמי אבל אי לא שווי' אפותיקי אמאי הוא בחזקת הבע"ח ויתמי ניתי ראי' אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימא דאי בעו מסלקי לי' בזוזי ועל בע"ח להביא ראי' וכ"כ התוס' כתובות ד' נ"ה ד"ה ולשבח כו' ובכתובות ד' צ"ו ד"ה נכסי בחזקת אלמנה כו' בסה"ד דדוקא באפותיקי אמרו שם כן וכ"כ הנימוקי יוסף לב"מ בסוגיא דשבח דדוקא בעשה אפותיקי מפורש אז הוי הבע"ח מוחזק משום דאפותיקי הוי כעין מכר ועי' בש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ו דהביא שם כמה פוסקים דאפותיקי הוי כמכר וכ"כ הר"ן בחידושיו שם והשמ"ק שם ועי' בתוס' בכורות ד' נ"ב א"כ לכאורה דברי התוס' סתרי אהדדי דהא בב"ק וב"מ וכתובות כתבו התוס' דדוקא באפותיקי הוי הבע"ח מוחזק ואלו להך טעמא של התוס' בסוטה דכיון דהחוב הוא ברור ע"כ כגבוי דמי א"כ לפ"ז אף בלא אפותיקי ג"כ הדין כן דיהי' המלוה מוחזק ואם ס"ל דדוקא באפותיקי אין מקום להתחלת קושייתם בסוטה כלל:

וע' נלע"ד לומר דבאמת לפי מסקנת הש"ס בב"מ דמיירי באפותיקי אין מקום לקושייתם כלל רק קושיית התוס' בסוטה הוא למאי דלא סליק אדעתי' שם מעיקרא להך דשווי' אפותיקי א"כ משמע מעיקרא בהאי סוגיא דאף בלא אפותיקי ג"כ אמרו בי' דכמאן דגביא דמיא וע"ז הקשו שפיר וכי שביק ר' יוחנן לב"ה ועבד כב"ש' וע"ז מחלקי בהחילוק דבחוב ברור שאני דהוי כגבוי לב"ה וכ"ז דלא מסקי דמיירי באפותיקי מוכרח לומר כן אבל בסוף דמסקי בשווי' אפותיקי אין מקום לקושייתם וא"צ לחלק החילוק של התוס' הנ"ל והוי כעין סוגיא דגיטין ד' ל"ז דמעיקרא הי' ס"ל לר"י דבחוב ברור אינו משמט ואזיל ר' יוחנן לטעמי' ולסוף חזר בו ר"י ומסיק דאף בחוב ברור אף דאין אנו דנין להסתפק בעיקר החוב אפ"ה לא הוי כגבוי. וה"ה י"ל בהאי סוגיא דב"מ דלמסקנת הש"ס דשווי' אפותיקי אין הכרח להאי חילוק של התוס' הנ"ל א"כ לא סתרי דברי התוס' דב"ק וב"מ וכתובות לדברי התוס' דסוטה הנ"ל ובאמת לפ"ז היו יכולים התוס' להקשות כן בהאי סוגיא דגיטין ד' ל"ז על מה דקאמר ר"י שם מעיקרא דשטר אינו משמט ואפשר הייתי מחלק דשאני שמיטה בזה"ז דרבנן ע"כ אלימא להתוס' להקשות ביותר על סוגיא דב"מ ולפ"ז אין הכרח לדינא מהתוס' לדון ולחלק בין חוב ברור די"ל באמת למסקנת הש"ס גיטין ד' ל"ז ולמסקנת הסוגיא דב"מ דעשאה אפותיקי דאז אף בחוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי כיון דאין הכרח אז להאי חילוק וכדמוכח מסוגיא גיטין הנ"ל כן י"ל בכל זה ואף דיש מקום לומר דהאי הב"ע דשווי' אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה דזה קאי על הא דאמרו שם מעיקרא שמין להם השבח ונוטלין היתומים הדמים עכ"ז פשט הסוגיא שם מורה דמעיקרא לא אסיקו אדעתייהו להך דשווי' אפותיקי גם על הך עובדא דיתומים אמרו אנו השבחנו ולסוף דמסיק דבשווי' אפותיקי קאי ג"כ על הסוגיא דיתומים אומרים אנו השבחנו כו'. ועי' בש"ך סי' קט"ו ס"ק ל"ג ובית יוסף שם ויש להאריך בזה:

סימן יב ענף ב:

שוב ראיתי דבאמת בעיקר הך מילתא דיתומים אמרו אנו השבחנו ובע"ח אומר שמא אביכם השביח דב"מ הנ"ל מבואר פלוגתת ראשונים בזה והובא בטור ושו"ע סי' קט"ו סעי' ה' דהרמב"ם ס"ל דאף בלא עשאו אפותיקי מקרי הבע"ח מוחזק והרמ"א שם הביא דעת החולקים דדוקא בעשאו אפותיקי מקרי הבע"ח מוחזק ובלא עשאו אפותיקי הוו היתומים מוחזקים והש"ך הכריע שם בס"ק ל"ג כהרמב"ם:

ובאמת מוכרח לומר בשיטת הרמב"ם דס"ל דאף בלא עשאו אפותיקי מקרי הבע"ח מוחזק דטעמו כשיטת התוס' בסוטה בסברתם דכיון דהוי חוב ברור ע"כ הוי כגבוי וכ"כ התומים בסי' קט"ו ס"ק כ"ב דסברת הרמב"ם הוא משום דהואיל דמודים דשטר מעליא ואין מחולקים בטיב השטר רק בהגוביינא דבזה ב"ה מודו דכגבוי דמי והשיג האו"ת שם על טעמו של הסמ"ע שם דזהו נגד סוגיית הש"ס שם. עכ"פ חזינן דשיטת הרמב"ם והמחבר דהיכא דאינן מסופקים בטיב החוב אז הוי כגבוי:

ולפ"ז מוכח דהך דינא שהובא ברמב"ם ומחבר שם דמיירי במלוה בשטר דאל"כ הא מבואר בגיטין ד' ל"ז ובתוס' שם דדוקא במלוה בשטר אמרי דהוי כגבוי וכיון דזהו גם כן מטעם דכגבוי דמי בע"כ מיירי במלוה בשטר וקצרו בזה ולפ"ז תקשה מהא דהבאתי לעיל דמוכח דאף בחוב ברור לא הוי כגבוי ועי' בש"ך סי' קט"ו ס"ק ל"ג דהכריע לדינא כשיטת הרמב"ם והמחבר ודלא כהתוס' והטור והקשה שם דהא מבואר בסוגיא דהמקבל הנ"ל דלא הוכרח לאוקמי באפותיקי אלא אהא דאר"נ אמר שמואל בע"ח ללוקח וליתומין שמין להם השבח ומעלין אותן בדמים וקשיא להו לימא לי' הב לי גריווא דארעא שיעור שבחאי אבל אי לאו הכי משמע דכולי סוגיא דמעיקרא מיירי בלא אפותיקי כו' ואפ"ה אמרו דהבע"ח מקרי מוחזק ומזה הוכיח הש"ך כהרמב"ם: אבל לפמש"כ לעיל יש ליישב קושיית הש"ך והוא דהא מצינו בגיטין ד' ל"ז הנ"ל דמעיקרא הוי ס"ל לר"י דשט"ח ברור הוי כגבוי ואח"ז הדר בי' כנ"ל וכמו כן בסוגיא זו דר"י הוא בעל המימרא דיתומים אמרו אנו השבחנו וארעא כיון דלגוביינא קאי כמאן דגביא דמיא י"ל ג"כ דבאמת מעיקרא בסוגיא זו דלא אסיקו אדעתייהו להך דאפותיקי הוי ס"ל באמת דאף בלא אפותיקי ס"ל לר"י דכמאן דגבי דמי כדס"ל מעיקרא בגיטין אבל לבסוף דמסיק הב"ע דשווי' אפותיקי י"ל באמת כוונת הגמ' דה"ה הך עובדא דיתומים אמרו אנו השבחנו מיירי ג"כ באפותיקי דוקא וכמש"כ התוס' שם ד"ה סבר ר"ח למימר כו' דמיירי כשעשה אפותיקי כו' וכ"כ התוס' בב"ק ד' צ"ו וכמש"כ הנימוקי יוסף והר"ן כנ"ל ולפי המסקנא דמוקי באפותיקי אז י"ל שפיר דס"ל כמסקנת הגמ' דגיטין דשט"ח ברור ג"כ לא הוי כגבוי אף אליבא דר' יוחנן ושאני הך עובדא דיתומים אמרו אנו השבחנו דמיירי באפותיקי ואפותיקי ה"ל כמוכר להמלוה גוף השדה לאחר שמת הלוה כיון דאין ביד היתומים לסלקו במעות ועי' בש"ך סי' קט"ו ס"ק כ"ו וע"כ מקרי המלוה מוחזק ביותר אף לב"ה ואין הכרח לומר דהך סוגיא דב"מ יפלוג על סוגיא דגיטין ועל ירושלמי שביעית הנ"ל דמיירי תרוייהו אליבא דר' יוחנן ועי' בתומים קט"ו ס"ק כ"ב דתירץ ג"כ לקושיית הש"ך הנ"ל באופן אחר. אכן העיקר נראה לי כמש"כ וכן ראיתי בתשובת רד"ך בית ב' חדר ז' ח' שכתב ג"כ בהך דב"מ דדוקא משום דהוי אפותיקי אמרו דלגוביינא קאי כו':

וידעתי דיש לחלק דשאני הא דגיטין ד' ל"ז דאמרו דמלוה בשטר משמט דאלמא דאף היכא דאין ספק בעיקר השטר ג"כ לא הוי כגבוי משום די"ל דשאני בהא דב"מ דג"כ עכשיו ארעא לגוביינא קאי בוודאי רק דמחולקין על השבח על כן שפיר כתבו התוס' דהיכא דגם כעת עומד לגבות בזה לכ"ע כגבוי דמי ושאני הא דמתו בעליהן כו' דהוי ספק אם עומד עכשיו לגוביינא או לא ועי' בתוס' סוטה ד' כ"ה ד"ה ב"ש אומרים כו' משא"כ בהא דשמיטה דאי נימא דשמיטה משמט להשטר א"כ גם עכשיו אין עומד לגבות ואף דקודם שנת שמיטה הי' עומד לגבות מ"מ הא כעין זה פליגי ב"ש וב"ה במתו בעליהן כו' ועכ"ז ס"ל שם דלא הוי כגבוי כן יש לחלק לכאורה אבל באמת זה דוחק דהא לולי השמיטה הי' עומד לגבות את החוב א"כ מקרי זה חוב ברור כיון דאין אנו דנין על החוב להסתפק בו וגם כבר הבאתי לעיל להוכיח מהא דבכור דב"ב ד' קכ"ד דאינו נוטל פי שנים במלוה בשטר וכן דעת הרמב"ם גופא בפרק ו' ה' מכירה דמכירת שטרות דרבנן ואף דאין אנו דנין שם על החוב ג"כ מקרי מילי בעלמא וכנ"ל בארוכה ואם הי' חוב ברור כגבוי הי' מהני מכירתו מה"ת וכמש"כ רש"י בכמה דוכתי דלב"ש דכגבוי דמי לא הוי מחוסר גוביינא ואין כאן חוב כלל ונתבאר דאף שטר ברור ג"כ לא הוי כגבוי וע"כ יש לעיין הרבה בשיטת הרמב"ם והמחבר דפסקו בסי' קט"ו דאף בלא עשה אפותיקי ג"כ על היתומים להביא ראיה משום דהטעם כיון דלגוביינא קיימא כו' אכן לפי מה דנתבאר דאף חוב ברור לא הוי כגבוי תקשה דמ"ש בזה:

סימן יב ענף ג:

והנלפע"ד בכוונת הרמב"ם והמחבר והוא דנראה לי לחלק דמוכח דהך סוגיא דב"מ דאמרו על היתומים להביא ראי' משום ארעא לגוביינא קאי דלא נחתי התם משום שט"ח העומד לגבות כגבוי דמי דהא לא קאמרי התם בלשון מ"ט משום שט"ח העומד לגבות כגבוי דמי אלא קאמרי בלשון ארעא משום דלגוביינא קאי וע"כ יש לדון דדוקא בשט"ח העומד לגבות דלא נתברר עצם החפץ דהא ביד הלוה לסלקו בזוזי ובמטלטלין במה שירצה ע"כ לא שייך בזה לומר כגבוי דמי וכעין הא דפסחים ד' ל"א דס"ל לרבא מכאן ולהבא גובה משום אי בעי מסלק לי' בזוזי כו' וזהו טעמו של ב"ה דס"ל דלאו כגבוי דמי משום דב"ש ס"ל כיון דהחוב עומד לגבות עכ"פ ע"כ הוי כגבוי וב"ה ס"ל דלא הוי כגבוי כיון דלא נתברר בבירור ממה יגבה חובו ואף אביי דפסחים שם מודה בזה וכ"ז הוא היכא דלא נתברר כ"ז אכן היכא דנתברר שיעבודו ממה יגבה את חובו כמו הא דב"מ דכיון דמת אביהם ולא הניח אלא קרקע זו א"כ נתברר דמזה השדה יגבה חובו וע"כ אמרו בזה הלשון ארעא כיון דלגוביינא קיימא כו' משום דידוע דמזה השדה יגבה חובו וע"כ הוי כגבוי וזה הוא דומה למש"כ הרמב"ם והובא בסי' רמ"א סעי' ד' דהמוכר והנותן לחבירו צריך לסיים הממכר ואם לא סיים לא קנה ע"ש וידוע בב"מ ד' ט' בסוגיא דרכוב ומנהיג דמידי דלא חשוב למהוי קנין לא מקרי מוחזק וכה"ג כתב הרמב"ן בספר הזכות והר"ן פ' הכותב דלכן אינו נאמן בשטרות לומר שטר היה לי ואבד דכיון דאין תפיסתו קנין ע"כ לא הוי מוחזק כו' והדברים ארוכים וה"ה בשטר חוב העומד לגבות דלא נתברר מאין יגבה חובו דהוי דבר שאינו מסויים ע"כ לא שייך לומר דהוי המלוה כמוחזק משא"כ בהא דב"מ דארעא לגוביינא קיימא דהוי דבר מסויים ע"כ חשוב בזה מוחזק ומה"ט אתי שפיר מה דלא הזכירו הרמב"ם והמחבר בהך עובדא דסימן קט"ו דעל היתומים להביא ראי' דבעינן שט"ח דהא מטעם שט"ח העומד לגבות כגבוי דמי מבואר בגיטין ד' ל"ז דאף לב"ש אין זה רק בשטר שיש בו אחריות נכסים א"כ ה"ה לדידן אי נימא דהטעם הוא משום דחוב ברור כגבוי דמי א"כ אין זה רק בשט"ח ולא במלוה ע"פ אבל לפמש"כ אתי שפיר משום דהטעם הוא לאו משום שט"ח העומד לגבות רק משום דארעא לגוביינא קיימא וזה הטעם שייך אף במלוה ע"פ:

ואף דהיתומים יכולים לסלקו בזוזי כדקיי"ל א"כ עדיין לא נתברר גוביינא דילי' בלא עשה אפותיקי עכ"ז נ"ל סברא נכונה בזה לפי המבואר בקצה"ח סי' ק"ד ס"ק ד' וס"ק ה' דהא דיתומים ולוקח יכולים לסלק להבע"ח בזוזי שלהם דזהו מצד תקנת חז"ל דמן דין שומא הדרא נגעו בו משום דמה"ד אינן יכולים לסלקם במעות משום דיכול הבע"ח לומר בשיעבודי אני רוצה רק זה הוא מצד תקחז"ל ע"ש בקצה"ח ע"כ י"ל כיון דמה"ד ארעא לגוביינא קיימא לאחר שמת אביהן ולא הניח אלא קרקע זו והוי כבר כמאן דגביא דמי ואף דביד היתומים היה לסלקו במעות עכ"ז הא מה"ד אינן יכולים לסלקו והוי המלוה מה"ת בשם מוחזק משום ארעא לגוביינא כו' והא דהיתומים יכולים לסלקו אין זה רק מצד תקחז"ל וידוע מה דכתבו הפוסקים דספק מצד תקחז"ל לא מצי לבטל לוודאי דאורייתא וע"כ בספק תקנתא אזלינן לקולא וכיון דמה"ת ארעא לגוביינא קיימא שפיר אמרו דכגביא דמיא הך ארעא דהא מה"ת אינן יכולין לסלקו במעות ואף לפמש"כ במק"א דהיכא דלא נולד הספק בעיקר התקנה רק בספק במעשה כמו בנ"ד דהספק הוא אם היתומים השביחו או אביהם דכה"ג לא שייך הך כללא דספק תקנה לקולא עכ"ז י"ל דשאני הכא כיון דעיקר התקנה דיכולים לסלקו במעות זהו מצד שומא הדרא דאין זה רק מצד ועשית הישר והטוב כמבואר בב"מ ד' ל"ה ע"כ כיון דלולי התקנה דשומא הדרא מצד הישר והטוב הי' המלוה מקרי מוחזק מה"ת דהא בוודאי הך ארעא קיימא לגוביינא. רק לאחר דתקנו חז"ל מצד הישר והטוב דיכולים לסלקו במעות ע"כ אין סברא דמצד הישר והטוב יהי' הפסד להמלוה דיפסיד מוחזקות שלו ויעקור דין תורה דמה"ת הי' המלוה בשם מוחזק ועל כזה לא שייך ועשית הישר והטוב להפסיד זכותו שיש לו מה"ת דהוי מוחזק גמור מה"ת כנ"ל וע"כ שפיר פסקו הרמב"ם והמחבר דאף בלא עשאו אפותיקי על היתומים להביא ראי':

והוכיחו כן כפי שכתב הש"ך בסי' קט"ו ס"ק ל"ג דהא הסוגיא דשם מעיקרא לא אסקו דמיירי באפותיקי וכן הי' ס"ל לר"ח דהיתומים יטלו עבור שבחם מגוף הקרקע ואי באפותיקי איך הי' ס"ד של ר"ח לומר כן וכמו דהקשו התוס' בב"מ שם ד"ה סבר ר"ח למימר כו' וכל הראשונים שם והשמ"ק ואפ"ה קיבל הדין של רבי יוחנן דעל היתומים להביא ראי' משום ארעא כו' ובע"כ מוכח דאף דלדינא קיי"ל דלאו כגבוי דמי בשט"ח עכ"ז שאני הכא. והטעם בע"כ מוכח כנ"ל. ובאמת אין סברא לפרש בכוונת הרמב"ם דס"ל כסברת התוס' לחלק דשט"ח ברור שאני משום דנלע"ד דזה החילוק של התוס' בסוטה תלוי בפלוגתא דח"מ סי' קט"ו סעי' ו' דהרמב"ם כתב שם דאם לא עשאו אפותיקי והביאו היתומים ראי' דהם השביחו דאם רצו היתומים לסלק לבע"ח בדמים מסלקין אותו ואם רצו נוטלים מהקרקע שיעור שבח שלהם והש"ך שם ס"ק ל"ז כתב בשם פוסקים והתו"ח דס"ל דיכול המלוה לומר בשעבוד כל הקרקע שלי אני רוצה ולדידי שוה כל חובי ואינם יכולים היתומים לסלקו בדמים וכן אם רצו היתומים ליטול הקרקע שיעור שבח אינם יכולים כיון דמסיק המלוה שיעור הקרקע ושבח ע"ש:

ולפ"ז ברור לדעתי דעיקר כוונת התוס' בסוטה דמחלקים בין הא דב"ה ס"ל דלא הוי כגבוי דשא"ה דשיעבוד קרקע עומדת כעת בספק כיון דנסתרה ולא שתתה ואף דמקודם הסתירה הי' בחזקת משועבד לה עכ"ז כיון דעכשיו נולד הספק ע"כ אינו כגבוי משא"כ בהא דהמקבל כיון דגוף כל הקרקע אינם יכולים היתומים לעכב על המלוה דהא אף אם מביאים ראי' דהם השביחו עכ"ז אינם יכולים לסלק להמלוה אף ממקצת הקרקע אלא המלוה מסלק ליתמי בדמים עבור השבח שלהם וכשיטת התו"ח והש"ך הנ"ל ע"כ מקרי המלוה בשם מוחזק כיון דכל הקרקע קאי לגוביינא וכמש"כ התוס' בלשונם דשא"ה בב"מ דאינם מעכבים הקרקע מלפניו וע"כ הוי כגבוי ואף דאם רצו היתומים לסלקו בדמים כפי שיעור חובו יכולים המה לסלקו מהקרקע אף לשיטת הש"ך כמש"כ שם עכ"ז כיון דאינם יכולים לסלקו אלא כדי כל חובו ע"כ מקרי המלוה מוחזק כיון דאינם יכולים לסלקו מגוף הקרקע רק ע"י סילוק כל החוב ע"כ שפיר דיינינן בזה דכמאן דגביא דמי כן הוא שיטת התוס' אבל לפי שיטת הרמב"ם דפסק דאף ברצו היתומים ליטול קרקע כשיעור שבח נוטלים וכן יכולין היתומים לסלק לבע"ח בדמים דמי שיווי הקרקע ולא שיווי השבח כמבואר שם ע"כ אי אפשר לפרש כלל בשיטת הרמב"ם דלכן אף בלא הביאו ראי' הוי הבע"ח מוחזק משום דכגבוי דמי דהא כעת נולד הספק בעצם השעבוד על כל הקרקע אם הוא של המלוה או מקצת הקרקע שייך ליתומים. דהא אי נימא דהם השביחו א"כ יכולים היתומים ליטול מגוף הקרקע כפי שיעור שבח שלהן וע"כ גוף הקרקע כולו אינו ברור דיהיה שייך להמלוה ומקרי זה גם עכשיו בשם ספק אם שעבודו על כל הקרקע או רק על מקצתו ולא על כולו א"כ לא שייך בזה לדון דיהי' כגבוי רק משום דבעת מיתת האב אז היה שיעבודו על כל הקרקע בוודאי א"כ הא גם במתו בעליהן עד שלא שתו דקיי"ל דלא הוי כגבוי הא התם ג"כ הי' מקודם הסתירה שיעבוד ברור על הקרקע ואפ"ה אמרו דלא הוי כגבוי ע"כ אין סברא לחלק לשיטת הרמב"ם עפ"י חילוק של התוס' בסוטה הנ"ל וכן ראיתי להלח"מ פכ"א הל' מלוה הל' ז' שכתב בקצרה דאם לא עשה אפותיקי הרי יש ליתומים חלק בהקרקע דאם רצו יכולים ליטול מהקרקע שבח שלהם ע"כ מקרי היתומים בשם מוחזקים כו' הרי שכיון לדברי רק שכתב בקצרה וכן נראה מלשון הנימוקי יוסף ושמ"ק והר"ן שם וע"כ ברור דהרמב"ם לא נתכוין לחילוק של התוס' בסוטה משום דלשיטתו אי אפשר לחלק כן דהא גם בזה הוי ספק בעיקר שיעבודו על כל הקרקע אי דאין לו שיעבוד רק על מקצת הקרקע או רוב הקרקע דהא אי נימא דהיתומים השביחו א"כ מגיע להם חלק הקרקע דאם רצו נוטלין מחלק הקרקע עבור שבחן כנ"ל וע"כ ברור דטעמו של הרמב"ם דס"ל דשאני הכא דזו הארעא היה קיימא לגוביינא בעת מיתת אביהם דלא הניח אלא שדה זו וגם כעת אינם יכולים היתומים לסלקו במעות אלא מצד הישר והטוב ומה"ת גוף כל הקרקע שייך להמלוה ע"כ מוקמינן בזה אד"ת. דכן הוכיח מהש"ס כנ"ל:

וגם הסמ"ע כתב טעם אחר בס"ק כ"ב דלכן עליהם להביא ראי' משום דמוקמי השדה כמו שהוא אחזקתו שהיה ביד אביהם כן אלמא דלא הי' ניחא להסמ"ע לומר בטעם הרמב"ם דס"ל כמש"כ התוס' בסוטה אך טעמו הוא תמוה דזהו נגד הגמ' דאמרו מטעם דארעא דלגוביינא קיימא ובלא"ה טעמו אינו נכון לדינא דהא מבואר בח"מ סי' קי"ב סעי' ב' דאם לא כתב דאקני ומחולק המלוה עם הלוקח דהלוקח טוען לאחר שלוה קנה ומכר והמלוה אומר דבעת שלוה היו הנכסים ביד הלוה י"א דעל המלוה להביא ראי' וכו' ויש אומרים דאם יש עדים שקנה הלוה צריך המלוה להביא ראי' ואם לאו ב"ד מעמידין על חזקתו ונאמר שהיה שלו ושל אבותיו מעולם והסברא ראשונה עיקר עכ"ל. א"כ לא מבעיא לדעה קמייתא דס"ל דאף היכא דאיכא חזקה דכאן נמצא כו' לא מפקינן מהמוחזק בוודאי ה"ה בהא דיתומים אמרו אנו השבחנו כו' דוודאי מחמת חזקה דהשתא לא מפקינן ממוחזק ואף לדעה בתרייתא דס"ל דבחזקה דכאן נמצא מוציאין ממוחזק ועיין בסי' מ"ב סעי' י"ד וסי' רט"ז סעי' ח' ואכמ"ל עכ"ז ז"א אלא היכא דליכא חזקה דמעיקרא כדהתם דלא נודע שקנאו וי"ל דהיה שלו ושל אבותיו מעולם אבל היכא דיש חזקה דמעיקרא כמו בנודע שקנאו הלוה דיש חזקה דמעיקרא דהשתא הוא דקנאו בזה ליכא חזקה דכאן נמצא כו' דהא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כמבואר בסוגיא דפ"פ וביו"ד סי' פ"א ובש"ד ולכ"ע אין מוציאין מלוקח א"כ ה"ה האי שבח דהבע"ח גופא אומר אביכם השביח א"כ משמע דליכא למימר דהי' השבח מעולם על השדה רק הספק הוא שמא אביכם השביח א"כ איכא בזה חזקה דמעיקרא דהשתא הוא דהשביח השדה וכללא הוא דכל מה דאיכא לאחורי לחזקה דמעיקרא מאחרינן א"כ קשה דאמאי על יתומים להביא ראי' ובפרט דאומרים ברי ולכן דברי הסמ"ע בטעמו מוקשה מאוד:

ולכן העיקר כמש"כ ביאור טעמו דהרמב"ם והמחבר דשא"ה כיון דמבורר דזה השדה יבוא לידי גוביינא ולכן כגביא דמיא וזה עדיף מן סיים לו שדה דגיטין ד' ל"ז ובאמת י"ל דכה"ג אפשר דגם לשיטת הרמב"ם אף דס"ל מכירת שטרות דרבנן עכ"ז אפשר דבכה"ג ס"ל דהוי מכירת שטרות דאורייתא כיון דהוי כגבוי וא"כ הוי מתורץ קושיית התו' דהקשו בב"ב דף ע"ו ע"ב דאי מכירת שטרות דרבנן ל"ל קרא למעוטי שטרות מאונאה די"ל דאתי כה"ג היכא דשייך לומר ארעא לגוביינא כמאן דגביא דמיא כמו הא דב"מ הנ"ל ויש להאריך בזה אבל היכא דלא שייך כן גם הרמב"ם ס"ל דלא הוי כגבוי וגם מן שיטת התוס' דסוטה נתבאר דאינו ראי' מדבריהם די"ל דכתבו כן לפי ה"א דהש"ס דשם דלא אסיק להו דמיירי באפותיקי די"ל דהש"ס הי' ס"ל כסברת ר' יוחנן דגיטין ד' ל"ז דהוי ס"ל מעיקרא דשט"ח ברור הוי כגבוי אבל למסקנת הש"ס דמיירי באפותיקי שפיר י"ל כמסקנת הש"ס דגיטין דהדר ביה ר' יוחנן דאף שט"ח ברור לא הוי כגבוי וכמו שהוכחתי מכמה דוכתי דאף שט"ח ברור לא הוי כגבוי כנ"ל והא דב"מ שאני דהוי אפותיקי מפורש דהוי כמכור וביתמי דאינם יכולים לסלקו בזוזי ואפותיקי סתם גרע מן סיים שדה בהלוואתו דגיטין ד' ל"ז ועיין בסי' ס"ז ובר"ן וריטב"א גיטין שם וגם בסיים לו שדה י"ל דז"א רק בשמיטה דהוי מדרבנן וכמבואר כעין זה בתומים סי' ס"ז ס"ק ט' ע"ש דבזה לא הוי כגבוי ואפשר דלזה נתכוין הש"ך בסי' קט"ו סוף ס"ק ל"ג אך שקיצר בזה:

סימן יב ענף ד:

ועכשיו נברר מה דיש לדון לכאורה בהנך ממרמות הנכתבין לכל מוכ"ז שלא נזכר בו שם המלוה די"ל דבזה הוי כגבוי לכ"ע עפ"י מש"כ הב"ש באה"ע סי' ע"ז בדיני מורד ומורדת בשם הט"ז אם הנדוניא ביד אביה פטור אפילו אם נתן שט"ח על הנדן אלא א"כ עשה ממרני כנהוג בקצת מדינות שלא נזכר בו שם המלוה אז הוי כגבוי עכ"ל וכ"כ הב"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ג דהט"ז פסק אם נתן ממרני כנהוג בקצת מדינות דאין כותבין מי הוא המלוה יש לפסוק כש"ג משום תיכף שיצא הממרני מידו חייב לשלם לכל מי שמוציאו והוא יחזור על חתנו נמצא דהאב מקרי מוציא מחתנו עכ"ל אלמא דחזינן דס"ל דשטר שאין נכתב בו שם המלוה אמרינן כגבוי דמי לכ"ע ולפ"ז גבי שמיטה י"ל בהנך צעטלין לכל המוכ"ז דאינו משמט כמבואר בגיטין ד' ל"ז לב"ש דס"ל דכגבוי דמי אינו משמט אם כן ה"ה לדידן דאף דלאו כגבוי דמי י"ל דז"א רק בשטר שנכתב שם המלוה כמו דהי' הנהוג בזמן הש"ס אבל בשטר הנכתב לכל המוציאו כיון דהוי כגבוי ע"כ אינו משמט וכעין סברת הב"ש והט"ז הנ"ל וגם הא מצינו בח"מ סי' ק"ד סעי' ג' בשם ר"י בתפס שטרות לא הוי כתפס מעות ויחלוקו וכתב הסמ"ע שם ס"ק י' משום דכיון דיכול המלוה הראשון למחול ונשאר שיעבוד הגוף אצלו ע"כ לא הוי כתפס ממון וכן כתב ביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ' משום דצריך כתיבה ומסירה ע"כ לא מהני תפיסתו ולפ"ז לכאורה נראה בממרמות דכיון דאין צריך כו"מ וגם אינו יכול למחול דזה הוי לכאורה כתפס ממון וזהו נוטה כעין סברת הב"ש הנ"ל דבזה הוי כגבוי. ומה"ט יש לדון בממרמות שלנו גבי מחילה בלא קנין והשטר הוא ביד המלוה דמבואר בח"מ סי" י"ב ובש"ך שם דלכן מהני מחילה בלא קנין משום דקיי"ל דלא הוי כגבוי א"כ בממרמות כיון דהוי כגבוי י"ל דלא מהני מחילה לכ"ע ומה"ט י"ל גבי ירושת בכור לכאורה דיהיה נוטל פ"ש משום דהוי מוחזק ולא ראוי כיון דלא הוי מחוסר גוביינא כלל אי נימא כגבוי דמי כמש"כ רש"י בכ"ד לב"ש דכגבוי דמי דאין כאן חוב כלל ומקרי מוחזק ולפ"ז י"ל ג"כ מלתא חדתא בממרם אם נולד בו ספק בפרעון דיהי' הדין עם המלוה כמו כל שטר לב"ש כמבואר בסוטה ד' כ"ה ויבמות ד' ל"ח אמנם מסתימת כל הפוסקים מבואר דאין לחלק בין תפס ממרמות לשטרות בכ"ז. וכן מוכח בב"ב ד' קכ"ד גבי בכור נוטל במוחזק ולא בראוי דאיתא שם אלא הא דתניא ירשו שט"ח בכור נוטל פ"ש מני לא רבי ולא רבנן כו' והא ה"מ לאוקמי דמיירי בלא נכתב בשטר שם המלוה דאז הוי כגבוי כנ"ל וכן תקשה בהא דגיטין ד' ל"ז במה דתני התם שט"ח אינו משמט דמוקי דאתי כב"ש:

הא י"ל דמיירי בלא נכתב בו שם המלוה והוי כגבוי לכ"ע וכעין מה דמצינו גם בזמן הש"ס בהך שטרא דנפק בי דינא דרב הונא דנכתב אני פלוני לויתי ממך מנה כמבואר בב"ב ד' קע"ב וכעין מה דמצינו בגיטין ד' י"ג דכתב בו משתעבדנא כך ולכל מאן דאתי מחמתך כמבואר בח"מ סי' ס"ו סעי' א' וסעי' כ"ו ובש"ך ותומים שם וכן בהא דשבועות ד' מ"ח דמוקי להברייתא התם כב"ש גבי אין אדם מוריש שבועה לבניו והא ה"מ לאוקמי ג"כ בלא נכתב בו שם המלוה כנ"ל ומדלא משתמיט שום דוכתא לומר דבלא נזכר בו שם המלוה יהי' כגבוי בע"כ מוכח מכל הנ"ל דבאמת אף בלא נזכר בו שם המלוה אינו כגבוי למאי דקיי"ל כב"ה ועיין בקצה"ח סי' ק"ח ס"ק ח' מש"כ בשם הרשב"א שהובא בדרכי משה דאף בשטר לכל המוכ"ז אמרינן ג"כ אין אדם מוריש שבועה לבניו ומהא דשבועות שהובא לעיל הוי סייעתא לדבריו מדלא אוקמינן כה"ג:

והא דכתבו הט"ז והב"ש גבי נדוניית חתנים דממרם הוי כגבוי י"ל דז"א אלא בנדוניית חתנים דהא שיטת רש"י שם דלא אמרינן אומדנא דע"מ שתהנה בתו רק שיטת הר"ת דאמרינן שלא נתן אלא ע"מ שתהנה בתו. ע"כ י"ל דהיכא דנכתב לכל המוכ"ז אז מסתמא גמר ומשעבד נפשי' אף היכא דלא תהנה בתו כיון דיכול חתנו למסור הממרם לאחר וכן מורה לשון הט"ז שם דז"ל הט"ז דתיכף שיצא הממרמי מידו חייב לכל מי שיביאנו עליו אע"פ שלא חייב כלום לאותו המוציא כלל אין לך גמר והקנה גדול מזה דהא אם יוציאנו אחר יצטרך לשלם לו כו' עכ"ל הט"ז אלמא דהטעם הוא משום דבממרם אמרו דגמר והקנה כו' ובזה הר"ת מודה לרש"י א"כ ז"א שייך אלא התם משא"כ בשארי דוכתי דמה לי אם המלוה תופס השטר או דימסור לאחר דבכל האופנים הוי הנתבע מוחזק נגד כולם לכן גם ממרמות לא הוי כגבוי וגם הא יש חולקים על הט"ז באה"ע שם ואכמ"ל וכן מוכח לפמש"כ הדרכי משה בח"מ סי' ק"ח ס"ק ז' בשם הרשב"א דאף בשטר לכל המוציאו שייך אין אדם מוריש שבועה כו' א"כ מוכח מזה דאין דינו כגבוי דאל"כ הא לא שייך בזה אין אדם מוריש כו' וכ"ז ברור ופשוט:

סימן יב ענף ה:

ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף ד' בהגהה שם כתבתי בזה"ל ומרגלא בפומי לדון על כתב יד שתפס המלוה דמהני מחילה לטעם של הכנה"ג דלכן לא מהני מחילה בתפס שטרא משום דהוי כגבוי ומבואר בגיטין ד' ל"ז דבשטר שאין בו אחריות גם לב"ש לא הוי כגבוי ע"כ בכת"י דאינו גובה ממשעבדי מהני מחילה לכ"ע משום דזה לא הוי כגבוי עכ"ל ויש להקשות ע"ז מהא דב"ב ד' קנ"ז גבי נפל הבית עליו ועל אביו והי' עליו כתובה ובע"ח יורשי האב אומרים הבן מת ראשון ובע"ח אומר האב מת ראשון ב"ש אומרים יחלקו וב"ה אומרים נכסים בחזקתן והש"ס רצה להוכיח שם דאקנו משתעבד ודחו לי' התם משום מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ומקשו עלה מהא דרב ושמואל דאמרי מע"פ אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות כו' א"כ תיפוק לי' דאף אם גובה מהיורשים הא כיון דלא גבה מלקוחות דהוי דאקני א"כ היכי קאמרי ב"ש יחלוקו דהא טעמא דב"ש הוא משום דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי כמבואר ביבמות ד' ל"ח וכיון דאקני לא משתעבד א"כ לא הוי כגבוי. א"כ מוכח מסוגיא הנ"ל דאף היכא דאינו גובה ממשעבדי ג"כ ס"ל לב"ש דהוי כגבוי ותקשי ע"ז מסוגיא דגיטין הנ"ל ועיין בסוטה ד' כ"ה בתוס' ד"ה ב"ש אומרים כו' ועכ"ז דוחק לחלק עפ"י דברי התוס' הנ"ל בזה והנראה לי בחומר הקושי' הנ"ל והוא דהא מצינו בב"מ ד' ק' המחליף פרה בחמור וילדה זה אומר כו' וזה אומר משלקחתי כו' יחלוקו ושם בגמ' מוקמינן לה כסומכוס ומקשו אימר דאמר סומכוס בשמא ושמא בברי וברי מי אמר אמר רבה בר רב הונא אין אמר סומכוס אפי' בברי וברי רבא אמר לעולם כי אמר סומכוס בשמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר ותני זה אומר שמא כו' ובתוס' שם ד"ה הא מני כו' כתבו דגם היכא דהוי מוחזק ג"כ ס"ל לסומכוס דחולקין רק היכא דמוחזק טוען ברי בזה לכ"ע אליבא דסומכוס הממע"ה ולא חולקין ולהך מ"ד דס"ל בב"מ שם דכיון דתנן זה אומר עד שלא מכרתי וזה אומר משלקחתי דמוכח מזה דאף בברי וברי אמר סומכוס משום דדוחק לומר כמו דאמר רבא ותני זה אומר שמא וזה אומר שמא כו' א"כ ה"ה בהא דב"ב ד' קנ"ז דתני זה אומר האב מת ראשון וזה אומר הבן מת ראשון כו' דוודאי מיירי באומר ברי כו' ובברי ומוחזק מודה סומכוס דהממע"ה ע"כ מוכיח הש"ס ביבמות ד' ל"ח שפיר דטעמא דב"ש דס"ל גבי נפל הבית עליו ועל אביו דיחלוקו דטעמא משום דשט"ח העומד לגבות כגבוי דמי משום דליכא למימר דטעמא משום דס"ל כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין היכא דאיכא דררא דממונא דז"א דהא בברי ומוחזק מודה סומכוס דהממע"ה ואי נימא דלאו כגבוי דמי א"כ ה"ל היורשים מוחזקים וגם טוענים ברי דמודה סומכוס בזה וע"כ מוכח משום דכגבוי דמי אתי עלה אבל למ"ד דמפרש בב"מ שם על לשון ז"א משלקחתי כו' דיש לפרש בלשון זה אומר שמא כנ"ל א"כ ה"ה בהא דתנן ז"א הבן מת ראשון וזה אומר האב מת ראשון בוודאי יש לפרש בזה אומר שמא וזה אומר שמא כמו בהא דב"מ:

וכיון דמיירי בשמא ושמא ע"כ לסומכוס חולקין בנפל הבית עליו ועל אביו דהא זה הוי דררא דממונא כמו בהא דב"מ ד' צ"ז בשואל את הפרה וספק אם מתה בעת שהיתה שאולה דזה הוי דררא דממונא כמבואר שם א"כ ה"ה דספק אם הבן מת ראשון או האב מת ראשון דהוי דררא דממונא בנפל הבית עליו ועל אביו א"כ י"ל דטעמא דב"ש דאמרי יחלוקו שם משום דס"ל כשיטת סומכוס דממון המוטל בספק חולקין וב"ה דפליגי ע"ז משום דס"ל כרבנן דסומכוס והא דיבמות ד' ל"ח דס"ל לב"ש דזיקת נשואה עושה ספק נשואה דהיכא דאיהי קיימת הוי לה איהי וודאי ואינהו ספק ואין ספק מוציא מידי וודאי ולא אמרינן בזה חולקין אליבא דסומכוס משום די"ל בזה כמש"כ התוס' בבכורות ד' מ"ח והרשב"ם בב"ב ד' קס"ו דבספיקא דדינא גם סומכוס מודה דהממע"ה ועיין בקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' ס"ק א' אבל בנפל הבית דהוי ספיקא דמעשה י"ל דטעמא דב"ש משום דס"ל כסומכוס והיכא דטוען שמא אף במוחזק גמור ס"ל לסומכוס דחולקין:

והא דמוכיח מזה ביבמות דס"ל לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי י"ל דס"ל לסוגיא דהתם דכיון דתני זה אומר האב מת ראשון וז"א הבן מת ראשון כהך מ"ד דב"מ דאין סברא לפרש דמיירי בטוען שמא וכיון דמיירי בע"כ בטוען ברי א"כ הא בטוען ברי ומוחזק ס"ל גם לסומכוס הממע"ה ע"כ אין סברא לפרש טעמא דב"ש דס"ל כסומכוס אי נימא דלאו כגבוי דמי וע"כ הוכיח מזה דס"ל לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אבל בהא דב"ב אף דנימא דס"ל ג"כ כהך מ"ד עכ"ז אם הי' מקשה דכיון דאינו גובה מלקוחות א"כ לא שייך כגבוי בזה הייתי יכול להדחות לו דאפשר דטעמא דב"ש משום דס"ל כסומכוס. ע"כ הקשו ביותר הא מלוה ע"פ אינו גובה מהיורשים וזה אין להקשות דכיון דנימא דב"ש ס"ל כסומכוס וב"ה ס"ל כרבנן א"כ איך יפלוג סומכוס על ב"ה. די"ל בזה כדמצינו כמה פעמים בש"ס ובתוס' כזה דס"ל לתנא דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ע"כ מתורץ קושיא זו ועיין בב"ב ד' קנ"ח אר"ע מודה אני בזה וברש"י ב"מ ד' ל"ז ותוס' ב"ב שם:. ולפ"ז שפיר י"ל כמש"כ בספרי כנ"ל דבחוב דאינו גובה ממשעבדי לכ"ע לא שייך בזה דהוי כגבוי אכן בריטב"א בגיטין ד' ל"ז שכתב שם בשם ר' פנחס הלוי שהקשה דלב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ לב"ש אין לך מלוה בשטר דמשמטת ותירץ דשטר שאין בו אחריות נכסים לב"ש אע"ג דכגבוי דמי משמט וגזה"כ היא אבל היכא דאית בי' אחריות אינו משמט דבזה לא שייך גזה"כ אבל רש"י ס"ל דלא אמרינן כגבוי דמי אלא בשטר שיש בו אחריות נכסים כיון דיכול לטרוף מלקחות כו'. וזה נכון עכ"ל הריטב"א א"כ לשיטת ר"פ הנ"ל י"ל דהיכא דאמרינן כגבוי דמי ה"ה אף באין בו אחריות נכסים והא דשמיטה שאני ויהי' לו סייעתא מהסוגיא דב"ב ד' קנ"ז הנ"ל א"כ עדיין הך דינא שכתבתי דבאין בו אחריות נכסים לא אמרינן כגבוי תליא בפלוגתת הראשונים הנ"ל אך לפי מה שהכריע הריטב"א שם דהנכון כשיטת רש"י א"כ שפיר כתבתי בספרי. ולפ"ז היכא דליכא אחריות נכסים בוודאי מהני מחילה אף שהשטר תחת ידו לכ"ע וכעת ראיתי בקצה"ח סי' פ"ג ס"ק ה' שכתב דשט"ח שאינו גובה ממשעבדי אינו כגבוי והעיר ע"ז מהא דב"ב ד' קנ"ז ונדחק בזה:

לפי מה דנתבאר לעיל דהעיקר כהש"ך סי' י"ב דכתב דלהלכה דקיי"ל כב"ה דלאו כגבוי דמי ה"ה גבי מחילה ונקיט שטרא מועיל מחילה משום דאף בשטר ברור אף במקום דגבי ממשעבדי וגם בממרמית הדין פשוט דלאו כגבוי דמי. ועיקר הטעם דלא מהני מחילה ונקיט שטרא זהו משום דאמרינן כיון דלא החזיר לו השטר מסתמא לא מחל בלב שלם והא דהקשה התומים בסי' י"ב מהא דמוכר שט"ח וחזר ומחל דמחיל כבר הקדימו הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ע"ד דהטעם הוא דהתם ליכא שטרא בידו דלהדר ליה והא דשטר בידו לא מהני מחילה הטעם הוא משום דחזינן דלא היה לבבו שלם למחול לו וכמש"כ התומים בסי' י"ב ס"ק ח' וע"כ יש לדון דהיכא דהיה השטר מונח במק"א ולא ת"י. אי דלא הוי מחילה גמורה רק בהרווחת הזמן דכה"ג יש לדון דמהני מחילה לכ"ע כיון דלא שייך בזה הטעם דהיה לו להחזיר השטר והטעם דכגבוי דמי כבר נתבאר דז"א לדינא וכקושיות הש"ך בסי' י"ב וע"כ אף לפי מה דהכריע הש"ך בסי' רמ"א דהך דינא דנקיט שטרא ומחל לו הוי ספיקא דדינא עכ"ז י"ל דהיכא דלא שייך לדון דהי' לו להחזיר השטר דכה"ג לכ"ע מהני מחילה ובפרט לפי מה שהכריע הב"ש והח"מ באה"ע סי' ק"ה דמהני מחילה בשטר אף בלא קנין א"כ הדין ברור כמש"כ:

והא דאמרו גבי הא דנאמן סטראי במגו דלהד"ם בשטרא מסייע לי' משום דכגבוי דמי זהו משום דהוי עכ"פ סיוע קצת להמיגו וכמו שאמרו שם עוד טעם משום דחזקה דשטרא בידי מאי בעי מסייע לי' וכמש"כ התומים בכ"מ בארוכה אף דשטרא בידי כו' שם לא הוי כ"כ בתקפו דהא אינו נאמן רק במיגו וע"כ הטעם משום דבצירוף להמיגו סגי סברא כל דהוא וה"ה אף דקיי"ל דשט"ח לא הוי כגבוי עכ"ז בצירוף להמיגו סגי קצת גבוי וכמש"כ כעין זה הנו"ב במ"ק ח' ח"מ סי' ה' ע"ש. ועי' באו"ת כללי מיגו ס"ק ח' מזה בשם הכנה"ג. אבל מוחזק גמור לא הוי וזה פשוט:

הגה"ה ואפשר דזהו כוונת רמ"י בחי' בכתובות ד' פ"ז דסבר רב"ח בשבועת פוגמת וע"א דה"ל שד"א והקשה לי' רבא והא אין נשבעין מה"ת רק בנשבעין ולא משלמין והקשו כולם איך ס"ד דרב"ח אבל לפמש"כ די"ל דבחוב ברור הוי כגבוי ע"כ כיון דאחר שתשבע אז יהי' זה חוב ברור והוי כגבוי ע"כ אין זה מקרי נשבעין ונוטלין אלא זהו בכלל נשבעין ולא משלמין כיון דאחר השבועה מיד בלא שום מעשה תהי' נקראת מוחזקת משום דהוי כגבוי ע"כ אין זה בכלל מחוסר גוביינא כפי' רש"י על שיטת ב"ש בכולי ש"ס רק רבא דמקשה לי' כן ס"ל דאף בחוב ברור לא הוי כגבוי ואף אחר שתשבע לא תהי' מוחזקת וע"כ הוי בכלל נשבעין ונוטלין וכמו דאמרו בירושלמי שם פ"ט ה"ז דלכן הך שבועת פוגמת אין זה שבועת התורה רק כעין שבועת התורה משום דכתובה לא הוחזקה בידה לגבות. ע"ש וקצרתי ע"כ הגה"ה: וע"פ מה שנתבאר לעיל דר' יוחנן בגיטין ד' ל"ז דס"ל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט טעמו משום דבשט"ח ברור שאין אנו דנין אם יש פרעון וכה"ג על השטר. דבזה אף ב"ה מודו דהוי כגבוי יש מקום עפ"ז לתרץ קושיות המהר"ם לובלין בב"מ ד' ד' ע"ב על תוס' ד"ה אין נשבעין כו' שהקשה במש"כ התוס' בשבועות ד' ל"ז ע"ב ד"ה ואין נשבעין על שיעבוד קרקעות דתירצו שם להא דאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור משום דה"ל שיע"ק. והקשו שם דהא ר"י אית לי' שיעבודא דאורייתא א"כ אפילו בע"פ היכא משכחת לה ותי' דאליבי' משכחת כשמחל השיעבוד עכ"ל התוס' והקשה המהר"ם מלובלין דאם מיירי שמחל השיעבוד א"כ אפילו בשטר יהי' חייב ודוחק לומר דמיירי דמחל השיעבוד של בני חורי ולא ממשעבדי עכ"ל ועי' בח"מ סי' פ"ח ובסמ"ע ס"ק נ"א ובש"ך ס"ק מ"ט ובאמת זה קשה מאוד מאי פסקא. אכן לפמש"כ דר"י אית לי' דשטר העומד לגבות דאין בו ספק כלל אז הוי כגבוי לכ"ע לכן אתי שפיר קושיית המהר"ם לובלין הנ"ל די"ל דמיירי במחל השיעבוד בלא קנין וע"כ בממון שיש עליו עדים כיון דליכא שטר אז לא הוי כגבוי ומהני מחילה בלא קנין אבל בשטר שיש בו אחריות נכסים דס"ל לר' יוחנן דהוי כגבוי כיון דלא נולד שום ריעותא בעצם השטר זולת המחילה שאנו דנין עליו וכיון דהוי כגבוי ע"כ לא מהני המחילה בלא קנין כמש"כ הב"ח בסי' י"ב להסביר שיטת רבינו ישעי' דס"ל דלא מהני מחילה בנקט שטרא ואשמעינן ר' יוחנן זה גופא אגב אורחא וכש"כ לה סוברין דלא מהני מחילה בשטר בוודאי אתי שפיר:. אמנם לדינא נתבאר דאף בשט"ח ברור לא הוי כגבוי. ועיקר הטעם מה דס"ל דלא מהני מחילה בנקט שטרא זהו משום דהי' לו להחזיר השטר כנ"ל וע"כ היכא דלא שייך לומר דהי' לו להחזיר וכנ"ל וודאי מהני מחילה בזה ולא דיינינן זה לספיקא דדינא וכדמוכח זה מן מוכר שט"ח כו' משום דלפי מה דנתבאר דאף שט"ח ברור לא הוי כגבוי ליכא לתרוצי בזה כמש"כ הקצה"ח בסי' י"ב לתרץ זה וע"כ מוכרח הוא כנ"ל דהיכא דלא שייך לומר דה"ל להחזיר וודאי מהני מחילה אף בחוב בשטר ולא מהני תפיסה בזה:

תוכן העניינים

נחל יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה