נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ד
(סעי' א' בהג"ה) הקהל נקראים מוחזקים לגבי היחיד כו' והא דנקראים מוחזקים כו' דוקא בעניני מסים כו' והוא מן המרדכי בב"ק ספ"ב והתה"ד סי' שמ"א שהביאו ראי' לזה מהא דב"מ ד' ע"ג דמוהרקיהו בטפסא דמלכא מנח וכן מצינו בב"ב ד' נ"ה ע"א דא"כ בטלת ירושת בנו הבכור ועיין בתוס' שם ובחדושי הרמב"ן והשמ"ק שם וראי' זו הובא ברדב"ז ח"א סי' צ"ו גבי ענין א' מזה ע"ש:
סימן ד ענף א:
ובשו"ת הר"נ סוף סי' י' כתב בנידון א' אם המעות שהם אצל יהודה שנפל ספק אם לא נפטרו מן חיוב מס או שמא הם מקהלה אחרת שפטורים מנתינת המס פסק שם דעל הקהל להביא ראי' כדין כל מוציא מחבירו וכתב וכי תימא שעבוד המסין שאני שהמשועבד אינו נקרא מוחזק כמו בשאר שעבודים אדרבה שעבוד מלך יותר מוחזק ממנו כדאמרינן בחזקת הבתים א"כ בטלת ירושת הבכור אינו ענין דה"מ כשהשעבוד ודאי אבל בספק לא עכ"ל הר"נ אלמא דס"ל להר"ג בפשיטות לחלק דדוקא חוב ברור ממסים מקרי מוחזק אבל לא בספק וכעין זה מצינו גבי שט"ח העומד לגבות דכתבו התוס' בסוטה ד' כ"ה לחלק בין חוב ברור לחוב ספק כמש"כ שם בד"ה ב"ה סברי כו' ולפ"ז תקשה על הרמ"א והסמ"ע דלא הביאו הכא הך תשובת הר"נ הנ"ל החולק ע"ז ואפשר דזהו כוונת הש"ך סוף ס"ק יו"ד שציין לתשובת הר"נ ס"ס יו"ד: ויש לחלק דהא דכתב המרדכי והתה"ד דספק במסים הוי הקהל מוחזקים דזהו דוקא היכא דהיו עליו חזקת חיוב ליתן מס רק דעכשיו נולד הספק אם נפטר מחוב המס בזה דנין להקהל דמקרי מוחזקים וכן מורה לשון המרדכי והתה"ד שם שכתבו דכל היכא דאיכא ספיקא וטענה שאינה ברורה ליחיד ליפטר מהמס אמרינן מוהרקיהו בטפסא דמלכא מנח עד שיברר הדבר שהוא פטור אלמא דמיירו בענין שהיחיד רוצה להפטר מהחזקת חיוב שהיה עליו כבר וכן הא דלקמן סי' קס"ג סעיף ו' בהג"ה בקהל שפטרו א' ממס דיכולין לומר שלא פטרוהו רק לשנה וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ק"ד הטעם לפי שהם מוחזקין הא התם הי' מתחלה עליו חזקת חיוב ונולד ספק אם יצא מהחיוב אבל בהנידון של תשובת הר"נ הנ"ל דנולד ספק לנו אם הי' חיוב מעולם על המעות או דלא הי' חזקת חיוב כלל מעולם עליהם ע"כ בכה"ג לא הוי הקהל מוחזקים וכה"ג מצינו בסוטה ד' כ"ה בתוס' ד"ה בש"א נוטלת כתובה כו' שכתבו לחלק אליבא דב"ש דדוקא היכא שעמד השטר לגבות מאותן נכסים רק דהספק הוא אם יצאו הנכסים מחזקת שעבודן בזה הוי כגבוי לב"ש אבל אם הוי ספק מעיקרא אם עמד השטר לגבות מאותן הנכסים בזה לא הוי כגבוי: אכן מצינו לקמן סי' קס"ג בסמ"ע ס"ק כ"ה שכתב בשם מהרי"ו דהשמאים נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו אבל במרדכי דב"ב משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה כ"ז שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ וכיון דהקהל הם מוחזקין כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך בסי' קס"ג ס"ק יו"ד ובאמת לא ידעתי דל"ל לדון בזה מצד דבספיקא דדינא הקהל הם מוחזקין הא כן מבואר להדיא בסי' ל"ז סעי' כ"ב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' ועל כל עניניהם כו' וכמבואר בסי' ז' סעי' י"ב דגם לענין מסים הדין כן והמרדכי בב"ב פ"ק ד' רמ"ג דכתב דאין בני העיר נאמנין הביא ראי' לזה מהא דבני העיר שנגנב להם ס"ת דאין דנין אותם בדייני העיר ע"ש. ולכן האידנא דדנין ומקבלין עדות בני העיר לא שייך ראי' זו לדון כן ויש לי להאריך בזה אך אכמ"ל הרי דאף בספק בעיקר החיוב מעולם דבזה ג"כ אמרו דהקהל הם מוחזקין בספיקא דדינא:
וכן מצינו בסי' קס"ג בסמ"ע ס"ק יו"ד ובש"ך שם ס"ק ד' דאם הקהל טוענין על א' שדר אצלן דהקהל נאמנין בשבועה אלמא דאף בספק מעיקרא אם הי' חייב כלל דג"כ נאמנין בשבועה ואין לומר דהתם הטעם לפי דעכשיו נהגו לקבל עדות מהם כנ"ל דא"כ לא יצטרכו לישבע וע"כ מיירי התם דאינן מעידים בתורת עדות וכן י"ל במה שהעירותי לעיל אך שם לא שייך כן כ"כ וקצרתי] ואפ"ה נאמנין בתורת בע"ד דלא מהימן בלא שבועה אף דהוי מוחזק אלמא דאף בספק אם הי' חיוב כלל דג"כ אמרו דבני העיר הם מוחזקין וכן ראיתי בתשובת מהרשד"ם ח' ח"מ סי' שס"א בספיקא דדינא הנולד בת"ח אם מיפטר מחוב זו או לא דכתב שם לדון בזה דהקהל הם מוחזקין ע"ש אלמא דאף בספק מעיקרא ס"ל בפשיטות דהקהל הם מוחזקין ולא חילקו בזה ובאמת יש להעיר על דברי הרשד"ם הנ"ל דהא מבואר בהרמ"א הכא בשם מוהר"מ מיזבורג דנגד הת"ח אין דינם כמוחזקים ואפשר דזה נכלל במש"כ המהרשד"ם שם אח"ז דלתבוע מת"ח זהו בכלל מילתא דאיסורא ואין לומר בזה קים לי ע"ש אך דקשה לומר כן בכוונתו עכ"פ חזינן דבכל ספיקות דיינינן דהקהל הם מוחזקין וע"כ יש לתמוה איך לא הביאו לדברי הר"נ הנ"ל דכתב להיפך מזה:
ויש לומר דהא דאמרו דבני העיר הם מוחזקין בספק דזה אינו אלא אם טוענין הקהל טענת וודאי אבל בטוענין טענת ספק בזה לא הוי כמוחזקים וכעין הא דמצינו בח"מ סי' ע"ב סעי' כ"ד גבי משכון דהוא ביד המלוה דאם טוען טענת ספק אינו יכול לתבוע מספק בנכסי ראובן וכ"כ הרמ"א שם סעי' י"ד והש"ך שם סוף ס"ק ק"ט ה"ה י"ל כן במה דדנו כח הקהל למוחזקים דלא יהא עדיפא מן אלו הי' משכון בידם דאם טוען טענת ספק לא מהני מוחזקות שלו בהמשכון אלא בספיקא דדינא דכבר כתבו הפוסקים דטענת קים לי הוי כטענת ברי ע"כ שפיר מהני בזה מוחזקות של בני העיר אבל בספק במעשה לא מהני אלא אם טוענים טענת ברי וע"כ בהנידון של הר"נ דלא טענו טענת ברי לי דהמעות הם מחוייבים במס ע"כ שפיר כתב הר"נ דמספק לא מהני מוחזקות שלהם ואינו סותר דברי הר"נ הנ"ל לכל הפוסקים הנ"ל וכעת ראיתי באו"ת ס"ק יו"ד באורים שהביא תשובת הר"נ הנ"ל בקצרה דסותר לדברי הרמ"א הנ"ל אבל העיקר כמש"כ ועיין באו"ת סי' מ"ב סוף ס"ק י"א:
סימן ד ענף ב:
והנה הכא מבואר דדווקא במסים אמרינן דהקהל הם מוחזקים וכן יפה כח הרבים אף שלא במסים לתת להם משכון מקודם שירדו עמו לדין ובאמת מצינו עוד מעליותא בזכות הרבים אף שלא בעניני מסים והוא דמבואר בב"ב ד' ק' ע"א דתניא ר"י אומר משום ר"א רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו כו' אמר ר"ג אמר רב כגון שאבדה להן דרך באותה שדה א"ה אמאי אמר רבה בר רב הונא אמר רב אין הלכה כר"א כו' ופי' הרשב"ם ד"ה כשאבדה להן דרך באותה שדה דמ"מ אורחא אית להו גבי' ויפה כח הרבים מכח יחיד שהיחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו כו' אבל רבים כב"ד דמי כו'. ולקמן ברשב"ם ד"ה אמאי אמר רבה בר ר"ה כו' כתב והלא הדין עמו שאפילו החכמים החולקין על אדמון ואומרים יקח לו דרך כו' אבל באותה שדה ד"ה חייב בעל השדה ליתן לו דרך ליכנס לשדהו וגבי רבים דין הוא שאם בררו לעצמן יפה עשו כו' עכ"ל וזה לשון הרמב"ן בחי' לב"ב שם באה"ד ור"א רבים במאי קנו כו' ומפרקינן כי אר"א כשאבדה להן דרך באותה שדה שאם ביררו דרך לעצמן מה שביררו ביררו ואומרין לו הבא ראי' שאין זו הדרך שלנו וטול ואף ע"פ שביחיד עליו הראי' יפה כח הרבים כו' עכ"ל וכן הוא לשון השמ"ק בב"ב שם ד"ה אמר רב גידל כו' כאן שאבדה להן דרך כו' ואלו אבדה דרך ליחיד בשדה חבירו ודאי נותן לו דרך אלא שנותן לו איזה שירצה כו' ויפה כח הרבים שאם בררו דרך לעצמן מספק כיון דאית להו אורחא גביה מה שבררו בררו כו' עכ"ל:
אלמא דאף היכא דלא שייך לדון מצר שהחזיקו בו רבים כו' דהא לבסוף מסקי בש"ס התם להך מצר שהחזיקו בו רבים וגם הא עיקר הטעם של מצר שהחזיקו בו רבים רק אם הוא ברשות בעל השדה וכמש"כ הרשב"ם שם ד"ה החזיקו בו רבים שהשווהו ותיקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו דודאי לרבים מחל כו' [ובמק"א כתבתי הרבה לדון בדברי הרשב"ם הנ"ל דהא דכתב דבעינן שהשווהו ותיקנוהו להילוך דז"א למסקנת הגמ' שם דנקנה בהילוך והיכא דאין עשוי רק להילוך כ"ע מודו דנקנה בהילוך והארכתי בדברי תוס' ד"ה בשביל כו' והבאתי שם כמה סוגיות שמוכח מהם כן וכן הארכתי שם בירושלמי ב"ב ספ"ג ועירובין פ"ט ואכמ"ל:] ועיין במהרש"א בב"ב דף ק' שכתב ג"כ הטעם דמצר שהחזיקו בו רבים הוא מדשתק מחל להם. ומה"ט בעינן שהחזיקו בו ברשות דוקא כמבואר בח"מ סי' שע"ז סעיף א' בהג"ה ובסמ"ע שם ס"ק ב' אבל בהא שאבדה להן דרך דלא היה מעולם חזקתם ברשות בעל השדה דהא בעל השדה טוען דאין זה מקום הדרך שבררו אלא במקום אחר היא דרך שלהם ואפ"ה מועיל חזקתם לכ"ע בזה ולכן הקשו בפשיטות דאי הכי אמאי אמר אין הלכה כר"א והשמ"ק בב"ב שם כתב דאף דאין להרבים לברור לכתחלה עכ"ז אם בררו בדיעבד מהני חזקתם בתורת הפקר כו' ויש לה כח זה:
הרי מצינו דיש זכות לרבים ביותר מן זכות היחיד אף בענין תפיסה בספק דאף דביחיד לא היה מהני מ"מ ברבים מהני תפיסתם בכגון זה אף שלא בענין מסים אך דעיקר דבר זה צריך ביאור דהא מבואר בח"מ סי' קמ"ח סעיף ב' גבי מי שאבדה לו דרך כו' דאם החזיק בדרך ואומר היא דרכי דאין מסלקין אותו אלא בראיה ברורה ועיין בסמ"ע וש"ך שם מש"כ בשם הכ"מ שפירש דאף בחזקה שתפס בע"כ של בעל השדה מהני חזקתו ולפ"ז קשה במש"כ הראשונים לפרש דבאבדה להן דרך באותה שדה דדברי הכל דחייב בעל השדה ליתן לו דרך וע"כ יפה כח הרבים שאם בררו מה שבררו בררו הא בכה"ג אף ביחיד מהני מוחזקות שלו ואין לומר דמיירי אף באופן דאינו ידוע מדת הדרך כמה היה דכה"ג אין להיחיד לתפוס מספק דז"א דהא משמע מדברי כל הראשונים דגם בהא דב"ב עיקר הספק הוא רק על מקום הדרך איה הוא ואפשר לומר דהא דאמרו יפה כח הרבים דמה שבררו בררו דמיירי אף בטוענים הרבים ספק על מקום הדרך איה הוא דמ"מ מה שבררו בררו אבל ביחיד אין מועיל תפיסתו רק בטוען ברי שאומר זו היא דרכי כמבואר ברמב"ם ספט"ו ה' טוען ובח"מ שם:
אבל באמת זה אינו דהא בעירובין ד' צ"ד ע"א ברש"י ד"ה וכי תימא כשאבדה להן את הדרך באותה חצר פי' רש"י דמיירי שבני ר"ה אומרים שעד כאן היה רשותן כו' ע"ש אלמא דס"ל לרש"י דהך שאבדה להן דרך מיירי ג"כ דבני רה"ר טוענין ברי שזו היא דרכם אבל אם לא היו טוענין ברי אין סברא שיהיה מועיל תפיסתם אף ברבים ובודאי אין סברא לומר דיפה כח הרבים לענין אף אם אין כולם טוענין ברי אלא מקצתן וגם הא הפתח הבית כתב לדון בסי' מ"א ענף ט"ז דיש לומר בשותפין דיהא מהני תפיסתו עבור חבירו ואכמ"ל בזה והעיקר מה שנ"ל בזה דהא דאמרו מה שבררו בררו הכוונה הוא דמיד שבררו פעם אחת הדרך והי' כבר בחזקתם ע"כ אף לאחר שחזר הבעל השדה ותפס מהם לא מהני תפיסתו כלל ואלו ביחיד דאף שאמרו דאם החזיק בדרך אין מסלקין אותו זהו כ"ז שהוא תפוס אבל אם חזר הבעל השדה והחזיק בו ודאי מהני חזקתו ועיין בסי' קל"ט ש"ך ס"ק ב' אכן ברבים אף אם חזר בעל השדה והחזיק בה מ"מ מוציאין ממנו כיון שזכו בה כבר הרבים ובעת שהיו מוחזקים הי' מהני אז תפיסתם לכן יפה כח הרבים בזה דלא תועיל שוב תפיסת הבעל השדה אלא לעולם היא ברשות הרבים וכן הוא לשון רש"י בעירובין ד' צ"ד ד"ה מה שבררו בררו ואינו רשאי לגודרה כו' ומשמע דאף לאחר דאוקמי לה לאח"ז דמיירי שאבדה להן דרך כו' דג"כ אין רשאי לגודרה אלמא דמה שבררו הרבים היא בחזקתם בתורת דין וודאית דאינו רשאי היחיד לגודרה ולהחזיק בה שוב אף אם יהי' יכולת בידו לגדור ובפרט לפמש"כ השמ"ק בב"ב ד' ק' ד"ה ור"א רבים במאי קנו לה כו' דבאבדה להן דרך כיון דיחיד שאבדה לו דרך אין לו זכות לברור הדרך ע"כ ברבים אע"פ שיש להם כח להחזיק בע"כ של בעל השדה מ"מ צריכים הם קניי' בברירת הדרך ועד שיחזיקו הם לא קני כו' א"כ לאחר שזכות זה דיש להם הוא מן דין הפקר וזכו מהפקר ע"כ אינו מועיל שוב תפיסת היחיד ושפיר אמרו דיפה כח הרבים מן כח היחיד לענין זה:
סימן ד ענף ג:
ועדיין יש להקשות על הא דב"ב ד' ק' דהקשו בפשיטות על מה דאמרו כגון שאבדה להן דרך באותה שדה דאי הכי אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כר"א והי' פסיקא להו דבאבדה להן דרך ודאי הוא דין ברור שמה שבררו בררו לדברי הכל ועיין ברשב"ם ואלו בעירובין ד' צ"ד אמרו ור"א לטעמי' כו' וכי תימא ה"נ כגון שאבדה לו דרך באותה חצר והאר"ח עד מקום מחיצה מחלוקת אימא על מקום מחיצה מחלוקת אלמא דאף בשאבדה להן דרך דס"ל לר"א דמה שבררו בררו דפליגי רבנן דלא אמרינן מה שבררו בררו ודוחק לומר דרק לענין דלא הוי רה"ר בזה ס"ל לרבנן דאף דמה שבררו בררו מ"מ לא הוי רה"ר ור"א ס"ל כיון דמה שבררו בררו ע"כ ממילא ה"ל רה"ר דדוחק לומר כן דהא כיון דנימא דהדין הוא דמה שבררו בררו ממילא הדין הוא דיהי' לו דין רה"ר ועיין בעירובין שם בתוס' ד"ה חייב דברי ר"א: ואפשר לומר דהך סוגיא דב"ב דהקשו בפשיטות א"ה אמאי אין הלכה כר"א דס"ל כאוקימתא דואבע"א שם בעירובין דמוקי פלוגתתם בצידי רה"ר ולא פליגי כלל באבדה להן דרך וכמו דכתבו הרי"ף והרא"ש בעירובין רק לאוקימתא זו. ע"כ שפיר הקשו דא"ה אמאי אין הלכה כר"א וכמש"כ הרשב"ם לפרש דאף חכמים דפליגי על אדמון מודו הכא משום דדברי הכל היא ועכ"ז דוחק לאוקמי כן דאכתי תקשה דמנלן להקשות כן דדלמא ס"ל לרבה בר ר"ה כאוקימתא ראשונה דעירובין ופסק כרבנן דשם ובאמת יהי' מזה סייעתא למש"כ הרשב"א דהובא בשמ"ק לב"ב ד' ק' הנ"ל דאין לפרש במה דאמר רבה בר ר"ה אין הלכה כר"א דקאי על מה דבררו דרך דאין יכולת בידם לברור להם דרך בלא רשות בעל השדה דאין לומר כן משום דלשון אין הלכה כר"א משמע דאין להם דרך כלל ובאמת הא דרך יש להם כו' עכ"ל השמ"ק ולפ"ז א"ש מה דאמרו בעירובין דגם באבדה להן דרך פליגי רבנן משום דכיון דיכול היחיד לברור להם דרך אחר ע"כ אין דינו כרה"ר אבל שיטת כל הראשונים שם דלא כהרשב"א בזה אלא ס"ל דבמה דאמר ר"א דמה שבררו בררו לד"ה הוא כן משום דמסתבר טעמי' בזה א"כ תקשה עדיין דמאי פריך דאמאי אין הלכה כר"א הא י"ל דפסק כרבנן דעירובין דפליגי אף באבדה להן דרך וס"ל כאוקימתא קמייתא דעל מקום מחיצה מחלוקת:
והנלע"ד והוא דיש לומר במה דפסק הרמב"ם והמחבר בסי' קמ"ח דבמי שאבדה לו דרך שדהו דאם החזיק אין מסלקין אותו ממנה ומהני תפיסתו דזהו משום דהא קיי"ל דבדררא דממונא מהני תפיסה בטוען ברי כמש"כ התוס' בב"מ ד' ק' ד"ה ולחזי ברשות דמאן קיימא כו' והובא בכללי תפיסה של האו"ת והנתיבות ע"כ הכא דידעינן דיש לו דרך בשדה חבירו רק במסופקין אנחנו על מקומו איו הוא דהוי זה כדררא דממונא וכמו גדול ודמי קטן דב"מ שם דה"ל דררא דממונא ועיין בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ח' ובנתיבות שם וכש"כ הא דאבדה לו דרך דידעינן דאית לי' אורחא בוודאי רק דהספק הוא על מקום הדרך דזה עדיף מן הא דב"מ ד' ק' וע"כ שפיר פסקו דאם החזיק בדרך בע"כ של בעל השדה דאין מסלקין אותו ואף דבקרקע אינו מועיל תפיסה עכ"ז שאני הכא כיון דקרקע אחד יוצא בוודאי מרשותו ע"כ לא שייך הכא לדון קרקע בחזקת בעלים עומדת וכמש"כ הנתיבות בסי' קמ"ח ס"ק ג' וראיתי בלח"מ פ' ט"ו ה' טוען ה' י"א שכתב להשיג על הכ"מ דכתב דאף בהחזיק בע"כ מהני חזקתו להדרך והעלה דדוקא בשתקו הבעלים מהני חזקתו אף דלא החזיק ג' שנים משום דשתיקה כהודאה אבל בע"כ לא מהני אף בהי' איש אחד ע"ש:
אכן לפמש"כ הנכון עם הכ"מ:
אכן עיקר הכלל שכתבו הפוסקים דבדררא דממונא מהני תפיסה בטוען ברי אף דהבעל חזקת בעלים הראשונים טוענים ג"כ ברי ומכחישים אהדדי די"ל דזה תלוי בפלוגתא דב"מ ד' ק' דרבה בר ר"ה ס"ל דאף בברי וברי הדין לסומכוס דחולקין משום דגם זה מקרי דררא דממונא א"כ ממילא ה"ה לרבנן דפליגי על סומכוס וס"ל הממע"ה אף בדררא דממונא עכ"ז אם תפס התובע וטוען ברי מהני תפיסתו אף דהתנבע ג"כ טוען ברי כיון דהוי בשם דררא דממונא לשי' רבה בר ר"ה אבל לשיטת רבא דס"ל בב"מ ד' ק' דכי אמר סומכוס שמא ושמא אבל ברי וברי לא אמר משום דס"ל דכיון דהנתבע טוען ברי והוי מוחזק מעיקרא ע"כ אין זה מקרי בשם דררא דממונא לסומכוס וה"ה יש לומר כן אליבא דרבנן דס"ל בכל דררא דממונא דמהני תפיסה דלא אמרו כן אלא בטוען הנתבע שמא אבל אם טוען ברי כיון דהוי ג"כ מוחזק מעיקרא אין זה בשם דררא דממונא לומר ולהסתפק בזה כלל כיון דצווח וטוען ברי לי כי הדין עמי ע"כ אין זה בשם לידת הספק כלל ועיקר פי' דררא דממונא שהוא מקום לידת הספק כמש"כ הפוסקים ע"כ הדין נותן בזה דלא יהא מהני תפיסה בזה:
והא דכתבו הפוסקים דלדינא מהני תפיסה אף בטוענים ברי אם הוא דררא דממונא י"ל דזהו משום דלדינא קיי"ל כרבה בר ר"ה דאף בברי וברי אמר סומכוס כמבואר בסוגיא דב"ק ד' ל"ה דכולי אמוראי ס"ל שם כן ע"ש ולפ"ז י"ל דבעיקר מילתא דאמרו דיפה כח הרבים דאם בררו דרך באבדה להן דרך דמה שבררו בררו דזה תלוי במה שנתבאר והוא כי למ"ד דס"ל דאף בברי וברי ה"ל בשם דררא דממונא ולפ"ז מהני תפיסה אף ביחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו דאם החזיק אין מסלקין אותו דזהו מטעם דמהני תפיסה בדררא דממונא כנ"ל ע"כ ממילא יפה זכות הרבים בזה דלא יהא מהני שוב תפיסת היחיד מהם כיון דכבר זכו בה כדין וכמש"כ השמ"ק דכגון זה יש להם כח להפקיר גם י"ל דמן דין יאוש נגעו בה וכעין מש"כ הר"ש באהלות פ' י"ח מ"ד על מיצר שהחזיקו בו רבים דמן דין יאוש נגעו בי' וזהו כהסוברים דמהני יאוש לקרקע ובאמת לכאורה הי' מקום לומר ד"ר אליעזר דקאמר מה שבררו בררו דאזיל לטעמי' דס"ל בב"ק קרקע נגזלת וכמש"כ התוס' בסוכה ד' ל"א דגרסי ר' אליעזר ע"ש ע"כ מהני יאוש בקרקע אבל באמת זה אינו כדמוכח בסוגיא דב"ב ובעירובין וקצרתי] אבל למ"ד דס"ל דבברי וברי לא ה"ל בשם דררא דממונא ע"כ יש לומר דביחיד לא מהני תפיסתו להדרך שאבדה לו וכמש"כ הלח"מ וס"ל להש"ס דלא נחלק בין הא דאבדה לו דרך דידעינן דאית לי' אורחא בוודאי ובין כל דררא דממונא:
ואי נימא דביחיד לא מהני חזקתו להדרך שאבדה לו ע"כ ממילא אף ברבים לא מהני חזקתם דאטו רבים גזלנים הן כיון דע"פ דין לא זכו בו מעולם כן י"ל בכ"ז ולכן בעירובין ד' צ"ד דאמרו על מקום מחיצה מחלוקת ופירשו התוס' שם ד"ה חייב דברי ר"א דקאי באבדה להם דרך באותו מקום וס"ל לרבנן דאין להם כח לברור משום דטעמם דכיון דבעל החצר טוען ברי וה"ל חזקת בעלים הראשונים ע"כ לא מקרי זה בשם דררא דממונא דיהא מועיל תפיסה ור"א ס"ל דגם בזה אמרינן כח הרבים יפה והסוגיא דעירובין באוקימתא קמייתא אזיל בשיטת רבא דב"מ ד' ק' וע"כ הדין כמש"כ הלח"מ פ' ט"ו ה' טוען ה' י"א לחלוק על הכ"מ דלא מועיל חזקת היחיד בע"כ של בעל השדה כנ"ל:
אבל בב"ב ד' ק' דמקשה הגמ' אי הכי אמאי אמר רבה בר ר"ה אין הלכה כר"א שפיר הקשו בפשיטות משום דרבה בר ר"ה לטעמי' דס"ל דאף בברי וברי מקרי בשם דררא דממונא כנ"ל א"כ גם ביחיד מהני תפיסתו להדרך ע"כ הי' פסיקא להו דלפ"ז הוא דין ברור דברבים יהי' מועיל חזקתם לעולם שלא תועיל שוב תפיסת הבעל השדה כיון שכבר זכו בי' הרבים כדין ע"כ ממילא נתייאשו הבעלים שלא הי' עולה ע"ד שיהי' יכולת בידם לחזור ולהוציא מיד הרבים או כפי סברת השמ"ק דכגון זה יכולת בידם להפקיר כו' וכיון דהסוגיא דב"ב אזיל בשיטת רבה בר ר"ה שפיר הקשו כן בפשיטות וא"ש שני הסוגיות דעירובין וב"ב הכל על מכונו:
ולכן לדינא לפי מה דקיי"ל לדינא דיחיד שהחזיק בע"כ של בעל השדה ג"כ אין מסלקין אותו וכמש"כ הכ"מ והמחבר בסי' קמ"ח משום דקיי"ל לדינא דאף בברי וברי ה"ל בשם דררא דממונא ע"כ וודאי קיי"ל לדינא כסוגיא דב"ב דס"ל בפשיטות דיפה כח הרבים דמה שבררו בררו ואין מועיל שוב תפיסת הבעל השדה אך לפמש"כ השמ"ק דמן דין הפקר אתו עלה או לפי מה שכתבתי דמן דין יאוש אתו עלה א"כ צריכים הרבים לעשות קנין בהדרך וכמש"כ השמ"ק בפי' וכדין כל זוכה מהפקר ועיקר דברי השמ"ק שכתב בכל הפקר כו' דאין יכולת בידם רק להפקיר אבל לא שיזכה בדיבורם בלבד הנה זה תלוי במה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף א' בשם היש"ש דיבמות דזה תלוי בפלוגתת ר' יצחק ור"א ביבמות וגיטין ד' ל"ו דזה נפקא מן כל אשר לא יבוא כו' או מן אלה הנחלות כו' ובמק"א הארכתי בכ"ז:
ויש לדון ולהוכיח מזה דה"ה בכל דררא דממונא דנפל בין הרבים לבין היחיד דאם תפסו הרבים דלא יהי' מועיל שוב תפיסת היחיד שנית משום דבזה יפה כח הרבים כמו בהא דאבדה להן דרך כנ"ל ואפשר לחלק בין הא דאבדה להן דרך ובין כל דררא דממונא וגם יש לומר בזה כסברת השמ"ק שכתב בב"ב שם לחלק דשאני דרך שהוא תיקון לעיר ע"ש בד"ה א"ה אמאי אמר רבה בר ר"ה כו' עכ"פ זה ברור דבאבדה להן דרך דיכולת ביד הרבים להחזיק בה שלא יועיל בה שוב תפיסת הבעל השדה כי יפה כח הרבים בזה והדעת נוטה דה"ה בכל הספיקות שנופל ביניהם ואף שלא בעניני מסים כי בעניני מסים א"צ להיות תפוסים כלל דבלא"ה דין מוחזקים הם וכ"ז הוא מילתא חדתא וכעת ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל הכא ס"ק ט"ז שציין לדברי הרשב"ם בב"ב ד' ק' הנ"ל בקצרה ועיין בב"ב ד' כ"ד ע"ב ספק זה קדם כו' מ"ש מבור כו' ובב"מ ד' ק"י ע"ב אבל אין זה ענין לנ"ד וקצרתי: