נחל יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ב
בהג"ה ויש ורש להם כח לעשות כו' בברכי יוסף הביא בשם הרשב"א והריב"ש דס"ל דיש להם כח וזכות אף לזכות לזה מקודם שבא לידו ע"ש והנה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יוד ענף א' הבאתי בשם הגט פשוט סי' ק"כ ס"ק ה' והמקור חיים ה"פ סי' תמ"ח ובתשובת הגאון רע"א זצ"ל סי' רכ"ב דכתבו דאין להם כח רק כו' אבל לא להקנותו ולהעמיד ברשותו אם לא שיזכה בתורת קנין וגם הבאתי שם דברי היש"ש שכתב דזה תליא בפלוגתת אמוראי דגיטין ד' ל"ו דמאן דיליף מן כל אשר לא יבא בעצת השרים כו' אין להם כח להקנות אבל למאן דיליף מן קרא דיהושע דאלה הנחלות כו' מה אבות מנחילין כו' א"כ יש להם לזכות אף דלא קנהו בדרכי הקנין וזהו נפ"מ בין הנך אמוראי דהתם ובירושלמי בפאה פ"ה ה"א במראה הפנים ד"ה א"ל ר' יוסא שמענו שיהא פטור ממעשרות כו' כתב נפ"מ אחריתי דלמאן דיליף לי' מן אלה הנחלות כו' אינו פטור עי"ז ממעשר אבל למאן דיליף מן קרא דעזרא דכל אשר לא יבא כו' דינו כהפקר ומפטר ממעשר כו' עכ"ל המראה הפנים ובאמת הכל חדא היא ולפ"ז להרמב"ם ה' סנהדרין פ' כ"ד ה"ו דהביא הדרשא דילפי מקראי דעזרא דכל אשר לא יבא כו' והוכיח כן מן הא דמ"ק ד' ט"ז ושקלים פ"א ה"ד וירושלמי פאה ה"א דלא הביאו רק להך דרשא דעזרא לחודה ע"כ שפיר י"ל כמש"כ האחרונים הנ"ל דאין להם כח לזכות בלא דרכי הקנין אבל הרשב"א ס"ל כמאן דיליף מן אלה הנחלות כו' וב"ה ראיתי בחדושי הרשב"א לגיטין ד' ל"ו ובתשובות הריב"ש סי' שצ"ט שכתבו בפי' דכיון דילפינן מן אלה הנחלות כו' ע"כ דינן כמו נחלות להיות זוכה אף בלא דרכי הקנין אלמא דגם הם ס"ל דזה תלוי בהנך דרשות רק דס"ל דלדינא קיי"ל כמאן דיליף מן נחלות ודלא כמש"כ הרמב"ם ומצאתי בשיטה מקובצת לב"ב ד' ק' ע"א ד"ה ור"א רבים במאי קנו כו' דכתבו באה"ד בזה"ל וכל היכא דאמרינן הפקר כו' בעל הנכסים איבד זכותו ע"י הפקר כו' וה"ה כדבר שאינו שלו ויש רשות לחבירו להחזיק בו ברשות ב"ד אבל אינו זוכה בדיבור ב"ד עד שיחזיק כו' עכ"ל הש"מ הרי דכתב הש"מ בפי' כמש"כ האחרונים הנ"ל דכ"ז דלא זכה ע"פ דרכי הקנין אין להם כח להקנות לו וזהו כמש"כ הרמב"ם הך דרשא דעזרא א"כ ה"ל זה ספיקא דדינא דנתבאר דהרמב"ם והש"מ לא ס"ל כמש"כ הרשב"א והריב"ש ועיין לקמן בחידושיי לסי' ל"ט סעי' א' סי' ב' בשעבודא דאורייתא ענף ה' סימן ג' (סעי' א') אין ב"ד פחות משלשה כו' עי' ש"ך ס"ק א' שהקשה על הרמב"ם דפסק ד"ת חד כשר דא"כ אמאי פסק שנים שדנו אין דיניהם דין:
סימן ב ענף א:
ולכאורה אפשר לומר דלכן פסק הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין משום דהא קיי"ל דבעי ב"ד נוטה ואין ב"ד שקול כמבואר בסנהדרין ד' ג' ע"ב ובכ"ד ע"כ י"ל דנהי דדבר תורה חד כשר היינו משום דביחיד לא שייך לומר אין ב"ד שקול דמי יחלוק עמו אבל בשנים דשייך לומר בזה אין ב"ד שקול וקיי"ל דאף בדיני ממונות בעי ב"ד נוטה ויליף זה מקרא כמבואר שם ע"כ פסק הרמב"ם דשנים שדנו אין דיניהם דין ושמואל דפסק שנים שדנו דיניהם דין י"ל דפסק כר' יאשי' דמבואר בסנהדרין ד' ג' דס"ל דלא בעי ב"ד נוטה בדיני ממונות וכן ראיתי בעיר שושן סי' ג' סעי' א' דכתב דלכן בעינן מה"ת ג' מומחין משום דכתיב ג' פעמים אלהים וזהו כדרשא דר' יאשי' ולא כר' יונתן ועיין מזה ברדב"ז ח"א סי' ש"ח אכן הרמב"ם פ"א ה' סנהדרין ה"ד כתב דלכן בעינן ב"ד שלשה כדי שיהא ב"ד נוטה וכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות פ"א לסנהדרין משנה א' כדרשא דר' יונתן דזהו משום דבעינן ב"ד נוטה ואפשר לומר דגם כוונת הע"ש הוא כן וכמש"כ התויו"ט בסנהדרין פ"א מ"א בכוונת הרע"ב דשם ועיין בפי' רש"י לסנהדרין ד' ב' ע"ב ד"ה ונקרב בעה"ב כו' ולפ"ז י"ל דאף דחד כשר בדיעבד מ"מ שנים שדנו אין דיניהם דין משום דלא הוי ב"ד נוטה וא"ש דברי הרמב"ם:
אכן באמת זה אינו דאין סברא לומר בשיטת שמואל דס"ל דלא בעי ב"ד נוטה בדיני ממונות משום דיש כמה סתירות לזה [ועיין בפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ח ע"א בד"ה להכשיר שלשה הדיוטות שכתב דלכן צריכים שלשה בהפרת נדרים משום דתרי הוי ב"ד שקול ואפי' לשמואל כו' וקצרתי ובאמת פשוט וברור דהא דס"ל לשמואל שנים שדנו דיניהם דין אף דלא הוי ב"ד נוטה משום דכיון דא"צ ב"ד כלל ע"כ לא שייך בזה ב"ד נוטה ודוקא למאן דס"ל דבעינן שני דיינים ע"כ ממילא בעינן ב"ד נוטה אבל למ"ד דד"ת חד כשר לא בעינן כן וכן כתב המהר"ם שיף בסנהדרין ד' ג' ע"ב בד"ה ר' יהודה אומר בחמשה כו' דיש משבשים לעיל כו' ע"ש ע"כ אין סברא כלל לומר בכוונת הרמב"ם דפסק שנים שדנו אין דיניהם דין דזהו משום ב"ד נוטה דהא כיון דד"ת חד כשר א"כ אין שם ב"ד עליהם כלל ולכן שפיר הקשו כולם כן על הרמב"ם:
והעיקר בכוונת הרמב"ם כמש"כ הכ"מ בשס הרשב"א והלח"מ פ"ב ה' סנהדרין ה' יו"ד דס"ל להרמב"ם דאף דמה"ת חד כשר מ"מ כיון דתקנו חז"ל דבעינן שלשה הוי זה לעיכובא ומדרבנן שנים שדנו אין דיניהם דין אך לא הביאו ראי' לזה:
ולענ"ד נראה להביא ראי' לדבריהם מירושלמי ברכות פ"ז ה' א' על הא דתנן שם שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן דחד מ"ד ס"ל שלשה חובה שנים רשות וחד מ"ד ס"ל דאין לי אלא משנה שלשה שאכלו חייבין לזמן אבל בשנים אין בהם דין זימון כלל ומסיק הירושלמי דהני רבנן פליגי ותליא במה דפליגי רבנן בהא דסנהדרין אי שנים שדנו דיניהם דין או לא דלמאן דס"ל שנים שדנו אין דיניהם דין וס"ל דמה דתנן דיני ממונות בשלשה הוא דוקא לעיכובא דה"ה במה דתנן שלשה שאכלו חייבין לזמן הוא דוקא אבל בשנים אין דין זימון כלל ולמאן דס"ל שנים שדנו דיניהם דין וס"ל דהא דדיני ממונת בשלשה הוא רק לכתחלה אבל לא לעיכובא דה"ה בהא דתנן שלשה שאכלו כו' הוא רק לכתחלה ובדיעבד אף שנים אם רצו מזמנין והפני יהושע בברכות ד' מ"ה כתב לפרש הירושלמי הנ"ל במה דתליא הנך פלוגתות אהדדי ע"ש:
עכ"פ חזינן דס"ל להירושלמי דאי שנים שדנו אין דיניהם דין דה"ה בזימון ואי נימא דהא דשנים שדנו אין דיניהם דין הוי מה"ת משום דכתיבי ג' אלהים אבל אם מה"ת חד כשר אז לכ"ע שנים שדנו דיניהם דין א"כ קשה איך מדמינן בירושלמי כלל אותן להדדי והא בזמון לא כתיב כן וגם הא עיקר דין זימון הוא רק מדרבנן כמש"כ הפרמ"ג במשבצות סי' קצ"ב ס"ק א' בשם הא"ר והא דילפי מקראי בר"פ ג' שאכלו הוי רק אסמכתא ע"ש ועיין בברכות ד' מ"ח ע"ב ובפני יהושע שם ואכמ"ל אבל אי נימא דאף למ"ד דס"ל ד"ת חד כשר ג"כ שנים שדנו אין דיניהם דין משום דס"ל כיון דתקנו רבנן דבעי שלשה הוי זה לעיכובא דה"ה גבי זימון כיון דתקנו בשלשה דהוי זה לעיכובא וגם בדרבנן שייך סברת הפני יהושע שכתב דלכן מדמינן אותן להדדי משום דאין שכינה שורה בפחות משלשה ועיין ברכות ד' ו' ע"א וכיון דקיי"ל דשנים שרצו לזמן אין מזמנין א"כ מוכח מזה לדינא דאף דנימא ד"ת חד כשר מ"מ שנים שדנו אין דיניהם דין מדרבנן לאחר דתקנו דבעינן שלשה ומן ש"ס דילן לא הוי סתירה לזה דיש לפרש דמה דאמרו רב אחא אית לי' דשמואל הכוונה הוא דאפשר הוא דאית לי' דשמואל כמש"כ השבות יעקב סי' קל"ז בשם בני שמואל שמצא כתוב בדפוס ישן אטליא ברש"י שכתב בפי' כן ע"ש וע"פ הירושלמי הנ"ל יש לדון בדברי התוס' סנהדרין ד' ה' ע"ב ד"ה שנים שדנו כו' ועיין ברא"ש סנהדרין פ"א סי' ג' ובתה"ד סי' ר"ב מזה:
סימן ב ענף ב:
עוד הקשה הש"ך על הרמב"ם דפסק ד"ת חד כשר דהא אי' בגיטין ד' פ"ח ובב"ק ד' פ"ד דהא דדיינינן הודאות והלוואות משום דשליחותייהו קא עבדינן וכ"כ הרמב"ם פ"ג דסנהדרין א"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי. ולענ"ד נראה לתרץ והוא דהא כתב הטור בסי' א' דהודאות והלוואות פירושו עדי הודאות ועדי הלוואות וכ"כ רש"י בסנהדרין ד' ב' ע"ב ובב"ק ד' פ"ד ע"ב וכ"כ הסמ"ע בסי' א' ס"ק ב' והנה התוס' בכתובות ד' כ"א ע"ב ד"ה הנח לעדות החדש כו' ובב"ק ד' צ' ע"ב ד"ה כגון שראו בלילה כו' וב"ב ד' קי"ד ד"ה אבד בלילה כו' כתבו דלכן אין עד נעשה דיין משום דה"ל עדות שאין אתה יכול להזימה וכ"כ הר"נ ספ"ב דכתובות בשם חד שיטה דלכן אין הדיינים קרובין להעדים שמעידין בפניהם משום דה"ל עדות שאאי"ל וכ"כ הנ"י פ"ח דב"ק והובא בח"מ סי' מ"ו סעי' כ"א ובסמ"ע ס"ק נ"ב ובש"ך שם ובסי' ל"ג ש"ך ס"ק ט"ז שהביא שם בשם הרי"ף והרא"ש פ"ג דסנהדרין שהביא בשם הירושלמי דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דה"ל עדות שאאי"ל ע"ש וטעמם משום דס"ל דבעינן דאותן הב"ד דמקבלין עדות יהיו ראויין לקבל עדות להזים להני עדים שהעידו לפניהן וס"ל דאף בדיני ממונות בעינן שיהי' ראוי להזמה כמש"כ הש"ך בסי' ל"ג והביא שם שי' הרמב"ם דס"ל ג"כ כנ"ל. ולהך שיטה דס"ל דבעינן דהב"ד דמקבלין עדות יהיו ראויין לקבל עדים להזימן ולא מהני מה דיהי' יכולת ביד עדי הזמה להזימן בב"ד אחר לפ"ז יש לדון דהב"ד דמקבלין עדות בממונות אף דנימא דמה"ת חד כשר בממונות דמ"מ בעינן מה"ת ב"ד סמוכין לקבל עדות דהא עדים זוממין קיי"ל דהוי קנסא וכל דיני הזמה הוי קנס ובעינן בהו דין ב"ד סמוכים כמו בכל קנסות וכיון דבעינן שיהיו ראויין לדון דין הזמה ולקבל עדות להזימן בוודאי בעינן בזה ב"ד סמוכין וכעין מש"כ הרדב"ז בח"א סי' ש"ל לדון בעדי נפשות שקבלו בשלשה אם עושים ע"פ עדות זה בב"ד של כ"ג ובהרדב"ז דפוס סדילקאב נשמט תשובה זו ועיין במפתחות לח"מ שם ה' דיינים א"כ עדים הבאין להעיד ולהזימן בעינן ב"ד סמוכין לקבל עדותן כיון דעי"ז יהיו דנין דין הזמה דהוא דיני קנסות וכיון דס"ל להך שיטה דבעינן ב"ד הראויין לקבל עדות לדון דין הזמה ולקבל עדי הזמה ע"כ בעינן לדידהו בכל ב"ד מקבלי עדות אף בדיני ממונות דיהו ב"ד סמוכין והא דמקבלי עדות בבבל זהו משום דשליחותייהו קא עבדינן מדרבנן ולא מה"ת ועיין בטורי אבן בר"ה באבני שהם ד' כ"ה ובשמים ראש בכסא דהרסנא סי' י"ב. ובאמת יש להעיר לשיטת הפוסקים דבעינן ב"ד הראוי להזמה ומה"ט בעינן מה"ת ב"ד סמוכין בכל ב"ד מקבלי עדות דלפ"ז הקשה בהא דסנהדרין ד' ב' דקאמרינן דאי אין עירוב פרשיות כתוב כאן דלא בעינן מומחין בהודאות והלוואות דהא לפי' רש"י דהוא עדי הודאה ועדי הלואה א"כ לפ"ז אף אם אין עירוב פרשיות כתוב כאן ג"כ ניבעי ב"ד מומחין מה"ת כנ"ל ואפשר לומר דרש"י ס"ל כשיטת התוס' והר"נ דס"ל דמחמת הזמה אין לפסול עדים הקרובים לדיינים משום דהא ראויין להזימן בב"ד אחר ע"כ לא בעינן מה"ת ב"ד סמוכין במקבלי עדות אם אין עירוב פרשיות כו' אבל לשיטת הסוברים דבעינן ב"ד הראוי לקבל עדי הזמה ע"כ י"ל דס"ל לפרש דבכלל הודאות והלוואות הכל נכלל הן עדי הודאות והן בהודאות וכפירות וכפירוש השני דכתב רש"י בסנהדרין ד' ב' ע"ב ד"ה הודאות והלואות ע"ש ולכן א"ש מה דהקשו אי אין ע"פ כו' ל"ל שלשה בהודאות והלואות משום דהא אף טענות וכפירות ג"כ הוא בכלל הודאות והלואות דתנן במתניתין דבעי שלשה אבל בגיטין ד' פ"ח וב"ק ד' פ"ד דאמרו דעבדינן שליחותייהו בהודאות והלואות י"ל דכוונתם על עדי הודאות ועדי הלוואות דבעינן מה"ת סמוכים משום דבעי שיהי' ראויין לקבל עדות להזימן וכן הוא כוונת הרמב"ם במש"כ דבהודאות והלואות עבדינן שליחותייהו דזהו על קבלת עדות וס"ל כשיטת המפרשים דבעינן ב"ד הראוי לקבל עדי הזמה כנ"ל וא"ש דברי הרמב"ם דלא סתרי אהדדי וגם י"ל דסוגיא דסנהדרין כמ"ד עדים זוממין ממונא:
ועוד י"ל דהא כתבו התוס' בב"ב ד' מ' ד"ה קיום שטרות כו' לחלק בין קבלת עדות וקיום שטרות דהוי עד מפי עד ע"כ לכ"ע צריך ג' אף לשמואל ור"נ וכ"כ התוס' בסנהדרין ד' ג' וכתובות ד' כ"ב וגיטין ד' ל"ב ע"כ י"ל דאף לרב אחא דס"ל ד"ת חד כשר אפ"ה בעדי הודאות ועדי הלואות כפי' רש"י והטור כנ"ל שפיר כתב הרמב"ם דבעינן מה"ת מומחין אך משום דשליחותייהו עבדינן דיינינן בבבל ועפ"ז יש לדון הרבה בסנהדרין ד' ג' וד' ה' וקצרתי והש"ך דכתב לקמן ס"ק ה' דאין לחלק בין קיום ואודיתא לדין ע"ש ע"כ שפיר הקשה על הרמב"ם. אבל באמת יש לחלק ביניהם וכסברת התוס' שחילקו ביניהם. ומש"כ הרמב"ם בפי' המשניות לב"ק פ"ח והובא בתוס' יו"ט שם מ"א ובפי' הרע"ב שם אין הכרח משם לדחות לכל מש"כ ועיין במש"כ הקצה"ח בס"ק ב' וקצרתי:
(שם סעי' א') וכל שלשה נקראים ב"ד דא"א דלית בהו חד דיודע סברות בדינים כו' ובש"ך ס"ק ב' כתב דגם הרמ"ה מודה לזה ועיין בלח"מ ובמהר"ם ש"יף מזה. וכן ראיתי בתשובת מהרי"ט ח' ח"מ סי' מ"ו שכ"כ בכוונת הרמ"ה. ועיין בט"ז בסוף הסימן והנה המהרי"ט שם העלה דהא דבעינן חד דגמיר זהו רק בדין אבל בקיום שטרות וקבלת עדות ולענין הודאה בב"ד ויהי' מוחזק כפרן אף דליכא בינייהו חד דגמיר ג"כ דין ב"ד עליהם והאריך שם בזה וקוטב סברתו הוא דכיון דאין הדבר תלוי בשקול דעתם דהא א"צ לפסוק הדין ע"כ לא בעינן חד דגמיר:
והאו"ת בסי' מ"ו באורים ס"ק ו' כתב על מה דאמרו שם סעי' ג' דקיום שטרות הוא בב"ד אף אם הם הדיוטות וכתב פי' באופן שכשרים לדון דיני ממונות כדלעיל ה' דיינים ואין הבדל בזה בין קיום לשארי דיינים עכ"ל א"כ זהו דלא כהמהרי"ט דהא להמהרי"ט יש חילוק גדול בין שארי דינים לקיום שטרות דבקיום שטרות לא בעינן חד דגמיר ואלו לקמן סי' פ"א סעי' כ"ב באו"ת ס"ק ס"ה הביא שם באורים למש"כ המהרי"ט דלענין הודאה בב"ד אף דלית בהו חד דגמיר כלל ג"כ דין ב"ד עליהם ודבריו סתרי אהדדי דהא לדברי המהרי"ט אף בקיום שטרות הדין כן דלא בעינן חד דגמיר כלל ואפשר דס"ל להאו"ת לחלק דשאני קיום שטרות דהוי קבלת עדות ומבואר בסי' כ"ח סעי' כ"א דקבלת עדות בעי ג' מומחין יודעים ה' עדות כו' והוא מן דברי הראשונים ותשובת הרי"ף דהובא שם בבית יוסף וזהו דלא כהמהרי"ט בזה וטעמם י"ל דס"ל דגם בקבלת עדות בעינן מומחין משום דהא צריכין הב"ד לאיים על העדים ולחקור ולדרוש וכמבואר בסנהדרין ד' כ"ט ובסי' כ"ח סעי' ז' וגם הא בעינן ב"ד הראוי לחקור ולדרוש דהא אף דלא בעינן חקירה ודרישה בדיני ממונות מ"מ עדים ראוי לחקירה ודרישה בעינן כמש"כ הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ט"ז ואף לפמש"כ האו"ת בסי' ל"ג לחלוק על הש"ך וס"ל דלא בעינן עדים הראוי לחקירה ודרישה ע"ש מ"מ הא בעינן שיאיימו עליהם כנ"ל ע"כ שפיר כתבו הראשונים דבעינן מומחין בקבלת עדות אבל בהודאה בב"ד דאינן עושין הב"ד כלל רק הבע"ד בא ומודה לפניהם בזה שפיר י"ל דכיון דאינן עושין הב"ד שום ענין ע"כ סגי בשלשה הדיוטות אף דאין ביניהם חד דגמיר כלל וכמש"כ המהרי"ט:
ולכאורה יש להעיר בהא דהודאה בב"ד דלא תבעי שלשה ויהא סגי בשני דיינים לפמש"כ הרשב"א בחי' לגיטין ד' ל"ב והר"נ שם גבי ביטול הגט דאף שנים נקראין ב"ד כדקיי"ל שם משום דכיון דא"צ לישא וליתן בדבר ע"כ בשנים סגי להו וכ"כ הריב"ש סי' רל"ב דלכן בביטול הגט סגי בשנים לפי דלא שייך בזה אין ב"ד שקול ומוסיפין אחד דהא כיון דא"צ משא ומתן בזה ע"כ סגי בשנים ע"ש א"כ לפ"ז יש לדון לדברי המהרי"ט דסגי באודיתא ב"ד הדיוטות לגמרי משום דא"ל לישא וליתן כלל א"כ יהי' סגי בשנים מה"ט כיון דעיקר הטעם דבעינן שלשה דיינים זהו משום דאין ב"ד שקול כמבואר בסנהדרין ד' ג' ע"ב א"כ באודיתא דא"צ שום משא ומתן דיהי' סגי בשני דיינים וכן יש לדון בקבלת עדות לדברי המהרי"ט כנ"ל. ובאמת זה אינו דהא מבואר בכולי ש"ס דבעינן ב"ד של שלשה בקבלת עדות ובקיום שטרות ובאודיתא ומוכח מזה כמש"כ הפוסקים לחלק דשאני קיום ואודיתא מן כל הדינים אף לשמואל ור"נ ומה"ט אף יחיד מומחה דדן יחידי מ"מ אינו מועיל בקיום ואודיתא כמש"כ הש"ך לדינא בסי' ג' ס"ק ח' ובסי' מ"ו ס"ק ח'. והש"ך בס"ק ה' כתב דאין סברא לחלק בין קיום ואודיתא לדין אבל לפמש"כ מוכח דע"כ ס"ל להש"ס דשאני קיום מן כל הדינים משום דאל"כ הוי כעד מפי עד וכן באודיתא כ"ז דלא הוי שלשה י"ל דלא נתכוין להודאה גמורה:
ועוד י"ל דאף בקבלת עדות דס"ל להמהרי"ט דסגי בהדיוטות מ"מ י"ל דשייך גם בהו הך דאין ב"ד שקול כדמצינו בחליצה דסגי ב"ד הדיוטות לגמרי מ"מ אמרינן בהו ג"כ להך דאין ב"ד שקול כו' כמבואר ביבמות ד' ק"א וכמש"כ התוס' שם ד"ה ואין ב"ד שקול כו' וכן קיי"ל גבי התרת נדרים דסגי שלשה הדיוטות לגמרי ומ"מ דיינינן בהו ג"כ להך דאין ב"ד שקול כמש"כ התוס' בב"ב ד' ק"כ ד"ה שהפרת נדרים כו' ובפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ח ע"א ד"ה להכשיר שלשה הדיוטות כו' דלכן צריך שלשה בהתרת נדרים משום דאין ב"ד שקול כו' אלמא דאף דסגי בג' הדיוטות גמורין מ"מ בעינן דלא יהי' ב"ד שקול דלמא יהי' איזה ספק בזה וכמש"כ התוס' ביבמות ד' ק"א כנ"ל א"כ ה"ה בהא דקבלת עדות וקיום שטרות דאף דנימא דסגי בהדיוטות כמש"כ המהרי"ט משום דא"צ לישא וליתן מ"מ שייך בהו אין ב"ד שקול דלמא יהי' לידת איזה ספק בזה והא דכתבו הרשב"א והר"נ והריב"ש גבי ביטול הגט ופרוזבול דלכן סגי בשנים משום דלא שייך משא ומתן בזה יש לחלק דשאני התם דהא הב"ד אין צריכים לעשות שום ענין כלל התם רק הבע"ד מוסר שטרותיו ואף בע"פ סגי וא"צ פרוזבול כמבואר בסי' ס"ז סעי' כ' ובסמ"ע שם ס"ק כ"ב ואף שלא בפניהם ע"ש וכן בביטול הגט דהבעל שמבטל בפניהם דאינן עושין הב"ד שום ענין כלל ע"כ שפיר כתבו דלא בעינן בהו ב"ד שקול אבל בקבלת עדות דהב"ד מחוייבין לאיים ולדרוש היטב מהעדים כנ"ל א"כ כיון דעושין שום ענין עכ"פ ע"כ שפיר צריכין ב"ד נוטה דלמא יפול איזה לידת הספק בעשייתן ולכן בעינן שלשה ועפ"ז י"ל בהא דמיאון דיבמות ד' ק"ז: אכן באודיתא דהבע"ד בעצמו בא להודות לפניהם והב"ד אינן עושין כלל רק שומעין מהבע"ד הודאתו שפיר הי' מקום לומר דלא יהיו צריכין ב"ד נוטה ויהי' סגי בשני דיינים אף דהוי ב"ד שקול כיון דהוי קבעי דוכתא ושלחו אחריו כמבואר בסנהדרין ד' כ"ט ובח"מ סי' ל"ט ואף דהי' ע"י מעשה דשלחו אחריו מ"מ הא בעצם ענין דהודאת הבע"ד לא הי' שום מעשה כלל מהם ע"כ הי' מקום לומר דזהו דומה למש"כ הרשב"א והר"נ והריב"ש דכיון דאינן עושין הב"ד כלל מהני אף ב"ד שקול ויש להם דין תורת ב"ד ה"ה באודיתא ושאני נדרים דצריכין הב"ד להתיר הנדר וכן בחליצה דצריכין לסדר ענין החליצה עכ"פ ע"כ מצד אין ב"ד שקול כו' הי' מקום לומר דלא יהי' צריכים שלשה דיינים גבי אודיתא כנ"ל אך לפי הטעם שכתבו התוס' לדון גבי אודיתא דלכ"ע צריך שלשה אף לשמואל ור"נ משום דאל"כ יכול לומר דלא נתכוין להודאה גמורה. ע"כ מטעם זה בעינן שלשה ולא מהני בזה ב"ד שקול:
ונפ"מ מזה לפי מה דקיי"ל בסנהדרין ד' ג' ע"ב דבעי ב"ד נוטה אף בדיני ממונות וכר' יונתן וכמו שפסק הרמב"ם בפי' המשניות לסנהדרין פ"א ובחיבורו ה' סנהדרין ד' ד'. ולפ"ז אם הי' ארבעה דיינים או ששה הי' הדין בטל אף בדיעבד דהא לר' יונתן דיליף לשלשה דיינים מהא דאין ב"ד שקול כמבואר בסנהדרין שם הוי זה אף לעיכובא על דיעבד ג"כ וכ"כ רש"י שם בד"ה ור' יאשי' כו' ולדידי' ארבעה או ששה כשרין כו' משמע דלר' יונתן פסולים ב"ד שקול אף בדיעבד ולפ"ז ה"ה במקבלי עדות אף דהי' ארבעה או ששה דיינים ג"כ יש לומר דפסולין אף לפמש"כ המהרי"ט דמקב"ע וקיום סגי בהדיוטות לגמרי דמ"מ פסול בהו ב"ד שקול כמו דמצינו בחליצה ובהתרת נדרים דאף דסגי בהדיוטות מ"מ פסול בהו ב"ד שקול כנ"ל אבל באודיתא כיון דמהני בי' הדיוטות כמש"כ המהרי"ט ע"כ י"ל דכשר בי' ב"ד השקול אם הם יותר משלשה דיינים עכ"פ דנהי דפחות משלשה לא מהני משום דכיון דלא הי' שלשה י"ל דלא נתכוין להודאה גמורה וכמו בעדים אבל אם הי' יותר משלשה אף דהוי ב"ד השקול מ"מ י"ל דיש להם דין תורת ב"ד כמו בביטול הגט ופרוזבול כמש"כ הר"נ והרשב"א והריב"ש אך פחות משלשה לא מהני כנ"ל:. וכעין זה מצינו במגילה ד' כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה עשרה כהנים כו' שהקשו דאמאי לא בעי אחד עשר דאין ב"ד שקול כו' וכ"כ התוס' בערכין ד' י"ט ד"ה או דילמא שאני אומד דעשרה כו' דכל מילתא דתלוי בסברא צריך הכרע וה"נ קרי לי' ב"ד ואין ב"ד שקול כו' ויהא י"א כמו בכל בתי דינין של דיני ממונות כו' והנה הרשב"א בחי' למגילה שם כתב דלכן לא בעינן שם ב"ד נוטה משום דהא אינו דין ממש א"כ ה"ה בהא דאודיתא וגם לפמש"כ התוס' דבשומא לא מהני ב"ד שקול זהו משום דהא כתבו התוס' שם דהוי מילתא דתלוי בשקול הדעת ובסברא משא"כ גבי אודיתא דלא עבדי הב"ד כלל וגם הא כתב הטורי אבן למגילה שם דלכן לא בעי גבי עשרה וכהן דיהיו ב"ד נוטה משום כיון דלא שייך התם אחרי רבים להטות ע"כ מהני שם ב"ד השקול ע"ש א"כ גבי הא דאודיתא דאין הב"ד גומרין ועושין שום ענין בזה רק על עצם ההודאה אנו דנין אם מהני הודאתו ע"כ שפיר י"ל דאף ב"ד השקול מהני שם כיון דהי' יותר משלשה עכ"פ ושאני בב"ד מקבלי עדות וכן בקיום דלא מהני ב"ד שקול דלמא יהי' נולד איזה פלוגתא ביניהם דיהי' צריכים למיזל בתר רובא כן נלע"ד:
אכן כ"ז הוא לתירוץ א' של התוס' ביבמות ד' ק"א ע"א ד"ה ואין ב"ד שקול כו' אבל לתי' ב' של התוס' שם דכתבו דבכל דוכתא דבעינן ראוי לב"ד אין ב"ד שקול ע"כ ה"ה יש לדון כן גבי אודיתא דכיון דהי' ב"ד שקול א"כ לא הי' עליהם דין תורת ב"ד כלל והוי כמו דמודה לפני עדים דלא מהני הודאתו כלל אם לא הי' בדין המבואר בסי' פ"א והא דביטול הגט ופרוזבול ע"כ מוכח לחלק לשי' התוס' ביבמות הנ"ל דשאני התם דהי' כן תקנות חז"ל דאף לשנים יהי' דין ב"ד שם. אבל לפמש"כ הרשב"א והר"נ והריב"ש שם כנ"ל שפיר יש לדון דבאודיתא יהי' מהני אף ב"ד השקול אבל במקבלי עדות וקיום לא יהא מהני ב"ד השקול אף אם היו יותר משלשה. וכמש"כ התוס' ביבמות שם לתי' קמא גבי חליצה אף דסגי הדיוטות (שם סעי' ב' פחות מג' כו' אלא אם כן כו' הוא מומחה לרבים:
ובבבל אין דנין דין מומחה לרבים:. וכתב הש"ך ס"ק ז' זהו לכתחלה אבל אם דן בדיעבד יש מומחה וכ"כ הש"ך לקמן סי' כ"ה ס"ק י"ד וביו"ד סי' רכ"ח סעי' א' גבי היתר נדרים שניתר ע"פ יחיד מומחה מה"ת אף דאינו סמוך דהא לא קיי"ל כשי' הרמב"ן דס"ל דבעי סמוך אך בבבל דליכא מומחה אף בדיעבד אינו מותר כמש"כ הט"ז והש"ך שם והטעם הוא כמש"כ הבית יוסף שם דכיון דא' ר"נ בבכורות ד' ל"ו כגון אנא א"כ מי הוא בדורות האלו דגמיר וסביר כרב נחמן. ומה"ט כתב הרא"ש בפ"ג דנדרים סי' ג' דהאידנא אין מומחה שיתיר נדרים ביחיד וכ"כ הטור שם. א"כ לפ"ז יש לדון הכא אף בדיני ממונות דמבואר בסנהדרין ד' ה' ג"כ כגון אנא כנ"ל א"כ ג"כ י"ל דמטעם זה אף דיעבד אין דינו דין דמי הוא דגמיר וסביר כר"נ וכמו בנדרים ואדרבה הוי כש"כ דהא בנדרים מתיר יחיד מומחה מה"ת ואפ"ה אמרו דהאידנא אף בדיעבד אין התרתו התרה מטעם זה א"כ כש"כ בדיני ממונות דמה"ת אין דן יחיד מומחה רק מדרבנן דן כמש"כ התוס' בסנהדרין ד' ה' ד"ה ואם הי' מומחה כו' דוודאי יש לדון דכיון דאין בדורותינו כר"נ דאף דיעבד אין דינו דין:
ואפשר דבאמת כוונת הש"ך שכתב לדון דבדיעבד דינו דין בבבל ג"כ די"ל דזהו דוקא אם הוא להחזיק ממונא דאף דנימא דהוי ספק שמא הוא גמיר וסביר כראוי א"כ הא מספיקא אין מוציאין ממון אבל היכא דאנו דנין בהדין שלו בדיעבד אם הוא להוציא שפיר י"ל דגם בדיעבד אין דינו דין מה"ט וכמו בנדרים דחשו לזה משום ספק איסורא לחומרא וגם הא בנדרים הוי דשיל"מ אך אין זה במשמע דברי הש"ך. אכן יש לחלק בין נדרים לדיני ממונות לפמש"כ הרמב"ן והשמ"ק בב"ב ד' ק"כ דבעינן בנדרים שלשה אף לשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין מ"מ כיון דהוי ב"ד חצוף אין בכחם להתיר הנדר ועיין ברשב"ם שם ובפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ח, ע"א,. אלמא דס"ל מצד הסברא דבנדרים היכא דלא הוי ב"ד כראוי לכתחלה דאף בדיעבד אם התירו לא מהני התרתם כלל למשרי איסורא וה"ה יש לדון כן בהא דיחיד מומחה בבבל דכיון דלכתחלה אין דנין דין מומחה בבבל דלכן אף בדיעבד לא אלים למשרי איסורא ג"כ משא"כ בממונות דהא חזינן דאף דלכתחלה אין לשנים לדון לשמואל מ"מ אם דנו דיניהם דין וה"ה ביחיד מומחה בבבל וגם מצינו בשיטת הרא"ש פ"ג דנדרים סי' ג' שכתב ג"כ דהאידנא אין מומחה שיתיר נדר ביחיד ומ"מ בריש סנהדרין כתב לדינא דיחיד מומחה דן יחידי ולא כתב שם דהאידנא ליכא מומחה וכן הטור ביו"ד סי' רכ"ח ובשו"ע שם כתבו ג"כ דהאידנא ליכא מומחה להתרת נדרים ואלו הכא גבי דיני ממונות דיחיד מומחה דן יחידי לא כתבו כן אלמא דס"ל דלא חשו לזה רק באיסורין ולא בממונות דבד"מ אף האידנא דנין דין מומחה אף לכתחלה ולכן אף דהמהרי"ו כתב לחוש אף בד"מ כמש"כ הרמ"א בשמו עכ"ז שפיר כתב הש"ך דז"א רק לכתחילה ולא על דיעבד אכן התוס' בבכורות ד' ל"ו ע"ב ד"ה פסק כתבו לדינא דבבבל אין חשוב מומחה להתיר בכור ונדר ולדון דיני ממונות אלמא דס"ל להדיא כן גם בדיני ממונות לדמותן להתר בכור ונדר א"כ לפ"ז יש לדון כן אף בדיעבד היכא דהוא לאפוקי ממונא ועיין בשו"ת חוות יאיר ולכאורה יש להעיר בדברי הרא"ש דבכורות פ"ה סי' י"א שכתב דלכן האידנא ליכא מומחין להתיר בכור משום דבעינן ג"כ דיהי' בקי גם בראיות העין לבדוק ולהכיר המומין היטב והובא כן בבית יוסף סי' ש"ט ביו"ד ובט"ז וש"ך שם ע"ש והא הרא"ש כתב גם בהתר נדרים ליכא מומחה בבבל א"כ ל"ל לה"ט. והא מבואר בסנהדרין ד' ה' ע"ב יתיר בכורות אל יתיר אילימא משום דלא חכים כו' אלא משום דלא בקי במומי אלמא דהי' סברא לומר דאף דהוי מומחה לדון יחידי כדקאמר שם ידין ידין אפ"ה לא הוי חכם בדיני היתר בכור א"כ כיון דס"ל להרא"ש דבאיסורין מחמרינן האידנא לחוש דלמא אינו מומחה כ"כ א"כ מה"ט י"ל כן בהתר בכור ול"ל לומר הטעם משום דאינו בקי בראיות העין כו' ועיין בתוס' בכורות ד' ל"ו ע"ב ד"ה במקום שיש מומחה כו' ובמש"כ הרא"ש בסנהדרין פ"א סי' ב' בשם ר' שרירא גאון דעיקר פי' מומחה הוא מנוסה כו' א"כ מזה יש להוכיח דהא דכתבו דהאידנא ליכא מומחה בהתר נדרים היינו רק לכתחלה וכמש"כ הש"ך הכא בדיני ממונות אבל בדיעבד דינו דין וה"ה בהתרת נדרים וע"כ הוצרכו לטעמא דאין בקי בראיות מומין דמשום זה אף דיעבד לא מהני התרתו בבכור: אכן כיון דכתבו הט"ז והש"ך גבי התרת נדרים דאף דיעבד משמע דלא מהני התרתו בע"כ מוכח לחלק דשאני התרת נדרים דכתיב ראשי המטות דמזה ילפינן דיחיד מומחה מתיר יחידי כמבואר בנדרים ד' ע"ח וב"ב ד' ק"כ ע"כ בעינן דיהי' מומחה גדול דיהי' שייך עליו שם ראשי המטות וע"כ כתבו בבבל יש לחוש דאינו מומחה כ"כ ואינו גמיר וסביר כר"נ משא"כ בהתרת בכור דהעיקר הוא דיהי' בקי בדיני בכור וכמש"כ הרא"ש שם בבכורות בזה"ל בשם ר' יונה ז"ל דמומחה דקאמר לאו דידע הלכות מומין בלחוד כו' וע"כ הוצרך לומר הטעם דכיון דבעינן דיהא בקי גם בראיות העין כו' ע"כ משום זה ליכא מומחה בבבל וכן הט"ז והש"ך והבית יוסף דכתבו טעם זה ג"כ הוא מה"ט וכן יש לחלק משום זה בין התרת נדר ובין דיני ממונות על דיעבד שהעירותי לעיל משום דשאני נדרים דבעינן ראשי המטות כנ"ל וכן יש לחלק בין דיני ממונות ובין התרת בכור דהא אמרו בדיני ממונות דבימי ר"ש בן יוחאי בטלו ד"מ ולית דחכים בדין והובא בטור ח"מ סי' י"ב ובש"ך סי' ג' ס"ק יו"ד וע"כ אמר ר"נ כגון אנא והא דאמרו בסנהדרין ד' ה' אילמא משום דלא חכים כו' היינו דאינו בקי בהלכות מומין דיכול להיות דאף דהי' לו דין מומחה לדון יחידי מ"מ אולי אינו בקי בהלכות מומין וע"כ הוצרכו לכתוב לטעם דאינו בקי בראיות העין על בדיקת המומין ולכן אין דין מומחה לזה בבבל: (שם) כל שאינם שלשה ולא קבלום כו' אפי' הם סמוכים הודאה שמודים בפניהם כמו שמודה חוץ לב"ד ויכולים להחליף טענותיהם כו' וכתב הטור דמדברי א"א הרא"ש יראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר והש"ך ס"ק ח' כתב דאין הכרע מן דברי הרא"ש זה:
ולענ"ד נראה דשפיר כתב הטור להוכיח כן מהרא"ש והוא דז"ל הרא"ש פ"א דסנהדרין סי' ב' דיחיד מומחה דן בע"כ ואם טעה ישלם וכן ג' הדיוטות ואי קבלוהו עלויהו פטורין דכיון דבע"כ יכולין לדון אהני הא דקבלוהו עלייהו לפוטרן עכ"ל הרא"ש וכה"ג כתב הרא"ש בפ"ד לסנהדרין סי' ה' באה"ד שם ושלשה הדיוטות דקבלינהו וטעו בשיקול הדעת דינייהו דינא ואהני הקבלה דפטירי דכיון דאי לא קבלינהו נמי דינייהו דינא ואהני הקבלה למיפטרם ודינם כיחיד מומחה שדן בע"כ ואי קבלוהו פטור כו' עכ"ל הרא"ש וע"פ דברי הרא"ש הנ"ל כתב הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ט"ו דלהרא"ש עיקר הטעם דמומחה פטור משום דקבלוהו עלייהו דהא הקבלה הוא מילתא יתירא וע"כ אהני הקבלה למיפטרי' והביא שם שיטת הבעל המאור דס"ל דלכן מומחה פטור משום דה"ל כעין אונס וכמו הא דב"ק ד' צ"ט גבי טבח אומן שקלקל דמומחה פטור והכריע הש"ך שם אבל הרא"ש לא ס"ל כן:
וי"ל דמזה הוכיח הטור דס"ל להרא"ש דיחיד מומחה דינו ככל ג' הדיוטות לכל דבר ואף לענין הודאה בפניו דאל"כ קשה דמנלן להוכיח דהא דקבלוהו עלייהו היו הכוונה לפוטרו מתשלומין אם יטעה והא מתנה ומחילה הוי טענה גרוע ובלא הוכחה ברורה אין לנו לומר כן ויש לומר דהא דהוצרך לקבלו זהו משום דיהיה הודאה שמודה לפניו כמו שמודה לפני ג' הדיוטות ולא יהיה יכול להחליף הטענות שטען לפניו דהא מבואר הכא בשו"ע דדוקא בלא קבלום עליהם בזה יכול להחליף הטענות אבל בקבלו אינו יכול להחליף הטענות ודינם כב"ד כשר לגמרי ע"כ י"ל דהקבלה לא הוי מילתא יתירא דהוי תועלת מן הקבלה לגבי זה ומדחזינן דהרא"ש ס"ל דהוי לן הוכחה מן הקבלה דפטרו מתשלומין משום דה"ל מילתא יתירה ע"כ שפיר מוכח מהרא"ש דס"ל דלא כשיטת הרמב"ם בזה אלא דין יחיד מומחה כמו ג' הדיוטות אף גבי הודאה ולכן הוי לנו הוכחה מעלייתא מדהוצרך לקבלו דפטרו מתשלומין אם יטעה ושפיר כתב הטור בכוונת הרא"ש:
אך עיקר דברי הרא"ש הנ"ל צריך ביאור דהא הרא"ש פ"ד לסנהדרין סי' ה' כתב שם מקודם בזה"ל ופטור לשלם כיון דמומחה הוא ולא הי' ראו לטעות אלא דמזלא דההוא גברא גרים כו' וכן טבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני דמומחה פטור כו' עכ"ל הרא"ש:
וראי' זו הביא ג"כ הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ט"ו לחזק שיטת הבעה"מ דס"ל דלכן מומחה פטור משום דה"ל אנוס אך בלא קבלוהו הרי אינו אנוס בדבר דל"ל לכופו כמש"כ הש"ך. א"כ תקשה סתירת דברי הרא"ש אהדדי דמן דברי הרא"ש שהובא לעיל מוכח דס"ל לדמות ג' הדיוטות דקבלינהו דפטורים כמו מומחה וקבלו דפטור דהוי הכל משום חד טעמא דל"ל לקבלו ואהני הקבלה לפוטרו מתשלומין ומהא דמומחה פטור הוכיח דינו למילף דשלשה הדיוטות וקבלום דפטורים ובאמת הבעה"מ חולק וס"ל דשלשה הדיוטות אף בקבלום חייבין לשלם משום דס"ל מומחה שאני דה"ל אונס וכמש"כ הש"ך בס"ק ט"ו בארוכה א"כ תקשה סתירת דברי הרא"ש אהדדי:
והא דהוצרך הרא"ש לטעם דלכן מומחה פטור דה"ל כמו אומן שקלקל ולא סגי לי' בטעמו דקבלה ה"ל מילתא יתירה ואהני הקבלה לפוטרו יש לומר בזה כמש"כ התומים סי' כ"ה ס"ק ו' דבשלשה הדיוטות דפטירי בקבלום בעי קבלה בפירוש דיאמר הריני מקבל ע"ע לקיים כל אשר תפסקו דאל"כ לא שייך לומר דה"ל מילתא יתירה אבל במומחה דפטור משום דהוי אנוס א"כ אף במה שבאים לדון לפניו ג"כ מקרי קבלה א"כ עדיין תקשה דאיך מדמה הרא"ש הא דשלשה הדיוטות דקבלינהו פטירי כמו במומחה הא אינם דומים להדדי דמומחה פטור משום דהוי אנוס ומה"ט אף אם לא הי' קבלה בפי' ג"כ פטור ושלשה הדיוטות פטירי משום דה"ל קבלה מילתא יתירה ופשט דברי הרא"ש הוא דיליף מהא דמומחה פטור דמה"ת פטירי ג' הדיוטות וכן הוא משמעות דברי הרא"ש בפ"ק סי' ב' דמומחה וג' הדיוטות פטורים משום דאל"כ ל"ל לקבלם ותקשה דברי הרא"ש דסתרי אהדדי וכעין זה הקשה התומים בסי' כ"ה ס"ק ו':
והנראה לי בזה דהא טבח אומן שקלקל דבשכר אף מומחה חייב כמבואר בב"ק ד' צ"ט ובח"מ סי' ש"ו ומה"ט כתב הקצה"ח בסי' כ"ה ס"ק ו' דעכשיו דהמנהג דהדיינים לוקחים שכר על הפסק דלפי שיטת הבעה"מ דמומחה פטור משום דהוי אנוס א"כ הא אף אומן שקלקל חייב בשכר ואף נוטל שכר בטילה נמי ה"ל ש"ש עכ"ל ולפ"ז יש לדון בדיין אף בלא שכר ג"כ הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף להסוברים כרב יוסף דש"ש הוי שומר אבידה דמצוה קעביד וסברא זו כתב הנתיבות בסי' כ"ה ס"ק ג' ע"ש ואף היכא דטעה בהדין מ"מ ה"ל ש"ש משום פרוטה דרב יוסף וכמש"כ הטור בח"מ סי' ש"ו ושו"ע שם גבי טבחים שלוקחים הכרכשתות מן הכשירות ע"ש ובקצה"ח סי' רכ"ז סעי' כ"ה והטור ח"מ סי' רס"ז סעי' כ"ז כתב בשיטת אביו הרא"ש דס"ל לדינא בפלוגתת רבה ורב יוסף אי שומר אבידה הוי ש"ש או ש"ח דדעתו דהוי ש"ח וכתב הבית יוסף שם דאף דהרא"ש כתב לשיטת הרי"ף דפסק כרב יוסף ולשיטת התוס' דפסקו כרבה עכ"ז משמע לרבינו הטור דס"ל כשי' התוס' דפוסקים כרבה ע"ש. ולפ"ז י"ל דלכן כתב הרא"ש בפ"ד דסנהדרין דמומחה פטור משום דה"ל כמו אומן שקלקל דהא לשיטתו דס"ל כרבה דשומר אבידה ה"ל ש"ח א"כ הוי הדיין ג"כ כש"ח דאינו נוטל שכר ע"כ מיפטר בטעה כמו אומן בחנם שקלקל:
ועכ"ז שפיר הוכיח הרא"ש לקמן דשלשה הדיוטות דקבלום מהני הקבלה לפוטרו כמו במומחה וכוונת ראייתו הוא כן דהא למ"ד דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטה דרב יוסף א"כ לפ"ז ה"ה כל דיין שטעה הוי כמו דנוטל שכר ואפ"ה מומחה שטעה פטור כמבואר במשנה מפורש וע"כ מוכח לרב יוסף ולהסוברים כרב יוסף דהא דמומחה פטור הוי זה משום דאהני הקבלה ע"ז א"כ ה"ה ג' הדיוטות וקבלום דפטורים וממילא מוכח כן לכ"ע דהא לא מצינו פלוגתא בזה וכה"ג כתב הש"ך בח"מ סי' רס"ח ס"ק ב' לפרש שם להוכחת התוס' שם דראייתם הוא לאידך מ"ד אף דלא קיי"ל כן וממילא מוכח כן לכ"ע ע"ש. וכהנה רבות בכ"ד א"כ א"ש דברי הרא"ש הכל על מכונו ולכן בפ"ק כתב הטעם דמומחה וג' הדיוטות בקבלום דפטירי דהוי משום דל"ל הקבלה כו' דנתכוין לתרץ דיהי' א"ש אף לרב יוסף דהוי ש"ש ובבית יוסף בח"מ סוף סי' ס"א הביא דברי הרשב"א בתשובה שכתב דאין לנו כח מעצמנו לומר דכל מילתא דלא צריך לטפויי מילתא אתי אלא היכא דמוכח בש"ס דאמרו כן ועיין מזה בתשובת רע"א זצ"ל בפסקים סוף סי' קנ"ב ובמק"א הארכתי בזה וי"ל דזהו סברת הבעה"מ דס"ל דשלשה הדיוטות אף דקבלינהו חייבים לשלם משום דס"ל דאין לנו כח לדון להך מילתא יתירה כיון דאין לנו הוכחה מהא דמומחא פטור די"ל דשא"ה דהוי אנוס וכמש"כ הש"ך בסי' כ"ה ס"ק ט"ו אבל בשיטת הרא"ש והטור דס"ל ג' הדיוטות וקבלום פטירי משום דה"ל מילתא יתירה דזהו משום דהוכיחו כן מהא דמומחה פטור אף למ"ד דשומר אבידה הוי ש"ש א"כ יש לנו הוכחה ע"ז מהש"ס דדרשינן בזה להך מילתא יתירה ע"כ ממילא י"ל כן לכ"ע דאין לנו להרבות במחלוקת ואף לשי' הרא"ש דפסק כרבה:
נחזור לענינינו דיפה כתב הטור בשם א"א הרא"ש דמומחה דינו כמו ג' הדיוטות אף לענין הודאה וא"י להחליף הטענות שטען לפניו ומתורץ קושיות הש"ך מעל הטור ולכן לדינא כיון דנתברר על נכון לתרץ קושיות הש"ך ע"כ י"ל דיכול המוחזק לומר קים לי כהטור בשם הרא"ש בזה וכמש"כ הטור בסי' פ"א סעי' כ"ז בפשיטות דיחיד מומחה כג' הדיוטות אף לענין הודאה ובפרט דהט"ז הכריע הכא דהעיקר כפשט הרמ"א דמומחה דינו כב"ד הדיוטות אף להודאה וע"כ לכה"פ הוי זה ספיקא דדינא וראיתי באו"ת הכא ס"ק ד' שכתב לחלק בין יחיד מומחה לשני מומחין דכיון דיכול להכחישו ע"כ ה"ל מילי דכדי ע"ש וכן ראיתי בתשובת שבות יעקב סי' קל"ז שמחלק כן ולא הביאו ראי' לזה ובאמת מצינו כן לכמה פוסקים דפסקו כן מה"ט בהודאה לפני ע"א וא"ל אתה עד דכיון דיכול להכחישו ע"כ ה"ל מילי דכדי ויכול לומר משטה ושלא להשביע כמבואר בסי' פ"א סעי' יו"ד בש"ך ס"ק כ"ב ע"ש אך בשי' הרמב"ם אין לומר כן דהא הרמב"ם פ"ז מטוען פסק דהודאה בפני ע"א הוי הודאה וכשי' המחבר שם. ועיין בטור סי' פ"א סעי' ט"ו שכתב בשם הרא"ש דס"ל דבפני ע"א הוי הודאה ויש לחלק בכ"ז: והנה הסמ"ע ס"ק ז' כתב דאם המחום רבים עליהם מהני הודאתו והש"ך כתב דמה בכך שהמחום רבים כו'. וראיתי בהרדב"ז ח"ג סי' תק"ט שכתב דאף יחיד מומחה שקבלוהו הציבור היינו שבררו אותו הציבור לדיין דאז הוי ההודאה שהודה לפניו כמודה בפני ג' דאי לא תימא הכי למאי בררוהו כו' וזהו כמש"כ הסמ"ע דבהמחום רבים מהני ההודאה שהודה לפניו. ואף דלא התנו כן בפי' משום דאמרינן דמסתמא בררוהו אף לענין ההודאה וכמש"כ הרדב"ז:
וראיתי בנתיבות סי' הנ"ל ס"ק ג' בסוף שכתב דלכן מהני בהמחום הציבור דהציבור יכולין לתקן כמו שירצו עכ"ל ומשמע דס"ל דדוקא אם התנו בפי' דיהי' ההודאה לפניו חשוב להודאה כו' אבל מהרדב"ז הנ"ל מוכח דאף דלא התנו בפי' כן ג"כ אמרינן דמסתמא בררוהו גם לזה ואפשר דכן כוונת הנתיבות ולכן אם איזה רב דן יחידי די"ל דגם לענין הודאה מהני ע"ד סברת הרדב"ז ועיין לקמן סימן מ"ו ש"ך ס"ק ח' מזה וי"ל דהש"ך שם אזיל לטעמיה במש"כ כאן אבל העיקר כהרדב"ז:
(שם סעי' ג') אע"פ שיחיד מומחה מותר לדון יחידי מצות חכמים שיושיב עמו אחרים והש"ך ס"ק יו"ד הביא בשם המהרש"ל דס"ל דאף בקבלוהו אסור למומחה לדון יחידי והשיג עליו דהא מבואר בירושלמי פ"ק דסנהדרין דר' אבהו דן לגרמי' משום דקבלוהו כו' וכ"כ הט"ז להשיג על הרש"ל: אכן יש לדון בזה לפמש"כ הרדב"ז בח"ג סי' תק"ט דלכן אם קבלוהו ליחיד מומחה מותר לו לדון יחידי אפי' לכתחלה לפי דמה"ת אף חד כשר דכתיב בצדק תשפוט ומדברי סופרים הוא דבעינן שנשה ולכן אם קבלוהו בע"ד כו' ה"ז מותר לדון יחידי אף לכתחלה שחזר הדבר לדין תורה כו' עכ"ל הרדב"ז ושיטת הרדב"ז הוא דס"ל כשיטת הרמב"ם דפסק דד"ת חד כשר. וחזינן דס"ל להרדב"ז לחלק דדוקא למ"ד דס"ל דמה"ת חד כשר אז אמרינן דיחיד מומחה שקבלוהו מותר לדון לכתחלה ובאמת לפ"ז אפשר ה"ה יחיד שאינו מומחה אבל למ"ד דבעינן מה"ת ג' סמוכים אז אסור לכתחלה לדון יחידי אף בקבלוהו ולפ"ז יש ליישב שיטת הסוברים דיחיד מומחה אף דקבלוהו אסור לדון יחידי מומחה לכתחלה משום די"ל דר' אבהו דס"ל בירושלמי דיכול לכתחלה לדון אם קבלוהו דס"ל כמ"ד ד"ת חד כשר והא דס"ל לר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין י"ל דזהו משום דס"ל דכיון דתקנו חז"ל דבעינן שלשה ע"כ הוי זה גם לעיכובא וכמש"כ הרשב"א והכ"מ והלח"מ בפ"ב ה' סנהדרין ברמב"ם ה' יו"ד. וכן כתב המראה הפנים בירושלמי פ"א לסנהדרין ה"א ד"ה מה אנן קיימין אם בשטעה ודנן בשקול הדעת כו' בסה"ד שם דמוכרח לר' אבהו דמדרבנן הוא דאמרו שנים שדנו אין דיניהם דין ע"ש:
ולכן ס"ל לר' אבהו דבקבלהו מותר ליחיד מומחה לדון גם לכתחילה דכה"ג מוקמינן על ד"ת כמש"כ הרדב"ז דזה תלוי בזה אבל לדינא למאי דקיי"ל כמ"ד דמה"ת בעינן שלשה סמוכין אף בהודאות והלואות כמש"כ הש"ך בסי' ג' ס"ק א' להוכיח מהא דב"ק ד' פ"ד וגיטין ד' פ"ח דאמרו גם בהודאות והלואות דשליחותייהו עבדינן ע"כ שפיר פסקו דאף בקבלוהו ליחיד מומחה אין לו לדון לכתחילה ואין סתירה עליהם מירושלמי מפורש הנ"ל והא דאמרו בירושלמי שם ותני כן בד"א כו' ג"כ אין מזה הכרח לדחות שיטת הסוברים כן די"ל ג"כ כנ"ל ולפ"ז י"ל דלא הי' נעלם מהם הירושלמי הנ"ל די"ל כנ"ל ועיין בתוס' יו"ט פ"ד דאבות מ"ח דס"ל ג"כ דאף בקבלוהו אין לדון יחידי לכתחלה. (שם סעי' ד') אע"פ שב"ד של שלשה ב"ד שלם הוא כו' מוטב שיחתוך הדין בי"א מבעשרה וכת' הסמ"ע בס"ק י"א דעשרה ל"ד דהוא ב"ד השקול ומוכח מהא דסנהדרין ד' ג' ע"ב דאף בדיני ממונות אין עושין ב"ד שקול וכמש"כ הרמב"ם ה' סנהדרין פ"א ה' ד' ובפי' המשנה פ"א מ"א והא דסנהדרין ד' ז' ע"ב דרב הונא כי הוי אתי דינא לקמי' הוי מייתי עשרה כו' י"ל דהא איהו עצמו הי' מצטרף עמהם בדין א"כ הא הוי י"א והא דא"ר יהושע שם עשרה שיושבין בדין קולר הלוי כו' הא מסיק שם דמיירי בתלמיד יושב לפני רבו ולקמן בסנהדרין ד' ח' ע"א אומר משמי' דרב אפי' עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות וקשה דמשמע הא עשרה והן מומחין כשרין לדיני קנסות והא הוי ב"ד שקול ואין סברא לומר דרב ס"ל כר' יאשי' דס"ל בסנהדרין ד' ג' ע"ב דלא בעי ב"ד נוטה בדיני ממונות וה"ה בקנסות ולפמש"כ הסמ"ע בעשרה הוא ל"ד י"ל כן שם דהך עשרה הוא ל"ד: סימן ב ענף א:
אכן למפש"כ לעיל סי' ג' סעי' א' לדון דגבי הודאה בב"ד כיון דאין הב"ד עושין כלל רק שומעין מהבע"ד הודאתו דמהני בזה אף ב"ד שקול ע"כ י"ל דה"ה גבי מודה בקנס דפטור אף בבאו עדים כדס"ל לרב בב"ק דף ע"ד י"ל דאף במודה לפני ב"ד שקול אם הם יותר משלשה דמהני הודאתו למיפטר א"ע בקנס מה"ט אבל במודה לפני ב"ד הדיוטות לא מהני הודאתו למיפטר כמבואר בב"ק שם דשאני ר"ג דלא בב"ד אודי וה"ה ב"ד הדיוטות כיון דאינן חשובין לב"ד כלל בקנסות וזה שאמר רב אפי' עשרה והן הדיוטות פסולין לדיני קנסות דנפ"מ לגבי הודאתו למיפטר דלא מהני הדיוטות בזה ונקט זה לרבותא דאף לגבי הודאה דה"א דלזה מהני אף הדיוטות למיפטר א"ע כיון דאינן דנין רק מיירינן בענין הודאתו וכמש"כ המהרי"ט לחלק בין דין לאודיתא דלזה סגי אף הדיוטות גמורין בדיני ממונות כנ"ל וכמש"כ לעיל בארוכה סעי' א' ע"כ אשמועינן רב דבקנסות לא מהני כלל הדיוטות. והעיקר כמש"כ לעיל דהך עשרה הוא לאו דוקא וכן מצינו באבות פ"ג משנה ו' דגירסת הרב שם אף עשרה שיושבין בדין וכמש"כ התוס' יו"ט שם ע"ש די"ל ג"כ דהך עשרה הוא לאו דוקא דאין עושין ב"ד שקול והנה בענין שומת ב"ד המבואר בסי' ע"ג סעי' ט"ו ובסי' ק"ג סעי' א' וסעי' ב' וסעי' ג' יש לדון דאף דבעינן שם דין ב"ד וכמש"כ האו"ת בסי' ק"ג לדון במה דמבואר שם דיכולין השמאין להיות קרובין זל"ז ועיין בנתיבות סי' ק"ג ס"ק א' וס"ק ב' ואכמ"ל בזה דאם היו יותר משלשה רק דהוי ב"ד שקול דיש לומר דבשומא יהי' מועיל אף ב"ד שקול וראי' לזה מהא דמגילה ד' כ"ג ע"ב דהקשו התוס' עלה דאמרו בקרקעות תשעה וכהן דאמאי מהני הא הוי ב"ד שקול וכן הקשו התוס' בערכין ד' י"ט. והרשב"א למגילה שם תירץ זה משום דשאני הכא דפרט הכתוב עשרה כהנים וטעמא דמילתא דשומא אינו כדין ממש. ע"כ י"ל דה"ה גבי שומת ב"ד לבע"ח דנזיל בתר טעמא ואין סברא לחלק דשא"ה דגזרה התורה דהא הרשב"א כתב לבאר זה ע"י ה"ט וזהו סברת התורה דפרטה עשרה כהנים:
אכן לפמש"כ הטורי אבן במגילה שם דלכן לא בעינן ב"ד נוטה בהא דתשעה וכהן משום דשא"ה דלא אזלינן בתר רובא בפדיון הקדש ע"ש א"כ לפ"ז יש לדון בשומת ב"ד לבע"ח דאזלינן בתר רובא כמבואר בב"ב ד' ק"ז ובסי' ק"ג דבעינן ב"ד נוטה אבל ב"ד שקול פסול ואף לפי המבואר בסי' ק"ג סעי' ג' דיכולין שמאים להיות קרובין זל"ז עכ"ז הא מצינו בהתרת נדרים דאף דנשאלין בקרובים להבע"ד דמ"מ אין עושין ב"ד שקול כמש"כ התוס' בב"ב ד' ק"כ ע"ב ד"ה שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות כו' דעיקר מילתא דבעי בנדרים ג' דזהו משום דאין ב"ד שקול כו" וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים ד' ע"ח ע"א ד"ה להכשיר ג' הדיוטות כו' אלמא דאף דנדרים נשאלין עליהן בקרובין ובלילה מ"מ אין שם ב"ד שקול משום דאין שם ב"ד כלל עליהן וכן הוא כוונת הר"נ והרשב"א בנדרים שם א"כ ה"ה בשומת ב"ד דיש לדון דלא מהני ב"ד שקול:
וע"פ מש"כ יש להעיר במה שכתב בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' ע"ג לצרף להני שלשה בהתרת נדר לקטן ונסמוך על חזקה דרבא ויהי' הרביעי ג"כ מן המתירים ועיין שם בהשמטות:
ובאמת יש לומר דלצרף רביעי להשלשה לא מהני בהתרת נדרים משום דהא הוי ב"ד שקול ואין לומר דשאני התרת נדרים כיון דנשאלין בלילה ובקרובים ע"כ מהני אף ב"ד שקול דז"א דהא עיקר הטעם דבעינן שלשה בהתרת נדרים זהו משום הך דאין ב"ד שקול כמש"כ הרא"ש בנדרים והתוס' בב"ב וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב ד' ק"כ דשייך אין ב"ד שקול גם בהתרת נדרים ע"ש ע"כ אין לצרף רביעי להשלשה בהתרת נדרים משום דיהי' ב"ד שקול:
ואפשר דרע"א דכתב כן הוא משום דיש שיטה אחרת מן הראשונים דס"ל שם בב"ב ד' ק"פ ובנדרים ד' ע"ח דהא דבעינן שלשה בהתרת נדר זהו מן מה דכתיב אהרן ובניו וכל ישראל דאהרן חד ובניו תרי וכל ישראל תלת או משום דכתיב אהרן חד ובניו תרי א"כ הוי תלת וכן כתב רש"י בנדרים ד' ע"ח ע"א ע"ש והובא שיטה זו בחי' הרמב"ן לב"ב ד' ק"כ ובשמ"ק לב"ב ונדרים שם. ע"כ לפי הך שיטה י"ל דס"ל דלא שייך לדון להך דאין ב"ד שקול בנדרים משום דלא בעינן שם דין ב"ד כ"כ כיון דניתרין בקרובין ובלילה כנ"ל אבל באמת אין הכרח מחד שיטה זו לדחות לכל הראשונים הנ"ל דנתבארו דס"ל דשייך לדון אין ב"ד שקול כו' ג"כ בנדרים. וגם י"ל דהך שיטה הנ"ל ס"ל ג"כ דשייך אין ב"ד שקול ג"כ בהתרת נדרים וקצרתי: סימן ב ענף ב:
ובעיקר דברינו הנ"ל יש להעיר מן מש"כ הרא"ש בסנהדרין פ"ב סי' ה' בסוגיא דשיקול הדעת דאם היו ארבע או חמשה וגמר דינא בתלתא וטעו מסתבר דהנך משלמי כולא כו' ויחיד מומחה או שנים מומחין כו' וכ"כ הטור בסי' כ"ה ע"ש וגם כתב שם בסעי' א' וכן הדין ביחיד מומחה או שנים מומחין ולא קבלו עליהם וטעו בשיקול הדעת מה שעשה עשוי כו' אלמא דס"ל דאף בשני מומחין דהוי ב"ד השקול דמ"מ לא הדר דינא וזהו דלא כמש"כ לעיל אך ממה דכתבו דאם הי' ארבע או חמשה כו' י"ל דבאמת גם עצם הדין הוא בטל משום דהוי ב"ד שקול ומיירי באי אפשר לחזור ולכן משלמים לפי שיטתם אך ממש"כ הטור דבשני מומחין קם דינא א"כ מוכח דלא כמש"כ וכן כתב הרי"ף פ"ק דסנהדרין על מה דקאמרי שם ד' ה' ע"ב תניא רשב"ג אומר יפה כח הפשרה מכח הדין כו' ששנים שדנו יכולין לחזור כו' דה"מ באינן מומחין ולא קבלינהו אבל אי הוו מומחין או קבלינהו דיניהם דין אלמא דס"ל דאף שני מומחין אף דהוי ב"ד שקול מ"מ דיניהם דין. ותקשה באמת על הרי"ף והטור דהא מוכח בסנהדרין ד' ג' דאף דיעבד בטל הדין אם הי' ב"ד שקול דהא עיקר טעמא לר' יונתן דבעינן שלשה זהו משום דאין ב"ד שקול והא קיי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין אלמא דזהו לעיכובא וכמבואר בפי' רש"י שם ד"ה ור' יאשי' כו' וקשה על מש"כ הרי"ף והטור דבדיעבד קם דינא אף בב"ד שקול:
והנלע"ד לומר בכוונתם דס"ל דכיון דתקנו חז"ל דיחיד מומחה יחידי אלמא דלא בעינן ב"ד נוטה בדיני ממונות מדרבנן דאף די"ל דביחיד מומחה דאין לו עם מי לחלוק עמו דלא שייך בי' ב"ד השקול כ"כ מ"מ זה אינו לפי מש"כ רש"י בסנהדרין ד' ג' ע"ב ד"ה ואין ב"ד שקול כו' דאין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו אין כאן רבים וכ"כ רש"י שם ד"ה ור' יאשי' כו' שצריך שלא יהא ב"ד שקול כדי שתתקיים בו הטיי' אחרי רבים כו' אלמא דעיקר הטעם דבעינן ב"ד נוטה כדי שתוכל לקיים אחרי רבים. א"כ ה"ה ביחיד מומחה דמה"ד הא לא תוכל לקיים בו אחרי רבים וע"כ מה"ת יש פסול ביחיד מומחה זולת הפסול דבעי שלשה מומחין דהא לא הוי ב"ד נוטה דב"ד נוטה הוא מצוה בפ"ע והא דקאמרי לעיל ד' ב' דאי אין ע"פ שלשה ל"ל וכן מה דס"ל לשמואל שנים שדנו דיניהם דין אף דלא הוי ב"ד נוטה זהו מטעם שכתב המהר"ם שי"ף שם דכיון דלא בעינן דין ב"ד ומן הדין חד כשר ע"כ גם שנים שדנו דיניהם דין אבל למאי דקיי"ל דמה"ת בעינן דין ב"ד ע"כ גם ביחיד מומחה שייך לפסול משום אין ב"ד שקול ג"כ אלא חז"ל תקנו דיחיד מומחה דן יחידי ולא איכפת לן מה דלא הוי ב"ד נוטה ע"כ ממילא אף בשני מומחין ג"כ כשר מדרבנן כיון דכבר עקרו חז"ל להך דין דב"ד נוטה ולכן שפיר הכשירו בשני מומחין וא"ש דברי הרי"ף והטור:
ולפ"ז י"ל דה"ה בארבעה או ששה הדיוטות ג"כ כשר לאחר דתקנו חז"ל לעקור להך ב"ד נוטה בדיני ממונות ע"כ גם זה כשר והא שכתב רש"י בסנהדרין ד' ג' ע"ב דאם הי' ארבעה או ששה כשרין לר' יאשי' אבל לר' יונתן פסולין י"ל דזהו מה"ת אבל לאחר דתקנו חז"ל דיחיד מומחה דן יחידי ע"כ אף ארבעה או ששה ג"כ כשרין אך בארבעה הדיוטות יש להוכיח דפסולין אף לאחר דתקנו חז"ל דיחיד מומחה דן יחידי דהא חזינן דגבי התרת נדרים אף דיליף מקראי דיחיד מומחה מתיר נדרים ואפ"ה ס"ל דגבי הדיוטות בעינן שלשה משום אין ב"ד שקול כמבואר בב"ב ד' ק"כ בתוס' וברא"ש נדרים ד' ע"ח כנ"ל אלמא דאין להוכיח מן יחיד מומחה על שלשה הדיוטות די"ל דדוקא ביחיד מומחה לא חיישינן מה דלא הוי ב"ד נוטה אבל בהדיוטות שפיר י"ל דבעי ב"ד נוטה ואין ב"ד שקול א"כ ה"ה י"ל דאף לאחר דתקנו חז"ל דיחיד מומחה דן יחידי דמ"מ בשלשה הדיוטות הדין הוא דבעינן ב"ד נוטה והא עיקר הדין דבעינן שלשה ולא סגי בשנים זהו משום דאין ב"ד שקול כדס"ל לר' יונתן וע"כ ה"ה בארבעה או ששה הדיוטות ג"כ מיפסל אבל שני מומחין או ארבע וששה כשרין כיון דחז"ל תקנו דבמומחה לא איכפת לן בב"ד נוטה ולכן אף ב"ד שקול ממומחין ג"כ כשרין ואתי שפיר דברי הטור והרי"ף דמיירי במומחין:
והנה אחר כותבי כל זה ראיתי בשער המשפט סי' י"ח ס"ק א' דנשאר בצ"ע על דברי הרי"ף והטור הנ"ל ע"ש. מחולקים כו' אבל העיקר כמו שכתבתי בעז"ה ועיין בשער המשפט סי' כ"ב ס"ק ג' מזה. אך לפמש"כ יש לדון בדבריו הרבה והוא דהעלה שם דבקיבל עליו חד כשלשה לא הוי תרתי לריעותא משום דבחד לא שייך למפסל משום ב"ד שקול כו' אבל לפמש"כ דגם ביחיד שייך למפסל משום דלא תוכל לקיים בי' אחרי רבים להטות. והא בב"ד שקול מארבעה או ששה דהא יכול להיות בי' רוב לחד צד ומיעוט לצד השני אפ"ה פסלו משום דלמא יהי' זוגות א"כ ביחיד דלא תוכל לקיים בי' אחרי רבים בשום אופן ודאי דיש למיפסל משום זה ג"כ א"כ הוי בקיבל ע"ע יחיד כשלשה תרתי לריעותא וכמש"כ הש"ך בסי' כ"ב:
סימן ב ענף ג:
ועוד נ"ל לומר דלכן כשר בשנים מומחין אף דהוי ב"ד שקול משום דהא חזינן דלשמואל שנים שדנו דיניהם דין אף דהוי ב"ד שקול משום כיון דמה"ת חד כשר א"כ לא בעינן שם ב"ד כלל ע"כ לא בעי ב"ד נוטה וכמש"כ המהר"ם שיף בריש סנהדרין א"כ ה"ה מה"ט כשר בשנים מומחין כיון דמן הדין כשר אף יחיד מומחה מדרבנן א"כ חזינן דלא בעינן בי' דין ב"ד אף דהוי יחיד מומחה מ"מ הא אין בזה שם ב"ד כמו דמצינו כעין זה בנדרים ד' ע"ז ע"א דסבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה אין בשלשה הדיוטות לא משום דמתחזי כדינא כו' אלמא דיחיד מומחה אין עליו שם ב"ד ע"כ י"ל ה"ה בהא דיחיד מומחה דן יחידי דכיון דאין עליו שם ב"ד ואפ"ה דן יחידי א"כ מה"ט אף שני מומחין כשרין כיון דלא בעינן גבי מומחה דין שם ב"ד מדרבנן ע"כ אף שני מומחין ג"כ כשרין כן הוא סברת הרי"ף והטור:
וי"ל דהוכיחו כן ממה דתנן באבות פ"ג מ"ו דגירסת הרע"ב שם עשרה שהיו יושבין בדין וכמש"כ התוי"ט שם וכמש"כ לעיל וכן ממה דתנן באבות פ"ד מ"ח אל תהי דן יחידי ופי' הרע"ב שם דמיירי ביחיד מומחה בלא קבלוהו דאלו בקבלוהו אף מומחה דן יחידי ומה שהקשה התוי"ט שם על הרע"ב דבריו תמוהין דהא כן מבואר בירושלמי סנהדרין פ"א ה"א דבד"א דלא קבלו עליהן אבל בקבלו עליהן דן אפי' יחידי וכ"כ הש"ך בסי' ג' ס"ק יו"ד וכ"כ בתוס' ראשון לציון שם אלמא דאף דמיירי בלא קבלוהו מ"מ אם אינו יחידי מותר לדון ומשמע דאף דלא הוי שלשה מומחין רק שנים כיון דלא הוי יחידי יכול לדון וכן ממה דאמרו עשרה שיושבין בדין דמשמע דאף דהוי ב"ד שקול מ"מ יכולין לדון והטעם הוא דכיון דהוי מומחין ע"כ כשרים אף דהוי ב"ד שקול ומזה הוכיחו הראשונים הנ"ל דשני מומחין כשרים לדון אבל בהדיוטות י"ל דמיפסלי אם הם ב"ד שקול כמש"כ לעיל להוכיח כן מהתרת נדרים משום די"ל דדוקא במומחה הקילו בזה אבל בהדיוטות בעינן שם ב"ד ולכן דיינינן בהו הך דאין ב"ד שקול כו':
[והנה ביו"ד סי' רכ"ח בט"ז ס"ק ג' ובש"ך שם ס"ק ד' כתבו דהאידנא דאין מומחה אף שני מומחין אין התרתם התרה אף בדיעבד ומשמע דאם הי' דין מומחה הי' מהני התרת שני מומחין אף דהוי ב"ד שקול וכן הוא בטור שם כמש"כ הט"ז בכוונתו' א"כ מזה הי' סיוע למש"כ רע"א זצ"ל דיכולים ארבעה דיינים להתיר הנדר וכמש"כ לעיל בשמו משום דבהתרת נדרים לא בעינן דין ב"ד כלל וכמבואר בנדרים ד' ע"ז דאמר אביי כיון דאפי' מעומד ובקרובים ובלילה לא מתחזו כדינא אבל באמת אינו כן דהא הוכחתי לעיל דגם בהתרת נדרים לא מהני ב"ד שקול והא דשני מומחין שאני כיון דיחיד מומחה מתיר הנדר כנ"ל אבל בבבל דליכא מומחין לא מהני ב"ד שקול של הדיוטות ודלא כמש"כ רע"א זצ"ל וכ"ז בנדר דלא מהני אף דיעבד בבבל דין יחיד מומחה אבל בדין אם דנו שני מומחין מהני דיניהם דיעבד דהא אף בבבל אם דנו שייך דין יחיד מומחה כמש"כ הש"ך בסי' כ"ה ס"ק י"ג וסי' ג' ס"ק ז' אבל בהדיוטות לא מהני אף בדיעבד שום ב"ד שקול כלל וכן בשומת ב"ד לא מהני ב"ד שקול לפמש"כ התוס' במגילה ד' כ"ג ובטורי אבן שם ובערכין ד' י"ט כנ"ל אך לפי שי' הרשב"א בחי' שם י"ל דבשומת ב"ד מהני ב"ד שקול והוי ספיקא דדינא בזה ואחר כותבי כל זה ראיתי בב"ח על הטור ס"ק יו"ד שכתב על מש"כ הטור דמוטב שיחתך הדין באחד עשר מבעשרה דלאו דוקא קאמר דא"כ קשיא מאי מוטב הא פשיטא דאין עושין ב"ד לכתחלה דאין ב"ד שקול עכ"ל הב"ח ומשמע ממנו דס"ל דרק לכתחלה אין עושין ב"ד שקול אבל דיעבד כשר אף ב"ד השקול ובאמת זה אינו כמש"כ לעיל וכמש"כ השער משפט בסי' י"ח ובסי' כ"ב ואפשר לומר בכוונתו ג"כ כמש"כ לעיל דבמומחין כשר אף דהוי ב"ד השקול והטור הא מיירי התם דהוי כולם מומחין דהא מסיים שם וצריך שיהיו כל היושבים שם בב"ד ת"ח וראוין. וכ"כ המחבר שם. ולכן אמר דרק לכתחלה אין עושין ב"ד שקול אף בזה וע"כ הך עשרה הוא לאו דוקא ואינו סותר לכל מה שכתבתי: