אור ברסלב

נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי אברהם משכיל לאיתן

פרק ד · הלכה יב

הלכה ד

בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט. הפר"ח תמה על רבינו דמשמע דס"ל דשחיטת בהמת עיר הנידחת מטהרתה מידי נבילה כמו שור הנסקל. ובגמ' מבעיא ליה לרב חסדא בהמת עיר הנדחתמהו שתהני בה שחיטה לטהרה מידי נבילה. לפי חרב אמר רחמנא לא שנא שחטה ולא שנא קטלה. או דלמא כיון דשחטה מהני לה שחיטה תיקו. ומשמע דדוקא בבהמת עיר הנדחת מבעיא ליה משום דלפי חרב אמר רחמנא ומספקא לן דדילמא אף בדרך שחיטה לפי חרב מיקרי ולא הוי שחיטה לטהרה מידי נבילה. אבל בשור הנסקל ששחטו משמע דודאי שחיטתו מטהרתו דהא לא כתיב ביה לפי חרב. ורבינו השוה כאן דין בהמת עיר הנדחת לדין שור הנסקללענין איסור הנאה. ומשמע דה"ה נמי לענין דשחיטתה מטרתה והניח בצ"ע.
ויש לי ליישב דעתו של רבינו ז"ל שיצא לו כן מסוגיא דחולין (דף ק"מ) דמוקי רב נחמן בר יצחק קרא דכתיב גבי צפורי מצורע חיות למעוטי צפורי עיר הנדחת שלא יביא מהן צפור השחוטה. ומזה מוכח דפשיטא ליה לרב נחמן בר יצחק דשחיטת בע"ח דעיר הנדחתמטהרת מידי נבילה עכ"פ. וא"כ לא הוה כמתה ומש"ה איצטריך קרא למעוטי. דאי איתא דשחיטתה הוי כאילו מיקטלא משום דלפי חרב אמר רחמנא לא איצטריך כלל קרא למעוטי דפשיטא דפסולה לצפור השחוטה כיון דשחיטה לא מהני בה ואנן שחיטה בעינן דושחט את הצפור על מים חיים כתיב. ובעינן עכ"פ שחיטה המטהרת מידי נבילה. דדוקא כשנמצאת טריפה איכא דמכשר בקידושין (דף נ"ז) דחשיב לה שחיטה אע"פ שאינה ראויה לאכילה. אבל כשמטמאה משמע ודאי דלכו"ע לא חשיבא שחיטה. וכ"ש לפי מ"ש התוס' בחולין דלא מכשירין להכשר מצורע רק כשראוי לבוא לכפר בפנים. ואי שחיטה לא מהני בה כלל כ"ש דמליקה לא מהני בה מידי. וא"כ איך תתכשר להקרבה לכפרה בפנים. אלא ש"מ דלרנב"י לא מבעיא כלל דשחיטת בע"ח דעיר הנדחת ודאי הוי שחיטה. ולפי חרב דאמר רחמנא דוקא כשקטלה הוא דהוי נבילה.
ומה שהקשה הפר"ח אמ"ש רבינו בדין עיסה שהיתה חציה של עיר הנדחת וחציה של עיר אחרת דמותרת לפי שאפשר לחלקה. והא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה וה"נ מעורב זה בזה ודילמא מה שבא לחלק איש של עיר אחרת הוא חלק של עיר הנדחת. ובס' מרכבת המשנה לבעל יד אהרן כתב לתרץ דשאני הכא שנשתתפו קודם שנעשו עיר הנדחת ואז לא הוי עדיין האיסור בעולם. ולדידי אין זה מעלה ארוכה לדעת רבינו. דנהי דמצינו סברא זו בדברי בעלי התוספות בתמורה (דף ל' סוף ע"א) שכתבו דאם האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה ע"כ. מיהו מבואר מדבריהם שם שלא כתבו כן רק למאן דאית ליה ברירה בעלמא אפי' בדאורייתא מהני לדידיה גם בתערובות בכה"ג אם נתערב קודם שנולד האיסור. אבל למאן דלית ליה בדאורייתא בעלמא ודאי דלא מהני גם בתערובות אפילו בכה"ג.
וא"כ קמה הקושיא וגם נצבה לדעת רבינו שפסק בעלמא דלא סמכינן אברירה באיסור של תורה כמו שמבואר מדבריו בכמה מקומות ומהן ריש פ"ז דמעשר ופ"ב דקרבן פסח ופ"ו דבכורות ושארי דוכתי. ובודאי לא מהני גם בתערובות שלא היה ניכר האיסור קודם. והא דמהני גבי מחיר כלב בהלכות איסורי מזבח. יתבאר שם לפנינו בארוכה בעזה"ש. דטעמו משום דהתם איכא רוב היתר ונתבטל מן התורה ברוב. וס"ל דבכה"ג הוי כדרבנן וסמכינן ביה אברירה. אבל אי לאו ביטול לא היה מהני מה שלא ניכר האיסור קודם התערובות. והדרא הקושיא לדוכתא דאמאי מתיר רבינו כאן גבי עיסה שחציה של עיר הנדחת וכו'. וגם בשו"ת שאגת אריה סי' פ"ט הקשה קושיית הפר"ח והניחה בקושיא.
ונראה די"ל על פי מ"ש הר"ן בנדרים (דף מ"ו ע"ב) על מ"ש רבינו בפ"ז דהלכות נדרים. גבי שותפין שנדרו הנאה בחצר השותפין דאם יש בה דין חלוקה הרי אלו אסורין לכנס בה עד שיחלוקו וכו'. משמע דלאחר שיחלוקו שרו לכנס כל אחד ואחד לחלקו. ואע"ג דקיי"ל דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה אנן סהדי שעל מנת כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאוסרו על חבירו בענין שתהא נאסרת עליו לאחר חלוקה. דא"כ אסר עליו נכסי דידיה ואינו בדין עכ"ד הר"ן ז"ל. ועפ"ז אתי שפיר ג"כ דברי רבינו כאן דמשו"ה מהני כאן ברירה להיות מותר חצי העיסה של עיר האחרת דעל מנת כן נשתתפו בתחילה שלא יאסר חלקו לאחר חלוקה מחמתו של חבירו שנדחה עירו. דא"כ הרי אסר עליו נכסי דידיה מחמת דיחוי של חבירו ואינו בדין שיוכל לאסור של חבירו:

תוכן העניינים

נחל איתן על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה