נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ג · הלכה יט
הכותב גט בשבת או ביוה"כ בשגגה ונתנו לה הרי זו מגורשת. והקשה הכס"מ כיון דהוי בשוגג אפילו חתמו עדים בשוגג נמי תהא מגורשת וע"ש שנדחק והובא באחרונים באה"ע סי' קכ"ג. ולי נראה די"ל דהיינו טעמא דרבינו דלא נקט כאן חתימת עדים דאזיל לטעמיה שפסק לעיל בפ"א דין כ"ה גט שזמנו מאוחר פסול ופירש הכס"מ דטעמו משום דאיכא למיחש שיחפה על בת אחותו כשתזנה שיתן לה גט כזה שאין זמנו מוכיח כיון שאנו רואין שהוא מאוחר והוי כגט שאין בו זמן וא"כ תאמר קודם הזנות נתגרשתי. ולפ"ז הכי נמי גט שזמנו כתוב בו שבת או יוה"כ הוי כמו שזמנו מאוחר וכדתניא בב"ב (דף קע"ו) ופסקו רבינו פכ"ג דמלוה שטר שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא שהדבר ידוע הוא שאין כותבין בשבת ולפיכך אחרוהו ע"כ. וא"כ דתלינן שאחרהו הרי יכול לחפות בו על זנות דבת אחותו בבית דין אחר כמו בגט שזמנו מאוחר וא"כ אין להכשיר גט כזה אלא א"כ שלא חתמו בו עדים כלל רק שנתנו לה בעידי מסירה דבכהאי גוונא לא מפסיל משום הזמן שהוא מאוחר ואפי' שהוא מוקדם כשר דאי איכא למיחש שיחפה על זנות דבת אחותו שיילינן לסהדי אימת מטא גיטא לידה וכמש"כ בהגהות [מיימוני] לעיל ולפ"ז על כרחך לא הוה מצי למימר רבינו כאן בשבת או ביוה"כ שחתמו:
ומ"ש רבינו בשגגה פירש הכס"מ דאילו כתב במזיד בשבת או ביוה"כ בפרהסיא היה הגט בטל מן התורה מפני שכתבו מחלל שבת וכו'. וכן פסק הג"ה באה"ע ומשמע דכותב ביוה"כ נמי הוי ככופר בכל התורה כמו מחלל שבת וכ"כ בספר תבואת שור ביו"ד סי' ב'. וראיתי שתמה בעל הפמ"ג על זה בספרו שושנת העמקים כלל כ"ג. דמאי שייטיה דיוה"כ לכאן דבשלמא שבת טעמא כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין (דף ה') דהוי כעובד עבודת גילולים דמעיד עדות שקר. אבל גבי יוה"כ לא שייך זה ולא מצינו דמחלל יוה"כ יהיה מומר לכל התורה. וכתב דאין לומר דטעמא דכותב גט במזיד ביוה"כ פסול משום דחשוד לחמור חשוד לקל ושמא אינו כותב לשמה. הא יוה"כ כרת ואשת איש הוא חנק. וגבי שבת דחייב סקילה וא"כ הוא חמור מאשת איש אפשר דמהאי טעמא אפילו בצנעה פסול דחשוד לקל דלא לשמה. ותירץ דגבי יוה"כ נמי מצינן למימר דפסול מטעם דחשוד הוא לכתוב שלא לשמה דאי משום דאשת איש חמור מיוה"כ מיהו עליו אין איסור אלא דלפני עור דקיל מיוה"כ עכ"ד. ואין דבריו נראין דעל כרחך כל שהאיסור חמור אינו חשוד להכשילו לאחרים דהרי קיי"ל דמותר ליקח ממנו החמור וכמו שפירש רש"י בבכורות (דף ל') וכן משמע ביו"ד סי' קי"ט. ושמע מינה דלא אמרינן דאצלו קל כיון שאינו עובר עליו בעצמו אלא על לפני עור אלא אמרינן דכיון שהוא חמור אף לאחרים לא יכשיל בו. וכהאי גוונא איתא ברא"ש בריש פ"ה דנדרים דיותר ראוי לחוש ולהזהר שלא להכשיל לחבירו מלעשות איסור בעצמו עיי"ש. ובס' פרי תואר הוכיח כן ממ"ש התוס' בחולין גבי מומר אוכל נבילות לתאבון בודק סכין ונותן לו לשחוט דחייש אלפני עור. אלא נראה די"ל דהיינו טעמא דאמרינן דהחשוד על יוה"כ חשוד לכל התורה משום דיוה"כ הוא חמור לאינשי ואפילו משבת מפני שהוא יום כפרה וסליחה. וסברא זו כתבו התוס' בחולין (דף ק"א ע"ב):
[ועיין בס' בדק הבית לבעל תורת חיים שהקשה דאמאי נעשה מומר בכתיבת הגט בזדון בשבת לפמ"ש התוס' בחולין גבי שוחט בשבת דלא נעשה מומר בפעם אחד. ותירץ דשאני הכא דקיי"ל דהכותב שני אותיות בשבת חייב וא"כ כשכותב כל הגט במזיד חייב על כל שני אותיות וא"כ לא הוי פעם אחת ע"כ. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה התורת חיים גופיה בחידושיו לסנהדרין (דף ע"א)]:
ומ"ש בעל המגי"ה שבספר משנה למלך שמכאן הוכיח מהר"ש יפה דהלכתא כאביי בההיא פלוגתא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ועבד דסבר דמהני. מדמכשיר כאן בתוספתא גט שנכתב באיסור בשבת או ביוה"כ. אין זה הוכחה לפי מ"ש בחידושי דאף למ"ד דלא מהני אפשר דמודה דשאני גרושין דמצינו דגלי ביה קרא דמהני באיסור וכדאיתא בשלהי גיטין (דף צ') גבי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר ועבר וגירש וכמו שיתבאר לקמן בפרק י' וע"ש: