נחל איתן על משנה תורה, הלכות גירושין· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ג · הלכה טז
ולמה אין כותבין אלו החמשה מפני שצריך הכותב לכתוב לשם האיש וכו' וחרש שוטה וקטן אינן בני דעה והעבד אינו בתורת גיטין. ועיין בבית שמואל באה"ע סי' קכ"ב שדקדק מדברי רבינו הללו דסבר שא"צ שיעשה הבעל שליח לכתיבת הגט דאי הוה ס"ל דצריך שליחות לכתיבת גט היה לו לומר דמשו"ה פסולין לכתיבת הגט משום דצריך שליחות והן לאו בני שליחות. ולפ"ז נתקשה במ"ש רבינו לפסול העבד לכתיבה מטעם שאינו בתורת גיטין דלא שייך טעם זה רק היכא דבעי שליחות וכמ"ש התוס'. ונמשכו אחריו בעל ספר קרבן נתנאל בפ"ב דגיטין וספר בני אהובה וספר בית מאיר:
ואני אומר דודאי דעת רבינו הוא דצריך שליחות בכתיבה וכמ"ש בעל תרומת הדשן בסי' רכ"ח והכי מוכח ממ"ש רבינו לעיל בריש פ"ב זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות אחד הכותב בידו ואחד שאמר לאחר לכתוב לו וא"כ אתי שפיר מ"ש לפסול עבד בכתיבה משום שאינו בתורת גיטין. ומה שהוקשה לו להבית שמואל וסייעתו דא"כ אמאי לא סגי ליה לרבינו למיפסלן מטעם שאינן בני שליחות י"ל דאי משום הכי אין לפוסלן רק לכתיבת התורף אבל אין לפוסלן מטעם זה לכתיבת טופס דלא בעינן ביה שליחות לכו"ע. ותדע דהרי מכשירין כתיבת טופס בחרש שוטה וקטן כשגדול עומד על גבם ומלמדם ולא פסל משום דלאו בני שליחות נינהו. וזהו שכתב רבינו דעכו"ם פסול משום דכותב על דעת עצמו שלא לשמה וחש"ו אינן בני דיעה לומר דמהני טעמי פסילי אף לכתיבת טופס כשאין גדול עומד על גבן [ובעכו"ם] אף כשגדול ישראל עומד על גבו. דאילו משום שליחות לא פסילי רק בתורף כמ"ש. ולפ"ז מ"ש בעבד שאינו בתורת גיטין דהיינו משום שליחות לא קאי רק לתורף ולפוסלו מדאורייתא והוא הדין דגוי מפסיל מהאי טעמא ואפילו בטל וכמ"ש הכס"מ. וטעם דעל דעת עצמו כותב הוצרך משום טופס והוא הדין דעבד מפסיל גם לטופס מהאי טעמא וכמו שמבואר מדברי רבינו בסמוך. ונמצא דבאמת הוצרך רבינו לשני טעמים בעבד. שאינו בתורת גיטין להבטל מן התורה בתורף ועל דעת עצמו כותב למפסל טופס אפילו עומדין על גביו וטעם שאינו בתורת גיטין כמו גבי עבד כדי להיות הגט בטל מן התורה וכמ"ש. ומה שלא כתב זה בפירוש תירץ הבית שמואל שם בסי' קכ"ב דבכלל הוי נמי [מומר] השייך בתורת גיטין ע"ש. ועיין מ"ש בזה בהל' אישות פ"ג:
וא"ת דאמאי לא כתב רבינו טעם זה גבי חש"ו ולומר דמשום שאינן בתורת גיטין הגט בטל מן התורה בתורף ואע"פ שגדול עומד על גביהן. וי"ל דס"ל כמ"ש תוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות ע"כ. והטעם ביאר בשו"ת נודע ביהודה במהדו"ת חלק אה"ע סי' נ"ד דאע"ג דחרש ושוטה אין סמיא בידן לומר דאתו בודאי לכלל דעה מ"מ מקרו בני הויה כיון שגדולים הן ואין החיסרון בהן רק מצד שאין בם דעת והביא ראיה לזה מסוגיא דגיטין (דף נ"ה ודף פ"ה) כפי גרסת ספרינו ועיי"ש. ובשו"ת שיבת ציון סי' ד' הוכיח דמקרו בר קשירה לגבי תפילין ובר זביחה לענין שחיטה. וא"כ הוא הדין דאיקרו בני כריתות. [וזה דלא כמ"ש בנוב"י מהדו"ק סי' ס"ד ובמהדו"ת סי' ס"ח לדעת ר"י ברזילי דלא גריס כגירסת ספרינו וס"ל דחרש ושוטה לא מקרו בני הויה ואינו בן זכיה כלל כיון שאינו בודאי שיבוא לכלל זה ולכך תקנו נשואין לחרש שאי אפשר שיקדש לו אחר שאין זכין לחרש ונראה מדבריו דגם רבינו ס"ל כן. וגם בס' בית מאיר סי' קל"ז כתב דלא מקרי בת הויה. ואינו מחוור דמכאן הא מוכח דסבירא לרבינו דחרש ושוטה מקרו בני כריתות והוא הדין דמקרו בני הויה. וכן בירושלמי דקידושין איתא דזכין לחרש. והא דאחר אין נושא אשה לחרש י"ל משום דלא הוי זכות בודאי כיון שנאסר בקרובותיה ונתחייב בשאר וכסות. אבל דבר של זכות דמסתמא ניחא ליה זכין לחרש ושוטה ואע"ג דאין להן שליחות זכיה עדיפא. ועוד יתבאר אי"ה בהל' זכיה]: