נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ה · הלכה ג
המקדש בפירות שביעית או באפר פרה אדומה וכו' הרי זו מקודשת. וכתב המל"מ דנראה מדברי רבינו דס"ל דדוקא בדיעבד אבל לכתחילה אסור וכדאיתא בירושלמי דשביעית. ותמה על דברי תוס' ריש פ"ה דעבודה זרה שצדדו לומר דלכתחילה שרי לקדש אשה בפירות שביעית ואיך לא השגיחו בדברי הירושלמי. ובחידושי אמרתי ליישב דברי התוס' די"ל דאיירו דוקא למאן דאמר שביעית בזמן הזה דרבנן דלדידיה הוא דשייך לומר מה שכתבו שם דאע"ג דלאו לאכלה הוא משום פריה ורביה אקילו ביה רבנן. אבל למאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא ודאי אין כח ביד חכמים להקל ולעבור על עשה דלאכלה ולא לסחורה ולקדש אשה בקום ועשה. וא"כ אתי שפיר ולק"מ מהירושלמי דאפשר דקאי אליבא דמאן דאמר שביעית בזמן הזה דאורייתא והא ראיה דר' יוסי קאמר לה התם ומשמע דהיינו רבי יוסי ברבי חנינא ואיהו ס"ל הכי וכמו שמבואר מהירושלמי. ולפ"ז נראה דגם לרבינו שרי לכתחילה שהרי הוא סובר דשביעית בזמן הזה דרבנן כמו שהוכחתי בהלכות שמיטה ואע"ג דכתב בלשון המקדש אינו ראיה לאסור לכתחילה כדמצינו בכמה דוכתי. ותדע דהא נקט בהדיא אפר פרה אדומה דודאי שרי לכתחילה לקדש בו:
והא דמקודשת בפירות שביעית דוקא קודם הביעור אבל לאחר שהגיע זמן הביעור אינה מקודשת וגם אפילו מכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת דתופס דמיו. והוא מבואר מתוס' דקידושין (סוף דף נ"ו). ומדברי ס' בני אהובה נראה דזה אינו רק לדעת רבינו וסייעתו דאחר זמן הביעור טעון שריפה אבל לפי דעת הרמב"ן דמותר בהנאה מקודשת ומפרש דגם דעת התוס' כרבינו ודחה מ"ש מהרש"א דתוס' סבירא להו דמותר. וכתב שאינו יודע איה איפו דס"ל לתוס' להתיר. ונעלם ממנו דברי תוס' בפסחים (דף נ"ג) ובעבודה זרה (דף ס"ב) שהעתיקו הגירסא במתניתין דשביעית דלר' יוסי אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור. והוא גירסת הרמב"ן ודלא כרבינו דגרס אין אוכלין. ומיהו אף לדעת הרמב"ן הדין נכון דאינה מקודשת לאחר הביעור דנהי דשרי בהנאה ובאכילה מכל מקום הא צריך להפקיר לכל ומשום הכי אינו בדין שתתקדש בהן: