נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ה · הלכה ב
[עבר ומכר דבר האסור בהנאה וקידש בדמיו ה"ז מקודשת. ואע"ג דכתב רבינו סוף פט"ז מהל' מכירה גבי מכר איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדבריהם מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל וא"כ אמאי אם קידש המוכר בדמיו מקודשת. אפשר דהכא איירי שמכר [לגוי] או לישראל וידע הלוקח שהם איסורי הנאה וכמ"ש הרא"ש והטור סו"ס כ"ח. אי נמי אפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הרא"ש דאיכא למימר דהמעות לא הוו גזל ביד המוכר שבתורת מקח באו לידו ואע"ג דמקח טעות הואי ישלם מביתו אבל הני זוזי להוצאה ניתנו. ובשו"ע פסק דהוו ספק קידושין. ונראה דזה לא שייך אלא כשלקח המוכר מעות מזומנים משא"כ כשלקח אצל הלוקח פירות או איזה חפץ מביתו וקידש בהן אשה ודאי דאינה מקודשת דכיון דאין בכאן דין מכירה הרי מחוייב להחזיר אותן פירות עצמן להלוקח דקיי"ל רוצה אדם בקב שלו וכו' וא"כ הרי קידש בדבר שאינו שלו:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאמר ביבמות (דף צ') גבי אכל תרומה טהורה ושילם חולין טמאים דאמור רבנן דאין תשלומיו תשלומין ואם קידש בהן כהן אשה אינה מקודשת. שמע מינה דבפירות וכהאי גוונא כשהתשלומין חוזרין לבעלים אין יכול לקדש בו. ועל כרחך לא דמי לעבר ומכר איסורי הנאה וקידש בדמיו דמקודשת דשאני פירות כמ"ש. ומ"מ יש לדחות דשאני התם דמסתמא אין התרומה עומדת לימכר משא"כ הכא דגלי דעתיה דניחא ליה להחליפו מסתמא היה מוכרו ג"כ בדמים אלא א"כ ידוע שלא היה מוכרן בדמים דאז ודאי מחוייב להחזירן בעצמן ואם קידש בהם אינה מקודשת וכדמוכח ביבמות וכהאי גוונא כתבו הטור והש"ך בחו"מ סי' שנ"ט ע"ש. ומיהו היכא דלא ידע המוכר בהטעות וקידש בהחפץ אשה מקודשת דאל"כ תקשי על דברי רבינו דהלכות ממרים שהביא המל"מ גבי נחלקו בלולב אי כשר או פסול דאיכא נפק"מ לענין קדושין אם החליפן בחפץ. אלא שמע מינה דהתם שאני דגם המוכר אינו יודע מהטעות שהוא פסול כמו שאינו יודע לוקח שהרי נחלקו בו רבי מאיר וחכמים]: