נחל איתן על משנה תורה, הלכות אישות· רבי אברהם משכיל לאיתן
פרק ג · הלכה יד
היתה הבת ספק בוגרת בין שקידשה אביה וכו' בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה היא מקודשת מספק. והקשה הלח"מ כשקידשה היא עצמה לא להוו קדושין כלל דלוקמא בחזקה קמייתא שהיתה נערה והרי מסייע לה חזקת פנויה. ובשלמא כשקדשה אביה לא אמרינן אוקמא אחזקת נערה ומקודשת בודאי דאיכא חזקה אחרת כנגד זו והוא חזקת פנויה כדכתבו התוס' ז"ל וכיון דיש שתי חזקות הסותרות זו את זו הויא ספק מקודשת אבל כשקידשה עצמה לוקמה בחזקת נערה ואינה מקודשת וגם חזקת פנויה מסייע לזה. ולפי מה שהוכחתי לעיל [בהלכה ב'] דחזקת פנויה לא מהני גבי קידושין כיון דאיתרע כל שנתקדשה א"כ גם בשקידשה אביה תקשי דלוקמה בחזקת נערה ותהוי [ודאי] מקודשת:
ומה שנסתייע הלח"מ מדברי התוס' שכתבו חזקה זו דפנויה. המעיין בדברי התוספות בריש (דף ע"ט) יראה לעינים שלא כתבו כן אלא כשהיא בוגרת לפנינו וכגון שקידשה אביה ביום שנשלם ששה חדשים שבין נערות לבגרות. ואמרינן מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הואי. ובזה הוא שכתבו שם דמהני חזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקידשה ואין קידושי האב קידושין לכו"ע כיון שהיא בוגרת לפנינו. ולפ"ז אין מזה ראיה כלל לנידון דרבינו דלא איירי כלל בשהיא בוגרת לפנינו דתהני חזקת פנויה כלל לאורועי חזקת נערה. ותדע שהרי חזקת נערה הוי חזקה דגוף והרי מבואר להדיא מדברי התוס' בפרק המדיר (כתובות דף ע"ה ע"ב) דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה כלל לגבי חזקת הגוף:
אלא י"ל דהתם איירי בחזקת הגוף שאין עשוי להשתנות ממילא בודאי כגון לעניין מומין ע"ש מה שאין כן בחזקה זו דנערות שעשויה להשתנות בודאי ממילא. ומשום הכי לא מוקמינן אחזקה זו לאחזוקה בודאי נערה בשעת קידושין ומשום הכי אינן אלא קידושי ספק אף כשקידשה אביה וכן כשקידשה עצמה ספק מיהא הוי. וכהאי גוונא כתב בשו"ת נודע ביהודה חלק אה"ע סי' צ"ג דחזקת קטן לאו חזקה היא משום שהולך וגדל:
ויש להביא ראיה למ"ש בדעת רבינו דלפ"ז תתיישב קושיית התוס' בסוגיא דקידושין (בדף ע"ט) בד"ה ושמואל מאי שנא ממקוה וכו'. וז"ל וא"ת לרב נמי תקשי דעד כאן לא קאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ומדהשתא בוגרת בצפרא נמי בוגרת הויא אלא משום דליכא חזקה דנערות אבל אי הוי חזקה דנערות מודה רב דאוקמא אחזקתה והכי נמי גבי מקוה איכא חזקה דשלם. וי"ל דלרב נמי קשה ונקט שמואל משום דפריך ליה בהדיא טפי ע"כ. והוא דחוק. אך לפי מ"ש לפי דעת רבינו אתי שפיר דקושטא דלרב לא אוקמא אחזקה דנערות לעולם. וא"כ שפיר דמי למקוה דלא אזיל בתר חזקה דמעיקרא אלא בתר השתא שנמצאת חסר לפנינו. והתם נמי אי נולד ספק במדידתה ודרכה להשתנות ולחסר סלקא דעתין דהוי ספק טומאה למאי דלא אסיק אדעתיה חזקה דהעמד טמא וכו' וכמו בקידושין דספק בוגרת בעלמא שלא ביום דמישלם שית. ומשום הכי לא פריך לרב:
[האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה. ודע שכתב הבית שמואל ריש סימן ל"ז שאם האשה גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם לקבל בשבילה קידושין דעד כאן לא מבעיא בש"ס גבי גט אם יוכל לזכות אלא משום דאיתתא בכל דהוא ניחא לה אבל בקידושין דלא שייך סברא זו יוכל לזכות. ולא נהירא דהא בקידושין נמי חוב הוא לה כמ"ש רש"י בפ"ק דגיטין (דף י') גבי הא דפריך והא חזרה גופה איתא בקידושין וז"ל אם מסר שטר קידושין לשלוחו ורצה לחזור חוזר דאין כאן זכות הוא לה דאסר לה אכולה עלמא ומשום האי שטרא אינו מתחייב במזונותיה. וכן יש ללמוד ממ"ש תוס' בריש קידושין דמה שאינה מתקדשת הוי קולא ואי מתקדשת הוי חומרא. ולפ"ז איכא למימר דגלוי דעתה דידה נמי לא מהני כמו גבי גט דכיון דחוב הוא לה חיישינן דילמא הדרא בה בשעת קידושין:
ועוד נראה דעל כרחך הכי הוי להפוסקים דסבירא להו באה"ע סי' ק"מ ס"ה דבגט איפשטא האיבעיא דודאי חוב הוא לה ואינו יכול לזכות לה אף שגילתה דעתה שתובעת להתגרש. והכי איתא בירושלמי פרק המקבל. דעל כרחך אית להו נמי הכי בקידושין. דאל"כ תקשי לדידהו הסוגיא דפ"ק דגיטין הנזכר דמאי פריך והא חזרה איתא בקידושין וכו' דדילמא הא דקתני חזרה בגיטין ולא קתני בקידושין איירי שגלתה דעתה שרצונה בכך דבגרושין לא מהני וחוזר ובקידושין מהני ואינו חוזר אלא שמע מינה דלדידהו כי היכי דחוזר בגרושין חוזר בקידושין ומה שציין הב"ש לסי' ל"ה נראה שנתכוון למה שאיתא שם בסעיף ד' בשם יש מי שאומר דגלוי דעת מהני באיש. אבל אינו ראיה כלל מאיש לאשה דבאיש לאו חוב גמור הוא אף שנאסר בקרובותיה דאמרינן שרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה דמצוה קעביד וכמ"ש הרה"מ בפ"ד דזכיה ומשום הכי מהני גלוי דעת. וכהאי גוונא כתב הרא"ש בסוף פרק חלון גבי זכוי דערובי חצרות לרבנן דחשבי לה קצת חוב ומהני גלוי דעת. אבל באשה דחוב גמור הוא איכא למימר דגלוי דעתה לא מהני. וכהאי גוונא מבואר מדברי הט"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ט"ו גבי גלוי דעת שמגלה לבסוף דניחא ליה מהני דוקא גבי דבר מצוה ע"ש. וא"כ לעניין גלוי דעת בתחילה נמי יש לחלק בהכי דאף למאן דאמר דמהני אינו אלא גבי מצוה:
ומה שאיתא ביו"ד סי' רל"ח סעי' ו' דאמרינן דמסתמא ניחא לה שיקדשה פלוני אינו אלא לעניין דהתם שאם נשבע לקדש אסור לעבור בלא דעתה משא"כ בשליחות וכן משמע בתרומת הדשן שכתב בסוף סימן קפ"ח דטעמא דלא מהני גבי שליחות מה שגילה דעתו לבסוף דניחא ליה משום דכיון דבשעה שנעשה שליח לא הוה ידיע לן לא הוי דומיא דאתם ולכך בעינן למידע בשעה שנעשה שליח דניחא ליה דהוי דומיא דאתם. ובזכות אנן סהדי דאי הוה הכא הוה ניחא ליה ע"כ. וא"כ הוא הדין דגלוי דעת בתחילה לא מהני בדבר שאינו זכות גמור דלא שייך אנן סהדי דהוה ניחא ליה בשעת מעשה דלא הוי דומיא דאתם דידוע דניחא ליה בשעת מעשה. ובס' מחנה אפרים הל' זכיה סי' ו' משמע נמי הכי דבחוב גמור לא מהני גלוי דעת רק היכא שאינו חוב גמור ואיכא צד זכות כתב דמהני. ועיין מ"ש בהלכות מכירה פ"ה הלכה ז']: