קונטרס והיה כעץ שתול · פרק ו
הנהגת ההורים
עיקר קונטרס זה נכתב עבור צוות הישיבה הקטנה, לפי שעיקר הקשר השוטף של הנער בגיל הישיבה הקטנה הוא עם מלמדיו ומחנכיו, ומעט עם הוריו. דבר הנובע מעצם שהיית הנער בישיבה במשך רוב שעות היום, וקל וחומר כאשר הוא מתגורר בפנימיית הישיבה. ואעפ"כ, אין למעט כלל וכלל בחשיבות הקשר הטבעי והעמוק אשר חש הנער כלפי משפחתו והוריו, וביכולתו של קשר זה לתרום לנער במצבים וברבדים אשר כמעט אין אפשרות כניסה לצוות הישיבה אליהם.
באם לא ראו ההורים את האמור עד פרק זה, מן הראוי לעיין קודם ההמשך בפרק הראשון העוסק בהסברת בעייתיות הגיל וסיבותיה.
כשם שעל המחנך לסייע לנער בהתמודדותו בשתי חזיתות: הגופנית-יצרית והנפשית-מחשבתית, אף על ההורים כן.
החזית הגופנית-יצרית:
הנער המתבגר זקוק בדרך כלל לסיוע ולהדרכה בבעיות הכרוכות בהתבגרותו, בתחילת תהליך התבגרותו. לפיכך יש הממליצים להורה שהיחס בינו לבין בנו הוא יחס לבבי, והוא חש כי הוא יכול לשוחח עם בנו בלי להתבייש, שיבינו ויסביר לו מה זה מקרה לילה, שלא יהיה מופתע. (וכן האם עם בתה בהגיעה לגיל שתים עשרה בדבר תופעת הבגרות הצפויה אצלה). באותה שיחה יש מקום לאב להרחיב ולהסביר שהזרע הוא כח קדוש שעל ידו הוא עצמו יהיה אב בעתיד. החפץ חיים היה רגיל לדבר עם בניו כשהגיעו לגיל חמש עשרה, ולהסביר להם פעם אחת את כל מה שקשור להתבגרות. התנהגות, איסור של הוצאת זרע לבטלה וכו'. הילד-נער צריך פעם אחת לשמוע בפירוט את כל ההלכות הנוגעות לענין זה . (ויש שהקדימו לדבר פעם אחת ובזהירות רבה לאחר גיל תשע ולפני גיל הבר מצוה, לפי שאז עדיין אינו בר יצרים אלה). אמנם יש מגדולי ישראל שאמרו לי שלא נהגו לשוחח בזה עם ילדיהם. ונראה שהכל לפי האב והילד.
מגורים בפנימיה: אם אין הכרח גמור אין לשלוח ילד למגורים בפנימיה. ילד אשר יש לנתקו ממכשירי קלקול שבבית או ממשפחה ירודה וכדו', עדיף לו שיתגורר בפנימית הישיבה. אך ללא שיקולים רוחניים כאלה ודומיהן יש לעשות כל מאמץ שלא להוציא ילד מן הבית על אף אי הנוחות שבהליכה או בנסיעה מידי יום אל הישיבה וממנה. בקרב בני גיל זה אשר אין דעתם מיושבת עליהם, די ברקב אחד כדי להפיל חללים רבים. ואין לומר "אני מכיר את בני היטב. הוא שליו ותם לב ורחוק מקלקול איני חושש עליו". יש לדעת כי התום החיצוני (וגם הפנימי!) אינו ערובה כלל. בפרט שעצם הרחוק מן הבית גורם לשינוי התחושות הפנימיות וחיפוש אחר תחליף לחום האימהי והמשפחתי. טענת "הוי גולה למקום תורה" אינה שייכת כאן, שזהו דווקא כאשר בישיבה הרחוקה יתעלה יותר בתורה וירא"ש, ואין סיכון רוחני בריחוק זה כהיום שמתגוררים בפנימיות.
יחס המשפחה: בין אם הבן מתגורר בפנימיה ובין לאו, יש לזכור כי בגיל הבגרות זקוק הוא ביותר להקרנת חום ואהבה מאימו, מאביו, ומכל סובביו. על כן, בכל עת בואו יש לקבלו בחיוך מאושר, להתעניין בשלומו (ומידי פעם - גם בקורותיו) בלבביות כנה, ולספר לו מחוויות הבית והמשפחה מתוך תחושת שותפות מלאה וקשר עמוק.
החזית המחשבתית-נפשית:
אם הקשר בין ההורים לבנם הוא קשר בריא, והוא משוכנע באהבתם אותו ובדאגתם הכנה לעניניו, הרי שביד ההורים הכח בעוצמה שאין כדוגמתה אצל אחרים, להעביר אליו מסר כי בעוסקו ובעלייתו בתורה וביראה עושה הוא את הדבר החשוב והטוב ביותר עבורו. מסר זה אינו מועבר ע"י דרשות והרצאות, אלא בהתיחסות כללית: במאור פנים, במילי שבח רבים, בהדגשת השמחה שבתלמיד חכם שבבית, באושר המציף על שזכינו שבנינו עוסק בתורה, בשאלה הלכתית אשר האמא "לפתע" נזקקת בה לעזרת הבן-תורה שבבית, וכדו'. הכל לפי הנער והדרך המדברת אליו ומעבירה את המסר: אתה עושה את החשוב ביותר והטוב ביותר!
כבוד: גם אם האב סבור כי בנו "ילד", מ"מ בדיבוריו עמו יהא סגנונו בכבוד והערכה כדבר עם בנו ה"איש". האב יודע מתוך נסיונו כי ביחס לגדול, נער זה ילד הוא. אך הנער איננו יודע לצפות את גדילתו העתידה. וכשהוא מודד את עצמו ביחס לעברו בהיותו ילד, הרי בנערותו גדול הוא. ואם מתייחסים אליו בכבוד כאל גדול וכפי הרגשתו את עצמו, הרי טוב לו והוא מאושר וטוב לב.
גערות והערות: על פי המבואר, דעת לנבון נקל שאין לגעור ולנזוף בנער כבעת ילדותו, אלא לשוחח עמו כעם ידיד, לנתח את הבעיה מתוך אהבה, ולבסוף לחפש יחד, ולהציע פתרון.
פיקוח: הנער אוהב עצמאות ובדרך כלל מעונין בפרטיות, לכן אע"פ שעל ההורים לפקוח עין צופיה ולהיות מעודכנים במצבו, עליהם לעשות זאת בחכמה רבה לבל יסבור כי הם מחטטים בענייניו. חיטוט יתר מביא לריחוק.
הצעת עזרה: לעיתים הנער נבוך בבעיה, וכלל לא עולה בדעתו כי יש ביכולתו להיעזר בהוריו. טוב לנצל אוירה לבבית בעת שיחה עמו ולהכניס משפט בדרך אגב: "אם תפגוש בעיה שתחשוב שאולי אוכל לעזור לך, תוכל תמיד לשוחח איתי עליה. על כל בעיה ובכל ענין".
התייעצות: אל להורים להמנע מלהתייעץ. אם נתקלים הם בבעיה שאין הם יודעים כיצד להתמודד עמה או שהם חוששים שמא אינם מתמודדים עמה כראוי, בל יהססו לפנות אל מבין בחינוך על פי דעת תורה. שכן בנפשות עסקינן.
תפילה: יש לזכור תמיד כי לאחר כל ההשתדלויות אין שום בטחון כי אכן עמלינו ישא פרי כרצוננו. הכרחית היא התפילה מעומקא דליבא לסייעתא דשמיא. וגם זה הוא מן ההשתדלות, אלא שזו ההשתדלות המוכרחת מכל. שמעתי מתלמיד מובהק להגה"צ ר' מאיר חדש זצ"ל כי כשנכנסו אחדים מתלמידיו ובקשו הדרכה בנושא חינוך ילדים אמר להם: "צריך סייעתא דשמיא". וכששבו וביקשו שבכ"ז צריך גם הדרכה שב ואמר: "צריך סייעתא דשמיא". וכך שוב ושוב. ורק לאחר שחש שקלטו את רצינות כוונתו, הדריכם. והדברים מאירים למתבונן.
ויה"ר שיקויים בבנינו מקרא שכתוב: והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח, אמן.
סוף הספר