חלק יורה דעה · סימן ח
בדבר החיוב ללוות ת"ח שנפטר, אם על בני תורה להפסיק לימודם ולצאת ללוויה, והאם צריך ללוותו עד מקום הקבורה או די בליווי ד' אמות, ומיהו הנקרא ת"ח לעניין זה.
בס"ד. ירושת"ו. סיון תשמ"ט לפ"ק.
שאלה: בהיות ובשכונתנו שכו' גאולה בירושלים עיה"ק ת"ו רבו הכרוזים ברמקולים ומודעות הרחוב להודיע על מועדי לוויות, ורבים מהם על אודות ת"ח שנפטרו לבית עולמם, עמדתי ואתבונן בדבר החיוב המוטל על בני תורה ללוות ת"ח שנפטר אם עליהם להפסיק לימודם ולצאת ללוויה, והאם צריך ללוותו עד מקום הקבורה או די בליווי ד' אמות, ומיהו הנקרא ת"ח לעניין זה.
תשובה: א. בכתובות (יז.) ת"ר מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. אמרו עליו על ר' יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. בד"א כשאין עמו כל צרכו אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלין ת"ת. וכמה כל צרכו, רב ששת ואיתימא ר' יוחנן אמר נטילתה כנתינתה מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים ריבוא. וה"מ למאן דקרי ותני (מקרא ומשנה לעצמו, רש"י) אבל למאן דמתני (לאחרים) לית ליה שיעורא. ע"כ. ובתוס' שם (ד"ה ולהוצאת) פירשו דמיירי בכל המתים ולאו דווקא מת מצוה. וכתב הרא"ש בשם יש מפרשים וכ"כ בשטמ"ק שם בשם שיטה ישנה דהא דקאמר מבטלין ת"ת כלומר רשאין לבטל. ולמדו כן מהא דמגילה (ג.) מת מצוה ות"ת מת מצוה עדיף מת"ת דתניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומשמע הא מת אחר לא. שאין חובה לבטל אלא שאם רצה רשאי. והא דמייתי התם ראיה מדתניא מבטלין וכו' דהוא מיירי בשאר מתים למת מצוה, הכי פירושא, מדחזינן דבשאר מתים רשאים לבטל, ש"מ דבמת מצוה שהוא עדיף חייבין לבטל. ועוד הביאו ראיה מדתניא אמרו עליו על ר"י בר' אלעאי שהיה מבטל וכו', ואי כל אדם חייב לבטל ת"ת מאי רבותיה דר"י בר' אלעאי, אלא ודאי דכל אדם רשאי ואמרו עליו על ר"י בר' אלעאי שהיה מנהיג עצמו כחיוב והיה מבטל תמיד. ועוד דבירושלמי פרק בתרא דכלאים (דף מ:) אמר אין מדקדקים לא במת ולא בכלאים בבית המדרש. ר' יוסי הוה יתיב ומתנו והוה תמן מיתא. מאן דנפק ליה לא אמר ליה כלום מאן דיתיב לא אמר ליה כלום. אלמא רשות הוא מי שירצה יצא ויפסיק ומי שירצה ישב וילמד. ע"כ. וכן דעת הנימוק"י בחי' לכתובות (יז).
אבל הריטב"א שם כתב עיקר הפירוש דברייתא כפשטיה דמבטלין בחיוב קאמר. ומה שאמר על ר' יהודה ברבי אלעאי לאו למימרא דשאר רבנן לא מבטלו אלא באו לומר שהדבר חובה לכל חכם ואפי' מי שתורתו אומנותו כר"י בר' אלעאי. והא דקאמר בפ"ק דמגילה מת מצוה ות"ת וכו' לאו למימרא דמת מצוה חובה ושאר המתים רשות, אלא משום דבעי למימר מת מצוה ומקרא מגילה דהוא מת מצוה בדוקא נקיט נמי בהכי מת מצוה. והא דבירושלמי כלאים תני אין מדקדקין וכו' ר' יוסי הוה יתיב וכו', האי לאו לעניין הוצאת המת איירי אלא לעניין כהן שהיה שונה בביהמ"ד והיה שם אדם גוסס בסמוך וכשימות תעבור הטומאה לבהמ"ד. שאם רצה לצאת כדי שלא יטמא רשאי. ואם רוצה ליטמא יטמא כדי שלא יתבטל מלימודו. דסבירא להו לבני מערבא דטומאת כהנים אפילו בדאורייתא נדחית מפני תלמוד תורה, ופליגו אתלמוד דילן שלא התירו זאת אלא לטומאה דרבנן. ע"כ. וכן דעת הרשב"א בחי' לכתובות שם שהוא חובה, וכתב שאין נכון להוכיח מדאמרינן אמרו עליו על ר' יהודה בר"א וכו' דרשות קאמר. שרק מעשה שראו לר"י בר"א הביאו לראיה שמבטלין, אבל אין ר"ל שרק הוא החמיר על עצמו. וכ"כ הר"ן (רי"ף ו.) וכן דעת הרא"ש (אות ה) וכ"מ סתימת הרי"ף (כפשט לישנא ד'מבטלין' שהוא חיוב לבטל וכמש"כ הריטב"א. שהרי אף להני קמאי ז"ל דס"ל שאינו חיוב, משמע דרק מפני ראיותיהם סבירא להו כן להוציא מפשט הלשון, אבל מודים דלשון מבטלין מורה על חיוב. ואם סבר הרי"ף שהוא רשות לא היה לו לסתום דבריו). וכ"מ דעת הרמב"ם (פי"ד מאבל ה"ט) שכתב בסתם מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ובפרט שפתח בתחילת הפרק 'מצות עשה של דבריהם' לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת וכו', והולך ומפרש בכל אחד ואחד מאלה מאי חיובא איכא, עד מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' ומשמע דבכלל החיוב שכתב ברישא הוא. וכ"כ הרמב"ן בת"ה, וכ"מ דעת מרן בב"י ובש"ע יו"ד סי' שסא ס"א, וכ"פ הש"ך שם (סק"א) להדיא.
ב. ובתוס' מגילה (ג: ד"ה מת) כתבו דאפי' ת"ת דרבים מבטלין משום כבוד המת וכדאיתא פ"ב דכתובות. ע"כ. ולא פירשו מהיכן למדו. ובפנ"י כתובות (יז.) הסיק דלמאי שכתב שם רש"י דרבים היינו אפי' כל ישראל י"ל דלמדו כן מדאמר כנתינתה כך נטילתה מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה כן. והתם הא ששים ריבוא הוו כל ישראל, הרי שכל ישראל מתבטלין מת"ת ועוסקין בהוצאת המת. ע"כ. וק"ל א"כ אפילו מאן דקרי ותני ולא מתני נמי יבטלו הרבים תלמודם דבזה מיירי התם בכתובות, והתוס' במגילה כתבו דה"מ למאן דקרי ותני ומתני. והנראה דלמדו כן מדאמר אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. משמע אפי' כל ישראל מבטלין תלמודם ובאים ואפילו הרבים הלומדים יחדיו. ומאי דמשמע מכנתינתה וכו' דאף למאן דקרי ותני ולא מתני מבטלין הרבים תלמודם, י"ל דה"ק כשם שנתינת התורה לנו הייתה בששים ריבוא אף נטילתה מאיתנו כשמת מאן דקרי ותני תהיה בששים ריבוא, ודי בששים ריבוא אע"פ שאין זה כל ישראל שבאותו הזמן. שאין לומדים מנתינתה דבעינן כל ישראל אלא רק את מספר העומדים במעמד הר סיני. תדע דהכי הוא, דהא דווקא למאן דקרי ותני ומתני לית שיעורא, ואי מדכל ישראל הוו ששים ריבוא בזמן מתן תורה ילפינן דבעינן כל ישראל, לבעי כן אף למאן דרק קרי ותני. אלא ודאי כמשנ"ת וביטול ששים ריבוא למאן דקרי ותני הוא בלא ביטול ת"ת דרבים.
ג. ולעניין שיעור חיוב הליווי, בגמ' ברכות (יח:) אמר רב יהודה אמר רב כל הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. וכתב ע"ז רבינו יונה שם בזה"ל כלומר אף על פי שאינן נושאין אותו לקוברו, כיוון שרואה שנושאין אותו בדרך ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש. ולפחות יש לו ללוותו ד' אמות. ע"כ. ור"ל שכשאינן נושאין אותו לקוברו אע"פ שאין לו כדי צורכו דהיינו כל ישראל למאן דקרי ותני ומתני, וס' ריבוא למאן דקרי ותני ולא מתני, ולמאן דלא קרי ולא תני עשרה אנשים (וכדעת בעל השאילתות הביאוהו תוס' כתובות יז: ד"ה אבל והריטב"א והרמב"ן והטור ומרן בש"ע יו"ד סי' שסא ס"א), נהי דאינו מחוייב ללוותו עד שיקברוהו מ"מ חייב ללוותו ד' אמות. דאי ביש לו כל צרכו מיירי, אפי' ד"א נמי לא דהא אית ליה. ואע"פ שרואה אותן מוציאין את המת ודאי שאינו מחוייב ללוותו וכדמוכח מהטור שכתב על דברי הירושלמי א"ר יוסי אלין דקיימי, מקמי מיתא לא קיימי אלא מקמי אלין דגמלין ליה חסד וז"ל "כתב הרי"ץ גיאת ש"מ עומדין לפני המת ר"ל אפי' במקום שאין צריכין ללוותו צריכין לעמוד מפניו". עכ"ל הטור. ופירש הב"י שאין צריכין ללוותו, כגון שיש לו כל צרכו. ע"כ. הרי מבואר דביש לו כל צרכו אין חייבין אלא לעמוד מפניו אבל א"צ ללוותו כלל. ובש"ע סי' רסא ס"ג כתב שהרואה את המת חייב ללוותו לפחות ד' אמות, ובס"ד כתב דאפילו במקום שאינו צריך ללוותו צריך לעמוד מפניו.
אמנם נראה דמשו"ה הקדים רבינו יונה לפרש כלומר וכו', דהוקשה לו, מדחזינן שחייב ללוות ש"מ דבדלית ליה כל צרכו מיירי וכמשנ"ת, וא"כ קשה מאי כל 'הרואה' דמשמע דווקא אם רואה לווית המת הוא דחייב, הא אפי' רק נודע בשמועה נאמנה שמת בעיר ואין לו כדי צרכו חייבין לוותו ואפי' לבטל ת"ת בשבילו כשת"ח הוא, וכדמוכח מהברייתא בכתובות (יז.) דקאמר סתמא מבטלין ת"ת להוצאת המת וכו' ומשמע דבידיעה סגי מדלא קאמר ראו אותן מוציאין את המת מבטלין וכו'. ועוד, דאטו כל הני אינשי דששים ריבוא המחוייבין לבטל מיירי בעומדין בשוק ועוסקין בתורה שראו הוצאת המת, אלא ע"כ בידיעה לחודא סגי, וא"כ מאי כל 'הרואה' דקאמר הכא. ולפיכך פירש דתרי ענייני איכא בחיוב לווית המת, האחד משום כבודו, ומשום הא ביודע לבד סגי לחייבו ללוותו שהרי אין לו כל צרכו. ומצד זה כשיש לו כ"צ אין מבטלין ת"ת בשבילו הואיל ומכובד כראוי לו לפי כבודו. והשני משם לועג לרש, שהוא כאומר למה אגמול לו חסד הלא רש הוא שאין בידו עוד להשיב לי גמול, וכמש"כ בשטמ"ק ברכות (יח.), וזה שייך דווקא אם רואהו ואינו יוצא, שבזה מוכח טפי דמשו"ה אינו יוצא. ואע"פ שגם מפני זה אם יש לו כ"צ ליכא חיובא, דמה שאינו מלווהו אינו מפני שלועג לו אלא שהואיל ומכובד כראוי לפי כבודו שוב אינו זקוק לו לזה, מ"מ נפק"מ היכא דלית ליה כ"צ ובכ"ז ליכא לטעמא דמשום כבודו וכגון שאינם נושאין אותו עתה לקוברו אלא למקום שמשם יוציאוהו לקבורה או שנושאין אותו מעיר לעיר עד המקום אשר יקברוהו שמה, דבכה"ג אין חייבין ללוותו מספר אנשים ע"פ הראוי לו לפי כבודו דכולי האי לא מטרחינן להו, ומ"מ הרואה אותו עובר ואינו מלווהו לפחות ד' אמות עובד משום לועג לרש, דשיעור מועט מפני מה אינו מלווהו אם לא מפני שאומר למה אגמול וכו'. ולפ"ז אם נושאין אותו לקוברו עתה ואין עמו כ"צ, לרבנו יונה חייבין ללוותו עד קברו דבכה"ג לא אמרינן דסגי בד"א, ואפי' לא ראה אלא רק נודע לו מפי השמועה.
אבל הטור כתב (סי' שסא) אמר רב יהודה אמר רב הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש ובר נידוי הוא כדפרישית לעיל. עכ"ל. וכתב ע"ז הב"י, מדברי רבינו משמע שלא היה מפרש האי אינו מלווהו כפירוש הר' יונה, דא"כ אינו ענין למ"ש בס"ס שמ"ג. ע"כ. והיינו ששם כתב בשם הרמב"ן בת"ה דמדשמתינהו רב המנונא להנך אנשי דעבדי עבידתא בזמן דאיכא מת במתא (מו"ק כז:) ש"מ שכל הרואה מת ואינו מלווהו עד שיהא לו כל צרכו בר נידוי הוא. ומדכתב הטור דין זה דנידוי במימרא דרב יהודה אמר רב משמע שמפרש דה"נ מיירי במת המוצא לקוברו עתה ולא בעובר ממקום למקום וכדו'. דהא בהכי מיירי שמתא דרב המנונא.
ותו שמעינן מהכא דלהטור הא דסגי בלווי ד"א במת המוצא לקבורה הוא אפי' באין לו כדי צרכו. דאי דווקא באית ליה מיירי הכא, מהיכא תיתי לחייבו נידוי אם לא לווהו, והלא הא דחזינן דשמתינהו רב המנונא הוא בדלית ליה כדי צרכו כדמוכח התם דכי אמרו ליה חבורתא (העוסקת בצרכי המת) איכא במתא אמר להו אי הכי שריא לכו. וכ"ה לשון הרמב"ן "שמע מינה שכל הרואה מת ואינו מלווהו 'עד כדי צרכו' בר נידוי הוא". אלא ע"כ בדלית ליה כדי צרכו מיירי ואפ"ה בד"א סגי.
ולפ"ז מש"כ הרמב"ן עד שיהא לו כדי צרכו אין כוונתו שמחוייב ללכת ולוותו עד שיראה שמבלעדיו נמי איכא כדי צרכו וכהוראת פשט לשונו, אלא ר"ל שמחוייב ללוותו אלא אם כן יש לו כדי צרכו שאז פטור לגמרי, ולעולם באין לו כדי צרכו סגי בד"א.
ומכאן תשובה למש"כ בפתחי תשובה (סי' שסא סק"ב) בשם תשו' יד אליהו דמש"כ מרן (שם ס"ג) ולפחות ילוונו ד' אמות מיירי ביש לו כל צרכו, אבל באין לו כל צרכו צריך ללוותו עד קברו. ע"כ. דמהטור והש"ע שהלך בעקבותיו וכתב שאם לא לווהו כלל בר נידוי הוא מוכח דאע"ג דלית ליה כל צרכו בד' אמות סגי וכמשנ"ת.
ואע"ג דמרא דדינא דסגי בד' אמות הוא רבינו יונה, ובפשטות זהו מפני שפירש מימרא דרב יהודה בארון העובר ממקום למקום שבזה מילתא דמסתבר הוא דבלווי כל דהו סגי, אבל להטור שמפרש דבמת המוצא לקבורה ואין לו כ"צ מיירי, לכאו' ליכא סברא לפוטרו בד' אמות, צ"ל דכתב כן מפני שראה לאביו הרא"ש ז"ל שהעתיק מימרא דרב יהודה אמר רב ככתבה וכלשונה דמשמע שאינו מפרש כרבינו יונה אלא בהוצאה לקבורה, וסיים ולפחות ילוונו ד"א. ונראה דס"ל דדין ס' ריבוא או למאן דלית ליה שיעורא אינו שיהיו כולי האי מעת הוצאת המת ועד קבורתו, אלא כל שנשתתפו בלוויתו כמספר הזה זהו כבודו ובלבד שכל אחד מהם ילך לפחות ד' אמות שזהו שיעור הליכה בכל מקום ובזה חשיב שנשתתפו כך וכך בלוויתו. והוא מילתא דמסתבר.
וראיתי להדברי חמודות (ברכות פ"ג אות יט) שכתב בשם רמ"י ז"ל שהרואה את המת ואינו מלווהו אע"פ שאינו מובל לקוברו עתה עובר משום לועג לרש וגם בר נידוי הוא. והא ודאי ליתא, דלרבינו יונה דמפרש מימרא דרב יהודה אמר רב באינו מובל לקוברו עתה ליכא נידוי בהא, ולהטור שכתב נידוי במימרא דרב יהודה א"ר, הא במובל לקוברו עתה קא מיירי, וכמו שהשיב לנכון בעל דברי חמודות על דבריו.
ומה שלמדו הפוסקים מדתניא במו"ק (כה.) ארון העובר ממקום למקום עומדים עליו בשורה ואומרים ברכת אבלים ומוקמינן ליה התם כששלדו קיימת, דארון העובר ממקום למקום אם שלדו קיימת צריכין ללוותו כמו בשעת הוצאת המת. ומשמע דאף בעינן שיהיו מספר אנשים על פי הראוי לו. (טור ס"ס שסא וש"ע שם ס"ה), היינו לשיטתם שמפרשים מימרא דרב יהודה א"ר במת המוצא לקבורה שאין עמו כ"צ ובכ"ז סגי בד' אמות, וה"ה הכא בד' אמות סגי. אבל לרבינו יונה י"ל דמפרש דדווקא לעניין עמידה בשורה וברכת אבלים וכו' הוא כשעת הוצאת המת, אבל לא לעניין שאר חיובי הליווי כמספר המלווים והלווי עד קברו, דכולי האי לא מטרחינן להו, וסגי רק בליווי ד' אמות וכמימרא דר"י א"ר דמיירי בהכי, ורק בשעת הוצאה לקבורה צריך ללוותו עד קברו.
ד. ובחלקת מחוקק (אהע"ז סי' סה ס"ק ב) כתב דהא דמבטלין ת"ת להכנסת כלה הוא דווקא כשרואה אותם יוצאים מבית אביה לבית חופתה. אבל אם יודע שיש חופה בעיר א"צ לבטל לימודו ולילך לשם. ע"כ. וכבר העלינו לעיל מפשטא דברייתא דכתובות (יז.) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומדין ס' ריבוא, דבידיעה לחודא סגי לחייבו. ומדכיילינהו לכלה ולמת בחדא מחתא מוכח דשווים דיניהם. ושו"ר לרבינו המאירי בחי' לכתובות (יז.) שכתב וז"ל ואם לא לימד לאחרים אין לו שיעור אלא כל 'היודע' בדבר יבוא. ע"כ.
והא דנקט רב יהודה א"ר בברכות (יח.) כל הרואה וכו' עובר משום לועג לרש, להטור צ"ל דאף דעצם חיוב לווית מת שאין לו כל צרכו הוא בין ברואה בין ביודע, הואיל ואינו מכובד כראוי לו לפי כבודו, מ"מ לועג לרש ליכא אלא ברואהו דאז מוכחא מילתא שאינו מלווהו מפני שאומר למה אגמול וכו' (ובזה שונה הוא מדעת רבינו יונה, דרי"ו סבר דמדאתא רב יהודה לחייב ללוותו משום לועג לרש, משמע דאי לאו הכי היה פטור, וזה הכריחו לפרש מימרא דרב יהודה בכה"ג דליתא לטעמא דמשום כבודו ואיכא רק לטעמא דלועג לרש וכמשנ"ת. ולהרא"ש רב יהודה לרבויי אתא. דהיכא דלית ליה כ"צ ורואה איכא גם משום לועג לרש).
ה. ולענין גדר מאן דקרי ותני דבעינן ששים ריבוא שייצאו לכבודו, הדבר ברור דלדידן 'תני' איננו רק שונה משנה, דדווקא בזמנם שהמשניות היו פסקי ההלכה וסברות התלמוד נאמרו ע"פ, הרי דמאן דקרי ותני כולל בתוכו את כל התורה כולה, אבל לדידן בעינן קרי מקרא ותני משנה ותלמוד והלכה וסברותיה. ונראה פשוט דלא בעינן שיהא בקי ממש בכל הני, אלא כל שעיקר עסק מחשבותיו בתורה הקדו', ולומד בסדר נכון, חשיב חפצא של תורה וקרינן ביה נטילתה כנתינתה.
אמנם יש להסתפק במי שאינו בגדר תלמיד חכם אבל קובע עתים ללימוד מקרא ומשנה ותלמוד והלכה, אם אף בזה חשיב קרי ותני שעד שיהו עמו ששים ריבוא חיובא איכא לבטל ת"ת ולצאת ללוותו. ולכאו' לשון רש"י בכתובות (יז.) "למאן דקרי מקרא ותני משנה, אבל עדיין לא שנה לתלמידים" מורה בפשטות כי הוא עצמו הגיע לדרגת תלמיד חכם אלא ש'עדיין לא שנה לתלמידים' והיינו שראוי הוא מצד עצמו לאתנויי לאחרים אלא שעדיין לא לימד בפועל. וכן משמע דעת הרמב"ם (פי"ד מאבל הי"א) שכתב "תלמיד חכם שמת, אפי' היו עמו עד ששים ריבוא מבטלין ת"ת להוצאתו. היו ששים ריבוא אין מבטלין. ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלים הכל להוצאתו". ע"כ. הרי דקרי למאן דקרי ותני תלמיד חכם ולא די רק שעוסק בתורה. ולפ"ז לא רק בע"ב הקובע עיתים לתורה אינו בכלל קרי ותני אלא אף בן תורה בשלבי עלייתו עדיין אינו בכלל מאן דקרי ותני לעניין זה עד שיהא בגדר תלמיד חכם. ואע"פ שבגמ' ברכות (כז:) קרי תלמידי חכמים רק לענקי עולם וכדאיתא התם שלשה חכמים הם הרואה רבי בחלום וכו' ראב"ע וכו', ר' ישמעאל בן אלישע וכו' שלשה תלמידי חכמים הרואה בן עזאי וכו' בן זומא וכו' אחר וכו' וצ"ל דהני נקראו תלמידי חכמים ולא חכמים מפני שלא נסמכו, שהבקי המובהק שנסמך נקרא חכם, ודומהו שלא נסמך ורק למד אצל רבו החכם שנסמך נקרא תלמיד חכם (ושו"ר למהרש"א בחידושי אגדות שם שפירש כן), מ"מ נראה דתלמיד חכם שכתב הרמב"ם לעניין מאן דקרי ותני הוא כל שלמד בהבנה לכל הפחות רוב המקרא והמשנה והתלמוד ויודע להשיב כהלכה שזהו הנכלל במילים 'קרי ותני' שלמד המקרא ושינן המשנה וכל הנכלל בה. וע"ע במש"כ הרמב"ם בתשובה (ח"א סי' קכג) להגדיר נפלא מיהו הנקרא מתלמד ומיהו בטלן לעניין עשרה בטלנים וז"ל "ועניין דברי ר' יהודה (שאמר 'כגון אנו שאין אנו צריכין לתלמודנו'. ירושלמי מגילה פ"א) הוא, שאם תלמיד החכם עדיין מתלמד ומוסיף ואין תלמודו ערוך בידו אזי לא יימנה מכלל אלו העשרה בטלנין, לפי שאינו בטל לצרכי ציבור כאשר הוא לומר ושוקד וכו' וכל מי שצריך לתלמודו אין ראוי לו לבטל תלמודו לצרכי ציבור אלא אם יהיה עניין עצום אם אין שם מי שימלא מקומו". עכ"ל. ודבריו קילורין לעינים לכמה עניינים ואכמ"ל. ומ"מ נראה דבניד"ד גם אם עדיין לומד ושוקד וצריך ללמוד, כל שרוב תלמודו ערוך בידו הרי זה בכלל תלמיד חכם דקרי ותני, ואינו כהתם דבעינן מי שבטל לצרכי ציבור לאחר שכל תלמודו ערוך בידו.
אמנם הריטב"א בחי' (כתובות יז.) לאחר שהביא דעת השאילתות דלמאן דלא קרי ותני סגי ליה בעשרה כתב "ומיהו בספר המצוות לרב מאיר מקוצי ז"ל כתב דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלין מן הסתם שכולם מלאים מצוות כרימון ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה". עכ"ל. ומשמע דלהסמ"ג כל שקובע עיתים לתורה בלימוד מקרא ומשנה, משמת מבטלין ת"ת ללוותו עד ס' ריבוא. ובפרט לגרסת ספרי הריטב"א שהעתיק בב"י "ואין לך אדם מישראל שאינו או במקרא או במשנה" דמשמע שכל שיש לו השגה בחלק מחלקי התורה סגי.
ו. ולעניין הלכה, הנה בש"ע (סי' שסא ס"א) העתיק לשון רש"י דקרי ותני היינו שקרא ושנה ועדיין לא לימד לתלמידים, ומבוארת דעתו דדוקא בזה מבטלין ת"ת עד ס' ריבוא. ולמאי דפירשנו דקרי ותני היינו מי שלמד בהבנה לכל הפחות רוב המקרא והמשנה והתלמוד ויודע להשיב כהלכה, כל בציר מהכי סגי בעשרה המתעסקין בצרכיו, ואין מבטלין ת"ת להוצאתו. וזהו שכתב ולמאן דלא קרי ותני כיוון שיש לו מי שיתעסק וכו'. וחיבר קרי ותני לומר דתרוויהו בעינן וכל שחסר בו חד מהני, סגי בעשרה וכמש"כ הש"ך בריש הסעיף שם. אבל הרמ"א העתיק לשון הריטב"א הנ"ל ע"פ גרסת הב"י, ומשמע דהכי ס"ל. שמן הסתם מבטלין ת"ת עד ס' ריבוא אא"כ ידוע שעם הארץ הוא.
וראיתי להגאון ר' יחיאל מיכל אפשטיין בערוך השולחן שהעתיק דברי הרמ"א וכתב ע"ז שזהו לפי דורותיהם. ע"כ. ומשמע דר"ל שדוקא בדורותיהם היה נכון לומר שאין לך אדם מישראל שאינו במקרא או במשנה, אבל משרבו עמי הארץ שאינם לא במקרא ולא במשנה אין מבטלין מן הסתם אא"כ ידוע שהוא במקרא או במשנה. ונראה שכהיום לאחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א הכל לפי המקום ולפי העניין. שאם הוא מקום שנוהגין להכריז ברמקולים מע"ג מכוניות רק על נפטר שהוא לפחות במקרא או במשנה, מעיקרא דדינא כל השומע הכרזה זו יש לו לבטל לימודו ולצאת ללוותו עד שיהיו ששים ריבוא אע"פ שלא ראה אלא רק שמע ברמקול ההכרזה שמכריזים וה"ה אם ראה מודעות אבל המודיעות על מועד הלוויה ויודע כי אדם זה היה במקרא או במשנה. וכמשנ"ת דסגי בידיעה ברורה שמת אשר מחוייבין בלווייתו נמצא בעיר וא"צ לראות הוצאתו ממש.
אלא שלא ראינו מי שמקיים דין זה במלואו, ואפילו ללוות ת"ח דקרי ותני ומתני כמגידי שיעורים ורמי"ם חשובים הנפטרים לבית עולמם דמעיקר הדין מבטלין אף ת"ת דרבים ללוותם, אין דרך לבטל תורה ואפי' דיחיד לצאת ללוותם אלא תלמידיו וחבריו. ושמעתי אומרים דזהו מפני שבעיר גדולה שמצויין בה ת"ח ומי שהם במקרא או במשנה, ובדור הטכנולוגיה שההכרזה בדפוס או ברמקולים ושאר דרכים פועלים להעביר ידיעות מהירות לכל מקום, אם ייצאו ללוות עד ששים ריבוא כל מת שחייבים ללוותו הרי כמעט אין לך שבוע שלא יצטרכו כל הבני תורה כמה פעמים להפסיק תלמודם ולצאת ללוות המתים. ותורה מה תהא עליה. ע"כ הוי עת לעשות וכו' ולפיכך אין יוצאים אלא לרבותיהם ולת"ח מכיריהם ולגדולי הדור דמועטים הם. ולענ"ד טעם זה לא סגי אלא לאחינו האשכנזים דס"ל כדעת הריטב"א שכל שיש לו השגה בתורה חשיב קרי ותני ומבטלין ת"ת דיחיד בשבילו, אבל לדידן דקיי"ל שאין מבטלין אלא למאן דקרי ותני ממש והני לא שכיחי כולי האי עד דנימא שנפטרים מן העולם בתדירות גדולה, ואף לאחינו האשכנזים הן ת"ת דרבים אין מבטלין אלא למאן דקרי ותני ומתני, והני לא שכיחי כ"כ, ואמאי אין מבטלין עבורם. ושמעתי ממגידי אמת שראש ישיבת פורת יוסף הגרב"צ אבא שאול זצ"ל היה מורה ובא לתלמידיו שבהיות והישיבה שוכנת בשכונה שבה רבות המודעות המכריזות על לוויות, בדרכם לישיבה בבקר לא יביטו במודעות האבל שבלוחות המודעות לבל יחייבו עצמם להשתתף לפחות בחלק מהלוויות המתפרסמות.
ולמנהג שנהגו להקל בכל זה אפשר דזהו משום דבזה"ז אמרינן דמן הסתם מוחלין על כבודם שלא לבטל תורה. וכעין שכתב הסמ"ע (חו"מ סי' תכז ס"ק יא) על דברי הרמב"ם פי"ד מאבלות לעניין לווי רבו החי "מ"ע מדבריהם ללוות האורחים וכו' וכמה שיעור לוויה שחייב בה האדם וכו' ותלמיד לרבו עד פרסה. ואם היה רבו מובהק עד ג' פרסאות". וכתב ע"ז הסמ"ע וז"ל "ובילקוט מהר"ש מצאתי דהאידנא אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום דבזה"ז מוחלין על כבודם, ות"ח שמחל כבודו מחול". (ומש"כ הרדב"ז פי"ד מאבל ה"ט הוא באינו עוסק בתורה. ויש להוסיף שם מילת 'אינו'. ומש"כ 'שאפילו' אפשר דצ"ל 'ואפילו' ואכמ"ל). והכא נמי י"ל דבדור רפוי זה שבטל כבוד תורה מוחלים מחיים זה לזה שלא לבטל תורה לאחר פטירתם. וגם טוב לכל אחד מהם מחילתו לפי שע"י כך אף הוא אינו מבטל מלימודו לאחרים בדור שהידיעות רצות מהרה ומגיעות לכל פינה. והוא מילתא דמסתבר. ומה גם שמחד פורח עולם התורה ברבבות בני תורה צעירים כ"י ומאידך גדולים פיתויי וסכנות הרחוב מה שלא היה בדורות הקודמים וכל יציאה בחזקת סכנה ובודאי מוחלים הת"ח על כבודם שלא לסכנם.
בסיכום: מעיקר הדין חייב היחיד לבטל ת"ת ולצאת ללוות כל ת"ח דקרי מקרא ותני משנה ותלמוד וההלכות וטעמיהן, אלא אם כן יש עמו ס' ריבוא. ואם לימד לאחרים אף על הרבים לבטל תלמודם וללוותו ואפי' יש עמו יותר מס' ריבוא. ולאחינו האשכנזים היוצאים ביד רמ"א כל שישנו במקרא או במשנה על היחיד לבטל תורה וללוותו אא"כ יש עמו ס' ריבוא. ובזה"ז לא נהגו כן אלא מבטלין תורה רק לקרוביו או לרבו או לת"ח ממכיריו או לגדולי הדור ויש טעם לזה. ומ"מ ראוי לו לבן תורה להשתדל שלא להביט במודעות האבל המודיעות על מועדי הלוויות לבל יכניס עצמו לספק חיוב. אמנם ללוות את רבו שלימדו תורה אע"פ שאינו רבו מובהק וה"ה גדולי הדור יש להורות לבטל ת"ת ואפי' דרבים ולצאת ללוותם. ותינוקות של בית רבן אין מבטלין כלל וכמש"כ הטור בסי' שסא בשם רבינו יו"ט מיוני. שהרי אפי' לבניין ביהמ"ק אין מבטלין אותן וכמש"פ מרן בש"ע (שם ס"א) ודלא כרש"ל בים של שלמה (פ"ב דכתובות אות ה). ומאן דלא קרי ולא תני כל שיש עמו י' אנשים המתעסקין בצרכו סגי ואין מבטלין תורה בשבילו. ואשה, אע"פ שמה לא קרתה ולא שנתה הוא משום שאינה מצווה וכל המצוות המוטלות עליה מקיימת כראוי, מ"מ הרי היא כמאן דלא קרי ולא תני דסגי בעשרה המתעסקין בצרכיה וכמש"כ הרמב"ן ודלא כהרא"ש והטור, וכמש"כ מרן בש"ע (סי' שסא ס"א) שכן המנהג. ואשה חשובה העוסקת בצדקה וגמ"ח, אע"פ שכתב הרש"ל ביש"ש (שם) שדינה כת"ח וכדאמרינן בירושלמי עומדים מפני גומלי חסדים כמו מפני לומדי תורה, מ"מ האידנא שאין מבטלין ת"ת ללוות סתם ת"ח שמת, אין מבטלין אף לצורכן. והי"ת יאיר עיננו בתורתו ויצמיח צמח דוד עבדו ויקיים בנו מקרא שכתוב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ובא לציון גואל בב"א.