חלק יורה דעה · סימן ז
בדין לא ילבש
שאלה: האם מותר לגבר ללבוש כלי אשה בדרך עראי ובצנעא כגון נעלי בית בבית לזמן מועט, או ללובשם מפני הצינה או הגשמים כסוודר ומעיל או מטרייה, ומה הדין בלבישת בגד פנימי שאינו נראה כלל, או בגד חיצוני שלא ניכר לרואה אם של גבר או אשה הוא, אלא רק כשמתבונן בו היטב .
תשובה: בגמ' נזיר (נח:) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן המעביר שיער בית השחי ובית הערוה לוקה. מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, מאי לוקה נמי דקאמר מדרבנן. איכא דאמרי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן המעביר שיער בית השחי ובית הערוה לוקה משום לא ילבש גבר שמלת אשה. מיתיבי העברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים, הוא דאמר כי האי תנא דתניא המעביר שיער בית השחי ובית הערוה הרי זה עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ותנא קמא האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה, מבעי ליה לכדתניא לא יהיה כלי גבר על אשה מה ת"ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש, הרי כבר נאמר תועבה היא - ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים. ראב"י אומר מניין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה לא יתקן איש בתיקוני אשה. ע"כ. ומבואר שלת"ק מדאו' אין איסור לאיש ללבוש בגדי אשה אם אינו יושב בין הנשים וכן לאשה ללבוש בגדי איש אם אינה יושבת בין האנשים. שדוקא כשיש תועבה אסרה תורה. ומ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא גם בלבישה בלבד אע"פ שאינו יושב בין הנשים כדמוכח מדקאמר בגמ' דמ"ד העברת שיער אסורה מדברי סופרים ס"ל כתנא קמא דברייתא שאינו אסור מה"ת אלא בלובש שמלת אישה ויושב בין הנשים. הרי דאף למתיר, מ"מ מדרבנן איסורא מיהא איכא. ולראב"י דפליג, משמע דאף בלבישה בלבד איכא איסור תורה ואע"פ שאינה יושבת בין האנשים.
והנה הרי"ף פ"ג דמכות כתב בסתמא מימרא דר"ח בר אבא אר"י המעביר שיער בית השחי ובית הערוה ה"ז לוקה. מאי לוקה, מכת מרדות מדרבנן. ומבואר דפסק כת"ק שאינו חייב מה"ת אלא היכא דאיכא תועבה דהיינו שגם יישב בין הנשים, אבל תיקון מתיקוני הנשים כהעברת שיער או לבישת בגד נשים לאיש אינו אסור אלא מדרבנן. וכן מוכח דעת הרא"ש שם (אות ד) שכתב הברייתא דהעברת שיער אינה מד"ת אלא מדברי סופרים. אבל הרמב"ם (פי"ב מע"ז ה"י) כתב: לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצא בזה או שתגלח שיער ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אישה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הכל כמנהג המדינה. איש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי האיש לוקין. עכ"ל. וכתב הכס"מ: ופסק רבינו כראב"י שמשנתו קב ונקי ולא הצריך שישב איש בין הנשים או אשה בין האנשים. ע"כ. וכ"ד ספר החינוך (מצוה תקמג) שכל שלובש הגבר בגד אשה או מתקן עצמו באחד מתיקוני הנשים לוקה מן התורה עיי"ש. ומבואר דלכו"ע אסור ללבוש בגד אשה או לתקן עצמו באחד מתיקוני הנשים אע"פ שאינו יושב בין הנשים. ורק נחלקו אם איסורו מן התורה או מדברי סופרים. אמנם בכסף משנה שם (הלכה ט והלכה י) וביתר הרחבה בבית יוסף (סי' קפב) הקשה שבהלכה ט' גבי שיער בית השחי ובית הערוה כתב הרמב"ם שאין איסור להעבירם מה"ת אלא מדברי סופרים, וזה כרבנן דראב"י. ותירץ הב"י שהרמב"ם מפרש דעד כאן לא אסר ראב"י לאיש לתקן בתיקוני אשה אלא במידי דמינכר דומיא דלבישת כלי זין דאשה. אבל במקום הנסתר כגון בית השחי ובית הערוה אינו בכלל זה וטעמיה משום דדריש תועבה בהנהו גווני דמצי למיתי מנייהו לידי תועבה דמחלף איש באשה או אשה באיש. ואע"פ שאינו מחלף אלא בדבר אחד ובכל שאר דבריו הוא ניכר יפה, אפ"ה אסרתו תורה דומיא דכלי זין דאשה שאע"פ שבשאר דברים מינכר שפיר שהיא אשה אסור. שכל שהוא מחליף אפי' בדבר אחד אסור. מיהו ה"מ במחליף באחד מהדברים הניכרים שהם מבדילים בין אשה לאיש אבל בדברים הנסתרים מן העין אע"פ שהם משונים באיש מבאשה כיון שאינם נראים לעין לא אתי לאחלופי בהו מאיש לאשה. לפיכך אינם בכלל איסורא דקרא דהא לא אתי בהו לידי תועבה כלל. וטעמא דמסתבר הוא לפרש כן בדברי ראב"י כי היכי דלא יקשה ליה מאי דאקשי ת"ק והלא נאמר תועבה היא ואין כאן תועבה עכ"ל. ועיי"ש עוד דלראב"י אתא קרא למימר דכל דבר המביא לידי תועבה כגון כלי זין לאשה שאע"פ שלא שינתה דבר מכל מלבושיה אלא רק נתנה כלי זין עליה אסור וכ"ש אם שינתה לבוש מלבושיה לבגד איש שהוא דבר המביא טפי לידי תועבה. ומשו"ה נקט ראב"י כלי זין ולא שינוי בגד דמדכתיב 'תועבה' יליף דאפי' זה אסור. וסיים הב"י, וכיון דמצי סבר ראב"י כלישנא קמא דר' חייא בר אבא אר"י, פסק הרמב"ם כוותיה משום דקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי. ומפני כך כתב שאיש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי האיש לוקין ובכלל זה אשה שגלחה ראשה כאיש לוקה מפני שהוא דבר הניכר לעין. אבל איש שהעביר שיער בית השחי ובית הערוה כיון שהוא דבר שאינו נראה כלל מודה ראב"י שאינו אסור מה"ת. אבל הסמ"ג (לאוין ס) פי' הסוגיה כפשטה דמ"ד אסור להעביר שיער בית השחי ובית הערוה מדרבנן סבר כת"ק, ומ"ד דאסור מה"ת סבר כראב"י דמשנתו קב ונקי, וממילא דהאיסור להעביר שיער בית השחי ובית הערוה הוא מה"ת.
ב. והנה בש"ע (סי' קפב ס"א) כתב לשון הרמב"ם: המעביר שיער בית השחי ובית הערוה מכין אותו מכת מרדות. ובס"ה המשיך להעתיק לשונו: לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון וכיוצ"ב או שתגלח שיער ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אישה כגון שילבש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותו החלי אלא נשים. הכל כמנהג המדינה. [ויש להסתפק קצת בדבריו אם פסק כהרמב"ם לגמרי דזה אסור מה"ת אע"פ שאינו יושב בין הנשים וכראב"י, או רק מדרבנן וכת"ק כיון שלא סיים כדסיים הרמב"ם הלכתו "ואיש שעדה עדי אשה ואשה שעדתה עדי האיש לוקין". וטעמו צ"ל לפ"ז דס"ל שמכיון ששני עמודי ההוראה הרי"ף והרא"ש רק כתבו דהעברת שיער בה"ש ובה"ע אסור מדרבנן, הרי ממה שלא פירשו שלבוש חיצוני שאני דאיסורו מה"ת, משמע דס"ל שבכל ענין אסור מד"ס אא"כ יושב בין הנשים. אמנם אפשר שכיון שגבי העברת שיער גם הרמב"ם סובר כן וכמש"כ בהלכה ט, ואפ"ה פסק כראב"י שהלובש בגד אשה אע"פ שאינו יושב בין הנשים עובר איסורא דאורייתא, ס"ל למרן השו"ע שכן יש לנו לנקוט להלכה כיון שהרי"ף והרא"ש לא גילו דעתם בזה. ובפרט לפמש"כ בב"י דטעמא דמסתבר הוא לפרש כהרמב"ם בברייתא כי היכי דלא יקשה לראב"י מאי דאקשי ת"ק. ומה שהשמיט בש"ע סיום לשון הרמב"ם י"ל דרק משום שאין נפק"מ בזה"ז אי אסור מדאו' או מדרבנן הפסיק בזה ולא המשיך להעתיק הלשון. (אמנם כשבתוך מרוצת דבריהם הזכירו הראשונים ז"ל אם האיסור מה"ת או מדרבנן העתיק לשונם וכדאשכחן בכמה מקומות שחילק בין חייב לפטור אבל אסור)]. ומ"מ נמצא לדינא שאסור לאיש ללבוש בגד אשה תחת בגדיו באופן שאינו נראה כלפי חוץ, דומיא דהעברת שיער בית השחי ובית הערוה שאע"פ שאינו נראה אסרוהו חכמים מפני שהוא דרך נשים. ואף יותר מסתבר לאסור זה מהעברת שיער בית השחי ובית הערוה, דהעברת שיער בה"ש ובה"ע אינו אלא דרך הסרת לכלוך וכמש"כ הב"ח (סי' קפב) ואפ"ה גזרו בו חכמים ואסרוהו אע"פ שאינו ניכר בחוץ משום שסוף סוף דרך נשים הוא, וכ"ש לבישת בגד אשה דמיירי ביה קרא שאע"פ שאינו ניכר אסור הוא מדרבנן.
ג. ולפ"ז נראה ברור דכ"ש שהלובש כלי אשה באופן הניכר לחוץ ורק שלובשו בצנעא בביתו, שהוא אסור. שאם היכא שאינו ניכר כלל לחוץ כהעברת שיער בית השחי ובית הערוה אסרוהו חכמים, כ"ש היכא שניכר ורק שלובשו בביתו בצינעא שהוא אסור עכ"פ מדרבנן. ולהרמב"ם דס"ל שלבוש חיצוני אסור מה"ת אפשר דה"ה הכא אסור מה"ת. ונראה ראיה ברורה לזה מהא דאיתא בתרגום על הפסוק בשופטים (ה, כד) תבורך מנשים יעל וכו' ידה ליתד תשלחנה וימינה להלמות עמלים והלמה סיסרא וכו' וז"ל, טבתא יעל אשת חבר שלמאה, דקיימת מה דכתיב בספר אורייתא דמשה, לא יהא תיקון זין דגבר על איתתא ולא יתקן גבר בתיקוני איתתא. אלהן ידא לסכתא אושיטת וכו'. וכן הוא בילקוט שמעוני (שופטים ה אות נה) ומפני מה לא הרגתו בכלי זין, לקיים מה שנאמר לא יהיה כלי גבר על אשה ע"כ. והרי יעל הרגה את סיסרא באהלה בצינעא ואפ"ה איכא בהריגתו בכלי זין משום לא ילבש. וכן מבואר דעת רש"י שפירש בגמ' נזיר (נט.) אברייתא מנין שלא תצא אשה בכלי זין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה וז"ל, וזה שמצינו ביעל אשת חבר הקיני שלא הרגתו לסיסרא בכלי זין אלא כמו שנאמר ידה ליתד תשלחנה ע"כ. והרי דס"ל שאע"פ שבברייתא הלשון שלא תצא למלחמה, לאו דוקא למלחמה ובפרהסיה אלא אף בצינעא איכא ביה משום לא ילבש וכיעל שנזהרה בזה.
ד. ומכלל הדברים נמצינו למדים שלא רק בלבישה ממש על הגוף או בתיקון הגוף כדרך הנשים איכא איסורא דלא ילבש, אלא גם בשימוש בכלי שאוחזין אותו ביד והוא מיוחד לנשים או לגברים וכגון כלי זין איכא ביה משום לא ילבש. אמנם מדנקט הרמב"ם שלא תשים בראשה מצנפת או כובע או תלבש שריון, ולא נקט רבותא שאפילו לאחוז חנית ומגן וכדו' אסורה, קצת משמע דס"ל שאין איסור באחיזה אלא דרך מלבוש או תיקון הגוף. אלא שמהתרגום והילקוט ורש"י הנזכרים לעיל מבואר להדיא שגם בשימוש בחנית וחרב וכדו' איכא משום לא ילבש. ומ"מ לאחר שבגמ' ע"ז (כט.) מבואר שאסור להסתכל במראה אא"כ מסתפר מעכו"ם דשרי מטעם שלא יהרגנו עיי"ש, והיינו משום לא ילבש וכמש"כ התוס' (ד"ה המסתפר) והר"ן (ט: בדפי הרי"ף) שם, וכן פסק מרן בש"ע סי' קנו ס"ב וסי' קפב סס"ו שאסור לגבר להסתכל במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, נמצאת דעתו ז"ל לדינא שאפילו שימוש בכלי אשה ע"י אחיזה ביד אסור. וה"ה שלא יהיה כלי נשק על אשה, שלא במקום חשש סכנה, אף אם אינה חוגרת אותו עליה. [ומש"כ בש"ע לאסור לאיש להסתכל במראה, היינו בזמנם שרק הנשים דרכן היה להסתכל במראה. עי' בר"ן שם ובהגהת הרמ"א (סי' קנו ס"ב) ובכנסת הגדולה (סי' קנו הגה' ב"י אות ה) ובשלחן גבוה (שם ס"ה) ובשו"ת אגרות משה (ח"ה יו"ד סי' סא) והובאו דבריהם בשו"ת יחוה דעת ח"ו סי' מט. ועיי"ש שהסיק להתיר בזה"ז אף לת"ח].
ה. ומעתה יש לדון לפ"ז אם מותר לאיש לסוכך מעליו מפני הגשמים במטריה שלפי צבעה או צורתה מיוחדת היא לנשים. שמטעם שאינו דרך לבישה אלא רק אוחזו בידו, אינו טעם להתיר וכמשנ"ת שאף בכה"ג אסור. אבל יש לדון בזה אם מותר מטעם שאינו נוטלו להתנאות על ידו אלא להגן על עצמו מפני הגשמים. ואינו דומה למראה שמשתמש בו לייפוי עצמו שזהו מעשה נשים להתייפות לפני המראה, וללובש בגדי אשה רגילים שאינם מיועדים להגנה מפני הצינה, והם כבוד ונוי האשה, וכן כלי זין האסור לאשה לפי שהוא נוי ודרך גאווה לגבר שאוחז כלי זין בידו. והוא הדין שיש לדון מצד זה בכל דבר שנוטלו או אפי' לובשו רק לשם הגנה והצלה מנזק. וכגון מקל הזקנים שנוטלו להישען עליו ולפי צורתו הוא מיועד לנשים, וסוודר ומעיל מפני הצינה, וסינר מטבח של אשה שלא יירטבו בגדיו, ונעלי בית מפני הקור או שלא ידרוך ע"ג דבר בחשיכה וכדו'.
והנה בגמ' נזיר (נז.) בעא מיניה רב מרבי חייא מהו לגלח (שיער בית השחי. רש"י) אמר ליה אסור אמר ליה והא קא גדיל אמר ליה בר פחתי גבול יש לו כל זמן שהוא גדל נושר. וכתבו התוס' שם ( ד"ה והא וד"ה גבול) "והא קא גדל, והואיל וסופו ליגדל ולצער אותו, אף כשיגלחנו אין זה קרוי תיקון ונוי שאינו מגלח אלא לינצל מצערא. גבול יש לו, שאינו גדל והולך כשיער הראש וליכא צערא. משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא להינצל לית ביה משום כלי גבר. ואם כן המסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו שרי. וכן אומר הר"ף שרבו הר"ר שמואל מאויר"א היה מסתפר במראה" ע"כ. ועפ"ז הסיק הב"ח (סי' קפב ד"ה לא תלבש) לדינא שאין איסור אפי' בדבר שהוא נוי וקישוט אלא באשה הלובשת בגדי איש כדי להתדמות לאיש ובאיש הלובש בגדי אשה כדי להתדמות לאשה, אבל אם לובשין כדי להגן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים אין איסור אפילו מדרבנן. והביא עוד דברי המרדכי פרק במה טומנין (סי' שכז) וז"ל ובני אדם שיש להם ריבוי שערות על ידיהם ובושים להיראות בין אנשים מותר להסירם דאין לך צער גדול מזה. ע"כ. ועוד כתב הב"ח שאין איסור לא ילבש אלא בדברים העשויים לנוי ולקישוט, אבל אם הוא רק בגד, אם אין כוונתו להתדמות שרי. והוכיח כן מדאיתא בספרי (תצא פיסקא רכו) יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים (שהוא לבוש גבר) והאיש לא יתכסה צבעונין ת"ל תועבה דבר המביא לידי תועבה. זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש וכו'. רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תלבש אשה כלי זין ותצא למלחמה, ת"ל לא יהיה כלי גבר. והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים, ת"ל ולא ילבש גבר שמלת אשה. ע"כ. הרי שבלבישה בלא התדמות לא נקט בגד אלא כלי זין ותכשיטים. וכן לא נקטו רש"י (נזיר נט.)
והרמב"ם (פ"ב מע"ז ה"י) בדוגמאות האסורות אלא בדברים הנעשים לנוי וקישוט וכן משמע בסמ"ג שכתב וז"ל: המעביר שיער בית השחי והערוה לוקה כראב"י שמפרש וכו'. והא דתניא העברת שיער מדברי סופרים כת"ק דראב"י דמפרש המקרא כפשוטו שלא ילבש איש מלבושים המיוחדים לנשים ולשבת בין הנשים לניאוף וכן אשה לשבת בין האנשים. ואומר אני שראב"י נמי מודה בזאת לת"ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עכ"ל. ומדקאמר ואומר אני וכו' אלמא דהוה אמינא דלראב"י אין הלאו נאמר אלא בדבר העשוי לנוי וקישוט אבל אין איסור בלבישת המלבושים וללכת בין הנשים והאשה בין האנשים לכך אמר ואומר אני וכו' דאף במלבושים שאינם עשויים לנוי ולקישוט אלא ללבישה מודה ראב"י לת"ק דאסור ללובשם ולילך בין הנשים, דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. אלמא דבלבישת הבגדים בלחוד שלא ע"ד לישב בין הנשים שרי לדברי הכל. אבל הר"א ממץ בספר יראים (סי' צו) כתב וז"ל הלכך יזהר אדם שלא לתקן עצמו בתיקוני נשים והכל כמנהג המקום להיות מלבושיהם חלוקים ממלבושי הנשים וכו' וללבוש אפילו עראי דרך שחוק אסור. שהרי לא חילק הכתוב בין קבע לעראי ע"כ. ולכאורה משמע דבכל מלבושים שחלוקים האיש מהאשה אסור. ועיי"ש בב"ח שדחק לפרש דברי הרא"ם ג"כ שדוקא כדי להתדמות אסור. וסיים הב"ח: ועל כן הני מלבושים של איש שקורין זופיצ"א וכיוצ"ב שאר מלבושים של איש שנוהגות הנשים ללובשן ולילך בהם לשוק ולישב בהן בחנות אין בהם איסור. חדא, שאינן עשויים כי אם ללבישה ולכסות בה ולא לנוי וקישוט. ועוד שאין האשה לובשתו אלא כדי שלא תצטער בצינה ובחמה ואין כוונתה להתדמות בהן לאיש. וא"כ אין בהם שום צד מצדדי האיסור. ע"כ. וכ"כ הט"ז (שם סק"ד) שנראה לו פשוט להתיר מפני החמה או בצינה לפי שלא אסרו אלו דרך עידוי וקישוט. אבל הש"ך (סק"ז) העתיק בקצרה דברי הב"ח וכתב ע"ז, ואין דבריו מוכרחים כ"כ. ומ"מ נראה דהיינו דוקא בתיקוני אשה. אבל אם לובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר שהוא איש או איפכא בכל עניין אסור. וכ"כ הרא"ם בספר יראים וכו' ומשמע דבכל מלבושים קאמר. והב"ח נדחק בדבריו עיי"ש. עכ"ל. ומשמע שאינו מסכים כ"כ עם היתר הב"ח ורק כתב שאף להב"ח יש לאסור בלובש ממש בגדי אשה עד שאינו ניכר שהוא איש וכדמוכח ביראים.
והנה מש"כ הב"ח להוכיח שאין איסור אפי' בדבר שהוא נוי וקישוט אלא להתדמות מהא דמשמע בגמ' נזיר דאי לאו משום דגבול יש לו לשיער הוה שרי להעביר שיער בית השחי והערוה, לכאו' קשה דלמאי דקיי"ל דהעברת שיער בית השחי והערוה אינו אסור אלא מדרבנן, הא אין להוכיח מכאן אלא רק דאיסור דרבנן שרי היכא שאינו עושהו משום יפוי אלא רק משום צער, ומה ראיה יש מכאן להתיר במקום צער דבר האסור מה"ת. וכן מבואר בהרשב"א בתשובה (ח"ה סי' רעה) שהביא הב"י סי' קפב (ד"ה כתב) וז"ל, שאלת מי שיש לו חטטין בבית השחי ובבית הערוה ומצטער מצד השיער, ואם יעבירנו רפואה קרובה לבוא מהו להעבירו. תשובה, מסתברא דמותר דאינו אלא מדרבנן ובמקום שצריך רפואה לא גזרו. עכ"ל. ועיי"ש שהוכיח כן מהגמ' נזיר הנ"ל. אך דלפ"ז ייקשה נמי להתוס' היאך למדו מסוגיה זו להתיר להסתכל במראה בשעה שמסתפר כדי שלא יחבול בעצמו או משום מיחוש עיניים וכדו', והרי להסתכל במראה אסור מה"ת משום לא ילבש וכמש"כ התוס' ע"ז (כט. ד"ה המסתפר), ואילו העברת שיער בה"ש ובה"ע אינו אסור אלא מדרבנן. ומאי דחזינן בגמ' שם (ע"ז כט.) דשרי להסתכל במראה אם מסתפר אצל נכרי, התם י"ל דמשום פקו"נ שרי וכדאיתא התם דא"ל הנכרי המספר לרב חנא בר ביזנא, חנא חנא יאי קועיך לזוגא (יאה צוארך לחותכו). ועי' בכנה"ג סי' קפב ס"ו שכתב שרק להר"ן האיסור להסתכל במראה הוא מה"ת אבל לתוס' וסה"ת והרא"ש י"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיי"ש. וצ"ע דבתוס' הנ"ל משמע שאיסורו מה"ת. אלא דשם הקשה שאם אסור מה"ת היאך התירו להסתכל במראה כשמסתפר אצל הנכרי, לא יסתפר ולא יסתכל.
והנראה לענ"ד ליישב כ"ז, דלעולם להסתכל במראה לשם נוי וקישוט שמבקש לסרק ולקשט עצמו, אסור מה"ת לפי שהוא דרך נשים להסתכל במראה לייפות עצמן. אבל כשמסתכל במראה הסתכלות בעלמא שלא לשם ייפוי עצמו, אין איסורו אלא מדרבנן שאסרוהו לפי שס"ס נוהג בדרך נשים. ומשו"ה כשעושה כן לאיזה צורך כמיחוש עינים או שלא יחבול בעצמו כשמסתפר מותר דבכה"ג לא אסרוהו חכמים. (וכעין זה מצינו בכמה מקומות וכגון גבי לא תקרב דנדה דנגיעה של חיבה אסורה מה"ת ושאינה של חיבה מדרבנן ובמקום חולי שרי וכמש"כ הש"ך סי' קצה ס"ק כ. אלא דהתם משום חומרא דנדה דאיכא בה כרת לא התירו אלא במקום חולי אבל הכא הא מצינו שהתירו אף במקום צער. ועי' במה שכתבתי בזה בס"ד בסה"ק הלכה כסדרה סי' קצה ס"ק עא). ומשו"ה לא אמרינן לא יסתפר ולא יסתכל במראה שכיון שאינו מסתכל לנוי ולקישוט אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום צורך לא גזרו. ובזה מיושב נמי הא דלמדו התוס' דין זה מהעברת שיער כיון דתרוויהו מדרבנן.
ובש"ע (סי' קנו ס"ב) פסק כדברי התוס' שמותר להסתכל במראה כדי שלא יחבול בעצמו כשמסתפר או משום מיחוש עינים אע"פ שהאיסור להסתכל במראה הוא מה"ת וכמו שכתב שם. ומוכח דדעת מרן הש"ע להתיר היכא שאינו מתכוין לנוי אלא להינצל מצער. וה"ה כשלובש מעיל או סוודר של אשה להינצל מצער הצינה והגשמים וכדו' דשרי. וכן משמע לשון התוס' נזיר הנ"ל ז"ל: משמע כשאין אדם מתכוין לנוי אלא לינצל דלית ביה משום כלי גבר. עכ"ל. והיינו דאפי' מדרבנן שרי כמבואר שם. ואף אין לומר לא יצא לרחוב ולא ילבש מעיל אשה, כשם שלא אמרו לא יספר עצמו ולא יסתכל במראה. וסתימת הגמ' נראה דאפי' כשיש ספר אחר ישראל יכול להסתפר אצל נכרי ולהסתכל במראה מהטעם הנ"ל וא"צ לחזר אחר הספר ישראל. וכ"ש היכא שנצרך לצאת מביתו בעת הגשמים (ומש"כ בב"י שהעברת שיער בית השחי והערוה אסורה רק מדרבנן משום שהוא במקום נסתר, זהו אפי' כשמגלחו לנוי. דאפ"ה אין איסורו אלא מדרבנן משום שהוא במקום נסתר. אבל שלא לנוי אף במקום גלוי אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום צער לא גזרו). וזה נראה טעם המרדכי (פרק במה טומנין ס' שכז) שהתיר לגלח את שערות הידים למי שיש לו ריבוי שערות על הידים ובוש לצאת בין בני אדם, ושרי משום צערא עיי"ש. ואע"פ שמדברי הרשב"א (בתשובה ח"ה סי' רעה) המובאים לעיל משמע לכאו' שלא התיר לגלח במקום צער דחטטין אלא מפני שגילוח שיער בית השחי וערוה אינו אסור אלא מדרבנן, הא אילו היה איסורו מה"ת ככל הכלול באיסורא דאורייתא דלא ילבש לא היה מתיר מפני חטטין. זה אינו. שהרשב"א סיים בסוף דבריו בזה"ל, ועוד שאין זה עושה אלא משום רפואה ואין בו משום תיקון מתיקוני איתתא. עכ"ל. ומבואר דחדא ועוד קאמר. חדא, גילוח שיער בית השחי והערוה אינו אסור אלא מדרבנן ובמקום צער לא גזרו כדמוכח בגמ' דאי לאו דנושר הוה שרי לגלחו מפני שמצטער. ועוד, שאפי' לא היה איסורו מדרבנן מצד עצמו, מ"מ כיון שמגלח לשם רפואה אין בו תיקון מתיקוני איתתא ושרי. והטעם י"ל כדברינו. ומ"מ נמצא דכל הני רבוותא ס"ל שאין איסור לא ילבש היכא שלובש בגד אשה למנוע צער ונזק (ועי' בבית יוסף סי' קפב ד"ה כתב הרשב"א במש"כ לדון בדברי התוס' בזה שלא יהיו כחולקים על דברי הרשב"א). וכן עיקר לדינא. והיכא שאינו כלי שכל מהותו מיוחד לאשה כמראה וכדומה, אלא הוא כלי שיש כמותו גם לגברים וגם לנשים, כמטריה ונעלי בית וכדומה, ורק צבעו עושהו מיוחד לאשה, שהוא קיל טפי כשלובשו להגן מהצינה ומהגשמים.
ו. אולם מש"כ עוד הב"ח להתיר לאיש ללבוש בגד אשה שאינו לנוי וקישוט, אם אינו לובשו להתדמות, והוכיח כן מדנקטו הברייתא והרמב"ם ועוד רק גווני דנוי וקישוט ולא דיברו בלבוש, הנה דעת הטור ומרן הש"ע אינו כן. שהטור (סי' קפב) כתב וז"ל, "לא תלבש אשה בגדים המיוחדים לאיש לפי מנהג המקום, ולא תגלח אשה כאיש, ולא ילבש איש בגדי אשה". והרי שסתם לאסור בכל ענין וכמו שכתב הב"ח עצמו בדעת הטור דמשמע שדעתו לאסור והשיג עליו בזה. אמנם נראה שגם דעת מרן הש"ע ז"ל לאסור בכל ענין כדעת הטור. שאע"פ שבש"ע העתיק לשון הרמב"ם לא תעדה אשה עדי האיש וכו' אין זה משום דס"ל כדיוק הב"ח בהרמב"ם שבגד מותר, שהרי בבית יוסף כתב על דברי הטור, לא תלבש אשה בגדים המיוחדים לאיש, כן כתב הרמב"ם בסוף הלכות ע"ז (ה"י) וזה לשונו לא תעדה אשה עדי האיש וכו'. ע"כ מהב"י. והרי מבוארת דעתו ז"ל שאין חילוק בין בגד לבין עדי. וכן מוכח עוד ממש"כ בב"י שם דרבותא נקט התנא דברייתא, דאפי' לא החליפו מלבושיהם אלא רק נתנה האשה כלי זין עליה והאיש תיקן עצמו בתיקוני האשה כתכשיט וכדו' הרי אלו אסורים מה"ת מפני שהם מהדברים המביאים לידי תועבה. וכ"ש היכא שהחליפו שמלותיהם שהוא מביא טפי לידי תועבה דאסור עכ"ד. והרי שדעתו ז"ל להדיא לאסור בגדי אשה לאיש ובגד איש לאשה בכל גוונא אע"פ שאינו בגד נוי וקישוט ואינו להתדמות. ומש"כ הב"ח להביא ראיה מסיום דברי הסמ"ג: ואומר אני שראב"י נמי מודה בזאת לת"ק שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ופירש הב"ח שמודה שאסור ללבוש בגד נשים ולילך בין הנשים הא לבישה לבד שרי, כבר כתב הב"י בסוף דבריו פי' אחר בדברי הסמ"ג שהוא לשיטתו דראב"י לאוסופי על ת"ק אתא לחייב אפי' בדבר שאינו בגד אלא רק תיקוני אשה לאיש ותיקוני איש לאשה דלא משתמעי לת"ק מקרא. אבל ודאי מודה ראב"י לת"ק דקרא אסר לאיש ללבוש בגדים המיוחדים לנשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. עיי"ש. ומכיון שדעת מרן ז"ל לאסור לבישת בגד איש לאשה או להיפך גם כשאינו בגד נוי וקישוט, ואינו להתדמות לנשים או לגברים, הכי נקטינן לדינא.
ז. ובגד שאין ניכר להדיא על לובשו אם של איש או של אשה הוא ורק הבוחנו ומדקדק בו מקרוב מכירו, אבל דרך בני אדם שלובשו רק מי שמיועד לו, הנה בב"י כשפירש את סברת הרמב"ם כתב שלפיכך דברים הנסתרים אינם בכלל איסורא דקרא, דהא "לא אתי בהו לידי תועבה כלל". ע"כ. ואפ"ה אסור מדרבנן. ומבואר דגם היכא דליכא למיחש דילמא אתי לידי תועבה וכגון שאינו נראה לעין, אסרו חכמים משום ועשו סייג לתורה. וכ"ש הכא שהסברא נותנת דיותר יש לאסור בבגד אשה הנראה לעין אע"פ שאינו ניכר כ"כ ששל אשה הוא, מבגד הנמצא תחת בגדיו וניכר עליו להדיא שהוא בגד נשים. כיון שסוף סוף ניכר למתבונן ששל אשה הוא, ויש לחוש דלמא אתי לידי תועבה.
ואולם בגד או כלי המיוחד גם לגברים וגם לנשים כגון צורות מסויימות של משקפיים בודאי שמותרים בין לנשים ובין לגברים כדמוכח בגמ' נדרים (מט:) בעובדא דרב יהודה שהיה לו ולאשתו גלימה אחת של צמר וכשהייתה יוצאת היא לשוק הייתה מתכסה בה ויוצאת וכשהיה יוצא הוא להתפלל היה מתכסה באותה גלימה ומתפלל. ועי' שדי חמד ח"ד (מו ע"א) במש"כ בזה בשם מהריק"ש והחיד"א.
ובגד שדרך העולם ללובשו רק הנשים ובמקום אחד לובשים אותו גם הגברים, אם מותר באותו מקום לגברים ללובשו, הנה נחלקו הראשונים גבי העברת שיער בית השחי והערוה במקום שבו דרך הגברים להעבירו, ומשמע מדבריהם שברוב העולם לא נהגו כן. שלהר"ן פ"ק דע"ז והנמוק"י סוף מכות בשם רב שרירא גאון והרי"ף, שרי, ורק החברים נמנעים. וכדבריהם ז"ל פסק הרמ"א בהג"ה (סי' קפב סי"א). אבל להרמב"ם שכתב (פי"ב מע"ז ה"ט) שהמעביר שיער בית השחי והערוה מכין אותו מכת מרדות ואם הוא מקום שמעבירין אותו גם הגברים אין מכין אותו, משמע דאיסורא מיהא איכא, וכמש"כ הב"י סי' קפב. ומדהעתיק בש"ע לשון הרמב"ם משמע שפוסק לאיסור. והכי קיי"ל לדינא. ואם בהעברת שיער בית השחי והערוה שאינו אלא איסורא דרבנן קיי"ל לאסור אף במקום שנוהגין להעבירו, כל שכן במידי דאורייתא שהוא אסור גם במקום שנוהגים בו הגברים. דאזלינן בזה בתר רובא דעלמא.
המורם מכל האמור: האיסור לאיש ללבוש בגדי אשה ולאשה ללבוש בגדי איש הוא אפי' כשלובשים רק בגד אחד של איסור מכל בגדיהם, בין מעל ובין מתחת בגדיהם, בין בצנעא בבית ובין בפרהסיה, בין בגד הניכר בבירור שלא לו או לה הוא ובין שאינו ניכר כ"כ אלא לאחר הבחינה מקרוב. וכן אין הבדל בין בגד שלובשים, לבין כלי המיוחד לאיש או לאשה שאוחזין אותו ביד וכגון כלי נשק (שלא במקום סכנה). וה"ה קרם ידים וכדו' שיש לו ריח המיוחד לנשים אסור לגבר לסוך בו ידיו. אבל אם הוצרך האיש ללבוש בגד אשה, או להיפך, למניעת צער או מסיבת חולי, וכגון מעיל סוודר ומטריה מפני הצינה והגשמים, וסינר מטבח של אשה שלא יירטבו בגדיו, ונעלי בית מפני צינת הקרקע או שלא ידרוך על דבר מכאיב בחשיכה, רשאי להקל בזה במקום צורך שאין לו בגד אחר של גברים. ובגד או כלי המיועד לגברים ולנשים כאחד כמיני צורות משקפים וכדו' מותר בלא שום פקפוק בין לגברים ובין לנשים. ובגד המיוחד ברוב המקומות רק לאשה, ובמקום מסויים לובשים אותו גם הגברים וגם הנשים, הולכים בזה אחר רוב המקומות, ואסור לאיש ללובשו בכל מקום. ובזמנינו מותר לגבר להסתכל במראה לפי שהדרך כיום ברוב ככל המקומות שגם הגברים מסתכלים במראה וכמש"כ הר"ן פ"ק דע"ז להתיר בכה"ג וכמובא לעיל מהפוסקים. ומ"מ יזהר שלא יפריז בהסתכלות עד שיגרה בעצמו היצה"ר משום ונשמרת מכל דבר רע. ועוד, שבהסתכלות יתירה שאין דרך הגברים להסתכל כ"כ גם בזמננו, אפשר שיש איסור גם משום לא ילבש. והי"ת יאיר עינינו בתורתו לבל נכשל בדבר הלכה אמן.