חלק יורה דעה · סימן ג
בדין אמתלא
נשאלתי מבעל שכאשר נכנס לביתו בערב הבין ללא אומר ודברים שאשתו נדה מתוך שראה שהפרידה מיטותיהם. ולא דיבר עמה על כך וגם היא לא אמרה בפירוש שנטמאה. ולאחר שישנו שנתם ויהי בחצי הלילה אמרה שבאמת היא טהורה ומה שהרחיקה המיטות הוא משום כעסה על שבשני הלילות הקודמים ישן בחדר אחר משום הריב שהיה ביניהם. ושואל אם נאמנת באמתלא זו.
תשובה: בגמ' כתובות (כב.) בעא מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, אמר ליה אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה. וכתב הטור (יו"ד סי' קפה) בשם הרמב"ן דהא דנאמנת באמתלא אינו אלא באמרה טמאה אני אבל בהוחזקה נדה בשכנותיה שראוה לובשת בגדי נדות ואח"כ אומרת טהורה אני, אפילו נותנת אמתלא לדבריה שאומרת לא לבשתי בגדים אלו אלא שלא תטרידני עכשיו כי לא הייתי בריאה אינה נאמנת. ותמה ע"ז הטור וכי עדיף הוחזקה נדה בשכנותיה מכשאומרת בפירוש טמאה אני שנאמנת שוב לומר טהורה אני ע"י אמתלא. והרשב"א בתורת הבית (בית ז סוף שער ב) הרגיש בקושיה זו ותירץ דמשום בושת או אונס מיקרי ואמרה טמאה אני אבל לעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך כל שחזרה ואמרה לא נטמאתי הרי היא כמכחשת מה שאמרה ואינה נאמנת ע"כ. והו"ד בבית יוסף שם. וכתב הרב המגיד (פ"ד מאי"ב ה) שדעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן והרשב"א. וכן פסק בש"ע (שם ס"ג) וז"ל, אמרה לבעלה טמאה אני ואח"כ אמרה טהורה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה כגון וכו' נאמנת. אבל אם ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדתה ואח"כ אמרה טהורה אני אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אינה נאמנת. ע"כ. והנה אילו היה כותב הרשב"א אבל כולי האי לעשות מעשה ללבוש וכו', היה משמע שבא לחלק בין כל מעשה ואפי' מעשה קטן לבין דיבור. אך ממש"כ אבל לעשות מעשה "כולי האי" ללבוש בגדי נדה אינה לובשת ולפיכך וכו' משמע שלא בכל מעשה אמרינן הכי אלא דוקא מעשה גדול כולי האי שלובשת בגדי נדות, שאין דרך אשה ללבוש כלל בגדים אלו אלא רק כשהיא נדה. אבל שאר מעשים וכגון הרחקת המטות אינם אלא כאמרה טמאה אני דמהני אמתלא. אמנם מדברי הב"ח (שם) מוכח דלא ס"ל כן.
שהקשה ממש"כ הב"י ביו"ד ס"ס א' בשם הרשב"ץ טבח שעשה סימן בראש הכבש שיהיו סבורין שטריפה היא ואח"כ אמר דכשרה היא ולא עשה הסימן אלא כדי שלא יקחוה ותישאר לו נאמן באמתלא זו וכ"פ בשו"ע שם. והרי דאמתלא מהני אע"פ שעשה מעשה. ותירץ הב"ח "התם לא היה אפשר לו בענין אחר אבל הכא היה אפשר שתאמר טמאה אני ולא היה לה ללבוש בגדי נדות". ע"כ. ומדבריו נפקא חומרא וקולא. חומרא, שאף בשאר מעשים אם היה אפשר באמירה לא מהני אמתלא שהרי בטבח שעשה סימן דוקא משום שא"א לו בענין אחר מהני ליה אמתלא. וקולא, שאף בלבשה בגדי נדות, היכא דלא היה אפשר לה בענין אחרי מהני אמתלא, מדלא חילק בין מעשה דבגדי נדות למעשה אחר. וכ"כ הש"ך (ס"ק ה) שמדברי הב"ח משמע דהיכא דלא היה אפשר לה בענין אחר נאמנת באמתלא ושכ"כ הרמ"א בתשובה (סי' ב). והנה הרמ"א נשאל בהחזיקה עצמה נדה בין שכנותיה והעלה שנאמנת. וזהו כקולא דנפקא מדברי הב"ח. אבל אין במשמעות דבריו גם כחומרא דנפקא מהב"ח ששאר מעשים נידונים כלבישת בגדי נדות ולא מהני להו אמתלא. וכדעת הב"ח דשאר מעשים נידונים כלבישת בגדי נדות ודלא כדדייקינן מדברי הרשב"א מבואר דס"ל להגאון ר' יוסף חיים זצ"ל שנשאל בשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' לה) אודות אשה שאחר עלות השחר שעדיין לא האיר היום בטוב, הלכה לבית הכסא וראתה שיש מראה דם במכנסיים שלה הפנימיים וחשבה שפירסה נדה וכאשר חזרה אצל מטתה משכה הכר שלה והרחיקתו מכר בעלה כמנהגה בימי נדותה, ועשתה כן אע"פ שבעלה כבר קם והיה לובש בגדיו לילך לבית הכנסת, וכשראה בעלה שמבדלת הכרים שאל אותה על זאת ואמרה שראתה כתם. ואחר שהאיר היום באה להחליף המכנסיים ותרא כי אין זה דם אלא משקה של רימונים והוברר לה הדבר בירור גמור בלי ספק. והשיב שאפילו להסוברים דהיכא שלא היה אפשר לה בענין אחר נאמנת באמתלא ואע"פ שלבשה בגדי נדות, הכא לא מהני אמתלא משום שבעת שהפרידה הכרים לא היה לה צורך באותה העת במעשה זה, כי בעלה הולך לביהכנ"ס וגם היא פונה לעסקיה ולא תשכב אותה שעה במטתה, והיה לה להמתין עד שיאור היום ויתאמת אצלה מראה הדם ואז תבדיל מטתה. עכ"ד. ומוכח דלא ס"ל לחלק בין מעשה דלבישת בגדי נדות שהוא מעשה גדול ולא מהני ביה אמתלא, לבין הפרדת הכרים והמטות שהוא מעשה קטן והוי כאמירה בעלמא שנטמאה, אלא תרווייהו חד דינא אית להו דלא מהני להו אמתלא. ולדבריהם ז"ל יש לדחוק הרבה בלשון הרשב"א הנ"ל. ובחפשי בזה שמתי פני אל הבאר אשר לא יכזבו מימיו, הוא שו"ת יביע אומר למרן הגר"ע יוסף שליט"א, ושם בח"ד (יו"ד סי' יד) הביא מש"כ בשו"ת חוות יאיר (סי' קלח) שאף הרשב"א וסיעתו לא אמרו שלא תועיל אמתלא כשנעשה מעשה אלא בכגון בגדי נדות שהם מאוסים ומגונים וטמאים הם בעיניה ואין אשה מנוולת עצמה בהן אא"כ פירסה נדה. משא"כ אשה שצונפת מצנפת בראשה כדרך הנשים הנשואות, פעמים שגם בתולות מכסין ראשן מפני כיעור ראשם בשחין וכה"ג, וי"ל דמהני אמתלא. ושכ"כ מהר"י שטיינהרט בשו"ת זכרון יוסף (אה"ע סי' ח) שאין לדמות כיסוי שערות הראש ללבישת בגדי נדה דשאני התם דהוי מידי דגנאי לה והוא דבר מאוס. ושכן סמך הגאון שואל ומשיב תנינא (ח"א סי' לח) על דברי החוות יאיר למעשה. ובספר טהרת הבית (ח"א במשמרת הטהרה עמ' קע) הוסיף מרן שליט"א שכ"כ גם בשו"ת די השב (אהע"ז סי' ז), וכן הגאון ר' יצחק אלחנן בשו"ת עין יצחק (יו"ד סי' טז) מסתמך ואזיל על חילוק החוות יאיר, וכיוצ"ב כתב מרן החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סי' א ס"ק יג) בשם חכמי המערב, וכן בשו"ת בית אפרים (אהע"ז ס"ס נז) נראה שמסתמך על חילוק החוות יאיר בזה.
ב. והנה אע"פ שהנידון דמיירי ביה מרן שליט"א ומסיק להתירה באמתלא, מיירי בהרחיקה מטתה מאחר שמצאה כתם דם ואח"כ הוברר לה שהוא מראה טהור וכנידון הרב פעלים הנ"ל וכדרכו הרמתה צירף כמה סניפים להקל, ומהם, שבכתם דלאו מילתא פסיקתא היא שטמאה היא, שכמה פעמים ימצא החכם נימוקים וטעמים לטהר הכתם, ואם כן לא שייך בזה דין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, כיון דלא קים לה בודאי שטמאה היא וכדמוכח מדברי הריטב"א שהובא בשטמ"ק כתובות (ט.). עכ"ד. ובניד"ד שהאמתלא שנותנת הוא שמחמת כעסה והקפדתה עליו הפרידה המטות, אין שייך צירוף זה, מ"מ נראה דהכא נמי נאמנת באמתלא, שמלבד שלענ"ד דברי הרשב"א מוכיחים ככל הני הפוסקים ז"ל ששאר מעשים אינם כלבישת בגדי נדות אלא נידונים כאמירה ומהני להו אמתלא, עוד יש להוסיף שבנד"ד הן לא אמרה בפיה כלל שטמאה אלא רק הפרידה המטות. ובשו"ת רב פעלים הנ"ל כתב שנשאל מחכמי ביהמ"ד באופן שרק הבדילה הכרים והמצעים אך לא אמרה בפיה שנטמאה אם אינה נאמנת באמתלא או שמא נאמנת ואפילו אמתלא אינה צריכה, והשיב להוכיח ממש"כ בשטמ"ק כתובות (כ"ב) בשם תשובת הגאונים דעובדא דשמואל הכי הוה, דשמואל הוה רגיל להושיט כוס של ברכה לאשתו. בזמן שהיא טהורה, מקבלתו. בזמן שהיא נדה אינה מקבלתו. וזה היה סימנו לידע אימתי היא נדה. פעם אחת הושיט לה ולא קיבלה ממנו. לכשסילקו הטבלא אמרה לו טהורה אני אלא לכבוד אחותך נתכוונתי. ואע"פ שנתנה אמתלא לדבריה לא האמינה שמואל. ע"כ. ומוכח שאע"פ שלא דיברה אלא רק לא לקחה את הכוס מ"מ חשיב כאילו אמרה שטמאה ובגמ' מבואר ששאל את רב והתירה רק ע"פ אמתלא ומוכח שצריך אמתלא. ואם בנידון דשמואל שהראתה שטמאה בשב ואל תעשה הצריך אמתלא כל שכן עשה דהפרדת הכרים שצריכה אמתלא. ועיי"ש במש"כ לדחות וסיים, ולענין הלכה אע"פ וכו' עכ"ז בכה"ג שהבעל ראה שמבדלת הכרים ולא אמרה כלום בפיה צריך שתאמר האמתלא למה הבדילה הכרים ואין להתירה בלא אמתלא. עכ"ד. ומבואר דפשיטא ליה שע"י אמתלא עכ"פ נאמנת כיון שלא אמרה בפיה שנטמאה ואע"פ שדרכם היה להפריד הכרים והמצעים שהיו ישנים על גביהם ע"ג הקרקע רק בימי הנדות וכדמוכח מלשון השאלה שם וממה ששאל אותה בעלה על שמפרידתם. וא"כ בניד"ד שלא אמרה בפיה שנטמאה אלא רק הפרידה המיטות, ואח"כ נתנה אמתלא טובה נאמנת. ומה גם שאומר הבעל שדרכה תמיד כשנטמאת לומר לו בפיה ובאותו הערב לא אמרה דבר גם אחרי שהפרידה את המטות. ונמצאים הדברים מוכיחים כדבריה שמאחר שישן בב' הלילות הקודמים בחדר אחר מחמת ריבם ביקשה להביע מחאתה בדרך זו של הפרדת המטות, והרי זו נאמנת לומר טהורה אני. וה' יאיר עינינו בתורתו אמן.