חלק יורה דעה · סימן ב
גדרי הרגשה דאורייתא
הראוני שאלה שנשאלה ע"י הרב יוסף אפרים נר"ו בחוברת אור תורה (חשון תשנ"ו סי' כב) בשם אברכי הכולל "חזון למועד" ברמת-גן בדבר טומאת נדה השייכת בזה"ז והנפק"מ, ושם השיבוהו מה שאינו נראה לענ"ד. וכבר כתבתי בזה את הנראה נכון לענ"ד (ונדפס בס"ד בספרי "הלכה כסדרה" סי' קפ"ג) והנני להציגו כאן בתוספת נופך. וזה תורף השאלה: אודות אשה שראתה בלא הרגשה, לפי מה שכתב בספר טהרת הבית (סי' א ס"ג) שאינה טמאה אלא מדרבנן גם כשברור לנו שיצא הדם מגופה (וכמו שביאר דבריו שם עמ' כה ועמ' שצה), ועוד כתב (סי' ח ס"ט) דמדינא אינה חייבת לבדוק אחר ראיית כתם, ואף אינה קובעת וסת אפילו בראיה ממש כיון שלא הרגישה (כמבואר שם עמ' תסח), אם כן, הואיל ונשים דידן אינן מרגישות כלל, ודרכן לראות על בגד צבעוני או פד דמדינא אינה טמאה אף טומאת כתם (כמבואר שם עמ' תה ועמ' שפז), הרי מעתה אינה טמאה כלל אף לא טומאה דרבנן, ואינה חוששת לוסת, ואינה קובעת וסת. דזיבת דבר לח אינה הרגשה וכמש"כ שם (עמ' יג). וא"כ נפל דין טומאת נדה בבירא. ואף את"ל דמיחש חיישנן עכ"פ לחומרא, עדיין באנו לבית הספק אם תברך על טבילה זו.
תשובה: בגמ' נדה (נז:) אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה. שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ופריך ומשני בגמ' ולבסוף פריך מדתנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ואע"ג דלא הרגישה, אמר ר' ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן. רב אשי אמר, שמואל הוא דאמר כר' נחמיה דתנן ר' נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים. ולר' ירמיה מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי, לא מבעיא קאמר לא מבעיא גלימא דלא מבדקא שפיר, אלא אפילו קרקע דמבדקא שפיר דאיכא למימר מגופא אתיא טהורה. ופירש"י רב אשי אמר, טעמא דשמואל דאמר לעיל בדקה קרקע עולם וכו' לא משום הרגשה אלא כר' נחמיה סבירא ליה דאמר לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה, הלכך כל הנך תיובתא לאו קושיא נינהו, דשמואל לא איירי בהרגשה כלל. עכ"ל. וכיון דקי"ל כרב אשי שהוא בתראה, נמצא שלדעת רש"י כל שידוע שהדם בה מגופה, טמאה מן התורה אע"פ שלא הרגישה. אבל התוס' שם (ד"ה מודה) פירשו דרב אשי מודה לר' ירמיה מדפתי דלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה וטמאה מדרבנן, אלא שבא לפרש דשמואל דאיירי בנמצא הדם על הקרקע, טהורה דקאמר היינו אפילו מדרבנן. ע"כ. ונמצא לפירוש זה שאף לרב אשי אין האשה טמאה נדה מן התורה אע"פ שבודאי הדם בא ממנה, אלא אם כן הרגישה. וכן פסק הרמב"ם (פ"ט מאי"ב ה"א) וז"ל, אין האשה מטמאה מן התורה בנדה או בזיבה אלא עד שתרגיש ותראה דם שיצא מבשרה. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה בחזקת שבא בהרגשה. ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה אע"פ שלא הרגישה ואע"פ שבדקה עצמה ולא מצאה דם, הרי זו טמאה. וטומאה זו בספק שמא כתם זה מדם החדר בא. ע"כ. וז"ל הרמב"ן בחידושיו לנדה (נב:) שהכתמים מדרבנן הם, ואפילו בידוע דמגופה חזאי, דבר תורה טהורה היא. ע"כ. וכן פסקו הרשב"א בתורת הבית (בית ז שער ד) והרא"ה בספר החינוך (רז) והר"ן (נדה נז:) ועוד. (ובשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' צז) כתב ביאור אחר במה שפסקו הני קמאי שאין אשה נטמאת מן התורה אא"כ הרגישה. שלעולם ר' ירמיה מדפתי ור' אשי נחלקו בדין זה וכפירוש רש"י, ורק שפסקו כר' ירמיה מדפתי. ואע"פ שרב אשי בתראה הוא, מ"מ לרב אשי צריך להדחק דוחק גדול ולהגיה בדברי שמואל את המילים "שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה" ולומר שלא אמרם שמואל מעולם. לפיכך פסקו כר' ירמיה מדפתי שפשט דברי שמואל מורים כמותו. עיי"ש. ולפ"ז אפשר שלענין הלכה אף רש"י מודה שאין האשה טמאה נדה מה"ת עד שתרגיש. וע"ע בחידושי חת"ס נדה נז:). והדעה השלישית הוא מש"כ בשו"ת מהר"ח אור זרוע (ס"ס קי"ב) דלעולם אף למסקנה בעינן שתרגיש בבשרה, אבל פירוש שתרגיש בבשרה שכאן אינו לשון הרגשה אלא לשון מציאה, שמצאה בבשרה. וכל שמצאה בפרוזדור טמאה מה"ת אע"פ שלא הרגישה.
ולענין הלכה נחלקו האחרונים שהסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק צג) האריך לבאר ולהוכיח (בד"ה ולענ"ד) דכוונת רש"י שדי בבירור גמור שהדם יצא ממנה כדי לטמאה מן התורה ועד שתרגיש בבשרה דקאמר שמואל אינו אלא דוגמא לבירור גמור. וכתב (בראש ע"ב) שדברי רש"י מוכרחים בגמרא נדה דף סב: והוסיף עוד (בד"ה ובהכי) שאפילו התוס' שחלקו על רש"י ופירשו דרב אשי מודה שלשמואל היכא דלא הרגישה טהורה מה"ת מודים לעניין הלכה לרש"י. שאין כוונתם אלא לומר דשמואל הכי ס"ל אבל אנן לא קיי"ל כוותיה דשמואל בהא. והביא לזה ראיות מתוס' בדף ה. (ד"ה ואינה) ובדף ג. (ד"ה והא). ועיין עוד במש"כ (בד"ה נחזור) לדון בדברי הרמב"ם. והוסיף עוד (בד"ה אך עדיין) שממה שהשמיט הרא"ש (וכן הרי"ף) את דברי שמואל, מוכח דסבירא ליה דלית הלכתא כוותיה דשמואל ע"כ. וע"ע בספר צפנת פענח פ"ד מאי"ב, ובערוך השולחן סי' קפג אותיות ס"א ס"ב.
אולם בשו"ת מהר"ם לובלין (סימן ב. והובאו דבריו בסדרי טהרה הנ"ל ד"ה וכבר) הוכיח מכמה מקומות בגמ' שאפילו ידוע בודאות גמורה שהדם בא ממנה ואפילו רואה ממש ששופעת דם מאותו מקום, אם הוא בלא הרגשה טהורה מן התורה. וכן דעת הט"ז (סי' קצ ס"ק א) והש"ך (שם ס"ק ג) והחוות דעת (שם ס"ק א') והחכמת אדם (בינת אדם סי' ט) והפרדס רימונים (פתחי נדה דף י) והצמח צדק (יו"ד סי' צז) וכן העלה בשו"ת שם יעקב (סי' לו. ועיי"ש בסי' לז בדברי הג"ר גבריאל אב"ד מיץ שמהרי"ף והרא"ש שהשמיטו הדין דשמואל אין ראיה דס"ל דלית הלכתא כוותיה, שהדבר גלוי לכל שאין דרכם להביא אלא הדינים הנוהגים למעשה בזמן הזה והרי מ"מ טמאה. ועיין לקמן בנפק"מ שבין השיטות). וכן דעת מרן הש"ע שכתב בסי' קצ ס"א, דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. וחכמים גזרו על כתם שנמצא בגופה או בבגדיה שהיא טמאה ואסורה לבעלה אפילו לא הרגישה. וכ"פ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מו) וטהרת הבית (סי' א' סב') ושבט הלוי (מהדו"ב עמ' קנה).
והנפק"מ למעשה בין הסד"ט לשאר אחרונים הוא באופן שלא הרגישה וקינחה עצמה מבחוץ (דליכא למימר הרגשת עד הואי) בבגד צבעוני או שאינו מקבל טומאה ומצאה עליו דם, שדם זה בודאי בא מגופה. ומ"מ לדעת מרן הש"ע וכדקיי"ל להלכה טהורה היא אפילו מדרבנן כדין כתם, ולהסדרי טהרה הוי לפחות ספיקא דאורייתא. וכן יהיה נפק"מ אם אבד ממנה העד הלבן המקבל טומאה שקינחה בו מבחוץ ואינה יודעת אם היה מראה טמא או טהור דלדידן כיון שלא הרגישה הוי ספיקא דרבנן ולסדרי טהרה הוי ספיקא דאורייתא. ועוד נפק"מ לפי מש"כ בש"ע הרב והצמח צדק שאינה חוששת לעונת הוסת של ראיה בלא הרגשה משום שהוא מדרבנן והוי ככתם. ולהסד"ט פשוט שחוששת. וראה לקמן בזה. (אמנם אם ראתה דם בלא הרגשה בתוך שבעה נקיים, כתב החוות דעת (סימן קצו ס"ק ג) שאע"פ שראתה בלא הרגשה, טמאה מן התורה. משום דבעינן שיהיו נקיים מכל מראה דם, שהרי עיקר בדיקה שהצריכה התורה הוא משום הדם הבא שלא בהרגשה, שלדם הבא בהרגשה אינה צריכה בדיקה. והביא לזה ראיות. ובשו"ת חסד לאברהם (יו"ד סי' נח) חלק על דבריו, שהואיל והתורה אמרה דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה, לפיכך כל שלא הרגישה אין כאן דם נדות כלל ואין כאן סתירה לספירת שבעה נקיים לטהרה לבעלה. ע"כ. ומ"מ פשוט שלא נחלקו אלא באופן שראייתה הראשונה שסופרת עתה בשבילה ז' נקיים היתה בהרגשה. שאל"כ הרי ז' נקיים שסופרת אינם אלא מדרבנן והיאך יאמר החוות דעת שמדאורייתא בעינן בהן שיהיו נקיים מכל מראה דם).
ב. ובדבר איזוהי הרגשה, הנה בחוות דעת ובפתחי תשובה ר"ס קפג למדו מדברי הראשונים ז"ל שיש ב' סוגי הרגשות. האחד, זעזוע הגוף (כמין רעד העובר בגוף). והשני, פתיחת מי המקור (והוא כעקיצת יציאת מי רגלים). הרגשת זעזוע הגוף מצינו ברמב"ם (פ"ה מאיס"ב הי"ז) וז"ל האשה שהשתינה מים ויצא דם עם מי רגלים, בין עומדת בין יושבת הרי זו טהורה, ואפילו הרגיש גופה ונזדעזעה אינה חוששת שהרגשת מי רגלים היא זו. שאין מי רגלים באים מן החדר ודם זה מכה הוא בחלחולת או בכוליא. עכ"ל. (וכעין זה מצינו בהרגשת טומאת שכבת זרע במשנה נדה (מ.) היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו, אוחז באמה והבולע את התרומה). והרגשת פתיחת פי המקור מצינו בתרומת הדשן (סי' רמו) וז"ל, נראה באשה שהרגישה שנפתח מקורה להוציא דם, ובדקה אח"כ ולא מצאה כלום, יש לטמאה. דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק. דהרגשה סברא דאורייתא היא היכא דליכא למתלי ההרגשה במידי אחרינא. ע"כ. וכן מבואר בש"ע סימן קצ ס"א וז"ל, "ואם הרגישה שנפתח מקורה להוציא דם וכו'". וכן הוא בסימן קפח ס"א, "ואפילו הרגישה שנפתח מקורה וכו'".
והנה בדורות הללו אין כמעט מי שמרגשת בראייתה אחת מהרגשות אלה המבוארות בראשונים (וכמש"כ האחרונים וכדלקמן), אלא רק יש שמרגישות שזב מהן דבר לח. ובהרגשה זו נחלקו הנודע ביהודה וסיעתו והחתם סופר וסיעתו אם נחשבת הרגשה המטמאתה מן התורה. וז"ל הנודע ביהודה (ח"א סי' נה ד"ה ומעתה) "ומאי ניהו הרגשה שירגישו. אם הרגשת פתיחת המקור או אף הרגשת זיבת דבר לח בבשרה, נלענ"ד דאף הרגשת זיבת דבר לח חשוב הרגשה ולא בעינן הרגשת פתיחת פי המקור דוקא. שהרי עיקר ההרגשה יליף שמואל מבשרה, שתרגיש בבשרה. והרי האי בבשרה לאו על בשר המקור קאי שהרי מזה ילפינן (נדה מא:) שמטמאה בפנים כבחוץ, והרי אינה מטמאה אלא מן השיניים ולחוץ וא"כ האי בשרה היינו בשרה שמן השיניים ולחוץ. וא"כ גם שתרגיש בשרה היינו בשר זה, והרי זה כבר הוא חוץ לפתח המקור, ואיך נימא שבעינן שתרגיש פתיחת המקור. אלא על כרחך לא בעינן אלא רק שבשרה ירגיש זיבת הדם ואם מרגשת זיבת דבר לח הרי כבר הרגישה, והרגשת המקור לא נזכר בפסוק רק הרגשת הבשר. והביא עוד ראיה מדלא מקשה בגמ' לשמואל גם מהמשנה בדף יז: דם הנמצא בפרוזדור ספיקו טמא, היכי דמי אי דארגשה פתיחת המקור א"כ אין זה ספק אלא ודאי מהמקור, ואי דלא ארגשה א"כ אפילו אם הוא מהמקור טהור, אלא ודאי דלא בעינן כלל הרגשת המקור אלא זיבת דבר לח בבשרה, ובזה אי אפשר להבחין אם הוא מן המקור או מן העליה. ע"כ. וכ"כ הגר"ש קלוגר במי נדה להוכיח מהסוגיה נז: (ד"ה שם אמר), וכ"כ בספר עדות ביוסף (שם). ובחוות דעת (סי' קצ ס"ק א) כתב בשם האחרונים שהרגשה זו דזיבת דבר לח הוי הרגשה, וכתב ע"ז אמנם נראה דבעינן שתרגיש שזב ממקורה (היינו שיוצא מצואר הרחם ונכנס לפרוזדור). דאם לא הרגישה שזב ממקורה אלא רק מרגשת שזב בפרוזדור, נראה דטהורה. שכיון שבשעה שנפל מהמקור לפרוזדור לא הרגישה, ורחמנא טהריה לדם שבא בלא הרגשה, א"כ מאין תתחיל הטומאה בפרוזדור. והנה מראייתו השנייה של הנודע ביהודה משמע שסובר שאפילו אם מרגשת שדבר לח זב בפרוזדור, אפילו לא הרגישה בשעה שזב ממקורה גם כן מקרי הרגשה, והוא תמוה. עכ"ד החוות דעת. ובשו"ת צמח צדק (סי' צז אות יא) כתב שגם הנודע ביהודה מודה דבעינן שתרגיש זיבת הדם מלמעלה בתחילתו, אלא שאינה מבחינה אם מן המקור או העליה עיי"ש. וכדעה זו לחלק בין הרגישה זיבת דבר לח כשיוצא מן החדר לפרוזדור, דזה חשיב הרגשה דאורייתא, לבין הרגישה זיבת דבר לח בפרוזדור החיצון, דלא חשיב הרגשה, פסקו כמה אחרונים. ומהם הפני יהושע (בתשובה חיו"ד סי' א) והאבני נזר (יו"ד סי' רכג) והיהודה יעלה (יו"ד סי' קצד) והדברי חיים מצאנז (סי' סו) ועוד.
אבל בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קנג ד"ה ואע"ג, וסי' קסז) האריך לדחות דברי הנודע ביהודה, והסיק שהרגשת זיבת דבר לח לא הויא הרגשה. שאין הרגשה אוסרת מן התורה אלא בפתיחת פי המקור והוא שנזדעזע גופה כעין צער מי רגלים וכדמוכח מהגמרא נדה (ג.) "ישנה נמי אגב צערה מתערא". ודוחק גדול לומר שהרגשת מעט דם זב יעירנה משנתה. ולכן מעשים בכל יום שאשה המרגישה זיבת דבר לח מקנחתו בחלוק שאינו בדוק ומביאתו לפנינו, ואם נחמיר בזה תהיה חומרה גדולה וכמו שאמרו בנדה (נח:) לדברי אין קץ ולדברי חבירי אין סוף. וכתב שכן קיבל ממורו הגאון ר' נתן אדלר זצ"ל. ע"כ (וממש"כ שפתיחת פי המקור הוא שנזדעזע גופה כעין צער מי רגלים, משמע שסובר דתרוויהו חד הוא, ודלא כחילוק שכתבו החוות דעת (סי' קצ סק"א) והפתחי תשובה (סי' קפג ס"ק א) ועוד אחרונים שפתיחת פי המקור לחוד וזעזוע הגוף לחוד. ועיין שם בחת"ס יו"ד ס"ס קמה (ד"ה אך מה) שכתב שאין הרגשה אוסרת מן התורה אלא בפתיחת פי המקור או צער כעקיצת מי רגלים). וכן פסקו החתן סופר (סי' נג) והבנין עולם (יו"ד ס"ס לו) והשערי דעה (ח"א סי' קצז) והערוך השולחן (סי' קפג סעיף סג) והבית דוד (סי' קפג ס"א) והערוך לנר (נדה נז:). ובשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קפב) העיד שמנהג המורים להקל בהרגשת זיבת דבר לח. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ב יו"ד סי' פח) שהעיקר כדברי החתם סופר, וכן פסק בטהרת הבית (סי' א סעיף ד).
ובחוברת אור תורה (חשון תשנ"ו סי' כב) ראיתי מי שכתב לדקדק מלשון הרמב"ן בהלכותיו (רס"ד) ומלשון הרשב"א בתורת הבית (שער הכתמים דף טו ע"א) והר"ן בחי' (נז:) וספר החינוך (מצוה רז) ורבינו ירוחם (נתיב כו ח"ב) והטור והש"ע סי' קפג ור"ס קצ, דהרגשה היינו זיבת דבר לח. ואינו מוכרח. שמש"כ הרמב"ן והרשב"א שתרגיש "בשעה" שהדם יוצא, אין כוונתם שתרגיש בדם שיוצא, אלא היינו שמרגישה ענין אחר באותה שעה ועל ידו היא יודעת שכעת יוצא הדם. ולזה גם כוונת הר"ן במש"כ הרגשת הדם. וכן מש"כ בספר החינוך שמה"ת אינה טמאה עד שתרגיש בעצמה דם טומאתה שנא' וכו' כלומר שתרגיש אותו, ר"ל שתרגיש ביציאתו. וכן מוכח שפירש דבריו הגאון בעל מנחת חינוך שם שכתב עד שתרגיש וכו' ומהו ענין הרגשה, אם שנפתח המקור או זיבת דבר לח, עי' בסדרי טהרה ונודע ביהודה עכ"ד. ומבואר שסובר שמדברי החינוך אין ראיה לאחת מן הדעות. וגם מדברי הטור והש"ע אין ראיה כמבואר למעיין. וכן מוכח שפירשו כל הני רבוותא גאוני הדורות האחרונים שפלפלו בדבר הרגשת זיבת דבר לח, ובתוכם הגאון בעל הנודע ביהודה גופא, וראו דברי רבותינו הראשונים ומרן הש"ע ולא פשטו מלשונות אלו. ועי' לקמן סוף אות ה'.
ג. ועתה הבא נבוא לברר בעז"ה כיצד יש לדון את הראיות בזה"ז, שרוב הנשים אומרות שאינן מרגישות בפתיחת פי המקור ולא בזעזוע הגוף. והנה באמת שכן הוא דרך הנשים מזה כמה דורות וכמש"כ בשו"ת תשורת שי (ח"א סי' תנז) וז"ל, וכבר הוגד לי מפי נשים זקנות שעכשיו אין מרגישות פתיחת פי המקור כלל. וכ"כ בשו"ת שב יעקב (סי' מ) ששאל לנשים אם מרגישין פתיחת פי המקור ואין פותר רק שמרגישין שזב מהן דבר לח. ונראה לי משום שנחלשו החושים והדעת. ע"כ. (ודע שמש"כ בדרכי תשובה סק"ו לשון וכבר הוגד לי וכו' בשם הרמב"ן, כבר השיגו בשו"ת ציץ אליעזר ח"ו סי' כא (תשובה א' ד"ה ראשית) שבהרמב"ן לא נזכר כזאת ולשון התשורת שי הטעהו שמש"כ וכ"כ הרמב"ן קאי אדלעיל ומש"כ אח"כ וכבר הוגד לי הוא דברי התשורת שי עצמו). וכ"כ בתפארת צבי (סי' קצ ס"ק יד) ששמע מנשים צדקניות דרוב הנשים ורובא דרובא לא מרגישה שיצא דם מן המקור. וכ"כ בשו"ת רב פעלים (ח"ג יו"ד סי' טו) וז"ל, ושאלתי לכמה נשים אם הרגישו בפתיחת המקור ועקירת הדם בפנים, ואמרו שאין מרגישים בכך ואין להם שום ידיעה מפתיחת המקור ועקירת הדם. ורק מרגישים בעת שיזוב הדם על בשרם כשיצא מן השפות. ע"כ. ובשו"ת שב יעקב (סי' לט) הביא תשובת המהרש"ך אליו וז"ל (ד"ה ובאמת) ובאמת גם אני את פי נשים שאננות שאלתי אחר עיקרן של דברים הללו, והשיבו נשים נשים יש, וטבעיות טבעיות יש, לא ראי זו כראי זו, יש שמרגישין הרגשה גדולה כאילו נופל דבר מפי מקורה בפתיחת פי מקורה, ויש שאינן מרגישות כי אם את זאת שזב מהן דבר לח, וגם לא כל עיתות שוות בהן, לפעמים ע"י הרגשה זו ולפעמים בהרגשה גדולה מזאת. ע"כ. (ועי' במש"כ בערוך השולחן אות סד שהבל יפצה פי הנשים האלה, ורבותינו נאמנים עלינו יותר מהן והן אינן מבינות וכו' ובמה שדחה דבריו לנכון בציוני טהרה עמ' פז די"ל שנשתנו הטבעים). ומ"מ בזמנינו אין כמעט מי שאומרת שמרגישה שנופל דבר מפי מקורה, אלא לכל היותר אומרת שמרגישה זיבת דבר לח. וכבר נתבאר דנקטינן שאין זה חשוב הרגשה. ולכאו' לפ"ז רוב ראיות הנשים בזמנינו הרי הן ראיה בלא הרגשה דהוי רק מדרבנן.
ד. אמנם שמעתי באומרים לי שאף בזמנינו מרגישות אלא שאין כיום שלוות נפש עצמי ושקט סביבתי כבזמנם, ולפיכך אין הדעת יודעת מההרגשה. (ומהגר"י תופיק שליט"א שמעתי שדי ברעש המקרר החשמלי בעת פעולתו בכדי לטשטש את ההרגשה). והנה פשוט שאי אפשר לומר בביאור דבר זה, שהגוף מרגיש ואין הדעת יודעת, שהרי הגוף החומרי אין לו הרגשות ורק הדעת שיסודה בנפש היא המרגשת באירועי הגוף. אבל אפשר לומר שבהרגשת הדעת יש ב' הרגשות. האחת הרגשה ברורה המוכרחה להיות ניכרת בידיעה לפי שמשתתף בה רושם חזק של כאב וכדו', והשניה היא הרגשה עדינה אשר אמנם נרגשת היא בדעת אבל מפני התערבותה ברשמים רבים אחרים המגיעים לדעת מהסביבה, או ממערבולת הדעת גופא שאין מחשבותיה מיושבים ונחים בה, אין האדם יודע שהרגיש. (והרי הדבר דומה לנגינת כלי עדין כגון כינור בתוך המולת כלי נגינה רבים אשר השומע אינו יודע כי גם קול כינור הוא שומע, אבל באמת אילו לא היה כינור בתוכם קול שונה היה שומע. והרי זה קרוי שומע קול כינור ואינו יודע ששומע) והכא נמי מרגישות ואינן יודעות שמרגישות ואילו יכלו לבודד הרגשתן מהמולתן היו יודעות שהרגישו. ולזה נראה שהתכוין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' כא ד"ה ועוד) במש"כ בשו"ת תשורת שי שנחלשו החושים והדעת. עכ"ד. וכעין זה כתב האדמה"ק מצאנז הגאון ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל בשו"ת דברי יציב (ח"ב ס"ס כ) וז"ל, וכבר כתבתי בתשובה שהיום ע"פ רוב אין הנשים מרגישות כלל ביציאת הדם וא"כ נימא דעכשיו ליכא דין נדה מדאורייתא כלל, ועל כרחך לומר שמרגישות אלא שמפאת חולשתן אין יודעות מזה. ע"כ.
ואחמה"ר אין דבריהם מחוורים לענ"ד. שהנה אף אם היתה כן המציאות בגדר ודאי, עדיין יש לנו לדון אם אף בהרגשה כזו, שאינה מרגשת ויודעת בה בדעת שבהכרה, דיברה תורה. שהרי אפשר שעד שתרגיש בבשרה היינו הרגשה גמורה שיודעת לומר שהרגישה. וכל זמן שאינה יודעת לומר שהרגישה אין הדבר נחשב הרגשה. והנה, בר"פ הרואה כתם (נז:) פריך בגמ' לשמואל דאמר עד שתרגיש בבשרה מדתניא נמצאת אתה אומר וכו' ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב. (ופירש"י אשה שלא מצאה כתם והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה. כגון שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר, ונגעה או הסיטה, הלך אחר רוב ימיה. אם רוב ימיה רגילה לראות, מגעה והיסטה טמא. ואע"פ דהשתא לא הרגישה). מאי הלך אחר הרוב, לאו אם רוב ימיה טמאין טמאה ואע"ג דלא ארגשה. לא, אם רוב ימיה בהרגשה חזיה טמאה דאימור ארגשה ולא אדעתה. ומשמע לכאו' דר"ל אם רוב ימיה בהרגשה גמורה כאותה דפ"ק (ג.) דאגב צערא מיתערא שהיו נעורות משנתן בבא וסתן לרוב חוזק ההרגשה, לפיכך גם בפעם זו שלא הרגישה, טמאה. דאימור גם הפעם הרגישה אלא שהיתה זו הרגשה פנימית ולאו אדעתה. ומוכח דהרגשה פנימית ג"כ הוי הרגשה דאו', ונימא דבזה"ז כל ימיהן מרגישות הרגשה זו. אך זה אינו, שבתוס' שם (ד"ה הרואה וד"ה קתני) מוכח דאימור ארגשה דלא אדעתה אין פירושו שהרגישה הרגשה פנימית ולא ידעה בשעת ההרגשה שהרגישה, אלא הפירוש שהרגישה וידעה מזה בשעת ההרגשה, ורק שעכשיו לא אדעתה, שלפי שעבר זמן אינה זוכרת שהרגישה. ולפיכך חילקו התוס' בין זמן מרובה לזמן מועט עי"ש. וכ"כ הרא"ש בתוספותיו שם, וכן מבואר להדיא ברשב"א בחי' שם (מהדורת מה"ק ונדפס בחי' הריטב"א בדפ"י) שהרגישה ושכחה. ואדרבה, מדפירשו כן משמע שאם אינה יודעת מהרגשתה לאו כלום הוא. לפי שעיקר ההרגשה הוא בידיעה, והרגשה בלא ידיעה אי אפשר לכנותה בשם הרגשה.
[ואף לא"נ שכתבו התוס' בד"ה הרואה, שכיון שרוב ימיה טמאים יש לחוש, היינו לומר שכיון שברוב ימיה מרגשת יש לחוש אפי' בזמן מועט שבפעם זו שכחה]. ובזה נדחה ג"כ מש"כ הר' יעקב כהן הי"ו בחוברת אור תורה (חשון תשנ"ו סי' כב) שאף בזה"ז מרגישות אלא דלאו אדעתייהו והוי הרגשה דאורייתא. והוכיח כן מהמבואר בגמ' נדה (טז.) דלמ"ד וסתות דאורייתא אם הגיע זמן וסתה ולא בדקה אסורה מהתורה משום דאמרינן אורח בזמנו בא ודם חזאי ונפל לקרקע, וכמו שפירש"י שם. ולכאו' קשה דאפילו נימא דודאי אורח בזמנו בא מ"מ מדוע טמאה מה"ת והרי לא הרגישה, וצ"ל דכיון דזמן וסתה הוא תלינן דארגשה ולאו אדעתה. ולפ"ז י"ל גם בנשים בזמנינו שמחמת חולשת הגופות אינן רואות דם בהרגשה גמורה מ"מ אפשר שמרגישות הרגשה מועטת ולאו אדעתייהו. ואע"פ שבסתם כתם לא חיישינן להכי, מ"מ כשרואה ראיה גמורה בשפע וידוע שזה האורח שלה תלינן דמסתמא הייתה הרגשה מועטת ולא אדעתה. והגם דקיי"ל וסתות דרבנן, מ"מ כאן שהדם לפניך כו"ע מודו. עכ"ד. והנה מש"כ ליישב למ"ד וסתות דאו' דארגשה ולאו אדעתה, זכה לכוין למש"כ הגר"ש קלוגר בספר מי נדה (שם ד"ה ועוד היה נראה לחלק) באחד מפירושיו למ"ד וסתות דאו' עיי"ש. אבל מה שרצה לבאר עפ"ז דין הנדה בזמנינו, אינו מחוור. דארגשה ולא אדעתה אין פירושו שמרגשת הרגשה מועטת ולא אדעתה באותה שעה, דזה ודאי אינו חשוב הרגשה, אלא שהרגישה וידעה מהרגשתה באותה שעה, ורק לאו אדעתה עכשיו לפי שלא נחקק הדבר בזכרונה. וכן יש לפרש לשיטת רש"י (נח. ד"ה מדרבנן) דס"ל שעיקר גזירת כתמים הוא משום חשש דרבנן שמא הרגישה ולא אדעתה. עיי"ש לשונו ובתוס' שם ד"ה מודה, ובפרדס רימונים (פתחי נדה יד ע"א) במה שכתב לפלפל בדעת רש"י ואכמ"ל. ודבר זה דאימור ארגשה ושכחה אין שייך לאומרו אלא בזמן שהיו רוב ימיהן מרגישות, שאז יש מקום לומר שלפי שרגילה להרגיש הרגשה כזו כשרואה, לכן אע"פ שהרגישה לא נחקק הדבר בזכרונה לרוב טרדתה באותה שעה. אבל כיום שיודעות שכל ימיהן לא הרגישו פתיחת פי המקור ולא זעזוע הגוף, בודאי א"א לומר שמרגישות ויודעות זאת בהכרה באותה שעה שמרגישות ורק לא נחקק הדבר בזכרונן. (ומדף טז. בלא"ה אין ראיה כיון שלמ"ד וסתות דאו' אינה אסורה אלא מהלכה למשה מסיני וכמש"כ רש"י טו. ד"ה מדאורייתא וכ"כ הר"א תלמיד הרמב"ן שם. והיינו לפי שאין חזקה זו כחזקת הנגע בחולין י: ועי' ב"ק לז:. והטעם לזה עי' בנודע ביהודה קמא יו"ד סי' נה וסי' נו, ובחוות דעת ס"ס קפג, ובערוך השולחן סי' קפד אות ד, ובשו"ת שואל ומשיב מה"ק סי' קנד, ובפרדס רימונים פתיחה כוללת ביאור דין הוסתות אות ו'. ואכמ"ל. ומעתה, לעולם אימא לך דמיירי בלא הרגישה כלל, ואפ"ה אסורה לפי שכך נאמרה הלכה. כשם שאסורה אע"פ שהיא חזקה גרועה, לפי שכך נאמרה הלכה).
ויש שהביאו סייעתא לדבריהם שאף זו הרגשה דאו', מדפריך בגמ' שם לשמואל מדתנן (יד.) נמצא על שלו, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה אותיום, טמאין וחייבין בקרבן. נמצא על שלה לאחר זמן טמאים מספק ופטורים מן הקרבן. היכי דמי, אי דארגישה, לאחר זמן אמאי פטורין מן הקרבן. אלא לאו דלא ארגישה וקתני נמצא על שלה אותיום טמאין וחייבין בקרבן. ומשני לא לעולם דארגישה ואימא הרגשת שמש הוה ע"כ. ומשמע לכאו' דר"ל דמשו"ה נמצא על שלה אותיום חייבים בקרבן, לפי שבכה"ג אע"פ שאומרת שלא הרגישה, אנן חיישינן שהרגישה ורק סבורה היא שלא הרגישה מחמת שתלתה הרגשתה בעד. ומדחייבים בקרבן על כרחך לומר דדיינינן לה כטומאה דאורייתא אף למסקנת הגמ' בביאור דברי שמואל עי"ש. והרי שאע"פ שאומרת שלא הרגישה בדעת שבהכרה ביציאת הדם, הוי הרגשה דאורייתא וחייבין בקרבן. ואף זו אינה ראיה כלל, שגם אם נפרש כן בגמ' (ועי' לקמן פי' המאירי נז:), דעת לנבון נקל לחלק דשאני התם שהרגישה בדעתה הרגש גמור ורק טעתה בייחוס הרגשה זו, שסברה שהרגשת שמש הוא ואנן תלינן שהרגשת יציאת דמים הוא. אבל בניד"ד שאינה יודעת מהרגשתה כלל לעולם אימא לך שאינו כלום. (ואין לומר דהכא נמי מרגישות הרגש גמור ויודעות בו בדעת שבהכרה אלא שטועות בייחוס ההרגשה, שכיון שאין עד או שמש וכדו' אין במה לטעות ולתלות) ועוד, שאף אילו היה דומה ממש לניד"ד, עדיין י"ל שדוקא בזמנם שהיה דרכן לראות בהרגשה, משו"ה אף זו שאומרת שלא הרגישה, מעמידים אותה בחזקה שהרגישה ורק כסבורה היא שהרגשת שמש הרגישה, וכמבואר בהרמב"ם פרק ט' מאיסורי ביאה ה"א וז"ל, אם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור, הרי זה "בחזקת" שבא בהרגשה. ומנא לן להמציא זהו גופא שמרגישות ואינן יודעות, ואטו רוח הקדש נראתה בבית מדרשינו. ואם מפני שתמוה לומר שאינן מרגישות, אף אני אומר שזהו מכלל שינויי הטבעים שנשתנו בעוד מענייניהן וכגון שבעת הנקתן לא היו רואות וכיום מצוי הרבה שמניקות ורואות. וכן בניד"ד י"ל שבזמנם שהנשים היו חזקות וטורחות הרבה ובשרן ושריריהן קשים ומוצקים, כשהיה נפתח מקורן להוציא דם היה מזדעזע גופן לרוב החוזק הדרוש לשינוי מצב פי המקור שנפתח הסגור, או לפחות היו מרגישות בעצם הפתיחה. אבל כיום שבשרן ושריריהן רפויים וחלשים, נפתח מקורן בקל ואין הרגשה. והסבר זה באי הרגשתן גם מסתבר יותר מצד המציאות הטבעית. ומ"מ ואף לדבריהם לא יהא אלא ספק ספיקא, ספק מרגישות הרגשה פנימית ספק אינן מרגישות כלל, ואף אם מרגישות הרגשה פנימית שמא אין זו הרגשה שדיברה בה תורה. ומה גם דפשטות עד שתרגיש בבשרה דאמר שמואל משמע הרגשה גמורה. ועוד שבגמ' פ"ק (ג.) משמע שלא מחמת שלוות נפש ושקט סביבתי היו מרגישות אלא מחמת גודל הצער שהיו מרגישות עד שהיו נעורות משנתן ובודאי שצער כזה ירגישוהו גם כשיש רעש רב (ועי' רש"י נז: ד"ה דארגישה). ונמצא שגם לדבריהם צ"ל שנשתנו הטבעים ומאי חזית. (ומה שהביא בציץ אליעזר שם ראיה לדבריו ממש"כ הרמב"ם פ"ה מאיס"ב ה"ה שדם הנמצא מן הלול ולפנים הרי זה טמא, והרי נשים בשפעת וסתן ברור שנמצא דם מן הלול לפנים, יש לדחות שהרמב"ם על כרחך מיירו בבדיקת עד, שרק בכך אפשר לה לדעת שמן הלול ולפנים הוא, וכן מורה לשון דם "הנמצא", וובדיקת עד הא אמרינן אימור ארגשה וכסבורה הרגשת עד היא. ובלא"ה יש לדחות דהרמב"ם לא נחית שם לעניין הרגשה שרק בא לחלק בין מקום מציאת הדם, ולעולם מיירי בהרגישה).
ומלבד כל זאת, הנה עיקר הך פירושא בגמ' דאימור ארגשה וכסבורה וכו' שהוא באומרת שלא הרגישה ואנו תולין שהרגישה ורק כסבורה שהרגשת עד או שמש היא, שמזה נובע שהמוצאת דם ע"ג עד בבדיקה פנימית ואומרת שלא הרגישה טמאה מן התורה, אינו פשוט כלל. שהן אמת שבתרומת הדשן בפסקים (סי' מז) כתב, גם אשר כתבת הנראה לך דספיקא דרבנן היא הואיל ותמיד רואה היא בלא הרגשה אין סברא לעולם לומר הרגשת עד הוא, אין נראה. דרואה מחמת תשמיש נמי אין מרגשת, דאי מרגשת שנפתח מקורה בחדר פשיטא דטמאה, אלא אמרינן הרגשת שמש הוא אע"ג דבכל פעם בלא תשמיש אינה רואה כלום בלא הרגשה וחשיב ליה ספיקא דאורייתא עכ"ל. ומוכח שמפרש דמיירי באומרת שלא הרגישה ואפ"ה טמאה משום דהוי ספיקא דאורייתא. וכן משמע דעת הרמב"ם שכתב (בפ"ט מאיס"ב ה"א) אין האשה מתטמאה מה"ת בנדה או בזיבה עד שתרגיש וכו'. "ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה דם לפנים בפרוזדור הרי זה בחזקת שבא בהרגשה כמו שביארנו". ומדברי סופרים שכל הרואה כתם על בשרה וכו' הרי זו טמאה. וממש"כ ומדברי סופרים וכו' משמע שעד כאן דיבר איסורא דאורייתא (ומה שיש להעיר דלהרמב"ם הא ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן עי' לקמן) ומבואר שהמוצאת דם בבדיקת עד אע"פ שלא הרגישה, טמאה מה"ת דחזקה שראתה בהרגשה. וכ"כ בכרתי ופלתי ( ס"ק א ד"הנ והנה) לדייק מדברי הרמב"ם והוסיף שכן מוכח גם דעת התוס' נדה נז: (ד"ה אימור) וג: (ד"ה מרגשת), ושלשיטה זו הפירוש בגמ' דאנן אמרינן דמסתמא הרגישה ורק חושבת שלא הרגישה לפי שתולה הרגשתה בעד או בשמש. וכ"כ הסדרי טהרה (ס"ק א) להוכיח מדברי הרשב"א בתורת הבית (שער ד דף קעח) ועי' חזו"א סי' צ ס"ק א (ד"ה והנה). אולם במאירי (נז:
ד"ה ולענין) מצאתי שכתב ולענין ביאור זה שאמרו זו הרגשת מי רגלים היא, וכן הרגשת עד היא, וכן הרגשת שמש היא, פירושן שמתוך שנצטערה לעקיצת מי רגליה, או לבדיקת העד בדוחק, או שנצטערה לכניסת שמש בדוחק עד שאי אפשר לה בשימושו, "היא סבורה שאותו צער אירע לה מצד יציאת הדם" עכ"ל. ומבואר שמפרש שהיא אומרת שהרגישה ביציאת הדם, ורק שאנו תולים שהרגישה בעד או בשמש וכדו' וכסבורה שאותו צער אירע לה מצד יציאת הדם. ונמצא לפ"ז שאם אומרת שלא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן. וכ"כ בספר מי נדה (נז: ד"ה בתוס' ד"ה אימור) שהרוצים לפרש כוונת הש"ס דמיירי באומרת שלא הרגישה הוא דוחק גדול. גם בכרתי ופלתי (שם ס"ק א) כתב לדקדק ממש"כ בהגהות מיימוניות (פ"ד מאיס"ב אות כ) בשם הר"מ שאין לאשה לבדוק עצמה אחר תשמיש אע"פ שאין לה וסת אסרו דלמה תחמיר וכו' כיון דמהתורה בעינן שתרגיש בבשרה אלא דרבנן אסרו ברואה בלא הרגשה כמו כתמים והם אמרו דהיכא דאשכח דם אסרו והם אמרו שלא לבדוק וכו' ע"כ. ומבואר שלאחר תשמיש ד"יל הרגשת שמש הוא מ"מ הוא איסור דרבנן כמו כתמים עכ"ד. ועי' בסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק סז ד"ה והנה ראיתי) שאין הכרח לומר שההגהות מיימוניות חולק על דברי שאר פוסקים עי"ש, אבל בפרדס רימונים (דף יח ע"א) הכריח ממש"כ ההגמ"י "דהיכא דאשכח דם אסרו" דאפי' היכא דאיכא דם לפנינו עכ"ז אינו אלא איסור דרבנן כיון שלא הרגישה ודלא כהסד"ט. ועי"ש שהאריך הרבה בזה והסיק (בדף כב עמ' ד סוף אות ז) שהפירוש בגמ' שאומרת שהרגישה וזולת זה ליכא חיוב קרבן כלל ודלא כמפרשים שתלינן שהרגישה וכסבורה הרגשת עד או שמש הוא. וכתב עוד (בדף כד ע"א סוף אות יב) שאפשר להשוות דעת הרמב"ם ותרומת הדשן דס"ל שהמוצאת דם בבדיקת עד הוי ספיקא דאורייתא שמא הרגישה עם דעת ההגמ"י דס"ל דהוי דרבנן, ע"פ דעת הרמב"ם דספק דאורייתא אין איסורו אלא מדרבנן.
(ומה שסיים הפרדס רימונים "אולם לשון ההגמ"י לא משמע כן", היינו לומר דמהגמ"י משמע שהמדרבנן שכתב אינו מצד ספיקא דאורייתא, אלא דרבנן גמור כמו שכתב הכרתי ופלתי סי' קפג אות א להוכיח כן מדנקט בהגמ"י דהוי ככתמים). ויש להעיר בזה מלשון הרמב"ם בהלכה ב' ומדברי סופרים וכו' משמע שעד כאן הוא מן התורה. ויש ליישב קצת שפתח בהלכה א' בדאורייתא גמור, ואח"כ כתב דין הספיקא דאורייתא, ובהלכה ה' מיירי בדרבנן גמור. וע"ע בזה בסוף ספר כרתי ופלתי בקונטרס מנכדו סי' קפג סעיף ב'. וראיתי בספר טהרת הבית (ח"א במשמרת הטהרה עמ' כ') שהביא מש"כ בנטע שעשועים (יו"ד סי' כא) שאין מחלוקת כלל בין דברי מהרא"י בתרומת הדשן לדברי הגהות מיימוניות וכו"ע מודו שאם לא הרגישה בבדיקת העד הוי רק מדרבנן ואין להחזיקה בטועה ובפרט כשאומרת בבירור שלא הרגישה וכן דעת מהרי"ו (סי' כה) וכן נראה בשו"ת פני יהושע (יו"ד סי' א). והרמב"ם מיירי דלא יהבה דעתה אם הרגישה או לא ומשו"ה אזלינן בתר החזקה. וכן מוכח בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' ב') שהביא דברי הרמב"ם ודברי הגהמי' סמוכים זל"ז בלא שום סתירה. ולשון הגמ' ופירש"י מוכיחים להיפך ממה שפירש הכרתי ופלתי. עכ"ד הנטע שעשועים. ובשו"ת צמח צדק (סי' צט) כתב שגם לדידן הוי רק ספק דאורייתא ולא ודאי ונפק"מ דחזי לאיצטרופי לספק ספיקא. ובספר לחם ושמלה (סי' קפג ס"ק ב) העלה כהנטע שעשועים שעכ"פ אם נתנה לבה בשעת בדיקת העד ויודעת בבירור שלא הרגישה אינה טמאה אלא מדרבנן. וכ"כ בשו"ת הרי בשמים תניינא (סי' קכא) ובשו"ת שערי צדק (יו"ד סי' קכח) ובשו"ת לבושי מרדכי קמא (יו"ד ס"ס קכא), ודלא כהחכמת אדם בבינת אדם (כלל קיג סי' ח) והמהרש"ם (ח"ב סי' קפב) בשם מהר"ח אור זרוע (ס"ס קיב) דס"ל שהמוצאת דם בבדיקה, אע"פ שלא הרגישה טמאה מה"ת.
ומרן הגהמ"ח שליט"א הכריע בטהרת הבית שם (עמ' כב) שאם בדקה בעד ואומרת ברי לי שלא הרגשתי אינה טמאה אלא מדרבנן. ובסתמא שבדקה בעד בסתם ולא הרגישה באותה שעה בפתיחת פי המקור או זעזוע גופה אינה טמאה אלא מספק, ואם יש ספק נוסף כגון שהיה העד בצד העוסקים בכתמים, הוי ספק ספיקא שמא ראתה מעלמא אתי ואת"ל מגופה שמא בלא הרגשה היה. עכת"ד (וע"ע בספר טהרת הבית בדיני פרישה סמוך לוסת במשמרת הטהרה עמ' ע', שאם ראתה טיפת דם בהרגשה ואחר כמה ימים התחיל הוסת, דנים את יום ראיית טיפת הדם כתחילת הוסת וחוששת רק לעונה זו, כיוון שראתה בהרגשה וטמאה מה"ת. אבל אם ראתה אותה טיפה ע"י בדיקת העד הבדוק, ואחר כמה ימים התחיל הוסת, צריכה לפרוש העונה של הוסת הגמור כיון שלההגמ"י ועוד הרגשת עד אינה אלא מדרבנן) וע"ע בזה בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' לז), ובמש"כ בדבריו בשו"ת דברי יציב (ח"ב סי' כ), ובשו"ת ראש הברזל (סי' ג אות י) ובהפלאה (סי' קצ סק"א) ובש"ע הרב (סי' קפג סק"ג) ובקונטרס אחרון שם (ס"ק ב) ואכמ"ל. ומ"מ נמצא שלדעת המאירי וההגהות מיימוניות, ולהפרדס רימונים והנטע שעשועים אפילו בזמן שהיה דרך הנשים לראות בהרגשה ואיכא חזקה, וזו ראתה בעד דאיכא למימר שהרגישה ביציאת הדם כחזקתה ורק כסבורה הרגשת עד הוא אפ"ה אינה טמאה מה"ת אלא באומרת שהרגישה, אבל אומרת שלא הרגישה אין טומאתה אלא מדרבנן, ואין מתחשבין לא בחזקה ולא בעד להחשיב טומאתה מן התורה. וכ"ש בזה"ז שכולן אומרות שאינן מרגישות וליכא חזקה ואף לא רגליים לדבר שמרגישות, י"ל דלכו"ע אין לנו לומר שמא מרגישות ולאו אדעתייהו. ואף החולקים בבדיקת עד יודו בזה, וכמו שנתבאר לעיל מכמה טעמי תריצי ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. (והלום ראיתי בספר טהרת ישראל (סי' קפג ס"ו) שכתב דהא דמה"ת טהורה בלא הרגישה היינו ברואה ממש שזב דמים מגופה ויודעת שבאותה שעה לא הרגישה שום הרגשה, אבל בסתם ראיות, טמאה מן התורה דמסתמא הרגישה. ע"כ. והכריחו לזה משום דסתמא כל ראיות באים בהרגשה ואיכא חזקה וכמש"כ בבאר יצחק שם ס"ק כב וס"ק כד עי"ש. ואכתי תקשי דבזמנינו לכאו' ליכא לחזקה זו. ועי' לקמן).
ה. עוד כתב בשו"ת ציץ אליעזר שם שכל ההרגשות המובאות במשנה סג. בדבר קביעות וסת, כגון מפהקת ומעטשת וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה וכו' וכל כיוצא בהן הרי אלו הרגשות גמורות המטמאות מה"ת. וכתב ללמוד כן ממש"כ הרמב"ם (פ"ח מאיסורי ביאה ה"ב) וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה וכו' וכיוצא במאורעות אלו. והרי ברור דעכ"פ אחת מכל ההרגשות האלה ישנן גם לנשי דידן לפני או עם קבלת וסתן. ושכ"כ הפרדס רימונים בפתחי נדה (דף כד) ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל וכ"כ המהר"ם שיק (סי' קעז וסי' קפב וסי' קפד). ולכן אין שום סתירה מעדות הנשים. כי לא יודעות מהו פתיחת פי המקור וחושבות שצריכות להרגיש הרגשה ממשית של מעין פתיחת דלת, ובאמת כל ההרגשות הנ"ל זהו בעצמו הרגשת פתיחת פי המקור וטמאה בודאות מן התורה. עכת"ד. והנה לפי מה שכתב ללמוד מדברי הרמב"ם, נמצא דס"ל להציץ אליעזר דהרגשות דאורייתא אינן דוקא הרגשות הבאות בשעת יציאת הדם ממש, אלא גם הרגשות הבאות קדם יציאת הדם ומבשרות שבעוד איזה זמן יבוא הדם. וכמו שכתב בתוך דבריו אחת מכל הרגשות אלו ישנן בנשי דידן "לפני" או עם קבלת וסתן. ולפ"ז הא דאמר שמואל בבשרה עד שתרגיש בבשרה אינו ר"ל שצריך שתרגיש בעת בא הדם ותדע מיציאתו, אלא אתא רק לאפוקי היכא שראתה ולא הרגישה שום הרגשה מחמת בא הדם לא קדם בואו ולא בשעת בואו. וזה דוחק, דיותר משמע מדדריש לקרא דם יהיה זובה בבשרה - עד שתרגיש בבשרה, שמרגישה בעת בא הדם ממש ויודעת שהנה עתה יוצא הדם. ועכ"פ אף אם נפרש את דברי הרמב"ם דס"ל שהרגשה קדם בא הדם הוי הרגשה דאורייתא, מ"מ דעת רוב הראשונים ומרן הש"ע ז"ל אינו כן. שהנה בהלכות נדה להרמב"ן (פ"ד ה"א) כתב אין האשה מתטמאה מן התורה עד שתרגיש "בשעה" שהדם יוצא בבשרה. עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (בית ז ריש שער ד) דבר תורה אין האשה מתטמאה משום נדה עד שתרגיש בבשרה "בשעת" יציאת הדם שנאמר דם יהיה זובה בבשרה. עכ"ל. ומשמע דסבירא להו שצריך שתרגיש אחת מן ההרגשות בעת יציאת הדם ויודעת על ידה שהנה עתה יוצא ממנה דם. וכ"כ רש"י פ"ק דנדה (ג. ד"ה מרגשת) להדיא וז"ל, מרגשת, כלומר יודעת בעצמה כשיוצא דם ממנה. וכ"כ התוס' שם (ד"ה מרגשת) מרגשת בעצמה פירוש כשנעקר דם מן המקור. ע"כ. וכ"כ הטור ר"ס קצ וז"ל, דבר תורה אין האשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש "שיצא דם מבשרה". עכ"ל. ( יו"ד וצד"י בצירי והוא לשון הוה. שאם בפתח והוא לשון עבר, מאי נפק"מ בהרגשה שהרגישה לאחר יציאת הדם). והיינו שבשעה שיוצא מרגשת ביציאתו. וע"ע במה שכתב ר"ס קפג שאינה טמאה מה"ת עד שתרגיש ביציאתו. ומיהו "משתרגיש בו שנעקר ממקומו ויצא" טמאה אע"פ שלא יצא לחוץ. ע"כ. ומרן הש"ע ר"ס קצ כתב כלשון הטור דבר תורה אין הרגשה מטמאה ולא אסורה לבעלה עד שתרגיש שיצא דם מבשרה. ומבואר דס"ל לכל הני רבוותא ובהם מרן הש"ע ז"ל שאין די בהרגשה קדם יציאת הדם המבשרת על התקרבות מועד בא הדם, אלא בעינן שתרגיש בשעה שיוצא דם מבשרה. והיינו שע"י ההרגשה דזעזוע הגוף וכדו' יודעת שהנה עתה יוצא ממנה דם.
ונראה לענ"ד שאף דעת הרמב"ם כן הוא. שהנה לפני הדברים הנ"ל שהביא הציץ אליעזר מהרמב"ם, כתב הרמב"ם (פ"ח מאי"ב ה"א) וז"ל, יש אשה שיש לה וסת ויש אשה שאין לה וסת אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראייתה. וזו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע וכו' וקדם שיבוא הדם תרגיש בעצמה מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה וכו'. ע"כ. ומוכח שאע"פ שנקט לשון הרגשה לא בא להשמיענו איזוהי הרגשה לענין טומאה דאורייתא, אלא איזוהי הרגשה שקובעת וסת לענין שבכל פעם שתרגיש הרגשה זו בזמן שאמורה לראות בו צריך בעלה לפרוש ממנה אע"פ שעדיין לא בא הדם. לפי שקבעה וסת להרגשה זו, שלאחריה בא הדם. תדע, שהרי כתב הרמב"ם שזו שאין לה וסת לא תרגיש בעצמה עד שיבוא הדם. והיינו שאע"פ שגם היא תיטמא מן התורה לכשיבוא הדם עם סוג הרגשה הרגשה דשעת יציאת הדם, מ"מ איננה קובעת וסת לענין פרישת בעלה ממנה קדם שיבוא הדם. לפי שאין לה קדם בא הדם הרגשה המבשרת על התקרבות מועד בואו. והרי ששני גדרי הרגשה שונים נינהו גם להרמב"ם, וכדעת הראשונים הנ"ל, וכפשטות הדרשה דדם יהיה זובה בבשרה עד שתרגיש בבשרה דהיינו שתרגיש בשעת יציאת הדם הרגשה שעל ידה יודעת שעתה יוצא ממנה דם. (ומש"כ הרמב"ם בפ"ט מאי"ב ה"א אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה, אינו ר"ל שתרגיש קדם שתראה דם. אלא דומיא דסיפא הוא שכתב ותראה דם ויצא בבשרה, דודאי אין כוונתו שתראה דם קדם שיצא מבשרה, אלא כולהו יחד נינהו. ועי' בפרדס רימונים פתחי נדה דף כד) וכ"כ בספר דרכי טהרה (עמ' יא) שההרגשות דפיהוק, בחילה, כאב בטן וכדו' קשורות לקביעות וסתות ואין הן שייכות להלכות כתם ודם. ע"כ. ועי' חזו"א יו"ד סי' קטז ס"ק ה, ושיעורי שבט הלוי סי' קפג ס"ק ד ור"ס קצ. ומ"מ כבר נתבאר שדעת מרן הש"ע כדעת רש"י ותוס' והרמב"ן והרשב"א והטור שאינה טמאה מן התורה אלא אם הרגישה בשעת יציאת הדם. והיינו שמכירה בעצמה שכאשר מרגישה אותה הרגשה דזעזוע הגוף וכדו' אות הוא שעתה יוצא ממנה דם.
אמנם מש"כ בדרכי טהרה הנ"ל לאידך גיסא לגמרי שההרגשות דפיהוק וכדו' אינן שייכות להלכות כתם ודם, אינו נראה לענ"ד. שאילו תהא אשה שאינה מרגישה הרגשות אלו דפיהוק ועטוש וכו' קדם בא הדם, אלא רק דוקא עם בא הדם, באופן שבכל פעם שמרגישה כן יודעת בעצמה שעתה יוצא ממנה דם, גם זה הוי הרגשה דאורייתא. ולזה נראית כוונת הסדרי טהרה ר"ס קצ (ד"ה אמנם) במה שכתב על דברי הפני יהושע בתשובה ויובאו דבריהם לקמן בעז"ה. וכן משמע בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סי קעז ס"ק א) שכתב, אמנם ודאי לאו דוקא פתיחת פי המקור, דהרי הרמב"ם בפ"ה מאי"ב דין י"ז כתב הרגשה הרגיש גופה ונזדעזעה וא"כ הוא הדין שאר שינויי הגוף הרגילין להיות בשעת ביאת הדם. ע"כ. והיינו דומיא דהרגיש גופה ונזדעזעה שכתב הרמב"ם שאם הרגישה כן בשעה שהטילה מי רגלים ויצא עמהם דם תלינן הרגשתה בהטלת המי רגלים, דמיירי שההרגשה באה עם יציאת הדם והמי רגלים. וזהו שכתב המהר"ם שיק והוא הדין שאר שינויי הגוף הרגילין להיות "בשעת" ביאת הדם. והציץ אליעזר הביא דברי המהר"ם שיק להוכיח שהרגשות הבאות קדם יציאת הדם ורק מבשרות שעתיד הדם לבוא, הוו הרגשות דאורייתא. ואין מכאן ראיה לזה אלא להרגשות הבאות עם בא הדם. (ומש"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב ה"ו כל אשה שיש לה וסת תרגיש בעצמה מפהקת או מתעטשת וכו'. ויש אשה שדרכה לראות בעת שיתחיל בה מקרה אחד מאלו מיד בתחילתו, ויש שתמתין במקרה זה שעה או שתים ואח"כ תראה הדם בסוף הוסת וכו' צ"ל שהרמב"ם לא נחית אלא לבאר האופנים דאשה שיש לה וסת. אבל מצד טומאה דאורייתא מיירי שעכ"פ בזמן שרואה דם רואה אותו בהרגשה דפתיחת פי המקור או בהרגשה אחרת שעל ידה יודעת שעתה יוצא ממנה דם. ועל כרחך צ"ל כן לרש"י ושאר הראשונים שפירשו להדיא שצריך שתדע כשיוצא דם ממנה, שהרי דברי הרמב"ם אלו משנה ערוכה היא בפרק האשה (סג:) היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסתות וכו' בסוף הוסתות וכו. ופירש"י התם דבוסתות דגופה מיירי. ודו"ק) ולפ"ז לכאו' היה לנו לומר דהוא הדין דהרגשת זיבת דבר לח באופן שמכרת ויודעת על ידה שעתה זב ממנה דם, הוי הרגשה דאורייתא. ויש לדחות דבעינן שתרגיש בשינוי בגוף (כפתיחת פי המקור), או בתגובת הגוף ליציאת הדם (כזעזוע הגוף), דזה הוי הרגשת הגוף דהיינו שמושפע מיציאת הדם, וכדאמר שמואל עד שתרגיש בבשרה. אבל אין די בעצם הרגשת הדם שהוא שותת ויוצא דזה הוי רק ידיעת היציאה. ולזה נראית כונת הפני יהושע בתשובה (יו"ד סי' א) וז"ל, דמן התורה אין האשה טמאה עד שתרגיש בבשרה ונראה פשוט דאין הכוונה שמרגשת שיצא ממנה דם אלא דבעינן שתרגיש שיצא ממקורה וכדפירש"י וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם וכו' ע"כ עיי"ש. ובסדרי טהרה (ר"ס קצ) הביא דבריו וכתב ע"ז והוא הדין לשאר מקרים שבגופה וכו' בעת הוסת היה הרגשה. עיי"ש.
ו. ואכתי רמיא עלן ליישב הא דכל אשה שרואה ראיה גמורה בשפיעה דיינינן לה כנדה דאורייתא או לכל הפחות כספיקא דאורייתא גם בזה"ז, וקובעת וסת ומברכת על טבילתה ואע"פ שאומרת שלא הרגישה כלל. והנלע"ד בזה ע"פ המבואר בגמ' (ג.) דטעמא דשמאי דדיה שעתה כיון שאשה מרגשת בעצמה וזו שלא הרגישה אימור השתא ראתה, והלל דמטמא למפרע חייש דארגשה וכסבורה הרגשת מי רגלים היא. ובתוס' ר"פ הרואה כתם (נז: ד"ה אימור) דקדקו מלשון הגמ' כאן דיש לחוש להרגשת מי רגלים אע"פ שלא הטילה עיי"ש. (ודע דמה שכתוב בספרים שלפנינו בתוס' שם "והל"ל כסבורה וכו'" אין לו משמעות, וצ"ל והלל כסבורה וכו' וכוונתם ללשון הגמ' כאן והמדפיס טעה וכתב תיבת והלל בר"ת וכמש"כ במי נדה שם. ומעתה דברי התוס' מאירים). והיינו שמרגישה לחץ פנימי כמי שצריכה להטיל מי רגלים, וסבורה שהרגשת מי רגלים היא, ובאמת הרגשה הבאה מחמת בא הדם היא. ונמצא לפ"ז שמלבד הג' סוגי הרגשות שכתבו הפתחי תשובה והחוו"ד הנ"ל שמצאו בפוסקים, והם זעזוע הגוף שמצינו בהרמב"ם, ופתיחת פי המקור שמצינו בתרומת הדשן, וזיבת דבר לח שנחלקו בו האחרונים, יש הרגשה רביעית המבוארת בתוס' והיא הרגשה כהרגשת הצורך להטיל מי רגלים. (ואין זו פתיחת פי המקור שהיא הרגשה כעקיצת מי רגלים בשעת צאתם) שאף היא הרגשה דאורייתא. ונראה שזהו יסוד טומאת הנדה מספיקא דאורייתא בזה"ז דאימור ארגשה וכסבורה הרגשת מי רגלים היא. והיינו שאפילו לא הטילה מי רגלים מאז שבדקה עצמה ונמצאה טהורה, אפשר שהרגישה בצאת הדם הרגשת לחץ כעין צורך להטיל מי רגלים וכסבורה היתה שהרגשת מי רגלים היא. ובפרט שדרך הנשים בזמנינו שיודעות מראייתן רק כשנכנסות לבית הכסא ואפשר מאד שבהרגשת הצורך שהביאן לבית הכסא היה גם הרגשת הדם היוצא וכסבורה שרק הרגשת מי רגלים היא.
ומשו"ה דיינינן כל ראיה שרואה כמי שראתה בבדיקת עד שנידון כספיקא דאורייתא ולא מקילינן ביה כדין כתמים משום דחיישינן שמא ארגשה וכסבורה הרגשת עד הוא. וא"ת א"כ גם בזמנם כל הרואה בלא הרגשה תיאסר מספיקא דאורייתא שמא הרגישה וכסבורא הרגשת מ"ר היא, ובאיזה אופן אמר שמואל דטהורה, ואם משום דשמואל הא מיירי בבדקה קרקע וישבה וראתה, ודוקא בכה"ג שיודעת שהדם בא בתוך זמן קצר זה ויודעת בעצמה שלא הרגישה כל אותו הזמן הרגשת מי רגלים ודוקא משו"ה טהורה, א"כ היה לו לפרש דה"מ בישבה זמן קצר ויודעת שלא הרגישה הרגשת מי רגלים. ועוד שא"כ היה לפוסקים לבאר בדין כתם שבא בודאי ממנה וכהא דשמואל, שאין מקילין בו כדין כתם אלא רק כשיודעת בודאות שלא הרגישה מי רגלים מאז שבדקה עצמה ונמצאה נקיה, שאל"כ יש לחוש שהרגישה בדם וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא. והנה בשו"ת מהרי"ו (סי' כה) מבואר שהרגשת המקור מצערת אותה יותר מהרגשת מי רגלים ומבחנת בין הרגשת דם המקור להרגשת מי רגלים. ובספר עדות ביהוסף (נדה כז. ד"ה איברא) הקשה על דבריו שהרי בגמ' אמרו אליבא דהלל שיש לחוש שהרגישה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא, ולדברי המהרי"ו היאך טעתה. וכתב לישב דצ"ל דהלל הא מיירי בקדשים וטהרות, ולענין קדשים וטהרות דוקא חששו שמא טעתה וסברה דמי רגלים הוא אע"פ שבדרך כלל אינה טועה בכך, אבל לחולין ולבעלה סמכינן דודאי לא טעתה, ומהרי"ו הא מיירי לבעלה. עכת"ד העדות ביהוסף. ומעתה י"ל שלפי שבדורות האחרונים עינינו הרואות שנחלשו הטבעים ואינן מרגישות בזעזוע הגוף ופתיחת פי המקור, הרי אפשר מאד שההרגשה הנ"ל שמרגישה לחץ פנימי בעת בא הדם כרוצה להטיל מי רגלים אלא שהיא הרגשה חזקה הרבה יותר, אף שלא נתבטלה לגמרי, נתקטנה ועמדה על הרגשת מי רגלים. ואינו כבזמנם שידעו להבחין בין הרגשת המקור שהוא צער גדול ובין הרגשת מי רגלים שהוא צער קטן וכמבואר בשו"ת מהרי"ו. ולפיכך בזמנינו הוי עכ"פ ספיקא דאורייתא כדם הנמצא על עד שבדקה בו דחיישינן שמא הרגישה וכסבורה הרגשת עד הוא.
אמנם בעיקר התירוץ שכתב העדות ביהוסף יש להעיר שלא יעלה ארוכה להמבואר בתוס' נז: הנ"ל, שהשוו טהרות לבעלה דבתרוויהו י"ל כסבורה הרגשת מי רגלים היא. ולענ"ד נראה ליישב קושית העדות ביוסף לפי מה שנתבאר לעיל דהרגשת פתיחת המקור לחוד והרגשת מי רגלים דאמר הלל לחוד. ובהרגשת פתיחת פי המקור אמר מהרי"ו שהיו יודעות להבחין בין עקיצת פתיחת המקור להוציא דם שהיה בו צער גדול לבין עקיצת פתיחת יציאת מי רגלים אבל הלל מיירי בהרגשת הצורך להטיל מי רגלים וכמבואר בתוס' שאפילו לא הטילה הוי הרגשה, ובזה היה אפשר שיטעו. אלא שא"כ הדרא קושיא לדוכתא באיזה אופן מיירי שמואל דאמר טהורה בלא הרגשה, והרי יש לחוש להרגשת מ"ר. וכן יקשה בכל כתם מפני מה טהור, ניחוש להרגשת מ"ר. ושו"ר בפרדס רימונים (פתחי נדה יז: אות יב) שהקשה כן דאמאי לא נטמא כל כתם מה"ת משום דארגשה וכסבורה הרגשת מי רגלים הוא וכדהלל. ותירץ שעד כאן לא נחלקו הלל ושמאי אלא בתקנת חכמים אבל מן התורה לכו"ע לא חיישינן שטעתה והחליפה בין הרגשת דם המקור להרגשת מי רגלים עיי"ש. אמנם תירוץ זה לא יעלה ארוכה לזמנינו. דמה נפשך, אם נחלשו הטבעים ובזמנינו הוי ספיקא דאורייתא כשרואה דשמא הרגישה וכסבורה הרגשת מי רגלים היא, א"כ גם בכתמים נחשוש. ואם לא נחלשו יותר מבזמנם, א"כ כל ראיה תהוי דרבנן כיון שאינן מרגישות. ובשלמא בכתם שאפשר דאתי מעלמא, י"ל שאע"פ שנחלשו הטבעים ויש לחוש שמא הרגישה וכסבורה הרגשת מ"ר היא, מ"מ טהורה וכמש"כ בסדרי טהרה (סי' קפג ס"ק ב ד"ה ובזה) דהיכא דאיכא לתלות במידי מצרפינן מיעוט דאינן מרגישות לפלגא דמעלמא אתי והו"ל רובא להיתרא. אבל כתם שבודאי בא מגופה וכגון שנמצא על בגד תחתון צבעוני היאך אנו מקילים בו כדין כתם, והרי יש לחוש שמא הרגישה בו כשיצא וכסבורה הרגשת מ"ר היא.
ובאמת שיותר מזה כתב בסדרי טהרה (סי' קצ ס"ק סז) בדין הרואה כתם מיד לאחר תשמיש, ונמצא ע"ג בגד צבוע או שאינו מקבל טומאה, שאין להקל בו ככתם, לפי שי"ל שהרגישה וכסבורה הרגשת שמש הוא והוי ספיקא דאורייתא. וכ"כ בשו"ת בית שלמה (סי' ז) שהרואה כתם מיד לאחר תשמיש, חוששת לו משום וסת אע"פ שאין בכתמים משום וסת, שלפי שנמצא מיד אחר תשמיש יש לחוש שבא בהרגשה וכסבורה הרגשת שמש הוא. והרי שאע"פ שהוא כתם שאפשר לתלותו דאתי מעלמא, מ"מ כשנמצא מיד לאחר תשמיש החמיר. ואם נאמר שבזה"ז אמרינן שטועות בין הרגשת דם המקור לבין הרגשת מ"ר, א"כ לכאו' יש לחוש בכתם, לכל הפחות בבא ודאי מגופה, דשמא בא בהרגשה. ואע"פ שהסדרי טהרה חזר בו בסי' קצ (ס"ק צג ד"ה נחזור לעניננו) וז"ל הא דקיי"ל דכתמים דרבנן לדעת רש"י ותוס' וסיעתם אפילו אם מצאה הכתם אחר התשמיש וכדומה לו אע"פ דאפשר לומר דארגשה וסברה דהרגשת שמש הוא וכה"ג אפ"ה אמרינן דכתמים דרבנן. וכ"כ בשו"ת פנים מאירות חלק שני סי' קכ"ז ועי' בשו"ת שבות יעקב סי' מ"ה וכמו שכתבתי לעיל בשמם בסי' קפ"ג. וטעמא כיון דלאו ודאי מגופה חזיא משו"ה טהורה מה"ת. ואפי' לדעת הרשב"א וכו' מ"מ מסתימת הפוסקים שלא חילקו בזה נראה דס"ל דלעולם כתמים דרבנן. והטעם כיון דטעות לא שכיח כל כך, ובהצטרף נמי דלמא מעלמא אתיא אע"ג שלא נתעסקה בכתמים איכא למימר דלמא עברה ולא אדעתה וכו'. וכן נראה מדברי הרמ"א בסימן זה סעיף י' שכתב או שנמצאו על גבי בית הכסא דמשמע אפילו היא עושה צרכיה, אפ"ה אם נמצאו ע"ג בית הכסא טהורה אע"ג דאיכא למיחש שמא ארגשה וסברה הרגשת מי רגלים היא אפ"ה טהורה ואע"ג שבדקה מקודם למקום שישבה עליה דאי לא בדקה פשיטא דטהורה אפילו על דבר שמקבל טומאה נמי טהורה כמו כתמי עד שאינו בדוק לה דטהורה.
ולפי מה שכתבתי לעיל מקילינן בכתם אפילו בעד בינוני דטהורה וכדעת הב"ח וכו' אלא ודאי דמיירי אפילו היה בדוק לה כבר אפ"ה טהורה דכיון דלא ארגשה ואיכא נמי למימר דאח"כ נכתם מעלמא דטעות לא שכיחא, משו"ה מן התורה טהורה ומדברי סופרים היא דטמאה ובנמצאו על דבר שאינו מקבל טומאה לא גזרו. משו"ה סתמו הפוסקים ולא כתבו לחלק בנמצא כתם על דבר שאינו מקבל טומאה, דבנמצא אחר תשמיש או אחר הטלת מי רגלים דטמאה, אלא ודאי דאין חילוק. ומהאי טעמא י"ל דמשו"ה לא כתבו לחלק בין פקחת לשוטה, דבשוטה כל הכתמים טמאים מדאורייתא דלמא ארגשה. ולפי מה שכתבתי ניחא, עכ"ל עיי"ש. ונמצא לפ"ז שאפילו היכא שלעינינו נראה שבודאי בא מן המקור, וכהא דנמצא על בית הכסא וכדו', עכ"ז עדיין אפשר שבא מעלמא שהרי לא הרגישה וחזקת דם שבא דהרגשה וטעות לא שכיח, וגם מצרפים לזה שאף אם בא ממנה, אפשר שלא הרגישה, ומשו"ה בכל כתם ואפילו לאחר תשמיש טהורה מה"ת. וע"ע במש"כ בזה בסדרי טהרה סי' קפ"ג ס"ק ב ד"ה אמנם וד"ה לפ"ז, ובסי' קפ"ז ס"ק ג ד"ה אמנם. ובפרדס רימונים (פתחי נדה יח. ד"ה שוב) הביא מש"כ הסדרי טהרה בשאלת הכינים בסוף התשובה (סי' קצ ס"ק סז) ובס"ק צג דסתימת הפוסקים מורה דלעולם הוי כתמים דרבנן ואפילו לאחר תשמיש והטלת מי רגלים וכדו', וכתב, אך מה שנתקשה הסדרי טהרה בטעמו של דבר בזה, לדעתי הדבר פשוט דהא כבר כתב הסד"ט עצמו בסי' הנ"ל (ס"ק מד) דטעתה בהרגשת שמש או עד הוי מילתא דלא שכיחא דרובן אינן טועות בזה וכו'. מעתה לפ"ז שפיר י"ל דמן התורה לעולם חיישינן שתטעה בהרגשתה כיון שרובן אינן טועות ולמיעוטא לא חיישינן מן התורה, ועל כן י"ל דעברה בשוק של טבחים ולאו אדעתה. וכל שכן דאתי שפיר טפי לפמש"כ הלבוש (סי' קצ ס"ה) דעל כן גזרו חז"ל לטמא בכגריס ועוד ולא אמרינן שנדבקו הרבה מאכולות זה אחר זה, משום דא"כ אין לדבר סוף ותתבטל תקנת חז"ל מכל וכל. ומעתה י"ל בפשיטות דמן התורה תלינן שנדבקו הרבה מאכולות זה אחר זה, דכל שלא הרגישה תלינן מן התורה בכל מה דאפשר למתלי ועל כן לעולם הכתמים טהורים מן התורה. עכ"ד עיי"ש. ומ"מ כל זה לא יעלה ארוכה לניד"ד, דעד כאן לא אמרו הסד"ט והפרדס רימונים שהרואה כתם לאחר תשמיש אינה טמאה מה"ת אע"פ שאין במה לתלות שרובן אינן טועות בהרגשה ומיעוט לא שכיח ולמיעוטא לא חיישינן מה"ת, ותלינן שעברה בשוק של טבחים ולא אדעתה או בהרבה מאכולות שנדבקו זא"ז, אלא משום שהיה דרכן לראות בהרגשה וזו לא הרגישה והרי רובן אינן טועות בהרגשה, אבל לפי משנ"ת שכהיום חיישינן שנחלשה הרגשתן ועמדה על הרגשה רפויה כהרגשת מי רגלים א"כ תו אין שייך לומר הטעם שרובן אינן טועות בהרגשה דאדרבה כיון שרובן אומרות שאינן מרגישות ואפ"ה מטמאינן להו כשרואות בשפיעה מספיקא דאורייתא א"כ נמצא שאנו מחזיקים שכהיום רובן טועות, וא"כ גם ברואה כתם שאי אפשר לתלותו דאתי מעלמא יהיה עלינו לטמאה מספיקא דאו'. ונראה דדוקא כשרואות דם בשפיעה יש מקום להסתפק דשמא הרגישה לחץ פנימי כצורך מי רגלים וכסבורה הרגשת מי רגלים היא. לפי שריבוי הדם אפשר שיגרום להרגשה כזו. אבל הרואה כתם אף שהוא יותר מכגריס ועוד מ"מ אין לנו לחוש כלל שמא הרגישה הרגשה כזו. ומשו"ה אפילו כתם דודאי אתי ממנה אינו טמא אלא מדרבנן. (ועי' בפרדס רימונים פתחי נדה טז: ד"ה והנה, ובמש"כ שם בשם הגאון בעל מגיני שלמה, ועע"ש בדף יז: ד"ה הנה).
ז. ומ"מ בעיקרא דמילתא הדבר ברור שהרואה ראיה גמורה בשפיעה כדרך הוסת בבואו דינה כדין נדה גמורה מספיקא דאורייתא וכדין הרואה ע"ג עד שבדקה בו עצמה. דיש לחוש שמא הרגישה וטעתה בייחוס הרגשתה וכמו שנתבאר. ומשו"ה גם כשמצאה הדם בעת וסתה ע"ג בגד צבעוני ושאינו מקבל טומאה הרי היא נדה גמורה וטובלת ומברכת על טבילתה.
אמנם לענין קביעות וסת יש לדון דאע"ג דמטמאינן לה מספיקא דאורייתא מ"מ לענין קביעות וסת כיון דקיי"ל וסתות דרבנן לכאורה הוי ספיקא דרבנן ולקולא. כיון שאפשר שלא הרגישה ומבואר בפוסקים שהרואה בלא הרגשה הוי ככתם ואינה קובעת וסת. ומהם, ש"ע הרב (סי' קצ ס"ק קכג), והצמח צדק החדשות בפסקי דינים (ח"א סי' קצ סעיף נד), וכ"כ בספר טהרת הבית (ח"א עמ' תסח) דמסתמות דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש (שער הכתמים) מוכח שגם כשידוע שהכתם יצא מגופה אך היה בלי הרגשה, והוא הדין ראיה בלא הרגשה שדינה ככתם אינם קובעים וסת. ושכ"כ בשו"ת נאות יעקב (סי' כט) ובשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' עב). ואע"פ שמדברי הלבוש בעטרת זהב (ס"ס קצ) לא משמע כן, לדינא נראה להקל בזה. עכת"ד עיי"ש. אולם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מו אות ב) כתב ע"פ דברי הט"ז בסי' קצ (ס"ק מא) שראיית דם בלא הרגשה, אף שהאשה טהורה מן התורה, קובעת וסת. וכתב, וכן מסתבר דהוסת הא הוא ענין טבעי, שלכן אף שחסר לה ענין ההרגשה דעכ"פ כשבא הזמן שיוצא הדם, הדרך שיצא. עכ"ד עיי"ש. וכן נראה עיקר לעניין ראיה גמורה שרואה כדרך הוסת. לפי שאע"פ שמעיקר הדין ראיית דם בלא הרגשה אינה קובעת וסת, מ"מ בזמנינו שהרואה ראיה גמורה כדרך הוסת יש לחוש בה שהרגישה וכסבורה הרגשת מי רגלים היא וכמשנ"ת, קובעת וסת לראייתה זו וחוששת לוסתה שלא לשמש באותה עונה. ובפרט דמסתבר טעמיה דהאגרות משה ברואה ראיה גמורה כדרך הוסת. ואף הרב טהרת הבית ס"ל כן בזמנינו כהוראותיו לרבים ובספריו שיש דיני וסתות בזה"ז אע"פ שאומרות שאינן מרגישות. וכן המנהג בכל תפוצות ישראל ואין לשנות. הנלענ"ד כתבתי והי"ת יאיר עינינו בתורתו, אמן.