אור ברסלב
נזר כהן חלק חושן משפט › סימן ה

נזר כהן

חלק חושן משפט · סימן ה

סימן ד

אם מותר להלוות ללא עדים וללא שטר

בס"ד. כ"א סיון תשנ"ט לפ"ק.

עמדתי ואתבונן בדבר מה שנהגו רבים להלוות ממון ללא עדים וללא שטר, ובפרט בסכומים קטנים, אם יש להם על מה שיסמכו.

תשובה: בגמ' סוף פרק איזהו נשך (ב"מ עה (:אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול. וריש לקיש אמר גורם קללה לעצמו שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. ופירש"י עובר משום לפני עור, שעולה על רוחו של לוה לכפור. ור"ל אמר גורם קללה, כשתובעו וזה כופר, הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק. ע"כ. והנה מדלא נקט בגמ' 'אמר ריש לקיש' וגורם קללה וכו' אלא 'ריש לקיש אמר' גורם קללה וכו' משמע שריש לקיש חולק על רב יהודה אמר רב, וסובר שאין בזה איסור משום לפני עור אלא רק עצה טובה שלא ילוה בלא עדים משום שגורם קללה לעצמו.

עוד איתא שם בגמ' דרב אשי שלח לרבינא בערב שבת לישדר לי מר עשרה זוזי דאתרמי לי קטינא דארעא למיזבן שלח ליה ניתי מר סהדי ונכתוב כתבא שלח ליה אפילו אנא נמי שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי וגורם קללה לעצמי. ע"כ. ומדלא א"ל כ"ש מר וכו' ואעבור על לפני עור, דחמיר טפי, אין להביא ראיה דס"ל לרבינא שהמלוה שלא בעדים אינו עובר משום לפני עור, דזה ודאי שלא חשד ברב אשי שיעלה על רוחו לכפור אלא רק שמא ישכח. ובזה ליכא משום לפני עיור וכדמוכח מדפירש"י לעיל שעובר משום לפני עור משום שעולה על רוחו של הלוה לכפור ולא פירש שמא ישכח הלוה שלוה, שהוא יותר מצוי משיעלה על לבו מחשבת רשע לכפור. ואע"פ שהמכשיל את חבירו בעבירה וחבירו שוגג עובר המכשיל בלפני עיור וכמש"כ הרמב"ם בפיה"מ תרומות פ"ו משנה ג, וכ"כ התוס' ע"ז ו: ד"ה מנין, מ"מ הני מילי היכא שנעלם האיסור מחבירו והוא מכשילו שיעבור בשגגה. אבל הכא שרק יש לחשוש שמא ישכח שלוה אין הדבר מוטל על המלוה שלא ישכח הלוה. אלא הלוה שנטל ממון צריך להיזהר שלא ישכח ואין המלוה עובר בלפני עור אם שכח זה וכמש"כ בשו"ת פרי יצחק ח"א סי' מח. אמנם בלחם משנה פ"ב ממלוה ולוה ה"ז הקשה על פירש"י שא"כ אף המלוה בעדים יעבור על לפני עור כיון שיכול לטעון פרעתי שהרי קיי"ל דאין צריך לפורעו בעדים. ומשום כך פירש שכוונת רש"י שעולה על רוחו לכפור היינו ע"י שישכח, ולפי דעתו הוא אמת שלא הלוהו. וזהו שעולה על רוחו לכפור. אמנם פשט לשון רש"י מורה כהפרי יצחק. וע"ע בזה בשדי חמד מערכת ו' כלל כו אות יג.

ושו"ר שבפלפולא חריפתא על הרא"ש שם (אות ק) כתב דמדלא רצה רבינא להלוות לרב אשי בלא עדים וא"ל הטעם משום שגורם קללה לעצמו ולא אמר משום לפני עור, איכא למשמע דהלכתא הכי דהא רבינא בתראה הוא. ונפקא מינה שאם אותו אדם איננו חושש להיות כגורם קללה לעצמו, ומלוה בלא עדים, איננו עובר על דברי חכמים. עיי"ש כל דבריו. ולפמשנ"ת אין להוכיח מזה שרבינא ס"ל כר"ל. דפשיטא שלא יחשדנו שיעלה על רוחו לכפור ומשו"ה לא א"ל מטעם לפני עור. ולעולם אימא לך דסבירא ליה תרוויהו עובר על לפני עור וגורם קללה. וכעין זה פירש הב"ח (ר"ס ע) דרב אשי הבין שמסרב רבינא להלוותו משום לפני עיור ומשו"ה קשיא ליה אפילו אנא נמי דחלילה לתלמיד חכם שיעלה על רוחו לכפור ורב ודאי לא קאמר אלא במלוה לעם הארץ, והשיב לו רבינא שחושש רק משום שגורם קללה לעצמו עכת"ד. (אמנם מש"כ דרב אשי קשיא ליה וכו' בגמ' מבואר שרק ביקש לנסותו לראות אם צדקו דברי האומרים שמקיים רבינא כל דברי חכמים. וכוונת הב"ח דרב אשי עשה עצמו מבין כן ושלח לשואלו לבודקו). ובאמת שגם בפלפולא חריפתא שם בסוף דבריו הרגיש בזה ודחה ראייתו.

ב. והרי"ף (ס"פ איזהו נשך) והרא"ש (שם סי' פ) העתיקו לדינא לשון רב יהודה אמר רב שהמלוה בלא עדים עובר משום לפני עור והשמיטו דברי ר"ל שגורם קללה לעצמו ומשמע דס"ל הלכה למעשה שיש איסור מן הדין להלוות שלא בעדים. וכ"פ הרמב"ם אלא שהוסיף גם הא דאמר ריש לקיש וגורם קללה לעצמו. וז"ל (פ"ב ממלוה ולוה ה"ז) "אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלווהו על המשכון. והמלוה בשטר משובח יותר. וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו". ומשמע דסובר דלא פליגי רב יהודה וריש לקיש. א"נ פליגי, והלכה כרב לגבי דריש לקיש, אלא דאיכא גם להא דגורם קללה לעצמו וכדמצינו בעובדא דרבינא. וכ"פ הטור (סי' ע) שאסור להלוות בלא עדים אפילו לת"ח אא"כ הלוהו על המשכון. ואם עשה שטר הרי זה משובח. וכתב הבית יוסף שם והא דאמרינן התם שרבינא לא רצה להלוות לרב אשי אלא בשטר וכו', משמע דלפנים מן השורה הוא דעבד הכי אבל מדינא בעדים סגי וכדרב יהודה. וכ"פ בש"ע (שם ס"א) וז"ל "אסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אלא אם כן הלוהו על המשכן. והמלוה בשטר משובח יותר (לפי שמוזכר בו סכום ההלואה. סמ"ע ס"ק ד). וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו".

ג. ומעתה יש לתמוה על מה סומכים הנוהגים להלוות בלא שטר ובלא עדים. ובפלפולא חריפתא הנ"ל כתב בתחילה שלפי שרב יהודה וריש לקיש פליגי ולריש לקיש הלוה בלא עדים רק גורם קללה לעצמו אבל אינו עובר איסור, א"כ אפשר שעל דעת ריש לקיש סמכו העולם שאין מדקדקים להלוות בעדים. ושוב הביא דברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שמבואר בדבריהם דאיסורא איכא ביה, וכתב ומסתברא שסברתם לפסוק כרב, ודריש לקיש להוסיף בא, ולא הוצרכו (הרי"ף והרא"ש) להעתיקו. (ועי' במש"כ מהר"ם שיף שם על דבריו). אמנם החיד"א בספר יעיר אוזן (מערכת האל"ף אות ק"ג) הביא מש"כ הריטב"א בחידושיו למגילה (כח.) בהא דאיתא התם תיתי לי דלא עבדי שותפות בהדיה גוי וז"ל הריטב"א "וכי תימא מאי רבותיה, דהא איסורא דאורייתא הוא ובכלל לא ישמע על פיך. והנכון דההיא לאו איסורא ממש דאורייתא או דרבנן אלא מידת חסידות בעלמא וכענין שאמרו אסור לאדם שילוה מעותיו בלא עדים (ב"מ עה:) ואסור להלוות בריבית. מורי נר"ו". עכ"ל. והו"ד בשדי חמד (מערכת הה"א אות פח). ומבואר שמפרש סוגיה דידן שאינו אלא ממידת חסידות להלוות דוקא בעדים. וכתב ע"ז השדי חמד "ובזה יש להפך הרבה בזכות הרבה מאד בזמן הזה שאין נזהרים להלוות בעדים או בשטר דיש להם סמיכת חכמים מש"כ הריטב"א בשם רבו. ומ"מ פשוט דצריך להיזהר בזה כיון דמשמעות דברי הפוסקים הוא דנקטינן כרב יהודה דאמר עובר בלפני עור, וגם משמעות דבריהם דאסור מן הדין. וכבר האריכו בזה שני גדולי דורנו יצ"ו, האחד, בשו"ת בן יהודה סי' קנג וקנד כתב דאסור מן הדין לדעת גדולי הפוסקים ויישב המנהג בדוחק לסוחרים המלווים זה לזה ולווים זה מזה ואין רצונם שאחרים ידעו מעסקיהם וכו', והשני הרב מזל שעה בליקוטים דף קד ע"ד. עכת"ד עיי"ש.

ד. ונלענ"ד עוד ללמד זכות בזה, שהנה לכאו' קשה בעיקרא דהאי דינא מפני מה כל המלוה בלא עדים עובר בלפני עור, וכדנקט בגמ' 'כל' מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים עובר וכו', הא עינינו הרואות שרוב הלווים כשתובעם המלוה פורעים חובם, ולא עולה על דעתם לכפור אע"פ שלוו בלא עדים ובלא שטר. ואף אותם מיעוט שאינם פורעים, בדרך כלל אינם כופרים בהלואה אלא רק דחוקים ומתנצלים על שמתקשים לפרוע. והיאך אפשר שמשום מיעוט שאינו מצוי יעבור זה בלפני עור מיד כשמלוה בלא עדים ושטר. והול"ל שהמלוה בלא עדים עלול להיכשל בלפני עיור אם יכפור זה ולא יפרענו. ועוד קשה לשון הגמ' 'כל מי שיש לו מעות' ומלוה אותן שלא בעדים עובר וכו' והוו"ל לומר בפשטות המלוה מעותיו שלא בעדים עובר וכו'. וביותר קשה הלשון בהא דאיתא אח"כ בגמ' ת"ר שלשה צועקין ואינן נענין ואלו הן מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים והקונה אדון לעצמו ומי שאשתו מושלת עליו. הרי שבאחרון לא אמר ומי שיש לו אשה ואשתו מושלת עליו ומאי שנא ברישא דנקט מי שיש לו מעות ומלוה אותן וכו' הא פשיטא דביש לו מעות מיירי והיה לו לומר המלוה מעותיו שלא בעדים ותו לא. ובפשטות היה הנראה לענ"ד בביאור הגמ' ובדעת הרי"ף והרא"ש (שרק העתיקו לשון הגמ'), שאין האיסור להלוות שלא בעדים אלא למי שהוא בעל ממון הרבה ויש בידו מעות עומדין. ובהא קאמר שכיון שהוא ידוע כעשיר שאינו צריך לפרנסתו את כל המעות שיש לו, בכה"ג כשמלוה שלא בעדים עולה על רוחו של הלוה לכפור כיון שמורה היתר לעצמו שמה יתן ומה יוסיף סך זה לעשיר כמותו אם אפרענו, בעוד שלי ולבני ביתי הוא צורך גדול ורב. ובכה"ג ידעו חכמים שכאשר יתבענו זה העשיר, אם אין לו עדים שהלווהו גורם לו ללוה שיתחמק ממנו ובלבו פנימה מורה היתר לעצמו שלא לפורעו. וזהו דנקט "מי שיש לו מעות" ומלוהו אותן שלא בעדים עובר וכו'. אבל באדם מן השורה המלוה לחבירו, כיון שהרוב פורע אף כשלווה שלא בעדים, אין המלוה עובר בלפני עור. אלא שממש"כ הרמב"ם (פ"ב ממלוה ולוה ה"ז) "אסור לאדם להלוות מעותיו בלא עדים וכו' וכל המלוה בלא עדים עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו", והש"ע (סי' ע ס"א) העתיק לשונו, מבואר דס"ל שהמלוה בלא עדים עובר בלפני עיור בכל אופן. ואע"פ שאם כוונת הרי"ף והרא"ש דלא כהרמב"ם היה לו לפסוק כב' מתוך ג' עמודי ההוראה, הא הם סתמו דבריהם ורק העתיקו לשון הגמ', ופסק כדברי הרמב"ם שפירש דבריו. ובחפשי בזה מצאתי את שאהבה נפשי בחידושי הרש"ש על דברי הגמ' שם וז"ל "כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים וכו'. אולי בא לומר דדוקא מי שיש לו ממון הרבה כי אז יש חשש שמא יכפור הלוה בו כפרש"י. אבל אם אינו אמיד כ"כ לא חיישינן לשמא יעיז הלוה בפניו לכפור". ע"כ. וכעין זה כתב בספר ערך ש"י (סי' ס"א ד"ה ותמהני) להגאון ר' שלמה יהודה מסיגט דמיירי במי שיש בידו מעות המיועדים להלוואה ורגיל להלוות וז"ל "ותמהני שלא ראיתי אנשי מעשה נזהרין בזה. ולולא לשון הפוסקים י"ל דזה לשון הגמ' כל מי שיש לו מעות וכו' ויש לדייק דהוה ליה למימר המלוה בלא עדים וכו' דודאי אינו מלוה רק מי שיש לו אלא דחזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו ולא שכיח כל כך שיכפור ולכן כופר בכל פטור מה"ת משבועה. רק מי שיש לו מעות מיוחדין להלוותן ורגיל בכך, בין הרבה פעמים (שמלוה) יזדמן לוה שיכפור. אבל מי שאין לו מעות מיוחדים להלואה רק מלוה באקראי, לא חשו. לכך דייק מי שיש לו מעות ומלוה אותן. אמנם הטור וש"ע שינו הלשון". ע"כ. ומ"מ איכא בהא לימוד זכות על המון העם המלווים באקראי לחבריהם בלא עדים.

ה. ובספר ערוך השלחן (חו"מ סי' ע ס"א) כתב ומה שאין נזהרים עתה בזה, ולווים זה מזה גמ"ח בלא עדים ובלא שטר, משום שמכירין זה את זה ונאמנין זה לזה ויודע המלוה שלא ישכח ולא יכפור לו. נראה לי. עכ"ל. וכבר השיגו לנכון בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מז) שטעם זה דחוק מאד דאטו איכשר דרא ויותר נאמנים היום מבזמנם, ואטו בזמנם מי שהסכים להלוות לחבירו בלי עדים לא הכירו והאמינו שלא יכפור לו. וע"ע שם בשו"ת ציץ אליעזר שהביא דברי האחרונים ללמד זכות על המנהג לפי דברי הריטב"א שאינו איסור אלא רק מידת חסידות שלא להלוות בלא עדים ובלא שטר. ושכ"כ גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' קלו) והביא ראיה מהגמ' שאינו אלא מדת חסידות מדאיתא התם (ב"מ עה:) אמרו ליה רבנן לרב איש קא מקיים רבינא כל מה דאמור רבנן שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא לישדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למיזבן וכו'. וקשה היאך ביקש לבדקו בזה אם נזהר בדברי חכמים וכי עלה על דעתו שיעבור איסור גמור כבשר עוף בחלב וטלטול בכרמלית וכדו', ומה בין זה לזה. וגם מה הרבותא שאמרו לו דמקיים רבינא כל מילי דרבנן והלא העובר על דברי חכמים חייב מיתה. אלא ודאי שאמרו לרב אשי דנזהר רבינא בכל מילי דרבנן ואפילו בדברי חסידות ומשו"ה ביקש לבודקו אם נזהר שלא להלוות בלא עדים ובלא שטר שאף זה אינו אלא מדת חסידות. וסיים הדברי מלכיאל כן נראה ברור שעל זה נסמך מנהג ישראל ואם אינם נביאים בני נביאים הם. ע"כ. והוסיף עוד בשו"ת ציץ אליעזר שלפי טבעי בני האדם בזמנינו, כשמבקש הלואה ומלוהו שלא בעדים חוסך ממנו בושה אזיל סומקא וכו' וד"ל. ומובן שזהו רק במי שמוחזק לנאמן והחכם עיניו בראשו ע"כ. ומדוויל ידיה משתלם ליה וכמו שהעיר לנכון על הערוך השלחן דאטו בזמנינו איכשר דרא ונעשו ביישנים יותר מבזמנם. ועוד שא"כ לכל הפחות ירשום שלוה ויחתום בינו לבינו מבלי להעמיד עדים על כך (עי' מש"כ בזה בשו"ת מהרשד"ם סי כג ובש"ך סי' ע ס"ק ב).

ולענין הלכה הגם שיש בכל הני טעמי שהובאו לעיל בכדי ללמד זכות על המנהג להלוות ללא עדים וללא שטר, מ"מ מאחר שהרמב"ם (פ"ב ממלוה ולוה ה"ז) והטור (ר"ס ע) והש"ע (שם) כתבו שאסור להלוות בלא עדים ואפילו לתלמיד חכם אא"כ הלוהו על המשכון, והמלוה בשטר משובח יותר, כן יש לנהוג לכתחילה. ואע"פ שבגמ' איתא 'עובר' בלפני עיור והריטב"א פירש שאינו אלא מדת חסידות, ובשו"ת דברי מלכיאל כתב להביא מהגמ' ראיה מוכחת לכך, והאחרונים הוסיפו עוד צדדים להקל, מ"מ קשה לבאר כן בדברי הרמב"ם והטור והש"ע שכתבו לשון איסור ומשמע דס"ל שאיסור גמור הוא. ואין כל הני טעמי דאמרן אלא לימוד זכות על המנהג, אבל ירא שמים יקפיד להלוות על פי המבואר בש"ע. ויה"ר שהי"ת יאיר עינינו בתורתו שנזכה לכוון לאמיתה של תורה ולא ניכשל בדבר הלכה, אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה