חלק חושן משפט · סימן ג
אם מותר לרכוש כרטיסי הגרלה
שאלה: בדבר רכישת כרטיסי הגרלה של מפעל הפיס, אם יש לחשוש בזה לאסמכתא דלא קניא והוי גזל מדרבנן כמשחק בקוביא. ואם אסור, יש לדון במי שרוכש כרטיסים אלו אם נפסל לעדות בעצם רכישתו אף אם לא זכה בממון או דווקא אם זכה דאז הוי גזל, ואם נפסל הרי אינו רשאי להיות עד בקידושי אשה ועל מסדרי הקידושין להקפיד על עדים שאינם משתתפים בהגרלות אלו. ואם העיד אם הקידושין אינם תופסים. ואם יש חילוק בין הגרלה על רווח ממון לבין הגרלה על חפץ שהזוכה יקבלו, ומה הדין בהגרלות הנעשות לשם חיזוק אירגוני תורה וצדקה וחסד.
תשובה: תנן בסנהדרין (כד:) ואלו הפסולים לעדות המשחק בקוביא והמלוה בריבית ומפריחי יונים וכו'. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין להן אומנות אלא הוא. אבל יש להן אומנות שלא הוא, כשרין. ובגמ' משחק בקוביא מאי קא עביד, אמר רמי בר חמא משום דהוה אסמכתא, ואסמכתא לא קניא ("אסמכתא, היינו דבר דאינו נותן לו מדעתו, אלא סומך על דבר שאינו. שסבור שהוא יכול לנצח ופעמים שמנצחים אותו". רש"י. והיינו שלפי שאסמכתא לא קניא הרי הוא כגזלן, והתורה אמרה אל תשת רשע עד). רב ששת אמר כל כהאי גוונא לאו אסמכתא היא, אלא לפי שאין עוסקין בישובו של עולם. ופירש רש"י שם דלרב ששת כשאין לו על מה לסמוך כשסבור שיזכה, כגון הכא שהדבר לא תלוי בו אם יזכה, אינו אסמכתא ולאו גזילה הוא. לפי שנותן מתוך ידיעה שאפשר שלא יזכה והוי נתינה גמורה. ואסמכתא היא רק היכא שנותן מתוך שסומך על דבר שתלוי בו עצמו וסבור שיעמוד בכך, וטעה במחשבתו ולא עמד בכך. כאותן דוגמאות שהביא רש"י שם. דבכהאי גוונא כל נתינתו הייתה בטעות והוי גזל מדרבנן. והוסיפה הגמ' שם לבאר דאיכא בינייהו היכא דגמר אומנותא אחריתי. דלרמי בר חמא פסול לעדות משום דעכ"פ הוי גזלן, ולרב ששת אינו פסול לעדות. ונחלקו אם רבי יהודה במשנה בא לחלוק על חכמים וא"כ הלכה כחכמים דבכל גוונא פסול, או שבא לבאר את דבריהם וא"כ הלכה כביאורו של רבי יהודה שאם יש לו אומנות אחרת כשר.
וממש"כ רש"י בביאור דברי רב ששת דהכא "גמר ואקני ולאו גזילה היא", משמע בפשטות דהטעם שהמשחק בקוביא נפסל לעדות לרב ששת אע"פ שאין בו איסור גזל הוא משום שאינו עוסק בישובו של עולם ומתוך כך אדם חסר אחריות הוא ועלול בקל להיכשל בעדות שקר.
אבל הרמב"ם כתב בהלכות עדות (פ"י ה"ד) "המשחק בקוביא פסול לעדות. והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא. הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שהוא אוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל. וכן מפריחי יונים פסולים לעדות. ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמות ועופות ואומרים כל (בעל חיים) הקודם את חברו או כל הנוצח את חברו יטול בעליו את שניהם, וכל כיוצא בזה. והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה, כל אלו פסולים לעדות מדבריהם". משמע שפוסק כרב ששת שאינו אסמכתא, אבל מ"מ אבק גזל יש כאן. והואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי כל פרנסתו מאבק גזל, ונהי דאבק גזל אינו פוסל לעדות, הני מילי שיש בידו אבק גזל דרך אקראי, אבל אדם שכל פרנסתו מאבק גזל פסול לעדות מדרבנן.
אולם בהלכות גזלה (פ"ו ה"י) כתב הרמב"ם "המשחקים בקוביא, כגון אלו המשחקים בעצים או בעצמות וכיוצא בהם ועושים תנאי ביניהם שכל המנצח את חבירו יקח ממנו סכום מעות, הרי זה גזל מדבריהם. ואע"פ שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח מעות בחינם דרך שחוק (ר"ל דרך משחק), הרי זה גזלן. וכן המשחקים בבהמות או בעופות ומתנים ביניהם שכל מי שתנצח בהמתו או העוף שלו או שתמהר לרוץ יותר יקח ממנו כך וכך, הכל אסור וגזל מדבריהם הוא. והמשחק בקוביא עם הגוי, אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם". ומשמע שפסק כרמי בר חמא דהוי אסמכתא דלא קניא והוי גזל מדרבנן. וכן דייק הטור (סי' שע) מדבריו וז"ל "וייראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל, אפילו שיש לו מלאכה אחרת. ועל כן מחלק בין משחק בקוביא עם הגוי או עם ישראל. ואדוני אבי (רא"ש פרק זה בורר סי' ז) פוסק שאינו פסול אא"כ אין לו אומנות אחרת, ואותו (ר"ל ובכאי גוונא) פסול אפילו משחק עם הגוי" עכ"ל הטור. וכבר תמה ע"ז הרב המגיד וז"ל "תימה אצלי, דהא משמע בפרק זה בורר דההיא אוקימתא דאמר אסמכתא הוא ואסמכתא לא קני, אדחייא, וקיימא לן כרב ששת דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא מדעתיה קא יהיב ליה. והטעם שהם פסולין לעדות מפני שאין עוסקין בישובו של עולם וכגון שאין להם אומנות אלא הוא ולא שנא גוי ולא שנא ישראל. וא"כ מנין לנו שהוא גזל מדבריהם. וצ"ע. וכל שכן שרבנו עצמו פסק בפרק י' מהלכות עדות (ה"ד) שאין המשחק נפסל אלא בשאין לו אומנות אלא הוא. ונראה סיוע לדברי רבינו ממה שאמרו בשבת פרק שואל (קמט:) ומנה גדולה כנגד מנה קטנה, אף בחול אסור, מאי טעמא משום קוביא" עכ"ל.
והכסף משנה בהלכות עדות (פ"י ה"ט) כתב ליישב דברי הרמב"ם דלעולם ס"ל כרמי בר חמא דהוי אסמכתא ופסול לעדות אפילו יש לו אומנות אחרת משום דהוי גזל דדבריהם. ומש"כ בהלכות עדות שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת, מיירי במשחק עם גוי שאין בו משום גזל וכמש"כ הרמב"ם בהלכות גזלה, ואפילו הכי אם אין לו אומנות אחרת פסול משום שאינו עוסק בישובו של עולם והרי הוא בחזקת שמשחק עם ישראל, אע"פ שלא ראינוהו שמשחק עם ישראל, סתמו כודאי. אי נמי, דהכא אפילו במשחק עם ישראל עסקינן. אלא שאינו משחק בקוביא על מעות, רק משחק בעלמא. ולכן אם היה לו אומנות להתפרנס לא היינו חושדים אותו שמשחק גם על מעות לפי שדרך העשירים שבגמר מלאכתם משחקין להעביר השעה. אבל כיון שאין לו אומנות, סתמו שמשחק במעות. ואע"פ שלא ראינוהו מעולם שמשחק במעות, סתמו כודאי. והאריך הכסף משנה להוכיח את הדברים ולהכניסם בלשונות הרמב"ם הכא והתם ולבאר הסוגיה לדעת הרמב"ם.
אולם הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (ח"א סי' עג) ביאר בדעת הרמב"ם שמצד דיני גזלה הלכה כרמי בר חמא דמשחק בקוביא הוי אסמכתא והרי הוא גזלן מדבריהם, וכדמוכח מהגמ' שבת (קמט:) שמנה גדולה כנגד מנה קטנה אסור משום קוביא. אבל ס"ל להרמב"ם דאין די בזה לפוסלו לעדות לפי שהמשחק בקוביא מורה היתר לעצמו משום שמדעתו נותן לו את ממונו. וכיוון שהוא סבור דבהיתרא קא עביד אין לנו לפוסלו לעדות. ולפיכך רק אם אינו עוסק בישובו של עולם נפסל לעדות. ונמצא שהרמב"ם פוסק כרמי בר חמא דקוביא הוי אסמכתא משום דההיא דשבת (קמט:) אתיא כוותיה, ופוסק בטעמא דמתניתין שפסול לעדות כרב ששת משום שאינו עוסק בישובו של עולם. וכעין זה כתב המהרשד"ם (יו"ד סי פד) שגם לרב ששת דס"ל דהוי אסמכתא וגזל דדבריהם, מ"מ אם יש לו אומנות אחרת אינו נפסל לעדות משום שמרצונו נותן לו את ממונו. וע"ע בחי' הר"ן סנהדרין (כו:) ובלחם משנה (פ"י מהלכות עדות ה"ט) ובסמ"ע (ריש סי' שע).
והגר"א בחו"מ ס"ס רג ביאר בדעת הרמב"ם דס"ל כרמי בר חמא דהמשחק בקוביא הוי אסמכתא ואעפ"כ אינו נפסל לעדות אלא רק אם אין לו אומנות אחרת משום דהלכה כרבי יהודה. וכדמוכח מכמה סוגיות דהלכה כרמי בר חמא והלכה כרבי יהודה. וטעם הדבר דאע"ג דהוי אסמכתא מ"מ אינו אלא אבק גזל ובאבק גזל אינו נפסל לעדות אא"כ פרנסתו ממנו כדאמר רבי יהודה. ודייק כן מלשון הרמב"ם. וביאר לפ"ז בדעת הרמב"ם שכשמשחק עם העכו"ם אינו נפסל לעדות לפי שאין כאן גזל כלל. עיי"ש כל דבריו. וכעין זה כתב הגאון בעל טורי זהב (סי' לד סט"ז) אלא שכתב דס"ל להרמב"ם שהלכה כרב ששת אלא שלרב ששת יש במשחק בקוביא אבק גזל ודלא כרמי בר חמא דסובר דהוי גזל גמור דדבריהם, רק שלעדות אינו נפסל מזה לבד אא"כ אין לו אומנות אחרת וכל פרנסתו מאבק גזל. והגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ל) הביא דבריו והוסיף שכעין זה כתב האורים ותומים (ס"ק טו), ושכן פירש גם הגאון בעל מרכבת המשנה את דעת הרמב"ם, והסכים הגרי"ח עמהם. ובכנסת הגדולה (סי' לד הגהב"י אות סו) כתב שמהרימ"ט ושלטי הגבורים ומהרשד"ם ובני שמואל כתבו ליישב את דברי הרמב"ם ועיי"ש מש"כ הוא בזה.
ב. אולם התוס' (עירובין פב.) כתבו "אע"ג דמסקינן דפליגי רבנן עליה דרבי יהודה, הלכה כרבי יהודה כדפסיק בפרק זה בורר (כו:) אמר רבי אבהו הלכה כרבי יהודה. ומכאן משמע דשרי לשחוק בקוביא. דאפי' לרמי בר חמא דמפרש טעמא דמשחק בקוביא פסול משום דאסמכתא לא קניא, היינו לרבנן. אבל לרבי יהודה דמכשר היכא דגמיר אומנות אחריתי, קסבר דכהאי גוונא לאו אסמכתא היא. וטעם דלא הוי אסמכתא, כדפירש בקונטרס פרק זה בורר (כד:) משום דלא דמי לההיא דבבא מציעא (קד:) אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, דהתם הוי בידו ולהכי לא גמר ומקני, דמעיקרא כי אתני אדעתא דלא יהיב ליה והוי אסמכתא דטועה וסבור שלא יבוא לידי כך. אבל הכא לא סמיך אמידי משום דלא ידע אי נצח או לא" עכ"ל עיי"ש. וכן כתב הרא"ש(פרק זה בורר סי' ז, ופרק איזהו נשך סי' ע). והבית יוסף (סי' רז) האריך להביא שיטות הראשונים בזה, ונחלק עם הטור בביאור שיטת התוס' והרא"ש היכא שהמוכר מקנה ללוקח על תנאי שאם תעשה דבר פלוני תקנה, אם הוי אסמכתא.
והביא עוד מש"כ הרמב"ן בחי' לבבא בתרא (קסח.) לחלק בין מתנה על עצמו כגון אם אתן או לא אתן לבין מתנה על אחרים כגון אם תיתן או לא תיתן. שהמתנה על עצמו הוי אסמכתא וכל אסמכתא שבתלמוד בדרך זה תמצא אותם. אבל המתנה על אחרים כיון שאין קיום התנאי תלוי במתנה גמר ומקני. וזה אינו קרוי אסמכתא אלא זהו תנאי בני גד אם לא יעברו ונתתם (במדבר לב, כט) וזה דרך כל התנאים שבתלמוד בדיני ממונות. וטעמא ברירא הוא, דמימר אמר איהו מקיים תנאיה ואזיל, דאיהו קים ליה בנפשיה טפי מינאי, הלכך גמר ומקנה. וזהו שאמר רב ששת גבי משחק בקוביא דלאו אסמכתא הוא כיון שאינו תלוי בו. עכת"ד.
והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תתלג) נתחבטו חכמי הדורות ראשונים ואחרונים בענין האסמכתא מהו הדבר הנקרא אסמכתא ובמה הוא תלוי. והסיק הרשב"א שרק היכא שמתנה דרך קנס כגון אם לא נתתי מכאן ועד יום פלוני החזר לו שטרו (ב"ב קסח.) וכדומה, הוי אסמכתא. אבל כל שמתנה בדבר שנראה שאומר בדוקא, כגון אם תלד אשתי זכר יטול מאתיים ואם נקבה יטול מנה, ילדה זכר נוטל מאתיים, נקבה נוטל מנה (ב"ב קמ:). ולדבריו פירש הבית יוסף שם (סי' רז) שבזה נחלקו רמי בר חמא ורב ששת בפרק זה בורר, דלרמי בר חמא אע"פ שאינו דרך קנס הוי אסמכתא דלא גמר ומקני ולרב ששת כל כהאי גוונא, כלומר שאינו דרך קנס, לאו אסמכתא היא.
ג. ובשלחן ערוך הלך מרן ז"ל בדרכו של הרמב"ם. שבהלכות עדות (סי' לד סט"ז) כתב "מפריחי יונים בישוב פסולים וכו' וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אמנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק בישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל". ואילו בהלכות גזילה (סי' שע ס"א וס"ב) כתב "יש דברים שאסרו חכמים משום גזל והעובר עליהם הרי זה גזלן מדבריהם. מפריחי יונים ומשחקים בקוביא. מפריחי יונים כיצד וכו'. המשחקים בקוביא כיצד, אלו המשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו שחוק יקח כך וכך. וכן המשחקים בבהמה או בחיה ועושים תנאי שכל שתנצח בהמתו או תרוץ יותר יקח מחברו כך וכך, וכן כל כיוצא בדברים אלו, הכל אסור וגזל מדבריהם הוא". ובסעיף ג' שם הוסיף עוד "יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו משום גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה וישובו של עולם. וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת". ומשמע דס"ל לדינא כביאורו בדעת הרמב"ם שמש"כ בהלכות עדות שאינו נפסל לעדות אלא באין לו אומנות אחרת היינו דוקא באינו משחק על מעות ולכן רק כשאין לו אומנות אחרת סתמו כודאי שיש זמנים שמשחק על כסף ולכן נפסל לעדות (א"נ מיירי במשחק על מעות עם גוי. דבכה"ג אינו נפסל אא"כ אין לו אומנות אחרת).
והרמ"א בהגהה (סי' שע ס"ג) כתב "אבל אם יש לו אומנות אחרת אפילו משחק עם ישראל אינו פסול. וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא". וכעין זה כתב עוד הרמ"א והרחיב בסי' רז (סי"ג) על מש"כ הש"ע שתנאים שעושים בני אדם ביניהם אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן כך, אע"פ שנהיה ועשה, לא קנה, לפי שעדיין דעתו סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה. וכתב ע"ז "הגהה, ויש אומרים דג' חילוקין בדיני אסמכתא. דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, הוי אסמכתא ולא קנה. ומה שיש בידו לעשות, אם לא גזים, לא הוי אסמכתא וקניא. אבל אם אין בידו לגמרי ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו, שאינו יודע אם ינצח או לא ואפילו הכי התנה, ודאי גמר ומקני מספק. במה דברים אמורים, כששוחקין במעות מוכנים, אבל אם שוחקין באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד". עד כאן קיצור דבריו.
הא קמן דמרן הש"ע פסק להלכה כמסקנה העולה מביאוריו בדעת הרמב"ם, שהמשחק בקוביא עם ישראל על מעות, פסול לעדות גם אם יש לו אומנות אחרת שמתפרנס ממנה. ולדעת הרמ"א אינו נפסל אלא אם כן אין לו אומנות אחרת.
ד. ומעתה יש לנו לדון אם השתתפות בהגרלה על סך גדול של מעות או על חפץ מסויים, דמי למשחק בקוביא ותליא בפלוגתא זו אי הוי אסמכתא דלא קניא.
והנה במשתתף בהגרלה המאורגנת על ידי ארגוני תורה וצדקה וחסד, י"ל דכוונתו גם על המצוה ולכו"ע גמיר ומקני משום דדעתיה שגם אם לא יזכה יוקדש הסך שנתן לצדקה. ובפרט כאשר ההגרלה על חפץ ולא על ממון, וכמו שכתב בשו"ת רב פעלים (יו"ד סי' ל) שבכה"ג כיון שהזוכה אינו נוטל את ממונם של המשתתפים בהגרלה, אלא את החפץ מיד בעליו לאחר שהוא נטל ממון מכל המשתתפים, והם לא עשו קניין בחפץ כדי שנאמר שנעשה שלהם, אין כאן חשש. ואפשר שגם לבעל החפץ אין איסור כי הם נתנו ממונם מרצון וגמרו ומקנו ליה והוא מוחזק בהם. ושכן עשו מעשה תלמידיו של הגאון בעל חוות יאיר על דעתו לערוך גורל על כוס כסף מוזהב, כמובא בשו"ת חוות יאיר (סי' סא). ורק בהגרלה שהזוכה נוטל שלשים רופיות (מטבעות) תמורת רופיה אחת שנתן, הרי הוא נוטל את ממון המשתתפים בהגרלה ואסירא משום דהוי אסמכתא. עד כאן תורף דבריו. וקל וחומר כאשר ההגרלה על החפץ נעשית על ידי ארגוני תורה צדקה וחסד דודאי אין בזה חשש כלל. ועיין עוד בברכי יוסף (סי' ער) שמותר למכור ספר תורה על ידי גורל כדי להעלות דמי מכירתו, ושכן נהגו בכל ערי איטליה ורבני איטליה עשו מעשה בעצמם.
ולכאורה לפי זה יש לאסור לדעת מרן הש"ע רכישת כרטיסי מפעל הפיס משום אסמכתא דלא קניא כיון שמגרילים ממון. ואע"פ שנותנים הרבה מהכנסותיהם לענייני ציבור, מ"מ מכיון שנותנים גם למטרות שאין רוח התורה נוחה מהם, אי אפשר להסתמך על כך ולומר שהרוכש ירא השמים גמר ומקני משום שנותנים לצדקה.
ובשו"ת יביע אומר (ח"ז חו"מ סי' ו) הביא מש"כ בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ח יו"ד סי' ה סעיף ג) להתיר לקנות כרטיס הגרלה של מפעל הפיס משום דשאני ממשחק בקוביא שהסכום עליו שיחקו הוא ממונו הפרטי של המנוצח, ומוכרח לתת למנצח את מה שקצבו ביניהם, ולפעמים אף מפסיד את כל ממונו על ידי השחוק בקוביא, והוא אינו נותן לו מכל לבו. משא"כ בהגרלה של מפעל הפיס שאוספים סכומים גדולים מן המשתתפים בהגרלה ואינו עניין של נצחון שלוקח מה ששייך לחבירו אלא עניין של מזל, וכמו שנוהגים לערוך הגרלה על ספר תורה או על מגילה בנרתיק כסף וכדומה והביא דברי הברכי יוסף הנ"ל שהתיר לערוך הגרלה על ספר תורה. והשיג עליו מרן בעל היביע אומר שנעלם ממנו מש"כ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים הנ"ל לחלק בין הגרלה על חפץ לבין הגרלה על ממון. והסיק שאסור לספרדים ועדות המזרח להשתתף ברכישת כרטיסי מפעל הפיס (וכ"ש כרטיסי ארגוני ספורט מחללי שבת, שמסייע ביד עוברי עברה). ורק האשכנזים שקיבלו אליהם דעת הרמ"א יכולים לסמוך עליו בנד"ד, שהרי התיר אפי' שחוק בקוביא, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א (אמנם הגרי"ח בשו"ת רב פעלים (ח"ב יו"ד סי' ל ד"ה מיהו האדם) פירש דברי הרמ"א שרק אינו נפסל לעדות אבל לכו"ע אסור לשחק בקוביא עיי"ש). והניף ידו בשנית לאסור איסר להשתתף בהגרלת הפיס בשו"ת יביע אומר חלק י (חיו"ד סי' נח אות כג).
ה. ואין להוכיח דעל כרחין גם לדעת מרן הש"ע יש גורלות שמותר להשתתף בהן ולא נעל דלת לחלוטין בפני כל סוגי הגורלות, ממש"כ בבית יוסף יו"ד (ס"ס ריח) דרבנו ירוחם כתב (ני"ד סוף ח"ד) בשם רבנו פרץ הנודר או הנשבע שלא יצחוק שום צחוק, אסור להטיל גורלות, ולא שום אדם בשבילו. ודוקא מנה גדולה כנגד מנה קטנה (ר"ל דווקא על כה"ג יש שם גורל) כדאמרינן בפרק שואל (שבת קמט:) אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא עכ"ל. והביא עוד מש"כ בתשובה שבסוף חזה התנופה הנשבע שלא ישחוק בשום שחוק, השחוק הנקרא בלעז אפושטא"ר בכלל. ועיקר השבועה היתה להימנע מכל שחוק שמביא לידי הפסד ממון עכ"ל. ופסק כן בש"ע (סי' ריז סמ"ח) ז"ל "מי שנדר או שנשבע שלא יצחוק שום צחוק, אסור להטיל גורלות ולא שום אדם בשבילו. וכן אסור להמרות עם חברו שקורין אפוסטאר". והיינו שמשחק על ממון כמוכח ממקור הדין, ומשמע שאם לא היה נודר או נשבע הוה שרי לשחק בהם. דיש לדחות דבלא"ה נמי אסור, אלא שע"י שנדר או נשבע יצא מאיסור גזל דדבריהם ונכנס לאיסור נדרים ושבועות דאורייתא. א"נ אתי למיסר גם באופן דשרי מצד משחק בקוביא כגון היכא שמשחק על חפץ ולא על ממון וכמש"כ ברב פעלים המובא לעיל דשרי בכה"ג, ואתי למימר דהיכא שנדר או נשבע גם בכה"ג אסירא.
ו. ומ"מ נראה לענ"ד דטעמא דרובא דעלמא הנוהגים להקל ברכישת כרטיסי הפיס, וכמעט שאין פוצה פה ומצפצף, לפי שיש לחלק בין המשחק בקוביא לנד"ד, דמשחק בקוביא דהוי גזל דדבריהם או עכ"פ אבק גזל, מיירי במשחק עם אדם אחד או עם אנשים מועטים, כדרך המשחקים בקוביא בזמנם וכלשון הרמב"ם בהלכות גזלה (פ"ו ה"י) "ועושין תנאי ביניהם שכל הנוצח את 'חברו' באותו השחוק יקח ממנו כך וכך". וכן הוא בשלחן ערוך (ר"ס שע). וגם הגרי"ח דאסר בשו"ת רב פעלים המובא לעיל להשתתף בהגרלה על ממון מיירי בכמה עשרות משתתפים בלבד, דבכהאי גוונא שרבים סיכוייו לזכות נותן ממונו מתוך שסומך על כך שיזכה, ולכן הוי גזל מדבריהם או לכל הפחות אבק גזל. משא"כ בהגרלת הפיס שהרבה רבבות משתתפים בו וסיכוייו לזכות מועטים ביותר, יודע הוא בבירור שמניח מעותיו על קרן הצבי והוי כמעות הפקר גמור שנותן ומפקיר בדעה צלולה, מתוך תקוה בעלמא שאולי בכל זאת יתמזל מזלו ויזכה בסך רב על ידי נתינה זו שמפקיר. וכל כהאי גוונא י"ל דלכו"ע אינו גזל אף לא מדבריהם ואף לא אבק גזל. (ואף שהסכום גדול ביותר, מ"מ זהו רק המדרבנו להיות מוכן להפקיר מתוך תקוה קלושה שמא יזכה, אבל אינו גורם לו לתת ממונו רק מתוך שסומך שיזכה. שהרי הסך הגדול אינו מגדיל את אחוזי סיכויי הזכיה. והא דיש רבים שזוכים בסכומים קטנים, ובזה סיכויי זכייתו רבים יותר, נראה דזה אינו גורע. שמלבד שנראה שעדיין סיכויי הזכיה בזה בסך ממשי שכדאי לתת ממון ולהשתתף בהגרלה בעבורו אינו כסיכויי הזכיה במשחק בקוביא עם מועטים כדרך שהיה בזמנם, עוד י"ל שלפי שבשביל הסכומים הקטנים לא היה נותן מעותיו כלל, נמצא שכל הרוכש כרטיס הגרלה רוכש על דעת הסכומים הגדולים שסיכוייהם מועטים (והסכומים הקטנים נועדו לעודד את מי שלא זכה בפרסים הגדולים שישוב וירכוש שוב ולא יתייאש ממה שאיבד מעותיו. ולכן מחזירים לרבים העולים בגורל רק את מחיר הכרטיס שרכשו). ונמצא שקלקלת הגרלת הפיס היא תקנתו. שבגלל שהסיכויים לזכות מועטים, אין בממון שנותן לרכישת הכרטיס חשש גזל, משום דהוי כהפקר גמור).
וגם הא דכתב הריב"ש בתשובה (סי' תלב) שעצם השחוק בקוביא יש בו איסור לכו"ע, ואפילו לרב ששת דס"ל שאין בו איסור מצד אסמכתא, מ"מ בודאי שהוא דבר מכוער ומתועב ומשוקץ, ורבים חללים הפיל, ומפורש בירושלמי (נדרים פ"ה ה"ד) שמי שנדר שלא לשחק בקוביא אין מתירין לו את נדרו. עכת"ד. נראה דזהו דוקא במשחק בקוביא לפי שמקדיש לזה זמנו ומחשבתו ומתעסק במשחק, ובפרט אם משקיע עצמו וכל ממונו בזה, וה"ה הנמשך אחר הגרלות הפיס ומשקיע עצמו וממונו בזה עד שמכלה מעותיו והורס חייו וחיי בני ביתו, אבל הרוכש כרטיס הגרלה ופונה לעיסוקיו כדרך רוב ככל בני האדם המשתתפים בהגרלות אלו, אין זה בכלל הדברים החמורים שכתב הריב"ש.
ז. ונראה שאף לדעת האוסרים רכישת כרטיסי פיס מ"מ אין בכך כדי לפסול לעדות. דמעשים בכל יום אף אצל האוסרים שכשמחזרין בשעת החופה אחר עדים כשרים ששומרים תורה ומצוות להעיד על הקידושין, לא מדקדקים לברר אם אינם רוכשים כרטיסי פיס, ואם איתא דפסילי לעדות, הגם דפסילי משום גזל דדבריהם הא קיימא לן שהמקדש בפסולי עדות דאורייתא אינן קידושין, והמקדש בפסולי עדות דרבנן צריכהגט מספק או שיחזור ויקדש בפני עדים כשרים כדאיתא בש"ע אבה"ע (סי' מב ס"ה). וטעמא דמילתא י"ל כדאמרן שאינו דומה ממש למשחק בקוביה דהתם לא גמר בדעתיה כלל להקנות והוי גזל דדבריהם. ובפרט שלהרבה מהראשונים והרמ"א דפסק כוותייהו כל האיסור במשחק בקוביא הוא דווקא כשאין לו אומנות אחרת וכל פרנסתו מכך. וגם להרמב"ם איכא עקולי ופשורי בביאור כוונתו ולדעת הרדב"ז ס"ל להרמב"ם שאפילו המשחק בקוביא כיון דסבור דבהיתרא קא עביד אינו נפסל לעדות אא"כ אינו עוסק בישובו של עולם. וכן להגר"א והט"ז והאורים ותומים והרב פעלים ועוד בדעת הרמב"ם אינו נפסל לעדות משום דהוי רק אבק גזל ובאבק גזל אינו נפסל לעדות אא"כ כל פרנסתו מכך. וחזי לאיצטרופי כל זה שלא להוציאו מחזקת כשרות (עיי"ש ברב פעלים ח"ב יו"ד סי' ל שדן בשוחט המשחק בגורלות באופן האסור אם נפסל לשחוט, והסיק שלפי שאין אומנותו בכך אינו נפסל לעדות וכ"ש שאינו נפסל לשחיטה). ועוד נראה טעם נכון דלכו"ע אינו נפסל לעדות, דפסולו של המשחק בקוביא אינו אלא משום שכאשר זוכה בגורל נוטל ממון אחרים אשר הוא ממון שלא גמרו בדעתם לתת לו ומשו"ה הוי גזל דדבריהם. ואע"פ שלא ידוע לנו שזכה ונטל ממון אחרים, מ"מ חזקתו של המשחק בקוביא שפעמים מפסיד ופעמים מרוויח והוי סתמו כודאי שנטל ממון שלא כדין. אבל המשתתף בהגרלת הפיס שסיכויי הזכיה קלושים, סתמו כודאו שלא הרוויח, שאף הזוכים בסכומים קטנים אינם רבים ביחס למספר המשתתפים בהגרלה, והרבה מהסכומים הזוכים הם רק במחיר עלות הכרטיס, ואפילו המשתתפים מידי שבוע בשבוע בהגרלה רובם אינם מרוויחים בסיכום שנתי, ולפיכך י"ל דמ"מ אינו פסול לעדות. אמנם נראה שאף בידוע לנו בודאות שהרוויח אינו נפסל לעדות גם לדעת האוסרים, מטעמא דאמרן.
ח. העולה מן האמור, שאין להשתתף ברכישת כרטיסי הגרלה על סך ממוני המוגרל בין בודדים, משום איסור משחק בקוביא דהוי אסמכתא לפי שמשתתף בהגרלה רק מתוך שסומך על כך שיזכה כיון שרבים סיכוייו לזכות, אבל לא גומר בדעתו לתת את ממונו, ולכן בנטילת הממון הוי גזל מדרבנן, וממילא ברכישת הכרטיס יש משום לפני עיוור בדרבנן שמכשיל את הזוכה ליטול ממון שיש בו גזל מדבריהם. אבל בהגרלה בין המונים כהגרלת מפעל הפיס שמשתתפים בה הרבה רבבות בני אדם, י"ל שמכיון שכל משתתף יודע שסיכוייו לזכות מועטים מאד, הרי זה כמפקיר ביודעין את ממונו מתוך תקוותו הקלושה שאולי יזכה, וגמר ומקני את הממון שנותן עבור הרכישה, לפי שגומר בדעתו שביחס לסכום הגדול כדאי לו להפקיר סכום זה שמן הסתם לא יחזור. לפיכך נראה שגם בן עדות המזרח המיקל להשתתף בהגרלת הפיס, יש לו על מה שיסמוך. ועכ"פ די בטעם זה שלא לפסול לעדות את המשתתפים בהגרלת הפיס, גם לדעת האוסרים, וכמעשים בכל יום שמוחזקים בכשרות לעדות קידושי אשה ולכל עניין. ובהגרלה על חפץ לכו"ע מותר להשתתף, ובפרט כשהוא לצורך חיזוק התורה הצדקה והחסד דשרי לכתחילה וטוב ונכון לעשות כן לעודד את הציבור להרים תרומתם. וטוב יעשו אנשי הנהלת מפעל הפיס אם ייעדו את כל הסך המוקצב לסיוע לקהל, שיינתן רק למטרות שרוח חכמים נוחה מהן, ובכך מלבד התועלת העניינית שלא לחזק את הפסול, גם ממילא לכו"ע מותר יהיה להשתתף בהגרלתם [ומ"מ עצה טובה למיקל לרכוש כרטיסי הגרלת הפיס שיאמר קודם לכן בפה מלא שרוכש על דעת שאם לא יזכה מייעד את הסך שנותן לענייני צדקה וחסד שרוח חכמים נוחה מהם. ובדיבור זה מחזק יותר את גמירות דעתו לתת מעותיו בלב שלם. אמנם התועלת בזה אינה אלא רק לעניין שלא יהיה בכלל לפני עיוור שמכשיל את הזוכה ליטול ממון שלדעת האוסרים יש בו חשש גזל, ועי"כ גמר ומקני בלב שלם. אבל אם הוא עצמו יזכה, לא יועיל דיבור זה לדעת האוסרים].
אבל זה ברור שכל ההיתר הוא רק כשמוציא ממון מועט במידה במשקל ובמשורה באופן שאינו מורגש בממונו כהוצאה, כרכישת כרטיס הגרלה שמחירו זול, אבל להוציא סך רב עבור כרטיסים רבים או הימורים שונים כאותם שוטים המאבדים כל ממונם מתוך דמיונות שוא שיזכו בסכום גדול עד שמתמכרים לדבר ולווים והורסים את חייהם וחיי משפחתם, הרי זה וכל כיוצא בו כגון אותם המשתמשים בחומרים המביאים לדמיונות שוא, אינו רק מנוגד למצוה מן התורה אלא הוא נגד כל מצוות התורה המחנכות את האדם לחיי אמת נכונים וטובים ומאוזנים מתוך יישוב הדעת ושמחת אמת, ואלה כל חייהם כסלות ומחשבת הוללות ודמיונות במחשבה ובמעשה. וראוי לאדם שינהג כדרך אדם מן היישוב המשתדל להשיג צרכיו על פי דרכי ההשתדלות הראויים והסבירים, ולאחר שעשה את המוטל עליו ישים מבטחו בה' יתברך שכל אשר קצב עבורו בראש השנה (עי' ביצה טז, א) יתן לו בדרכים הנראות לו יתברך, שהרי אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט ולא יפלא ממנו דבר. וכדברי רבנו בחיי בחובות הלבבות (שער הבטחון פרק א) כי מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח שיהיה לבו סמוך ובטוח במי שהוא בוטח עליו שיעשה הטוב והנכון בעבורו. ועל האדם מוטל לעשות רק את דרכי ההשתדלות הסבירים. ויה"ר שהי"ת ישפיע עלינו ועל כל בית ישראל שפע טוב ממרומים, שלא יצטרכו בניו זה לזה ולא לעם אחר, אמן.