חלק חושן משפט · סימן ב
אם רשאי התובע לעכב את הנתבע שיטען טענותיו בעצמו ולא יביא מורשה לייצגו בדין
בדבר אם רשאי הנתבע למנות טוען רבני או עו"ד לייצגו בפני בית הדין בשעת הדיון בעניינו, או שנכלל זה בהא דאיתא בש"ע (חו"מ סי' קכד) שאין הנתבע יכול למנות מורשה לייצגו בדין, אלא רק התובע.
א. בגמ' מכות (ו:) הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא אוקי רבא תורגמן בינייהו. והיכי עביד הכי, והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי ואהדורי הוא דלא הוה ידע. ע"כ. ומלשון הנהו לעוזי 'דאתו לקמיה' דרבא, משמע שאותם לועזים היו בעלי דינים ולא עדים. ואי לאו שרבא היה מבין שפתם ורק שלא ידע להשיבם בשפתם היה אסור לשומעם ע"י מתורגמן. ומוכח דהא דתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן אינו רק בסנהדרין אלא ה"ה בכל בית דין. ועוד מוכח דהא דקאמר במשנה על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן אינו רק בעדים ומשום דהוי עד מפי עד, אלא גם בבעלי דינים. והטעם צ"ל שהוא משום בירור הדין לאמיתו. שכאשר הדיין שומע המעשה והראיות מפי הבע"ד עצמו יכול לדייק ולדקדק בדברים ששומע ולהעמידם על אמיתתם יותר מכשהוא שומעו מפי אמצעי אשר יכול גם להוסיף וליפות הדברים שלא כאמת הצרופה.
וכן פסק הרמב"ם (פכ"א מסנהדרין ה"ח) וז"ל לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן, אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין ושומע טענותיהם. ואם אינו מהיר בלשונם כדי להשיב להם, יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאיזה טעם חייב זה וזכה זה. עכ"ל. וכתבו הרדב"ז והכס"מ שם שמקורו מהגמ' הנ"ל ומפרש הנהו לעוזי דבעלי דינים הוו כפשט הלישנא דאתו לקמיה דרבא. וכ"כ הר"ן ריש פרק שבועת העדות בדעת הרמב"ם. ובמרדכי פרק המפקיד דקדק מדברי הרמב"ם אלו שאין ממנין אנטלר (מורשה) לא התובע ולא הנתבע. אבל הרמב"ן בחי' לשבועות (ל.) כתב בד"ז וחזינא פלוגתא בי דייני, שרב נתן בעל הערוך למד מהירושלמי סנהדרין גבי כהן גדול דנין אותו, ופריך וימנה אנטלר, ומשני הגע עצמך נתחייב שבועה וכי אנטלר נשבע, אלמא דמצי לשוויה שליח וכ"כ רבינו חננאל. אבל איכא דפליג ואמר אינו רשאי. שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן טענות של שקר. והתם משום יקרא דכהן גדול ושלא לבזותו דכתיב וקדשתו קאמר שימנה אנטלר. וכן כתב רבינו הגדול (הרי"ף) ז"ל בתשובתו שאין נתבע רשאי למנות שליח ושכן מצא בתשובה לרבינו סעדיה גאון ז"ל. ע"כ. גם דעת הר"י מגאש ז"ל מוכח כסברת האוסרים שהרי כתב (והביאו הרמב"ן בתחילת דבריו) דמדאמר בגמ' (שבועות ל.) וכי תימא אשה לאו אורחה לבוא לב"ד משום כל כבודה בת מלך פנימה, משמע שנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלינן בהו למיתי לבית דין אלא משדרינן להו ע"י שלוחי בית דין. ושכן היה רבו רבינו יצחק ז"ל. ע"כ. ומוכח שסובר שהאיש אינו יכול למנות שליח. ועיי"ש ברמב"ן שגם תלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ, רשאין בית דין לשגר לו דברים ע"י שלשה בית דין דכבוד תורה עדיף. אמנם מבואר שגם לנשים יקרות ולת"ח לא התירו לשגר שלוחיהם הממונים מטעמם לבית הדין, אלא רק שבית הדין ישלח את שלוחיו (והיינו ג' אנשים וכמש"כ הרמב"ן והיינו כדי שיהיו ב"ד שומעין קבלת הדברים מב"ד אחר) כגון סופרי הדיינין שישמעו הטענות מפיהם וישמיעו לב"ד וכמבואר כ"ז ברמב"ן שם. והטעם פשוט, ששליחו של הבעל דין עצמו יש לחוש בו יותר שיטען טענות של שקר.
ובטור (סי' קכד) הביא הפלוגתא הנ"ל בקצרה והוסיף שכדעת הסוברים שאין הנתבע מצי לשוויה שליח סובר גם הרמ"ה שכתב דמצי התובע למימר ליה לאו בעל דברים דידי את ולא ניחא לי למיקם לדינא בהדך. ואינו יכול לכופו לתבוע את מי שאינו רוצה. ע"כ. ונמצא שיש ג' שיטות בראשונים בדין מורשה. א. דעת הרמב"ם שבין התובע ובין הנתבע אינם רשאים למנות מורשה שייצגם בבית הדין. ב. דעת רב סעדיה גאון והרי"ף והר"י מגאש והרשב"א בתשו' (ח"ו סי' רי וח"ב סי' שצג והביאו הב"י. ועיי"ש בב"י מה שהביא עוד מתשובת הרשב"א ח"ו סי' רי ד"ה ולענין התובע) והרמ"ה והרא"ש והטור, שרק הנתבע אינו רשאי למנות מורשה, אבל התובע רשאי. ג. דעת בעל הערוך ורבינו חננאל, שגם התובע רשאי למנות מורשה.
וכתב מרן הב"י בבדק הבית, ולענין הלכה, כיון דכמה רבוותא סברי דאין ממנין אנטלר לנתבע מיהא הכי נקטינן. וכן פסק בש"ע (סי' קכד) וז"ל, הנתבע אינו יכול למנות מורשה שיבא לבית הדין וישיב בעד לתובע והוא ישב בביתו. ונשים יקרות שאין כבודן לבא לב"ד, משגרין להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם. וכיוצא בזה עושים לתלמיד חכם שתורתו אומנותו וזילא ביה מילתא למיזל לב"ד ולערער בהדי עם הארץ. ע"כ.
ב. ולכאו' צריך להבין החילוק שבין התובע שרשאי למנות מורשה לבין נתבע שאינו רשאי, שאם חוששים אנו לטענות שקר במי שאינו בעל דבר, בשניהם איכא למיחש. וראיתי בב"ח (ר"ס קכד) שהקשה דבתובע שמינה מורשה, בלא קנין ומבלי שיכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך (כמבואר בסי' קכב ס"ח), הא פשיטא דמצי הנתבע למימר ליה לאו בעל דברים דידי את. והסיק דבתובע ודאי כיון שבא להוציא ממון מיד המחזיק, צריך שיקנה הממון לשליח ולכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך. ורק בנתבע שלדעת החולקים וסוברים שגם הנתבע יכול למנות מורשה, כיון שאינו מקנה לו שום דבר, א"צ אלא עדים שעשאו שליח וכו' עיי"ש. וא"כ י"ל לפי דבריו, שלפי הנפסק בש"ע כמ"ד שרק התובע מצי למנות מורשה, ביאור החילוק הוא, שבאמת א"א למנות מורשה דחיישינן לטענות שקר. אבל התובע הואיל ומקנה לו את הממון שתובע, הרי מעתה המורשה הוא הבע"ד, משא"כ בנתבע שבא לפטור עצמו ואינו מקנה דבר למורשה, הרי נשאר הוא הבע"ד, וזה שלוחו. ובשליח חיישינן לשקר.
והפרישה (ס"ק א) כתב בביאור החילוק שבין התובע לנתבע, ע"פ דברי הרשב"א בתשובה (ח"ו סי' רי) שאם הנתבע ימנה מורשה הרי אינו בוש מהתובע לשקר, ונמצא מדת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לוקה. וא"כ י"ל דהני מילי בלוה הנתבע שבוש מבעל חובו לפי שעשה לו טובה, משא"כ בשלוחו, אבל במלוה אי חיישינן שיאמר המלוה למורשה לטעון שקר, הרי גם כשיטען בעצמו ג"כ יטען שקר, כיון שאינו בוש מהלוה. וכתב ראיה לזה עיי"ש.
אך קשה לי ע"ז, שא"כ דווקא בלוה ומלוה יהיה לנו לומר שאין הנתבע יכול למנות מורשה, אבל בשאר טוען ונטען כשותפים וגוזל ומזיק וכו' דליכא לסברת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו הוה לן למימר שגם הנתבע מצי לשוויה שליח. ומסתימת הפוסקים משמע שכל נתבע לא מצי לשוויה שליח. (פי' זה חזר בעל הפרישה וכתבו בסמ"ע סק"א. אמנם בשינוי לשון עיי"ש. וצ"ע). וגם מה שכתב עוד בפרישה שם טעם אחר וז"ל, והיותר נראה דשאני תובע שהוצרכו לתקן שיוכל לתבוע ע"י מורשה כדי שלא יהא כל אחד נוטל ממון חברו וילך לו למדינת הים, ויבוא לידי נעילת דלת, לפיכך תקנו שיתן הרשאה לשלוחו ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך ועי"ז נחשב הוא עצמו תובע לנפשו. ומשו"ה לא פליגי ויכול להעמיד מורשה בכל ענין. משא"כ בנתבע דליכא נעילת דלת, וגם לא שייך ביה הקנאה לנפשו למיהוי הוא בעצמו בעל דבר. ע"כ. ממש"כ ויבוא לידי נעילת דלת נראה דר"ל שאם לא יהיה רשאי התובע למנות מורשה, לא ירצו בעלי ממון להלוות מחשש שמא יטול הלוה ממונם וילך לו למדינת הים והם טרודים בעסקיהם ולא יוכלו לדלוק אחריו. וגם ע"ז ק"ק, שאם תיקנו למלוה התובע למנות מורשה כדי שלא לנעול דלת בפני לווין, מפני מה רשאי גם תובע שאינו מלוה למנות מורשה. ושמא ר"ל שתיקנו כן לנעול דלת בפני עושי עולה שלא יהא כ"א נוטל ממון חבירו שלא כדין וילך למדה"י. ועי' במש"כ הריב"ש (סי' רלה) ומהרשד"ם (סי' תלט) ושער המלך (סי' קכב ס"ק ג).
והנראה בביאור טעם החילוק שבין התובע לנתבע ע"פ מש"כ הרשב"א בתשו' (ח"ב סי' שצג) וז"ל, אין הנתבע יכול למנות טוען שיטעון מעצמו שום טענה. כי מי שאינו יודע האמת, איך יטעון ויאמר כך וכך היה והוא לא ידע. ע"כ. ונראית כוונתו, שכיון שהדרך הוא שהתובע בא לב"ד ומספר טענותיו ותביעותיו ולאחר מכן על הנתבע להשיב על כל טענה וטענה, הרי בשלמא התובע יכול למנות מורשה ולספר לו את אשר קרה ולמנות תביעותיו אחת לאחת, ויבוא המורשה לב"ד ויספר הדברים כפי ששמען ויפרט התביעות ללא שינוי. אבל אם הנתבע ימנה מורשה, הרי גם אם הוא יספר למורשה מנקודת מבטו את אשר קרה ויסביר לו מדוע לדעתו הצדק עמו, מ"מ הואיל ותפקיד מורשה הנתבע להשיב על טענות אשר שומע, הרי כמעט אי אפשר שלא ישמע פרט שהנתבע לא התייחס אליו בדבריו, ויבוא להשיב ככל העולה בדעתו, ואינו חש לשקר לפי שאינו בעל דין ומעיז פניו. וכמו שכתב הרשב"א בתשו' האחרת (ח"ו סי' רי) שאם הנתבע ימנה מורשה הרי אינו בוש מהתובע לשקר, ונמצא מדת אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו לוקה.
ג. וצריך להבין דעת מרן השלחן ערוך ז"ל, שבבית יוסף כתב וז"ל, "ומדברי הרמב"ם נראה שאין ממנים אנטלר (מורשה) בשום פנים לא התובע ולא הנתבע. שכתב לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא א"כ היה מכיר לשון בעלי דינים ושומע טענותיהם" ע"כ. ודלא ככל הראשונים הנ"ל שדעתם לחלק בין התובע שיכול למנות מורשה לנתבע שאינו יכול למנות מורשה, וא"כ היאך כתב בש"ע סי' יז (ס"ה) את דברי הרמב"ם כלשונו, ואילו בסי' קכד כתב שרק הנתבע אינו יכול מנות מורשה. ובשלמא להטור שאף הוא סותר עצמו לכאו' במקומות אלה י"ל דאפשר שסובר כמש"כ הב"ח בסי' קכד שהמחלוקת שנחלקו בדין הנתבע, שי"א שיכול למנות מורשה וי"א שאינו יכול, והסכמת כו"ע בתובע שיכול למנות, אינו אלא דוקא כשמי שממנה את המורשה אינו רוצה לבוא בעצמו לביה"ד, וכדדייק תחילת דברי הרמב"ן איכא מ"ד 'אי בעי איניש דלא למיתי בב"ד' מצי לשוויה שליח וכו'. אבל אם גם הממנה בא לביה"ד לכו"ע אין יכול למנות שליח, בין בתובע ובין בנתבע. וזהו שכתב הרמב"ם לא יהיה דיין שומע מפי התורגמן אא"כ היה מכיר לשון ב"ד ושומע טענותיהם וכו', דהוא מיירי כשהתובע והנתבע באו לב"ד והעמידו מליץ בינותם, דבכה"ג אינם רשאים. עכת"ד. וא"כ אפשר שמש"כ הטור בסי' קכד שאין הנתבע יכול למנות שליח דמשמע שהתובע יכול למנות, הוא כשאין הממנה בא לבי"ד, וכדדייק לישנא דהרמב"ן שהעתיק הטור. ואילו בסי' יז מיירי שבאים הבע"ד לב"ד ולפיכך אינם יכולים למנות שליח. אבל מלשון הב"י משמע דלא ס"ל חילוק הב"ח שהרי לאחר שכתב דברי הרשב"א בתשו' שאין הנתבע יכול למנות מורשה, כתב ומדברי הרמב"ם נראה שבין התובע ובין הנתבע לא מצו לשוויי אנטלר בשום פנים, הרי דסבירא ליה שנחלקו הרמב"ם והרשב"א, שלהרשב"א רק הנתבע אינו רשאי למנות מורשה אבל התובע רשאי, ולהרמב"ם בין התובע ובין הנתבע אינם רשאים 'בשום פנים'. וא"כ היאך העתיק במקום אחד לשון הרמב"ם ובמקום אחר כתב שרק הנתבע אינו יכול למנות שליח.
ושוב ראיתי בפרישה סי' יז (ס"ק ט( שעמד על סתירה זו והסיק מכח זה להיפך מהבנתנו עד כה. וז"ל, וצ"ל דס"ל הב"י דלרבותא נקט שם רבינו (הטור) נתבע, דהתובע פשיטא דאסור להעמיד מורשה כיון דיכול ליתן כח ורשות על תביעתו לאחר ולהקנות לו הממון ואז לא יהיה עליו שם מורשה אלא שם בעל דבר. אלא אפי' נתבע שאין בידו להקנות שום דבר שיחול עליו הקנין דכח ורשות, והוה אמינא דמותר למנות מורשה במקומו, קמ"ל.
ולענ"ד זהו דוחק גדול בלשונם של הראשונים, וריהטא דלשון הרמב"ן והטור ומשמעות דברי הרשב"א בתשו' שכתבנו לעיל סוף אות ג' הוא שדוקא נתבע קאמר שאינו יכול למנות שליח, וכן מבואר בתשו' האחרת להרשב"א שהעתיק הב"י וז"ל, נראה לי כדברי הגאונים שאמרת "שאף הנתבע" ממנה אנטלר. ע"כ. ומוכח להדיא שלחולקים על הגאונים רק הנתבע ממנה אנטלר. וכן מורה פשטות לשון הש"ע סי' קכ"ד, הנתבע אינו יכול למנות מורשה. וכשבא לפסוק הלכה, בודאי שכל כי הא היה לו לפרש ולומר אף הנתבע אינו יכול וכו', אלא הדבר ברור שרק הנתבע קאמר, אבל התובע יכול למנות מורשה. והדרא קושיא לדוכתא. וצ"ע. ואפשר שכתב בסי' יז לשון הרמב"ם בסתמא מתוך שסמך על מה שיפרש במקום שעוסק בעיקר הדבר שהוא סי' קכד דה"מ בנתבע. ודוחק. ומ"מ לעניין הלכה בודאי שהעיקר לדינא הוא כמש"כ בסי' קכד שהתובע רשאי למנות מורשה ולא הנתבע, לפי שהוא מקום הדין. וגם בבדק הבית שבבית יוסף סי' קכד לאחר שכתב שמדברי הרמב"ם שבין התובע ובין הנתבע אינם רשאים למנות אנטלר, כתב, ולענין הלכה כיון דכמה רבוותא סברי דאין ממנין אנטלר לנתבע, הכי נקטינן.
ד. ומעתה יש לנו לברר על מה סמכו בזמנינו שבין התובע ובין הנתבע ממנים מורשה שייצגם בביה"ד. ובשלמא בתובע הממנה מורשה ואינו מגיע בעצמו לביה"ד, הרי בזה לכו"ע רשאי למנות שליח. ואף אם מגיע גם הוא לבה"ד, הרי לדעת מרן הש"ע גם בכה"ג רשאי למנות שליח וכמשנ"ת (אמנם לבני אשכנז עדיין יש לעיין לפמש"כ הסמ"ע והש"ך בשם הד"מ, והב"ח מסברא דנפשיה, שאם התובע בעצמו בא לביה"ד, אינו רשאי למנות מורשה. והרי בדרך כלל נהוג שהתובע מגיע עם פרקליטו לביה"ד). אבל בנתבע הממנה מורשה לייצגו בבית הדין, הא קיי"ל להלכה בסי' קכד שאין הנתבע רשאי למנות שליח.
ובשלמא היכא דלא אפשר, כגון שאין הדיינים מכירים שפתם של בעלי הדין ואין שם דיינים אחרים המכירים שפתם, י"ל שסמכו על מש"כ הב"ח (סי' יז ד"ה לשון) שדוקא בדיני נפשות ילפינן מקרא דמפיהם ולא מפי כתבם שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן, ואם שמעו אין שמיעתן שמיעה. אבל בדיני ממונות אין איסורו אלא מדרבנן, ורק לכתחילה. ועובדא דרבא (מכות ו:) מיירי שהיה אפשר בדיין אחר המכיר בלשונם ומשו"ה פריך והתנן שלא תהא סנהדרין שומעת מפי תורגמן. ולעולם היכא דלא אפשר, כגון בני איטליה ובני תוגרמא הבאים במלכותינו ואין כאן מי שיכיר לשונם כל עיקר, שומע הדיין אף לכתחילה. דבכי הא לא תקינו רבנן. ע"כ. וכעין זה השיב הרדב"ז (ח"א סי' שלא) לשואליו על מה סמכו הדיינים בזמן הזה שמעמידים תורגמן, והשיב, יפה סמכו שהרי לפי הראשונים שמפרשים עובדא דרבא שהלועזים שבאו לפניו היו העדים ומשו"ה פריך והתנן שלא תהא סנהדרין וכו' והיינו מפני החיסרון דעד מפי עד. אבל בעלי דינים מותר לשמוע, אתי שפיר. ואפי' לדעת הרמב"ם ודעימיה שמפרשים בבעלי דינים, נמי אתי שפיר, שהרי איסור זה שלא ישמע מפי התורגמן דרבנן בעלמא הוא והיכא דאפשר אפשר אבל היכא דליכא מאן דידע לישנא דהנהו לעוזי, שומעין טענותיהם מפי המתורגמן. דכיון דלא שכיח כולי האי ואיכא פסידא לבלי דינים, לא גזרו רבנן. עכ"ד. אך כל זה לא יעלה ארוכה למנהג זמננו, שאפילו שהדיינים מבינים שפת בעלי הדינים, וכרוב המקרים, ג"כ ממנים הצדדים מורשים שייצגום בדין.
והנה בפרישה סי' יז סק"ט הקשה על לשון הרמב"ם לא יהא הדיין שומע מפי המתורגמן אלא אם כן היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם וכו', שמהלשון 'אלא אם כן' משמע שאם מכיר בלשונם מותר אפילו לשמוע טענותיהם מפי המתורגמן, וזה אינו, שהרי כתב 'ושומע טענותיהם' שמשמע ששומע מפי בעלי הדינים. ועוד, שאין טעם לדבר למה יהא מותר בכהאי גוונא, ועוד, שא"כ היה לה לגמ' להעמיד עובדא דלעוזי בכה"ג שרבא הבין לשונם. וצריך לומר דהכי קאמר, אין לו להעמיד מתורגמן אא"כ מכיר ושומע הטענות מבעלי הדינים בפועל, ואז מעמיד מתורגמן כדי להשיבם וכמו שכתב אח"כ. וכולה חדא מילתא היא. והיותר נראה דתרתי קאמר, בתחילה אמר לא יעמיד מתורגמן אא"כ היה מכיר לשונם לשומעם ולהשיבם, ושומע הטענות מפיהם, אלא שהבע"ד רוצים שמלבד דבריהם שדברו בפני הדיינים יעמוד מתורגמן וימליץ דבריהם. וקאמר שמותרים לעשות כן אף אם הדיין מבין היטב דבריהם ורק שהם רוצים לטובתם להעמיד מתורגמן. ואח"כ כתב שכשאין הבע"ד מבקשים מתורגמן אלא שהדיין זקוק לו מחמת שאינו יודע להשיב, שגם זה מותר. עכ"ד. וכ"כ בסמ"ע (ס"ק יד) בקצרה כפירושו השני שאם טוענים הבע"ד עצמם בפני ביה"ד רשאים שניהם להעמיד אח"כ מורשה מטעמם שייצגם בהטעמת וניתוח הדברים. והנה אע"פ שסברא גדולה יש בזה, שכיון ששמע עיקרי העניין והטענות מפי בעלי הדינים ותשובותיהם זל"ז הרי יכול לעמוד על אמיתות דבריהם (והרי זהו החיסרון בשמיעת מורשה, שמא יאמר דברים שאינם נכונים) ומה בכך שאח"כ יעמדו פרקליטיהם וינסו להוכיח צדקתם בטענות וראיות מהעובדות וההלכה, ואדרבה בכך האמת תתברר יותר, מ"מ הרי בש"ע מוכח להדיא שפירש דברי הרמב"ם כפירוש הראשון שכתב הסמ"ע דכולה חדא מילתא היא, ואין חילוק בין אם טענו קדם פרקליטיהם או אלו. שבש"ע (סי' יז ס"ו) שינה מעט מלשון הרמב"ם וכתב, לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן אם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם. אבל אם אינו יודע בלשונם כל כך שיודע להשיב להם להודיעם פסק הדין מותר להעמיד מתורגמן. ע"כ. הרי שהרגיש באי ברירות לשון הרמב"ם וכתבו ע"פ הבנתו (ובודאי שפירש ולא שגרס בספרי הרמב"ם כפי שהעתיק בש"ע, כיון שבסי' קכד העתיק לשון הרמב"ם כגרסת הטור בסי' יז). ונמצא שלדעת מרן השו"ע אין ראיה להתירם להעמיד מתורגמן אף אם טענו הם לפניו.
אמנם בפרישה סי' יז (ס"ק ט) כתב, ומה שנוהגים עתה בזמנינו לדון הלועזים ע"י מליץ בינותם אף שהדיין אינו מכיר לשונם כלל, היינו טעמא, כיון שבזה"ז הדיינים קבועים הו"ל כקבלו עלייהו, וכל מילי שרי בדקבלוהו עלייהו, וכדאמרינן נמי לעניין עדות בסי' כח, וכן לעניין שאין דנין בלילה ואם קבלוהו עליהם שרי כדלעיל סי' ה'. ע"כ. וכ"כ בסמ"ע (ס"ק יד) שכיון שבאים הלועזים בפני ב"ד קבועים הו"ל כקבלו עלייהו לדון ע"י מתורגמן ואין לאחר קבלה כלום. ע"כ. ומשמע שסובר שאין האיסור שישמעו הדיינים מפי מורשה אלא מצד בעלי הדין. ר"ל שלפי שמוטל על הדיין לברר הדין לאמיתו לטובת אותו שהצדק עמו, אסור הוא לשמוע הטענות מפי אדם אחר מלבד בעלי הדין. ומפני כך, כל שמקבלים עליהם שני הצדדים ומסכים כל צד שישמעו הדיינים דברי הצד שכנגדו מפי מורשה, רשאים הדיינים לעשות כן ולשפוט עפ"ז. שכיון שנושא דיונם הוא ממון הרי קבלתם כמחילה זה לזה. ובספר התומים (סי' קכד ס"ק א) כתב שהכנה"ג הביא בשם משפטי שמואל שאפי' יתפייס התובע אין שומעין מפי מורשה הנתבע, שאיסור הוא לשמוע מפי מתורגמן ולדון עליהם. ודחה התומים דבריו משאלת הירושלמי בדין הכהן הגדול שאינו דן ואין דנין אותו, וימנה אנטלר. ומה שכתב הר"ן לתרץ משום יקרא דכה"ג, קשה, וכי בשביל כבודו נעשה איסורא ח"ו והרי אין חולקין כבוד וכו', אבל אם נאמר שאם קבלו בעלי הדין עליהם והתרצו שישמעו בה"ד מפי המתורגמן מותרים הדיינים לעשות כן, אתי שפיר. שבודאי התובע מתרצה שלא יעמוד הכהן הגדול בעצמו בביה"ד, שכבודו מוטל על הכל, דוקדשתו כתיב, ואם כן ודאי מוחל ואנן כייפינן ליה למחול והוי קבליה עליה ושרי.
ומעתה הואיל ודין זה דשמיעת הדיינים מפי מתורגמן תלוי ברצונם של בעלי הדין, א"כ י"ל שכשם שכתב הסמ"ע שלועזים הבאים בפני ב"ד הקבוע בעיר שאינו מבין שפתם אע"פ שלא קבלו עליהם בפירוש שישמעו הדיינים מפי מתורגמן הרי זה כקבלוהו עליהם, כן בזמנינו שהמנהג שכל צד ממנה מורשה הרי ביאתם לבית הדין בשתיקה הוי כקיבלו עליהם בפירוש שאע"פ שמבינים הדיינים שפתם יוכלו לשמוע מפי המורשה.
אך לפ"ז יצא, שאם התובע (אשר בלא"ה רשאי להעמיד מורשה וכנ"ל) מתנגד שישמעו בית הדין את טענות הנתבע מפי מורשה, יכול לעכב. וכן ראיתי בש"ך סי' קכד (ס"ק א) שלאחר שהביא דברי הד"מ והב"ח שאפי' לתובע לא התירו למנות מורשה אלא כשאינו בא בעצמו לביה"ד, אבל אם בא לביה"ד צריך לטעון בעצמו (וכבר נתבאר שאין כן דעת מרן הב"י), כתב, לפ"ז מה שנוהגים עכשיו שהתובע טוען בצירוף מורשה בביה"ד נגד הנתבע היה נראה דהיינו כמש"כ הסמ"ע בסי' יז סקי"ד שמה שבזה"ז דנים לועזים ע"י מתורגמן הוא משום דהוי כקבלוהו עליהם לדון כן, א"כ ה"ה הכא. אלא דלפ"ז קשה דא"כ אם הנתבע מעכב יהא אסור. ועוד גם לנתבע יהא מותר כשאין התובע מעכב והרי נהגו עכשיו שאפי' הנתבע מעכב, הב"ד מרשים לתובע לטעון עם מורשה ולנתבע אין מרשים כלל. אלא נראה כשמש"כ הסמ"ע שם מתחילה שיש חילוק בין נותן הבע"ד כח ורשות למתורגמן שנחשב הוא הבע"ד ומותר, ובין לא נתן לו כח ורשות. וא"כ מסתמא התובע נותן לזה שעומד עמו כח ורשות, ולגבי נתבע לא שייך נתינת כח ורשות דאינו יכול לעשות מורשה אפי' אינו עומד בפני ב"ד. עכ"ד הש"ך. והרי שלסברת הסמ"ע שסתמא דמילתא הוי כקבלו עליהם להדיא, אם האחד מתנגד יכול לעכב. ומש"כ הש"ך בסוף דבריו לישב מנהגם לא יעלה ארוכה למנהגנו כיום שגם הנתבע מעמיד מורשה ועל כרחין יש לנו לחזור לדברי הסמ"ע הראשונים שכיון שכן המנהג ובאים לביה"ד בשתיקה הוי כקבלו עלייהו להדיא, וא"כ הדרינן לדוכתין שכל שהתובע מתנגד לרצון הנתבע למנות מורשה, לא יהיו הדיינים רשאים לשמוע טענות הנתבע אלא מפי עצמו.
ונראה שאע"פ שבסי' כח סכ"ג מבואר שאם רצו הציבור לתקן תקנות השונות מדיני סדרי הדיון וכגון שדי יהיה בקבלת עדות ע"י שני הסופרים כדי לגבות על פיהן או שתחשב חתימת הסופר לשנים תחת העד הנוסף שנפטר, וכעין זה מבואר בעוד מקומות שביד הציבור לתקן תקנות מעין אלו, מ"מ מסתבר שאע"פ שפשט המנהג ששני הצדדים באים עם פרקליטיהם לבית דין אין בזה די כדי להחשיבו תקנת הציבור. שתקנת הציבור אינה אלא כשתקנו להדיא, אבל מנהג שנתפשט, תוקפו רק להחשיב את הבאים בשתיקה לב"ד כאילו הסכימו להדיא כמנהג שגם הנתבע ממנה מורשה. וא"כ כל שמתנגד הצד שכנגדו, אין בידו לכופו. ואפשר שאם עיקר המשא ומתן של הדיינים לברר וללבן את הדבר הוא עם הנתבע, והמורשה מטעם הנתבע אינו המייצג העיקרי אלא כמבהיר ומוסיף, אין התובע יכול לעכב. הנלענ"ד כתבתי וה' יאיר עיננו בתורתו אמן.