חלק חושן משפט · סימן א
אם מותר לשמש טוען רבני לייצג את בעל הדין בפני בית הדין
בדבר אם מותר לשמש כטוען רבני על אף האמור במשנה (אבות פ"א מ"ח) אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, ונפסק ברמב"ם (פכ"א מהלכות סנהדרין הי"א) ובש"ע (חו"מ סי' יז ס"ט).
תשובה: בגמ' כתובות (פה:) קריבתיה דרב נחמן זבינתיה לכתובתה בטובת הנאה, איגרשה ושכיבה. אתו קא תבעו לה לברתה. אמר להו רב נחמן ליכא דליסבא לה עצה, תיזיל ותיחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ותירתה מיניה. שמעה אזלה אחילתה. אמר רב נחמן עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, מעיקרא סבר, ומבשרך אל תתעלם, ולבסוף סבר אדם חשוב שאני. ע"כ. ופירש"י אדם חשוב שאני, לפי שלמדין הימנו ויש שיעשו אף שלא לקרובים. ע"כ. ומשמע שמלבד לקרובו אסור להשיא עצה לבעל דין כיצד לגבור בדין על בעל דינו. ולפ"ז משמע לכאו' שביאור המשנה באבות (פ"ח מ"א) אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, הוא כפירוש הראשון שכתב הרב עובדיה מברטנורה וז"ל: כעורכי הדיינים, כאותן אנשים שעורכים ומסדרים טענות בעלי הדין לפני הדיינים. שאסור לאדם לגלות דינו לאחד מבעלי הדין לומר לו עשה כך בשביל שתזכה בדינך, ואע"פ שיודע שהדין עמו. פירוש אחר, כעורכי הדיינים, כגדולי הדיינים. ובתלמיד היושב לפני רבו מדבר. שלא יעשה עצמו כגדולי הדיינים לדבר לפני רבו כפוסק את הדין. ומפי אחרים שמעתי אל תעש עצמך כגדולי הדיינים לכוף בעלי דינים שיבואו לפניך לדין. ע"כ.
ב. ומ"מ בפשטות נראה שאין ללמוד מכאן איסור לייעץ בכל גוונא לבעלי דינים ואפי' לבעל דין שאינו יודע היכן יש ראיה הלכתית לצדקת טענותיו או שאינו יודע כיצד להוכיח משטרותיו או ממסמכיו שהצדק עמו. שאיזה סברא יש בזה לאסור, ואדרבה לכאורה מצוה איכא להציל עשוק מיד עושקו, ושמא עי"כ יתנו הדיינים דעתם למקור הלכתי או לפרטים נכונים שלא שתו לבם אליהם ויוציאו הצדק לאור. אלא האיסור לייעץ הוא דוקא באופן שהדין הנכון על פי המציאות שהיתה עד כה הוא עם הבע"ד האחד. ורוצה להשיא עצה לבע"ד שכנגדו שיעשה פעולה כל שהיא אשר תשנה את הדין לטובתו. וכגון הא דרב נחמן שהדין היה עם הבע"ד של קרובתו שהרי רכש מאמה את כתובתה, ועצתו של רב נחמן היתה שתמחל כתובתה לאביה ועל ידי כך ישתנה הדין לטובתה. שעצה כהאי גוונא בודאי שאין ראוי להשיא לבע"ד לפי שגורם להפסיד את מי שעתה הדין עמו.
וע"פ זה אתי שפיר טפי הטעם דשרי להשיא עצה לקרובו משום ומבשרך אל תתעלם. שדווקא להשיא עצה לאחר להפסיד לזה שכנגדו אסור, משום דמאי חזית, אבל בודאי שמותר לאדם לטפל בטובת עצמו במה שמותר ע"פ הדין. וא"כ לקרובו שהכתוב קוראו כבשרו שנא' ומבשרך לא תתעלם, מותר להשיא העצה כלעצמו.
וכן משמע בגמ' כתובות (ב:) קריביה דר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה צריכה רפואה כל יומא (ושם בברייתא: רפואה שיש לה קצבה, מתרפאת מכתובתה. שאין לה קצבה, הרי היא כמזונות). אתו לקמיה דר' יוחנן. אמר להו איזילו קוצו לה מידי לרופא (שיקבל עליו רפואה עולמית בכך וכך. רש"י). אמר ר' יוחנן עשינו עצמנו כעורכי הדיינים. מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר, מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם, ולבסוף סבר אדם חשוב שאני. ע"כ. והרי גם בעובדא זו העצה שהשיא ר' יוחנן היתה לבצע פעולה אשר תשנה את הדין ממי שעתה הצדק עמו, שהצדק יהיה עם זולתו.
ג. אולם בב"ח (חו"מ סי' יז) כתב על עובדא דרב נחמן הנז"ל, שמעינן דבאינו אדם חשוב אין איסור לערוך לפני הדיינים ראיות אחר זכות קרובו. א"נ ללמד לקרובו טענות אמת. ע"כ. ומשמע שסובר שבאינו קרובו אסור לערוך וללמד שום ראיות וטענות לזכותו. וק"ק בסברא שיהא אסור לסייע ללמד האמת למי שאינו יודעה למען יצא הצדק לאור.
ונראה שכדברינו מדוקדק בפירש"י בעובדא דרב נחמן וז"ל: עשינו עצמנו כעורכי הדיינים, כקרוב של בע"ד או אוהבו וכו' כך לימדתי 'עצה זו להפסיד שכנגדו'. ע"כ. הרי להדיא שכל הקפידא הוא משום שע"י העצה הפסיד הצד שכעת הדין עמו. שאם גם לפני העצה אין הדין עמו, אין ע"ז שם הפסד, שהרי הממון אינו שלו.
ד. והנה בפי' המשניות להרמב"ם פי' את המשנה כעורכי הדיינים, "עורכי הדין הם אנשים שלומדים (-שמלמדים) הטענות והדינים עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם. שהם מחברים שאלות ותשובות, כשיאמר הדיין כך, ענה כך. וכשיטעון בעל הדין כך, תהיה תשובתך כך. כאילו הם עורכי הדין ובעלי הדין לפניהם. והזהיר מהדמות להם. רצה לומר, ללמד אחד מבעלי הדין טענה ותועילהו ויאמר לו אמור כך או תכחש על דרך כך וכך. ואע"פ שיודע בו שהוא העשוק ושחברו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת, עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל. ע"כ. ויש להסתפק בכוונתו במש"כ "ואע"פ שיודע בו שהוא העשוק ושחברו טוען עליו שקר וכו'", אם ר"ל שאע"פ שיודע בו שהצדק עמו אסור לייעצו וללמדו דבר, וכדעת הב"ח, או שר"ל שאע"פ שיודע בו שהוא העשוק, אך שאין ביכולתו להוכיח את צדקתו מתוך הטענות האמיתיות, לא ילמדו טענה שאינה נכונה אשר תכריע את הדין לטובתו כפי האמת. ומהלשון "ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו וכו' או תכחש וכו'", משמע קצת שאין כוונתו לטענות ענייניות מתוך אשר קרה, אלא לטענות והכחשות מחודשות. שהרי במה שבאמת לא היה, הוא יכחיש מעצמו ואין צריך שהוא יאמר לו שיכחש.
ונראה שכן מוכח להדיא בהרמב"ם שכתב (פכ"א מסנהדרין הי"א והעתיקו להלכה בש"ע חו"מ סי' יז ס"ט) וז"ל, "ראה דיין זכות לאחד מהם ובעל דין מבקש לאמרו, ואינו יודע לחבר הדברים, או שראהו מצטער להציל עצמו בטענות אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו, או שנשתבש מפני הסכלות, הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם. וצריך להתיישב בדבר זה הרבה שלא יהיה כעורכי הדיינים". ע"כ. וצריך להבין, באיזה סוג זכות מדובר, שאם בזכות הלכתית או ראיה ממסמך או שטר וכדו' שראה הדיין, ורואה שהבע"ד מבקש ואינו מצליח לומר במילים ששם מוכחת צדקתו, א"כ יקשה מאד הרי גם בלא שמיעתו מפי הבע"ד מחוייב הדיין להתחשב בפסק דינו בראיות וזכויות אלה, ומפני מה צריך לסייע לבעל דין שיאמר משום פתח פיך לאלם, ומשמע שיש נפק"מ לפס"ד באמירתו.
ועל כרחך שמדובר בטענת זכות מחודשת אשר כל עוד לא נאמרה נוטה הדין ע"פ הנתונים הקיימים לצד א', ולכשתאמר יתחדש דבר אשר יהפוך את הדין לצד שכנגדו, וכטענת משטה הייתי בך לאחר שהודה לו שחייב לו מעות, שאילולי שיטען משטה הייתי בך יחוייב לשלם (וכדאיתא בברייתא סנהדרין כט. דאי לא טעין לא טענינן ליה, ובשו"ע סי' פא ס"א וס"ג עיי"ש), וכדו' ובכה"ג קאמר הרמב"ם שאם אינו טוען כן אך רואה הדיין שלזה כוונתו ורק שמתקשה להסביר עצמו או שמפני החימה והכעס נסתלקה ממנו הטענה או נשתבש מפני הסכלות, מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום פתח פיך לאלם. וסיים שצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים. והרי מוכח דעת הרמב"ם שהאיסור בעורכי הדיינים הוא ללמד טענה מחודשת המהפכת הדין (אפילו באופן שיודע שמסיבות אחרות הצדק עם בעל דין זה וכמש"כ בפי' המשניות הנ"ל), אבל אין איסור ללמד מי שאינו חכם דיו או שאינו מבין בדינים כיצד מוכח כדבריו מתוך השטרות והראיות, ומהיכן מוכח בהלכה שהצדק עמו. ומה שסיים שצריך להתיישב בדבר זה הרבה כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים, ר"ל שלא ילמד מדברי הדיין לומר טענה שאינה נכונה, על ידי שמבין מדבריו שאם יאמר כן יזכה בדין. ואתי שפיר דבריו בהלכות עם דבריו בפי' המשניות.
אמנם בפי' רבינו יונה על המשנה כתב בשם הרמב"ם שפי' אל תעש עצמך כעורכי הדיינים כאדם שמסדר לבע"ד טענותיו ועורך לפניו הדינים ומגלה ליחיד דינו, שאינו ראוי לעשות כן כי יחשדוהו וידברו עליו רע וכההוא מעשה דר' יוחנן במסכת כתובות (נב:) דמעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני ע"כ. ונראה שמפרש אדם חשוב שאני לפי שחושדים בו ומדברים עליו רע. וצריך להבין, אטו כולי עלמא אנשים חשובים הם, ואפשר שמפרש ש"אל תעש עצמך" הוא הוראה לדיין שלא יהיה כעורכי הדיינים לייעץ לבעל דין אע"פ שמתדיין עם חברו בפני בית דין אחר, וכהא דר' יוחנן. ואע"פ שאינו מסייעו בטענות האסורות מ"מ ימנע עצמו מפני החשד והדיבורים. וכעין זה פירש רש"י ז"ל להדיא שם במשנה דבדיין מיירי, אלא שפירש שהוא הדיין שמתדיינים לפניו. וז"ל, כעורכי הדיינים כאדם זה שאינו דיין ומעריך ומסדר לבעל דין וכו', שלא תגלה ליחיד את דינו. כיצד אם באו לפניך שנים לדין וטענו טענותיהם, כשתברר הדין להיכן הוא נוטה, אל תגלה ליחיד את דינו לומר לו אחריך הדין, אלא לשניהם ביחד פתח להן את הדין לחייב את החייב ולזכות את הזכאי. ולא תעשה את עצמך כערכאות של כותים שלהם מנהג לגלות הדין ליחיד מפני שוחד. ע"כ. ונראה שדייקו כן מסיפא דמתניתין שהרי לאותו שהורה לו התנא אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, המשיך ואמר וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך וכו', ומדסיפא בדיין רישא נמי בדיין.
אבל בפי' המשניות שלפנינו משמע שהרמב"ם לאו בדיין מיירי. ומ"מ בניד"ד דמיירי בטוען רבני שאינו דיין, גם לפי' זה (וכן לפי' רבינו יונה עצמו שם יעויי"ש) מותר הוא לייעץ ולסייע לבע"ד כיצד להוכיח את טענותיו מראיות עובדתיות ומהוכחות הלכתיות נכונות.
ה. ובחפשי בזה מצאתי בפי' הגאון מהר"ם שי"ף ז"ל בעובדא דרב נחמן (כתובות פה:) שכתב להדיא כדברינו וז"ל, אף שמפשטא נראה שרב נחמן לא היה דיין, אפילו הכי לא הוה ליה ליתן עצה כזה שמפסיד ללקוחות הרבה (ר"ל שמפסיד הרבה ללקוחות וק"ל) ע"י ערמה. ע"כ. הרי שסובר שכל האיסור הוא מפני שנותן עצה להפסיד את הבע"ד אשר עתה הדין מוכרע לצידו.
גם התויו"ט בפי' המשנה באבות העתיק דברי המדרש שמואל בשם הר"ר מתתיה היצהרי וז"ל, לא סלקא דעתך שיטעון לבעל דין דברי אוון ומרמה, שאלה הם רשעים גמורים, אלא אפי' דברי אמת וישתנה הדין בעבור מה שיעשה כההיא דפרק נערה שנתפתתה (נב:) בדין רפואה שאין לה קצבה שהיא כמזונות ונפרעין מנכסי הבעל, ויעץ להם ר' יוחנן קוצו לה מידי לרפואה כדי שיהיה דבר שיש לה קצבה. ע"כ. וכתב התויו"ט על דבריו, ויצא לי מזה פירוש דברי הרב ברטנורא שכתב "ולומר לו עשה כך", והוה ליה למימר "תהא טוען כך" כדברי הרמב"ם אלא שדעתי דלהשיאו עצה לעשות מעשה כההוא דר' יוחנן, וכן עוד לרב נחמן בפרק הכותב (פו:) שהשיא עצה למחול לכתובתה. אבל ללמדו סדור דבריו וטענותיו כל שאין בו שקר אפשר דלהר"ב אין להתחסד ולהשמט מזה. וסיים, אבל ודאי דלהרמב"ם אינו כן אלא דאף סדור דברים בעלמא אסור. עכ"ל התויו"ט. והנה מה שדקדק מלשון הרמב"ם "תהא טוען כך" שאף סדור הדברים אסור ללמדו, לכאו' יש לדחות שלשון טענה שייך גם היכא שטוען טענה חדשה המהפכת הדין כטענת משטה אני בך וכדו' וכנ"ל. ומה גם שהרמב"ם כתב פירושו למשניות בשפה הערבית ואי אפשר לדקדק מלשון המתרגמים, ובגירסאות פיהמ"ש להרמב"ם שלפנינו אין הלשון בדיוק כך, ואדרבה מכל ריהטא דלישנא שאסר "ללמדו" טענה שתועילהו, משמע שלאו בסידור הדברים מיירי אלא בלימוד טענה מחודשת. וכבר נתבאר שע"פ הפי' שכתב רבינו יונה בשם הרמב"ם בודאי שאין איסור אם אינו מלמדו טענה מחודשת המהפכת הדין מאותו שעתה ע"פ הנתונים הקיימים הדין עמו, אל זולתו. ועכ"פ לאחר שבמשנה תורה מוכח בפשטות שדעתו ז"ל להתיר בכה"ג וכמשנ"ת, הרי כלל בידינו שאפי' היכא שדבריו בפיהמ"ש סותרים להדיא דבריו שבמשנה תורה נקטינן כמש"כ במשנה תורה שהוא בתראה וגם בא לפסוק ההלכה. וכל שכן בניד"ד וכאמור.
ו. והנה בשלטי הגיבורים (כתובות פה: סוף אות א) כתב בשם ריא"ז שמותר להשיא עצה ליורש (כגוונא דקריבתיה דרב נחמן) למחול אם יגיע ליורש שום הנאה במחילה זו ובלבד שלא יהא המייעץ הזה מן הדיינים. שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות. ע"כ. ומבואר שסובר שאפי' טענה מחודשת שהיא תחבולה להפסיד את אותו שעתה הדין עמו, וכהא דרב נחמן, מותר למי שאינו דיין ללמדו. ובש"ך סי' סו (אות פב) העתיק לשונו להלכה. וסיים, והוא ממשמעות הש"ס שם בעובדא דקריבתיה דרב נחמן. ע"כ. ולכאו' קשה שמשמעות הגמ' שם להיפך, שדוקא לקרובו מותר להשיא עצה כזו וכשם שנהג רב נחמן משום ומבשרך אל תתעלם ורק התחרט משום שאדם חשוב שאני לפי שיבואו ללמוד ממנו להשיא עצה כעין זו אף למי שאינם קרובים, וכמו שפירשו שם רש"י והר"ן ועוד. ומבואר שלמי שאינו קרובו אסור. ואם משום שרב נחמן היה דיין כידוע מכ"מ בש"ס (שבועות ל. רב עולא הוה ליה דינה קמיה דרב נחמן. ושם ע"ב דביתהו דרב הונא הוה ליה דינא קמיה דר"נ. ובסנהדרין לא. ההוא ינוקא דתבעוהו לדינא קמיה דר"נ. ועוד.) הרי עכ"פ לא היה דיין בדבר כדמשמע שם בגמ' שלא לפניו בא הדין. ונראה שמש"כ הריא"ז ובלבד שלא יהא המייעץ הזה "מן הדיינים" אין כוונתו לדיינים הדנים בדין זה דוקא, אלא כל שמשמש בתפקיד דיין אסור לו ללמד טענות ותחבולות. וצ"ל שמפרש כפי' רבינו יונה בשם הרמב"ם שאל תעש עצמך כעורכי הדיינים, אדיין דווקא קאי, ואדם חשוב שאני דקאמר בכתובות נב: ופה: היינו שלפי שהדיין אדם חשוב מדברים עליו רע על שהשיא עצה לקרוביו (אמנם אין זה כפי' רבינו יונה בשם הרמב"ם וכפי' רש"י ממש, שהם פירשו האיסור רק בדיין שדן באותו הדין). ובספר שער המשפט (סי' יז סק"ה והביאו הפתחי תשובה בקצרה שם ס"ק ט"ו) כתב על דברי הש"ג, ולא ידעתי מנא ליה לחלק בהכי דמפשטא דמתניתין דאבות דקתני אל תעש עצמך כעורכי הדיינים משמע דאף שהוא אינו דיין בדבר לא יעשה את עצמו כעורכי הדיינים וכן משמע מדברי התיו"ט שם והב"ח דאף לאיש אחר אסור. ואפשר דאף הש"ג לא התיר אלא לגבי יורשים וכמש"כ בתשובת מהרש"ל סי' כד דמצוה להפך בזכות אלמנה ויתומים אף למי שאינו דיין בדבר עיי"ש. אך מ"מ מלישנא דהש"ס בעובדא דקריבתיה דרב נחמן משמע שלא היה דיין בדבר ואפ"ה אמר עשינו עצמינו כעורכי הדיינים. ואפשר דהש"ג מיירי בקרוב להבע"ד ואפ"ה אם היה דיין בדבר אסור ודוחק וצ"ע. עכ"ל. ולפי מה שנתבאר אתי שפיר כל טענותיו. שאת המשנה באבות מפרש כרי"ו בשם הרמב"ם ורש"י דמיירי בדיין ורק שמרחיב האיסור לכל דיין אע"פ שאינו דיין בדבר. לפי שכל שיושב על כס המשפט מדברים עליו רע על שהשיא עצה לקרוביו. ומה שהקשה מעובדא דקריבתיה דר"נ שמשמע שלא היה דיין בדבר, אה"נ, שדעתו לאסור בכל דיין ואפי' אינו דיין בדבר.
ז. ולכאו' היה נראה, שכיון שרבינו יונה והרמב"ם ע"פ המובא ברבינו יונה וריא"ז מפרשים המשנה אל תעש עצמך כעורכי הדיינים שבדיין מיירי (ורק נחלקו אם מיירי גם בדיין שאינו דן באותו דין ודברים) וכפשטות המשנה דהמשכה מיירי בדיין, וגם הרמב"ם (פכ"א מסנהדרין הי"א) והש"ע (סי' יז ס"ט) כשכתבו דין זה שלא יהיה כעורכי הדיינים לא כתבוהו אלא בדיין [ואף לגרסת פיהמ"ש להרמב"ם אפשר שפירש דברי המשנה בדיין וכפשט המשנה], א"כ לכאו' נמצא שלכל הראשונים כמלאכים הללו אין איסור למי שאינו דיין לייעץ ולסייע ואפי' ללמד תחבולות (-אמת, וכהא דרב נחמן ור' יוחנן) לכל אדם כיצד להפך הדין לטובתו.
אולם באמת לדינא נראה שמאחר ורק לרבינו יונה בדברי הרמב"ם שפי' טעם הגמ' בכתובות (נב: ופה:) 'אדם חשוב שאני' לפי שהוא אדם חשוב חושדין בו ומדברין עליו רע, אם כן האיסור ללמד עצה להפך הדין לצד שכנגדו אינו אלא בדיין, אך לפירש"י והר"ן שם שלפי שהוא אדם חשוב יבואו ללמוד ממנו לייעץ עצות כאלה גם למי שאינו קרובם, הרי הדין שגם למי שאינו דיין אסור ללמד טענות מחודשות את מי שאינו קרובו, והרי אפשר שגם רבינו יונה (שפירש "כעורכי" לשון ארכי, ראש הדיינים עיי"ש) והברטנורא בפירושיו האחרים והרמב"ם לגרסאות ספרים דידן בפיהמ"ש, מפרשים כן. וא"כ הוא הרי נמצא שבין מי שהוא דיין ובין מי שאינו דיין אסור לייעץ לבע"ד עצה אשר תפסיד את הצד שכנגדו אשר עתה הדין עמו, וכפי שהסברא נוטה לאסור גם במי שאינו דיין דמאי חזית דדמא דהאי סומק טפי להפסיד את שכנגדו וכמש"כ המהר"ם שי"ף הנ"ל, א"כ מסתבר שלמעשה אין להקל בזה, אם לא שהוא קרובו והמייעץ אינו אדם חשוב.
ושוב מצאתי בשיטמ"ק כתובות (נב:) שכתב בשם רבינו שרירא גאון ורב האי גאון בתשובה וז"ל: וששאלת אמאי אמר ר' יוחנן הכי והלא ראש ישיבה הוא וכל הדינין על פיו נפסקין, כיון דדינא כרשב"ג באלמנה אם צריכה רפואה שיש לה קצבה, מתרפאת מכתובתה, והני לא קריב להו לדינא ולא דן ר' יוחנן ביניהם, ואי שתיק ולא אמר להו מידי הוה שקלא מנכסי המת להתרפא בהד' מזונות. ומשום דאגמרינן מילתא דא, חסרוה דתהוי רפואתה מכתובתה, נתחדש דכי הא מילתא דאגמרינן טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה, מעשה עורכי הדיינין הוא, ותנן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. ולאו דינא הוא דדן ר' יוחנן ביניהון ומעיקרא לא איכוון ר' יוחנן למעבד מאי דמתחרט מיניה וליהוי כעורכי הדיינין אלא סבר ומבשרך אל תתעלם, הני קריביה כיון דאית להו אורחא לארווחינון לא ליעלם. לבסוף איחרט ודמיא מעשה כעורכי הדיינין ודומיא מעשה דרב נחמן וכו' עכ"ל. והרי להדיא שלא היה ר"י דיין בדבר ואפ"ה כתבו רב האי ורב שרירא גאון שאסור להשיא עצה לזה לחסר זה שכנגדו. אמנם עדיין יד הדוחה נטויה לומר דשמא מפני שעכ"פ ר' יוחנן היה דיין משו"ה כתבו לאסור וסוברים כדעת ריא"ז שהביא שלטי הגבורים הנ"ל שאע"פ שאינו דיין בדבר, כל שהוא דיין אסור לייעץ לבע"ד מפני שמדברים עליו רע. אולם מלשון הריטב"א שם משמע בפשיטות שגם מי שאינו דיין כלל אסור להשיא עצה לחסר לזה שכנגדו וז"ל הריטב"א (ע"פ המובא בשטמ"ק ונדפס בחי' הריטב"א הוצאת מכון הרב קוק. ובחי' הריטב"א הישנים נמצא בחסר ובשינוי לשון מעט), גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך וכו' אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשירה הות, בגין כך גלי לה. אמר ר' מתנא בגיל דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא. וכתב בעל העיטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב, אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה. אבל אי לא מסדר טענתיה אלא דינא הוא דמחוי ליה, מצי מחוי ליה. והא דגמ' דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ וכו' ומשום הכי אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו. א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב. ושמעינן מיניה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"פ דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה. והוא דלא ליגמריה שיקרא. עכ"ל.
ח. טרם אכלה לדבר אוסיף כי הנה בתיו"ט על המשנה באבות הנ"ל כתב וז"ל הר"ר יונה הובא במדרש שמואל לא דיבר כאן במלמד טענות של שקר לחבירו, כי אדם כזה הוא רשע ועבירה גדולה היא זו. 'והכא במילי דחסידותא עסקינן'. אלא במי שמסדר וכו' ואמר 'שאין ראוי לעשות כן' כי יחשדוהו. ע"כ. וברבנו יונה שלפנינו ליתיה ללשון הכא במילי דחסידותא עסקינן, אבל מסיים שאינו ראוי לעשות כן. ומשמע דאיסורא ליכא. אולם ברמב"ם בפיהמ"ש כתב "והזהירם מהדמות להם וכו' ואע"פ שידע בו שהוא עשוק וכו' עם כל זה 'אין מותר לו' שילך וילמדהו טענה וכו'". והרי שסובר דאיסורא נמי איכא. וכן כתב להדיא הריטב"א הנ"ל בשם בעל העיטור "מהא ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב, 'אסור' לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא כטענתיה". וכן נראה מפירש"י והר"ן שפירשו אדם חשוב שאני, לפי שלמדין הימנו ויש שיעשו כן אף שלא לקרובים. ובשלמא אם נאמר שבאינם קרובים איסור הוא, משו"ה יש לאדם חשוב להימנע מלייעץ לקרובו אע"פ שהכתוב אומר ומבשרך אל תתעלם, לפי שילמדו ממנו לעשות כן אף למי שאינם קרובים ויעברו איסור. אבל אי רק מילתא דחסידותא הוא, אטו עליו להימנע מלקיים ומבשרך אל תתעלם רק כדי שאחרים לא יעברו על מילתא דחסידותא. ובפרט שאינו ודאי שאחרים ילמדו ממנו לעשות כן. וכן נראה ממה שכתבו הרמב"ם (פכ"א מסנהדרין הי"א) והש"ע (חו"מ סי' יז ס"ט) 'וצריך להתיישב בדבר זה הרבה' שלא יהיה כעורכי הדיינים. והוא לשון השייך יותר באיסורא.
העולה מן האמור:
א. מותר לטוען רבני לייעץ ולסייע לבעל דין, ובלבד שהסיוע הינו אך ורק בעריכת טענותיו וראיותיו העובדתיות וההלכתיות.
ב. אבל אם ע"פ הנתונים העכשוויים הדין עם הצד שכנגדו, אסור לייעצו לנקוט במהלך אשר ייהפך את הדין לצידו (אע"פ שאם יבצע הבעל דין מעצמו ומדעתו את אותו מהלך אין בו שום רמאות והוא תקף מבחינה הלכתית. עי' דוגמאות בכתובות נב: ופה:) שהרי מפסיד את זולתו.
ג. ואולם, אם הבעל דין הינו קרובו של המייעץ, הרי הכתוב בישעיה (נח, ז) אומר "ומבשרך אל תתעלם". ולפיכך, כשם שמותר לבצע פעולה כנ"ל לטובת עצמו, כן מותר לייעצה לקרובו. ואם המייעץ אדם חשוב שכאשר יוודע שהשיא עצה זו, יבואו ללמוד ממנו ולהשיא עצות דומות אף לשאינם קרובים, אסור הוא להשיא עצה זו אף לקרובו.