אור ברסלב
נזר כהן חלק אבן העזר › סימן ג

נזר כהן

חלק אבן העזר · סימן ג

סימן ב

אם בשעת הדחק אפשר לסדר חו"ק בכתובה שהיא כמנהג האשכנזים לחתן ספרדי, ואם יש להקפיד על השבעת החתן כמנהג הספרדים.

בס"ד. ביתר ת"ו. י"א חשוון תשס"ח לפ"ק.

לכבוד היקר והנעלה ה"ה וכו'

בדבר שאלתו שעומד להינשא עב"ג והכלה כבת בית אצל בית האדמו"ר מ... שליט"א אשר הוא מורה ורבה לכל דבר, ועז חפצה שהוא יסדר החו"ק. והנה עתה הוברר לו שהאדמו"ר מתכוון לסדר החו"ק בכתובה שהיא כמנהג אשכנז וכבו' שוחח עמו בזה וסירב בתוקף לשנות ממנהגו לסדר חו"ק בכתובה שהיא כמנהג אשכנז, על אף שהחתן ספרדי. ונפשו בשאלתו עד כמה עליו לעמוד על הדבר שהכתובה תהיה כמנהג הספרדים, ואם יש דרך לצאת מהמיצר שנקלע אליו מבלי לפגוע בכבוד האדמו"ר ומבלי לגרום לעצבות וקפידא מצד הכלה.

תשובה: הנה עיקר הבדלי הכתובות בין מנהג ספרד למנהג אשכנז הוא בב' דברים. הא' הוא במילים דחזי ליכי שמנהג אשכנז להוסיף מילת ‘מדאורייתא', והב' הוא השבועה שמשביעים את החתן למנהג הספרדים לאחר הקנין ואומרים וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום וכו' לקיים את כל הכתוב עליו וכו'. ונברר בע"ה כל אחד מהם אם במקום דוחק כה"ג אפשר לספרדי לנהוג כמנהג אשכנז.

א. בגמ' כתובות (י.) אמר רב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. וכעין זה איתא בגמ' יבמות (פט.) שהכתובה אינה אלא תקנת חכמים. דקאמר התם מאי טעמא תקינו לה רבנן כתובה, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ומבואר שם דה"מ לחכמים אבל לרבן שמעון בן גמליאל כתובת אשה מדאורייתא. מדסבירא ליה במשנה (כתובות קי:) נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות קפוטקיא. ופירש רש"י שהן ‘גדולות ושוקלות יותר משל ארץ ישראל'. והיינו משום דכתובה דאורייתא. ולחכמים שם במשנה נותן לה ממעות א"י לפי שכתובה מדרבנן ומקולי כתובה שנו כאן כמבואר הטעם שם בגמ' (קי:). ובתוס' (כתובות י. ד"ה אמר) הקשו מהא דרב נחמן אמר שמואל חכמים תקנו וכו' ומהא דיבמות דכתובה דרבנן, על מה שנהגו לכתוב בכתובה כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא. ואומר רבנו תם דסמכינן ארשב"ג דמתניתין דסבר כתובה דאורייתא וקיי"ל כרשב"ג במשנתנו. ועוד אומר ר"י דלא קיי"ל כרב נחמן דאשכחנא רב אשי דהוא בתראה דפליג עליה כדמתרץ לקמן וכו' וכן פירש רבנו יצחק בן רבנו מאיר דרב אשי פליג אדרב נחמן. והא דאמרינן בהאשה רבה (יבמות פט.) מאי טעמא תקינו רבנן כתובה, היכא דתקינו כגון באלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הכא נמי תקינו שלא יהא לה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה. עכת"ד התוס'. וכן כתב הרא"ש לתמוה על מה שנהגו באשכנז וצרפת לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא והביא מה שהשיב ר"ת דסמכינן ארשב"ג ושאע"ג דהלכתא כרב נחמן בדיני, קיי"ל כרב אשי דהוא בתראה. אבל רבנו חננאל פירש דקיי"ל כרב נחמן דכתובה מדרבנן ואע"פ שאמרו בכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו הכא לית הלכתא כוותיה דאמרינן בפרק בתרא (קי.) לאפוקי מדרשב"ג. והרא"ש שם דן בדבר וסיים וז"ל כל הגאונים הסכימו דכתובת אשה מדרבנן.

וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה מדרבנן, וחכמים תקנו חמישים כסף מדאורייתא, פירוש משקלים האמורים בתורה, משום שלא תהא קלה עליו להוציאה, ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות. משום הכי נהיגי למיכתב דחזו ליכי מדאורייתא, שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא חמישים סלע מדינה. ודברים של טעם הם. והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד. עכ"ל. וכדעת ר"ח והגאונים כתב הרי"ד בספר המכריע (סי' מב) וז"ל מילתא פסיקתא היא לכל חכמי בבל דכתובה מדרבנן היא ולא מספקא לשום איניש דאית ליה מששא ולית מנהון אדם מעולם דסמכא מאן דאמר כתובה מדאורייתא וכו' ומגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא. עכת"ד. וכן כתב הרי"ף בסוף כתובות שכתובת אשה אינה אלא מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם (פ"י מאישות ה"ז) וז"ל וחכמים הם שתקנו כתובה לאשה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. וכן דעת הרמב"ן בחי' לכתובות (קי: ועי' חלקת מחוקק סי' סו ס"ק כד) וכן כתב הר"ן (סוף כתובות) וז"ל ולעניין הלכה קיי"ל כרבנן דכתובת אשה מדבריהם וכו' דסוגיא דכולי תלמודא הכי. ע"כ עיי"ש. וכן פסק מרן הש"ע (סי' סו ס"ו) וז"ל כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה ושל זו וזו כסף מדינה. ע"כ. והרמ"א בהגהה שם כתב וכל זה לדעת קצת הפוסקים שסבירא להו שכתובת בתולה אינה אלא זוזי דרבנן וכו', אבל לדעת יש פוסקים מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא. וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזי ליכי מדאורייתא וי"א דכותבין דחזי ליכי סתמא. והמנהג לכתוב לבתולה דחזי ליכי מדאורייתא אבל לא לאלמנה. וכל זה במקום שאין מנהג. אבל במקום שיש מנהג מה שגובין הולכים אחר המנהג. ע"כ עיקר לשונו. הרי לנו שלספרדים ויוצאי עדות המזרח אין לכתוב בכתובה מילת ‘דאורייתא' אלא רק דחזו ליכי. וכן העלה מרן הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (אהע"ז סי' יב) שמה שראה שנהגו בפתח תקוה לכתוב בכל הכתובות מילת ‘מדאורייתא' בין לאשכנזים ובין לספרדים, אינו נכון לעשות כן. אלא יכתבו לספרדים ‘דחזו ליכי' בלבד. והכותב דחזו ליכי ‘מדרבנן' לא הפסיד.

ב. אך אם הוא רק לכתחילה אבל בעת הצורך כדהכא שהכלה דורשת שרבה יסדר קידושיה והוא מתנה הסידור חו"ק בכך שהכל יהיה כמנהגו, אם ליכא קפידא בכתיבת מילת ‘מדאורייתא', הנה לפמש"כ הרא"ש בשם יש מפרשים שגם לנוסח דחזו ליכי ‘מדאורייתא' א"ש דכתובת אשה מדרבנן, לפי שחכמים תקנו חמישים כסף משקלים האמורים בתורה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, וכתב ע"ז הרא"ש שדברים של טעם הם, י"ל דאין קפידא כ"כ בכתיבת מילת ‘מדאורייתא' גם לחתן ספרדי. וכעין זה כתב הריטב"א (כתובות י.) בשם הרב פנחס הלוי שאף אם כתב ‘מדאורייתא' אין הכתובה נפסלת בכך משום "דמסתמא לא נתכוון להשהותה בלא כתובה אלא ליפות את כוחה קאמר שתגבה ממנו כסף מאתן דחזו לה מדאורייתא כדין אונס ומפתה דהיינו מאתן זוזי מן העידית". וכ"כ בשיטה מקובצת (שם) בשם רבנו יונה שמה שכותב ‘מדאורייתא' תנאי הוא שמתנה על עצמו שרוצה להוסיף ולתת לה כתובתה מכסף של תורה. וכ"כ בארחות חיים (הל' כתובות) בשם הראב"ד.

אולם לדעת ספר המכריע הנזכר לעיל יש להקפיד שלא לכתוב מילת ‘מדאורייתא' בכתובה. שכתב וז"ל ‘ומגונה מאד אצלנו מאן דכתב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא'. והוסיף עוד וקמאי דילכון מן בני ארץ ישראל נקטיה להאי מילתא ואתון השתא כל מעשיכם במנהגות שלנו ותלמוד שלנו, הכין מיבעי לכון למיעבד ולסלוקי מן כתובותכון דוכרין ‘דאורייתא', אלא כתובו ‘דחזי ליכי' סתם. עכ"ל. ולדעת הריטב"א (כתובות י.) אפשר שהכתובה נפסלת בכך שכתב וז"ל "הלכך ראוי לכתוב בנוסח הכתובה ‘דחזו ליכי מדרבנן', אי נמי ‘דחזו ליכי' בלחוד. ואם כתב ‘דחזו ליכי מדאורייתא' אפשר לומר דלית לה כתובה כלל". ע"כ. וכן משמע דעת הרמב"ן והר"ן בחידושיהם שם.

ובאמת שאפילו למנהג האשכנזים שנהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא, אינו לעיכובא אם לא כתב מילת ‘מדאורייתא', וכתובה שכתוב בה רק ‘דחזו ליכי' ללא מילת ‘מדאורייתא' כשרה גם לחתן אשכנזי, לפי שאינו כותב דחזו ליכי מדרבנן, אלא לשון שמשמעה נכון בין לדעת הפוסקים דכתובה מדרבנן ובין לדעת הפוסקים דכתובה דאורייתא. וכמו שכתב לנכון הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן שליט"א בספרו כתובה כהלכתה (שביבי אש סי' יח אות יא) דאליבא דכ"ע בדיעבד אם לא כתבו בכתובת בתולה תיבת ‘מדאורייתא' אין כל חשש בדבר אפילו לבני אשכנז ההולכים בעקבות רבנו הרמ"א, דלכו"ע אין הזכרת מילה זו מעכבת ואין כל נפקותא אי כתבינן הכי או לאו. עכ"ד (עיי"ש מה שדן אם בכה"ג רמי עליה רק תשלומי כסף מדינה). וכיון שלאשכנזים אינו לעיכובא אם אינו כותב מילת ‘מדאורייתא', ולספרדים שנהגו שלא לכותבה יש חשש פסול בכתובה שכתוב בה מילת ‘מדאורייתא', לא ידעתי על מה הסער הגדול הזה שמקפיד האדמו"ר שליט"א שלא לקדש חתן ספרדי אלא בכתובה אשכנזית. ומ"מ על החתן מוטל להקפיד על כך שבכתובתו לא תהיה מילת ‘מדאורייתא', שלא יהיה ח"ו בכלל חשש השוהה עם אשתו בלא כתובה. ונראה שאם בסופו של דבר זו תהא כתובתו, יש ללמדו שלאחר החופה ועכ"פ קודם שילכו החתן והכלה לביתם יכינו כתובה אחרת הכתובה כדעת מרן הש"ע ז"ל ויחתמו עליה עדי הכתובה ויבטלו כתובתם הראשונה.

ג. גם לעניין מה שנהגו הספרדים ועדות המזרח בעת קריאת הכתובה להשביע את החתן בתקיעת כף לקיים את הכתוב עליו, אין הדבר פשוט לבטל המנהג. שהנה בספר נוה שלום (דיני אישות ס"ב) להגאון רבי שלום חזן שהיה אב"ד אלכסנדריה שבמצרים כתב "המנהג פה להשביע החתן בשעת הנישואין שלא ישא אשה אחרת על אשתו אא"כ שהתה עשר שנים ולא ילדה. ומנהג זה קדום הוא בארץ מצרים מזמן הרמב"ם ז"ל כמבואר בתשובת הרמב"ם הובאה בספר לב שמח". ואף שמש"כ שמבואר בתשובת הרמב"ם שנהגו בזמנו להשביע לאו מילתא פסיקתא היא, שהנה ז"ל הרמב"ם בתשובה (כת"י תשובה רכב) המובאת בספר לב שמח (יו"ד סי' ב) שאלה, אדם נשא אשה והתנה על עצמו בכתובה התנאים הידועים בארץ מצרים שלא ישא אחרת עליה וכו' ונפלה לפני יבמה וכו'. עכ"ל. והלב שמח פירש דבריו שכוונתו לשבועה משום שיש לסמוך "על נוהג שבעולם שתנאי כתובה שבועה יש בהם". ובאמת שאין הכרח מדברי הרמב"ם לכך ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע שבזמנו לא נהגו להישבע שא"כ היה לו להזכיר שהבעל נשבע שלא ישא אחרת עליה ולא לומר שמחוייב רק מצד שהתנה על עצמו בכתובה. וכן מבואר שפירש המהרי"ק דברי הרמב"ם והביאו הלב שמח שם אלא שכתב לחלוק על דבריו. ומ"מ זה ודאי שהוא מנהג קדום זה כמה מאות שנים וכמש"כ הרדב"ז בתשובה (ח"ד סי' רצב) שנהגו עתה להשביע את החתן על כל תנאי הכתובה. וכן הוא בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' ז) והמהרי"ט (ח"א סי' ס וסי' קיח). וכן כתב המהרשד"ם (יו"ד סי' כז) שהיו נשבעין בשבועה חמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ועל דעת ג' רבנים מפורסמים לקיים את כל הכתוב לעיל. וכן העידו המהר"ם אלשיך (סי' עח) ומהר"ם חגיז (בשתי הלחם סי' כח) והמחנה אפרים (סי' א) והחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח אות מח) וארץ החיים (סתהון אהע"ז סי' א ועיי"ש שכתב כן בשם כמה גדולים) והחקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פז) והגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"א סי' ו). וע"ע בספר משפטי עוזיאל (ח"ב אבה"ז סי' פא אות ב) והו"ד בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב).

אמנם מדברי מרן הש"ע משמע שבמקומו לא נהגו להשביע את החתן בשעת החופה שלא ישא אשה על אשתו. שהרי כתב (אהע"ז סי' א סי"א) "טוב לתקן בחרמות ובנידויים שלא לישא אשה על אשתו". ומקורו במש"כ הרא"ש בתשובה (כלל מג אות ז). ואם היו נוהגים בזמנו להשביע ע"ז בזמן החופה לא היה צריך לומר שטוב לתקן תקנה זו. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב) דחק עצמו לומר שרק העתיק לשון הרא"ש. ואינו נראה שהלא מה שאין בו צורך למעשה לא העתיקו והכא בכלל מאתיים (דשבועת הכתובה) מנה (דתקנת הרא"ש). אמנם בש"ע אהע"ז לאחר סי' קסט כתב ‘סדר חליצה בקצרה' וסביבו חונה פירוש בשם ‘פירוש סדר החליצה' ושם (ס"ק מו) איתא בזה"ל "ובזמן הזה אע"ג דליכא חרם דרבנו גרשום שהרי לא גזר אלא עד סוף האלף החמישי, מ"מ כל אדם משביעין אותו בעת הנישואין שלא ישא אשה על אשתו". ומצינו בב"ח (סי' קסט ד"ה ויקבעו מקום) שכתב "כתב הבית יוסף בפירוש סדר החליצה סעיף יב ודע שכתוב בקונטרסים וכו'." הרי דפשיטא ליה שאת ‘פירוש סדר החליצה' כתב מרן הש"ע ולא רק את ‘סדר חליצה בקצרה'. ולפ"ז נמצא שמרן הש"ע כתב שמשביעין בזה"ז כל אדם שלא ישא אשה על אשתו. אבל באמת אין הדבר ברור אצל כל הפוסקים שפירוש זה נכתב ע"י מרן הש"ע. שהנה בשי למורא (אהע"ז סי' א ס"י) כתב "עי' לקמן בסדר החליצה בבית שמואל ס"ק מו שכתב דכל אדם משביעין אותו בשעת הנישואין שלא ישא אשה על אשתו. ולא ידעתי היכן מצא זאת וגם המנהג אינו כן". ומבואר שהבין שאת סדר החליצה כתב הבית שמואל ולא מרן הש"ע. ובאמת שכבר נתחבטו בזה האחרונים מיהו שכתב הפירוש שסביב סדר החליצה אם הוא הש"ע או הבית שמואל ויש פנים לכאן ולכאן ואפשר שאינו אלא חכם שלישי. עי' לבוש בפירוש סדר החליצה ומרן החבי"ב בכנסת הגדולה (סי' קסט הגה' הטור ס"ק עה) והגרעק"א בהגהותיו (סדר החליצה ס"ק א). וע"ע במש"כ הגר"מ מזוז שליט"א בירחון אור תורה שנה א (עמ' תפג) ושנה יא (עמ' רלא).

ובאמת גם בדורות האחרונים עדיין לא פשט מנהג זה בכל קהילות הספרדים ועדות המזרח וכמו שהעיד בגודלו הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ג (אהע"ז סי' כח) וז"ל "אין נשבעין פה עירנו שלא לישא אשה אחרת כמנהג ארץ ישראל". ובשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"א (סי' פט) כתב שבהרבה מקומות במרוקו נהגו להשביע. ומבואר מדבריו שלא פשט המנהג בכל המקומות שם. גם בודאי שבכל מקום מהמקומות שבארצות המזרח וארץ תימן שהיו נושאים שתי נשים עד דורנו אנו, פשוט שלא נשבעו בעת החופה שלא לשאת אשה אחרת. אמנם אפשר שבכל המקומות הללו נהגו להישבע על קיום הכתובה ורק שלא כתבו בכתובה התחייבות זו שלא לישא שתי נשים וממילא לא נשבעו על כך וצ"ב. גם מהרבה פוסקים שהביאם השדי חמד (ח"ז מערכת גירושין סי' ב אות ה) ומהם הכנה"ג (סי א הגב"י אות כג) והראש משביר (ח"ב סי' סט) ועוד שכתבו לדון אם חרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים חמור מהחרם שהחרים שלא לגרש אשה בע"כ עיי"ש, מוכח שבמקומם לא נהגו להישבע בשעת הכתובה שלא לשאת שתי נשים. ושו"ר בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות ג) שקיבץ כעמיר גורנה מנהגי המקומות בזה על פי כתובות ישנות.

והן אמת שיש המפקפקים בעצם המנהג שנהגו להשביע את החתן לקיים את כל האמור בכתובה, שהיאך לא חששו להכשילו בשבועה דאורייתא אם לא יעמוד באחד מפרטי התחייבויותיו בכתובה שמתחייב לפרנס ולזון ולכסות וכו'. ובפרט שדבר מצוי הוא שמאחר צרכיה מתוך אי שימת לב או דוחק הפרנסה וכדומה. והגר"מ מזוז שליט"א כתב (אור תורה שנה כב עמ' שו, ושנה כג עמ' לב) שנוהג למחוק את מילות השבועה שבכתובה ועושה על זה קיום למטה וכתב כמה טעמים לזה. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות ז) הביא שכן גם דעת הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג שליט"א והרה"ג שריה דבילצקי שליט"א שיש לבטל מנהג זה. ואחהמ"ר יש לתמוה על דבריהם דאטו בדורות הקודמים לא היה לחוש לכל זה והיאך לא חששו כל גדולי הדורות הנ"ל שמא נכשילנו בשבועה דאורייתא. ונראה טעם גדולי הדורות שלא חששו לזה שבודאי אין הכוונה בשבועה זו אלא להיכא שמזלזל בזדון בחוב המוטל עליו לדאוג לצרכיה, שבכל כהאי גוונא יש לתקן מה שיחייבו להעניק צרכי מי שקשרה חייה עמו. אבל אם אינו מעניק לה כדי צרכה מתוך אי שימת לב זמנית או דוחק הפרנסה וכדומה משאר מצבים המצויים, נראה דעל דעת זה אינו נשבע ואין מתכוונים להשביעו. דבשבועות אזלינן בתר אומדן הדעת המסתבר במה שכוונתו לחייב עצמו בו, ומיהו פתי להתכוון להישבע על מה שקרוב לודאי שיכשל בו. ומה גם שחיובי הכתובה לזון וכו' הוא כתיבת שארה כסותה ועונתה שהוא כבר חייב בהם מדאורייתא ואין שבועה חלה ע"ז. ובפרט שבנוסח שמשביעין אותו אין אומרים "הריני משביעך" שהוא הנוסח התופס בשבועה שמושבע מפי אחרים, אלא כסיפור דברים בעלמא כאדם המספר את אשר היה בנוסח "וגם נשבע", וכשנותן לו ידו הוא ג"כ כמספר שכך היה שבעת שנשבע בעבר היה תקיעת כף. וא"כ אפשר שאין הדבר אלא לומר שמקבל עליו קבלה גמורה לקיים את כל האמור אע"פ שאינה שבועה ממש.

וכמו שכתב הפתחי תשובה (חו"מ סי' מב ס"ק ד) בשם שו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קנב) וז"ל "ותו, דאף שכותבים בשטרות שנעשו (שבועה וחרם ותקיעת כף) בפועל ממש, מ"מ הכל יודעין שאין עושין שום שבועה ותקיעת כף כלל. ומ"מ אין בזה משום עדות שקר, דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים כאילו נשבע בפועל ממש, דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים, אבל לא שיהא בו משום חומר שבועה ממש". עכ"ל עיי"ש. ועוד יש להוסיף מש"פ מרן בש"ע חו"מ (סי' פז סט"ז) וז"ל "צריך להישבע בשם או באחד מכל הכינויים" ולפ"ז כתבו הרבה מהפוסקים ששבועה שבשעת קריאת הכתובה אינה שבועה דאורייתא וכמש"כ בספר טהרת הבית (ח"ב סי' ה הערה יח ד"ה ובעיקר) בשם שו"ת עבודת ה' (חאה"ע ס"ס כז) שהשבועה שמשביעים את החתן בעת קריאת הכתובה בתקיעת כף, ואומר החזן על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לקיים התנאים שבכתובה וכו', כיון שהוא מושבע מפי אחרים בלי שם ובלי כינוי אין כאן חומר שבועה ואינה אלא מדרבנן וכמבואר כן בשו"ת עדות ביעקב (סי' ל). ושכעין זה כתבו גם החקרי לב (ח"ג יו"ד סי' פז) והגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום (סי' ו דף יח) וכ"כ בשו"ת מר ואהלות (חאה"ע ס"ס יב). ודלא כמש"כ הגאון הראשל"צ יש"א ברכה בשו"ת שמחה לאיש (חאה"ע ס"ס טז) שכיון שהחתן מושיט ידו לתקיעת כף ומקבל דברי קורא הכתובה, הוי כנשבע שבועה חמורה. והגאון רבי יצחק אבולעפיה כתב בשו"ת פני יצחק ח"א (אה"ע סי' טו) שלפי שאומרים על דעת המקום ברוך הוא וכו', הוי הזכרת שם מפי אחרים והוה ליה שבועה דאורייתא. ושוב חזר וכתב בשו"ת פני יצחק ח"ב (דף סב) שהרב נוכח השלחן (חאה"ע סי' טו) קיבץ חמישה ספקות בשבועה זו והסכימה דעתו להקל בה ושכן כתב בספר שבט בנימין (סי' שו) ועוד. וסיים, ועם שאני הדל הארכתי בזה בשו"ת פני יצחק ח"א והסכמתי להחמיר, מ"מ מודינא להו שאינה אלא מדרבנן כיון שאינה לא בשם ולא בכינוי. ע"כ. ובספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב) האריך לדון אם יש לשבועה זו תוקף כלל והביא מש"כ מהר"א חיון בשו"ת טוב לישראל (דף יח) ששבועת הכתובה אין לה כל תוקף להלכה ומה שאנו משביעים את החתן הוא רק כדי שידע שעל מנת כן הוא נושא את האשה שלא ישא אשה אחרת עליה, אבל אין דין שבועה ממש עליו עיי"ש כל דבריו.

ואע"פ שלרוב הפוסקים הוי עכ"פ שבועה מדרבנן, וגם שבועה מדרבנן לאו מילתא זוטרתא היא, מ"מ מאחר ומנהג קדום זה הוא מנהג ארץ ישראל מדורי דורות וכמו שהעידו בגודלם חבל נביאים המתנבאים בסגנון אחד שנהגו להשביע את החתן בשעת החופה לקיים את כל הכתוב, ויש בזה תקנה גדולה לאמץ ברכיים רפות שלא יזניחו במזיד ובמעל את חובתם לנשותיהם, חובה עלינו להמשיך במנהג רבותינו הקדושים גאוני הדורות זצ"ל. וכ"כ בספר משפט הכתובה (שער ח פרק ב אות טז) שהשיב לו מרן הגר"ע יוסף שליט"א כי "חלילה לבטל את מנהג השבועה כלל, ואין לשמוע לקול מערערים אשר כריסם קטנה מצפרני האחרונים שכתבו להשביע. וגם אין לשנות מהשבועה ולצמצמה ממה שעשו בדורות שלנו. ואין להימנע כלל, והרי הוא משביע את החתנים בכל יום". והגרי"ש אלישיב שליט"א השיב לחתנו הגר"י זילברשטיין שליט"א שאינו מסכים עם מנהג כמה מרבני בני אשכנז שאינם משביעים את החתנים הספרדים. ונזדעק עליהם שאי אפשר לחשוב עצמנו חכמים יותר מחכמי הדורות הקודמים. והביא עוד בספר הנ"ל מש"כ הגרב"צ אבא שאול זצ"ל בתשובה למי שביקש לפקפק במנהג השבועה בעת קריאת הכתובה וז"ל "אודות מנהג הספרדים להשביע את החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר בכתובה וכבוד ידי"נ הגאון וכו' העיר על מנהג זה שכדאי לבטלו משום שיש חשש לאיסור שהרי אין אחד שאינו עובר פעמים על מה שנכתב בכתובה ועוד דכיון שנשבע לא יהא בו דין סידור לבע"ח ולכן ראוי לדעתו לבטל מנהג זה וסמך עצמו על כתובות עתיקות שאין נוסח השבועה שבהן אלא שלא ישא אשה על אשתו ולא יגרשנה בעל כרחה עכת"ד. הנה לענ"ד אין לבטל מנהג ראשונים שקטנם עבה ממתננו, שנהגו כן מתקופת המבי"ט ואילך כמבואר בספר ארץ חיים סתהון עיי"ש.

ויש ליישב את כל הערותיו דחשש איסור ביטול השבועה, כיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני על שאר כסות ועונה, ואין השבועה חלה בין כך לענין זה, ואף בכולל כשיטת רוב הראשונים האומרים דבביטול מצוה ל"ש איסור כולל וכמו שמבואר בתוס' שבועות (כד.). ועיין באבני מילואים סי' יד שהאריך בענין זה. ובפרט בשבועה בנ"ד שאינו מוציא אותה מפיו וגם אין בו הזכרת השם. ובהערתו השניה, נראה דאם לענין אלמנה, בין כך לא חלה שבועתו לענין היתומים. ובנתגרשה, כיון שאסור בין כך לגרש בעל כרחה וכשמסכים הרבה פעמים נותן לה הרבה יותר ממה שכתב בכתובה ואלו מעשים שבכל יום כידוע לרבנים יושבי על מדין. והשבועה הזו הועילה רק לענין ד' דברים. שלא ימשכן תכשיטיה, ולא ישא אשה על אשתו, ולא יגרשנה בעל כרחה, ולא יסע מחוץ לגבולות הארץ שלא בידיעתה. ואני יודע אודות כמה אברכים שעמדו לברוח מנשותיהם לחו"ל ומכח שבועה זו אסרתי להם. ולכן ראוי להמשיך במנהגנו כפי מסורת אבותינו ורבותינו. ואני תמה על אותם ראשי ישיבות מאחינו האשכנזים אשר עורכים חופה וקידושין לתלמידים מבני עדות המזרח ואינם רוצים להשביע את החתן, ואינם מוכנים לוותר על כבודם, ומזלזלים בכבודם של הראשונים. ואם רוצים בברכות אינם מוכרחים לסדר את הכתובה ויתנו לאחר לעשות כן. (ובאגב ידוע מה שמספרים על הרמ"א אשר בזמן שישב על כסא רבנותו בקראקא שמע מנהג משונה שכל אשה שטובלת עושים לבעלה מי שברך בבית הכנסת עבור שטבלה, ונזדעזע ממנהג זה שהרי בודאי אין בו מן הצניעות, וכמעט רצה לבטל המנהג. וגלגלו מן השמים שכשעשו פעם מי שברך לאדם אחד שאשתו טבלה, הבלנית צעקה מעזרת הנשים שאשה פלונית לא היתה במקוה. ולכן חזר בו והשאיר המנהג על מקומו. ואומרים שזו הסיבה שבדבריו במפה על הש"ע בכל מקום מזכיר וכן המנהג שהחשיב מאד את מנהגן של ישראל). ואחתום וכו', בן ציון אבא שאול". ע"כ. וכן מנהג מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן שליט"א לומר נוסח השבועה שבכתובה בכל סידור חו"ק.

המורם מן האמור שעל החתן הספרדי לעמוד על כך שכתובתו תהיה כמנהג הספרדים שכותבים ‘כסף זוזי מאתן דחזו ליכי' ללא מילת ‘מדאורייתא', ושיאמרו נוסח השבועה לקיים את כל האמור בכתובה כמנהגינו. ואם יש חשש לסכסוך בינו לבין הכלה ויום שמחתם יהפוך ליום צער וריב ומדנים, או חשש לפגיעה בכבוד תלמיד חכם, יקפיד שלאחר החופה או עכ"פ לפני שהולכים החתן והכלה לביתם, יכינו עבורם כתובה אחרת שנוסחה כמנהג הספרדים ויאמרו נוסח השבועה כמנהג ויחתמו העדים. אמנם במקרה האמור סוף דבר היה שפניתי בצהרי יום החופה לאדמו"ר מ... שליט"א ופייסתיו בכבוד גדול כראוי להדרת כבודו וגילו המופלג, והתברר שלא ידע שמנהג הספרדים שמשביעים את החתן בשעת הכתובה, ומה שסירב לבקשת החתן הוא משום שהיה סבור שהוא מנהג בטעות, ולבסוף הסכים שהוא רק יסדר הקידושין ות"ח ספרדי יקרא הכתובה וישביע את החתן כמנהג. ויה"ר שעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו, ומתורתו נפלאות יראנו, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

תוכן העניינים

נזר כהן

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה