נזר הקודש - תמיד· הרב משה רוזין
דף כח.
חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף כסותו, והנה בהא דחובטו במקל אעפ"י דאיכא לאו דפן יוסיף דאסור להכות בן ישראל, אמנם למיגדר מילתא מותר כדאיתא בסנהדרין מ"ו דמכין ועונשין שלא מן הדין למיגדר מילתא, וכן איתא ברמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין הי"ד. - אבל הא דשורפין את כסותו הלא איכא איסור בל תשחית:
ואפשר לומר דמזה הוי ראיה לשיטת הרמב"ם בפר"ו ממלכים דרק קוצץ אילן לוקה משום בל תשחית, אבל במשחית שארי מילי אינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם, יעו"ש. ואתי שפיר הכא דהא דשורפין את כסותו כיון שהוא רק איסור בל תשחית מדרבנן, הנה הכא לא העמידו דבריהם בכדי לזרז את הכהנים והלוים שישמרו ויעמדו לעבודה. והנה הרא"ש מפרש וז"ל, ורשות היה לו לשרוף את כסותו, ואין כאן משום בל תשחית דהפקר בי"ד הוי הפקר עכ"ל, מבואר מזה דע"כ סבר הרא"ש דאיכא איסור בל תשחית מדאורייתא גם בשארי דברים חוץ מאילנות שאמרה תורה בהדיא, מטעם דע"כ כוונת התורה שאסור להשחית שום דבר שראוי עדיין לתשמיש אדם:
אמנם לפי"ז קשה דמה מהני הא דהפקר בי"ד הוי הפקר, וע"כ גם דבר שהוא הפקר אסור להשחית מן התורה, דע"כ לא הוי כוונת התורה בלא תשחית מטעם גזילה או מזיק ממון חבירו, דע"כ גם הבעלים בעצמם הוזהרו לבלי להשחית מה שראוי עדיין לתשמיש אדם, וא"כ מה מועיל הא דהפקר בי"ד, דע"כ גם דבר הפקר איתא באיסור בל תשחית, וצ"ע:
אמנם נראה דכוונת הרא"ש הוא מטעם דהפקר בי"ד הוי הפקר, היינו שיש כח לבי"ד להפקיר ולהפקיע גם ממי שזוכה מהפקר, וא"כ ליכא בל תשחית כיון דיש כח לבי"ד להפקיר באופן שלא תהיה שום תועלת לשום אדם להשתמש בזה, דהיינו הפקעה מיד כל אדם וממילא ליכא בל תשחית כיון שאינו ראוי לתשמיש אדם, ואינו דומה לדבר של הפקר שיש זכות לכל אדם להיות זוכה בהפקר וישתמש בו וממילא איכא בל תשחית, משא"כ כשהבי"ד נוטלין זכות ההשתמשות מכל אדם, והרי זה כדבר שאין חפץ בו, והרי זה דבר המופקר מכל אדם, כן נראה בביאור דברי הרא"ש:
והנה ע"ד הא דחובטו במקל אעפ"י שיש איסור לאו דפן יוסיף שהוא אזהרה שלא להכות בן ישראל, הנה הכא מותר מטעם זה בכדי לקיים המצוה דעבודה, והרי זה כמו שאמרו בכתובות פ"ו דמכין אותו עד שתצא נפשו לקיים מצות עשה. והנה מביא הסוגיא הכא תניא רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם אהוב את התוכחות וכו', ולכאורה מה זה סמיכות הכא. ונראה כי הא דחובטו במקל הוא בגדר תוכחה, והרי זה בכלל שאמרה תורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא - היינו שאפילו אם התוכחה בהכאה אין זה חטא. ובזה יש לפרש הא דאיתא בערכין ט"ז ע"ב למ"ד עד הכאה היינו שהגדר תוכחה גם להכותו ואעפ"י שרש"י מפרש עד הכאה עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח יעו"ש. אבל יש לפרש כמו שכתבנו דיש דין תוכחה גם להכותו, וזה מוכרח הכא מהסוגיא דהסמיכות הא דרבי להא דחובטו במקלו, והוא להורות שגם הכאה לקיים מצוה בכלל המצוה דתוכחה. ובזה אתי שפיר הא דחשיב רבי אהוב את התוכחות הכא ולא חשיב זה בפר"ב דאבות, והרא"ש מדייק בזה יעו"ש. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דתנא הכא אהוב את התוכחות משום דבא ללמדנו כי מותר להכות את האדם לקיים המצוה, ואין בזה משום פן יוסיף להכותו, משום דכדי לקיים מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו, וזהו בהמצוה דהוכח תוכיח שאמרה תורה. בדין עשה דתשובה כתב הסמ"ק מצוה נ"ג וז"ל, לשוב דכתיב (דברים ל') ושבת עד ד' א' ושמעת בקולו וכו' יעו"ש. מבואר דחשיב תשובה למצות עשה מהא דכתיב ושבת: אמנם הרמב"ם לא חשב תשובה למצות עשה, ולכאורה תמוה מדוע השמיט למצוה זו דתשובה למצות עשה. - והנה בספר המצות מצוה ע"ג כתב למצות עשה להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני ה' א' ולאמר אותם עם התשובה יעו"ש, מבואר דחשיב הוידוי למ"ע אבל לא התשובה שבלב גרידא. וכן כתב הרמב"ם בפר"א מהל' תשובה ה"א וז"ל, כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות וכו' שנאמר איש או אשה וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה יעו"ש, מבואר דסבר דעיקר המ"ע הוא הוידוי ולא התשובה שבלב גרידא. והנה ענין הוידוי מבואר בתו"כ פ' אחרי, ובספרי בפ' נשא, והנה גם הסמ"ג מצוה ט"ז סבר כהרמב"ם דהוידוי הוא מצות עשה ולא התשובה, אבל לפלא מדוע שבקו להא דאמרה תורה ושבת לומר שהוא מצוה לשוב בתשובה. והנה ענין התשובה הוא קבלה בלב בלא דברים והוידוי הוא בדברים לפרט החטא בעל פה. - ושי' הסמ"ק שהתשובה בלב היא מ"ע בלא וידוי דברים. והרמב"ם וסמ"ג סברי דהתשובה בלב בלא וידוי דברים אין זה כלום ועיקר המצוה הוא הוידוי דברים שבא אחרי הקבלה בלב, אבל קשה מדוע לא אמרינן דהתשובה בלב שמתחרט על מעשיו הרעים היא מצוה כיון דכתיב ושבת וכמו שסבר הסמ"ק, ומדוע לא כתבו הרמב"ם והסמ"ג מצוה דתשובה אף בלא וידוי דברים, ועי' במנח"ח מצוה שס"ד. והמבאר בסמ"ג שם העיר בזה ומביא גם כן כי כבר נשאל בזה הגאון בספר ישמח משה בפ' נשא. - וראיתי שם שכתב דלא שייך ציווי שיתחרט על מעשיו הרעים דממנפ"ש אחר שנתחרט אין צריך להציווי, ואם קודם שנתחרט הרי הוא עומד במרדו ואיך שייך ציווי על המורד עכת"ד. - אמנם דבריו אינם מובנים דלמה לא שייך ציווי על המורד, והלא אדרבה רק על המורד שייך לומר לו שוב מדרכך הרעה וכמו שאמר הנביא שובה ישראל, ועוד דגם אחר שנתחרט שייך לומר דיש בחרטה זו קיום מצות עשה שאמרה תורה ושבת, ועוד דהרי חזינן דהסמ"ק חשיב זה למצות עשה, וע"כ דלא סבר הממנפ"ש:
ונראה דהרמב"ם והסמ"ג סברי דהא דאמרה תורה ושבת, אינו בתורת מצוה, מטעם כי דושבת זה נאמרה בתורה אחרי רוב התלאות והצרות ר"ל, ואם אמרינן דכוונת התורה זה לקיום מצוה, א"כ אין מצוה זו שייך רק באופן שעברו עליו רוב צרות ותלאות ר"ל, ובלעדי זאת ליכא מצוה דתשובה, וזה לא יתכן מטעם כי כל מצות התורה באו באופן שכל דרכיה דרכי נועם, ולא באופן שימתין אדם לקיים מצוה אחר רוב עמל ותלאה ח"ו, דוגמא לזה הא דאיתא ביבמות ע"ח דאי לא כתב קרא וכיון שלא מצינו ציווי על תשובה באופן אחר, להכי סברי הרמב"ם וסמ"ג שזה לא נחשב למצות עשה: אמנם הא דאמרה תורה והתודו על עונם שזה מיירי באופן שמכיר החוטא את החטא מצד עצמו ובא בתשובה ובזה אמדה תורה שיאמר בפה מלא שמתחרט על מעשה העון שעשה - בזה אמרה תורה בציווי, זה הוי מצות עשה:
וממילא יוצא מזה דהחרטה ועזיבת החטא אף על פי שזהו באמת עיקר התשובה כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מהל' תשובה ה"ב וה"ג, אבל כיון שלא נאמרה זה בלשון ציווי אין זה מצוה דקיום עשה, אבל הוידוי בפה שנאמרה בתורה בציווי, זה הוי מ"ע:
ושיטת הסמ"ק ע"כ דהכוונה ושבת הוא בכל אופן אעפז"י שכתבה תורה אחרי רוב תלאות, אבל הוא ענין בפני עצמו ג"כ אשר מחויב אדם להיות בתשובה: נמצא דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג עיקר המצוה דתשובה היינו מלבד מה שמתחרט בלב בעינן וידוי שעל ידי הוידוי מקיים מצוה, ובלעדי הוידוי הוי רק חצי דבר, וליכא בזה קיום עשה, מטעם דהוי רק דברים שבלב, ולא אמרה תורה מצוה על מה שבלב, אבל בוידוי בשפתים זהו קיום המצוה:
ובזה יש לפרש דברי הנביא הושע שאמר שובה ישראל, ואח"כ אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ד', והיינו דבתשובה גרידא דהיינו במחשבה ליכא עדיין כפרת עון רק רמז יש בזה כי נכשל בעון, וזהו כי מחליט במחשבה כי העון הוא בגדר מכשול מטעם שמתחרט על זה אבל עדיין אינו מכופר העון, ואמר אח"כ קחו עמכם דברים דהיינו הוידוי בשפתים, בזה אומרים כל תשא עון - מטעם כי זהו עיקרה של תשובה ויש בזה קיום העשה, וזהו שאמר הנביא אח"כ "וקח טוב" היינו שיש בזה קיום העשה, ומסיים ונשלמה פרים שפתינו" היינו כי השילום פרים העיקר בשפתינו דהיינו הוידוי בשפתים: ושיטת הסמ"ק דגם בתשובה גרידא איכא עשה ע"כ סבר דיש קיום עשה גם במחשבה:
ובזה יש לומר גם כן דנפק"מ לדינא לענין מצוה דתשביתו שאמרה תורה גבי חמץ דלשיטת הרמב"ם והסמ"ג ליכא מצוה במחשבה ולא מהני ביטול בלב, ולשיטת הסמ"ק מהני גם ביטול בלב כיון דסבר דשייך מצות עשה גם על מחשבה, ועיין בספרנו שאילות משה סימן ח'. - ולפי המבואר תליא זה בפלוגתא דרבוותא כמוש"נ:
והיינו דכיון דלשיטת הסמ"ק גם אם התשובה בלב יש קיום מצוה, יש ללמוד דמקיימין מצוה דתשביתו בהשבתה בלב, כיון דיש קיום מצוה גם על ידי מחשבה:
שם הממונה אומר להן הצביעו וכו' במס' יומא אמרינן מסייע ליה לר' יצחק דאמר ר' יצחק אסור לימנות את ישראל אפילו לדבר מצוה וכו', יעו"ש. והקשה בספר באר שבע מדוע לא הביאו ראיה מדאמרה תורה כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר וגו' ומזה נלמד דאסור למנות את ישראל כדפירש"י, ודוד המלך חטא בזה שמנה את ישראל כמבואר בברכות פרק הרואה יעו"ש. ונראה דיש הבדל בין למנות כל ישראל, למנין איזה חלק מישראל, והנה הא דאמרה תורה בפ' תשא זהו למנות כל ישראל, אבל הא דשאול המלך שרצה רק למנות לאנשי חיל המוכנים למלחמה זה לא ידענו שאסור לדבר מצוה מהא דתשא. - אמנם זה נלמד מהא דשאול המלך שנאמר ויפקדם בטלאים אעפ"י שהם רק מיעוט מישראל היינו רק ההולכים למלחמה ואעפ"י שהוא לדבר מצוה להלחם בעמלק:
עוד הקשה הבאר שבע מאי טעמא לא מנו מוני המצות הלאו דאסור למנות ישראל. - ונראה כמו שכתב הרמב"ם דבאופן שהמצוה היא בשלילה ולא בחיוב, כמו שכתב הרמב"ם בעצמו בספר המצות מצוה קכ"ט, ועי' רמב"ן ובמגלת אסתר בסוף ספר המצות מצוה ז' יעו"ש. וה"נ כיון דאמרה תורה הכא בשלילה ולא תהיה בהם נגף דמזה נשמע איסור המנין למנות ובאופן זה לא נחשב ללאו, ולא נמנה בכלל המצוות בלאווין:
והנה רש"י בשמואל ט"ו בפסוק וישמע שמואל את העם ויפקדם בטלאים, פירש"י לפי שאסור למנות את ישראל שנאמר בם לא יספר מרוב (בראשית ל"ב, י"ב), ותמוה שמחדש רש"י דרשה חדשה אשר לא נמצא בש"ס וצ"ע: שם. כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, היו שניהם שווים הממונה אומר להם הצביעו, ופירש"י ביומא בפר"ב דמעתה אין אחד מהשנים זוכים, אלא כולם באו להטיל גורל יעו"ש, וקשה הא אפשר לומר דהגורל הוא בין השנים מפני שזכו שניהם בהמצוה, ואין לשארי כהנים זכות מפני ששניהם זכו מקודם מפני שהיו בארבע אמות, ומנין לרש"י לפרש ששניהם אבדו זכותם הקודם, ועי' שם בגבו"א שהעיר בזה:
ונראה דבאופן זה ליתא כלל עיקר הדין דד"א של אדם זוכה לו, והיינו דכיון דכל עיקר הא דד' אמות דתקינו רבנן הוא משום דלא ליתו לאנצויי כדאיתא בב"מ י"א. - והנה כל זה באופן שעומד אחד אמרו חכמים שזוכה לו ד' אמות והוי כחצירו, ולא יכול לבוא אחר שם לזכות, והיינו כיון דנעשה חצירו של ראשון, אמנם באופן זה ששני אנשים עומדים וגם אתו לאנצויי באופן זה לא תקנו חכמים כלל הא דד' אמות, וממילא עתה כל הכהנים שווים בזכייה זו:
ולא דמי להא דכתב הרמ"א בסימן רס"ח בשם הטור דשנים שבאו כאחד לתוך ד' אמות ונפלה מציאה תוך ד' אמותיהם דקנו שניהם יעו"ש, דשאני התם בזכייה דממון דאיתא בחלוקה, והרי הם שניהם כאיש אחד, וכל אחד זוכה מה שיכול לזכות ולא אתי לאנצויי, משא"כ בזכייה דמצוה דליתא בחלוקה דלחצאין, וגם אין עושין עבודה בשנים, וע"כ אחד הוי בהמצוה ואם כן שייך בזה אתי לאנצויי וכדאיתא העובדא בשנים רצים ועולין בכבש ודחף אחד מהם את חבירו ונשברה רגלו, הנה באופן זה ליתא כלל הזכות דד' אמות של אדם קונות לו משום דבאופן זה לא תקנו רבנן כמוש"נ: שם. אמר להן הצביעו, הנה ע"כ צריך לומר שהממונה לא היה יודע המנין, דאם לא כן יש לחוש שידע במי יכלה המנין וכן כתבו שם ביומא התוסי"ש. והנה בירושלמי שם אמרו וחש לומר שמא לאוהבו או לקרובו, ומשני כמו קובליים היו עושין יעו"ש, ותמוה מדוע לא הביאו התוס' דברי הירושלמי הזה, וגם מדוע לא אמרו בירושלמי שם שהממונה לא היה יודע המנין וגם הרמב"ם לא הביא דברי הירושלמי, וע"כ מפרש כמו שפירשו התוס', ועוד מדכתב בפר"ד מתו"מ ה"ג וז"ל, המנין שהסכימו עליו יעו"ש. משמע שהרבים והמה הכהנים הם מסכימין על המנין, וע"כ מתפרשא כמו שפירשו התוסי"ש שהממונה בעצמו אינו יודע, וכן פירש הריטב"א כהתוסי"ש. דוש משנה. ושתי אבוקות של אור בידם, פירש בבאר שבע דזהו בחול אבל לא בשבת, והיינו דבשבת לא היו אוחזין האבוקות, ואע"ג דטלטול נר בשבת אינו אלא שבות ולא גזרו שבות במקדש, הכא שאני מטעם דאפשר בנרות הדולקין מערב שבת יעו"ש. - אמנם לדעתי נראה כי יש בזה מלאכה דאורייתא דהיינו איסור הבערה, והיינו אם הולכין עם האבוקות שבידם הנה מפני טלטול ההילוך נמצא רוח המביא להדלקה יתירה על ידי הטלטול, והנה נראה שזהו דעת המאירי שכתב וז"ל, ובסדר הזה עושין בכל לילה ולילה אלא שבלילי שבת לא היו מביאין אור, אלא בולשין ומחפשין בנרות הדולקות שם יעו"ש, ומדלא הזכיר מהא דאין שבות במקדש, משמע דבאופן שהיו מטלטלין האבוקות יש בזה גם משום מבעיר:
שם. עד שמגיע למקום עושי חביתים הגיעו אלו לאלו אמרו שלום הכל שלום העמידו עושי חביתים לעשות חביתים, פירש המאירי רוצה לומר מנחת כהן גדול, ואעפ"י שעבודתו קודמת לה כמו שיתבאר, מכל מקום הם משתדלים להחם את החמין לעשיית החביתים עכ"ל. מזה מבואר דהכנה לחביתי כהן גדול נעשית גם קודם התמיד, ומסתמא כן היתה גם בהקרבת התמיד של בין הערביים. ובזה מיושב הא דלא חשיב התנא בפסחים נ"ט, וברמב"ם פר"א מקרבן פסח דחשיב להתמיד קודם הפסח ולא חשיב חביתי כהן גדול דגם כן קרב קודם הפסח, והיינו מפני שתמיד החביתין באים עם התמיד ביחד, וכן כתב הרמב"ם בפר"ג מתו"מ הי"ח חביתי כהן גדול מצות עשה להקריבן בכל יום מחצה בבוקר עם תמיד של שחד, ומחצה בין הערבים עם תמיד של בין הערביים יעו"ש, ומבואר הכא במשנה דההכנה לחביתין היו עושים גם קודם לתמיד, ולהכי כשאמרו דהתמיד היה קרב קודם לפסח ע"כ גם החביתין בכלל. שם העמידו עושי חביתים לעשות חביתים. מבואר מזה דעשייתן דחביתים כשרים גם בלילה שזה קודם עמוה"ש, וכן מבואר בירושלמי סופ"ק דר"ה דבעי שם דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה, ופריך והתנינן העמידו עושי חביתין לעשות חביתין יעו"ש. - חזינן דסבר הירושלמי דהיו עושין המכשירין גם בלילה בליל שבת. - מבואר דדבר שדוחה שבת ביום, מכשירין מדחין שבת בלילה. ואח"כ מדחה שם תיפתר בחול, והיינו דמשנתנו דתמיד מיירי בחול, אבל עכ"פ נשמע מזה דעשיית החביתין כשרים בלילה. והנה הרמב"ם בפר"ח מביהב"ח הי"א מביא כן בדין המשנה, ומוכח דעשיית החביתין כשרים בלילה, וקשה להרמב"ם דסבר דנעשית החביתין בכלי שרת, וזהו מהא דכתב בפר"ג מתו"מ הי"א ולא תאפה מבערב ואם תאפה מבערב תופסל בלינה. - ולפי"ז קשה, היאך עשו החביתין קודם עמוה"ש, והלא כיון שנעשית בכלי שרת תופסל בלינה דעמוה"ש פוסלן. והנה לפי מה שביארנו בספרנו למנחות דף צ"ח דף הספר דהלישה ועריכה כיון דלא כתיב כלי בתורה לא בעינן כלי שרת ורק האפייה בעינן כלי שרת ולהכי העושי חביתין היינו הלישה והעריכה לא נפסל בלינה ושפיר עבדו גם קודם עמוה"ש. ובתוסר"ע כתב דבירושלמי סופ"ק דר"ה פסיק דאפילו בשבת בלילה מחללין לדבר שהוא צורך היום, עכת"ד. וקשה הלא בירושלמי שם מדחה דהמשנה דהכא מיירי בחול, וכן מוכח מדנקט סדר של כל יום ואין מזה ראיה לשבת, אבל ע"כ כוונתו מהא דתנא ר' חייא בר אדא זה סדר תמיד וכו' בין בחול ובין בשבת, וממילא גם מתפרשא דאף בשבת עושין מכשירין לצורך היום, והרמב"ם אעפ"י שלא כתב בפירוש דבליל שבת עושין כן, אבל מהא דכתב שם בהלכה י"ב כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקין שם מערב שבת יעו"ש. משמע שרק בדבר הבדיקה הובדל ליל שבת מליל חול, אבל לענין עשיית החביתין גם ליל שבת כבחול. ועי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף צ"ח דף הספר היאך הדין הזה לענין חולה בפיקוח נפש. שם במשנה, הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, עי' סוגיא זבחים כ' ובתוס' שם, ובספרנו שם כ"א לענין מי כיור. ע"ב משנה, שהיו שומעין קול העץ שעשה בן קטין מוכני לכיור. - הנה רש"י ביומא ל"ז מפרש דמוכני היינו גלגל שהיו קושרים בו את הכיור בחבל, והיו משקעין אותו בבית העזרה שיהיה מחובר למעין בכדי שלא יפסלו המים שבכיור בלינה, אמנם הרמב"ם בפיה"מ מפרש מוכני הוא כלי סביב לכיור שלא נתקדש בכלי שרת ושם היו מניחין את המים תמוד כדי שלא יתקדשו ולא יפסלו בלינה, והיו שותתין מאותו כלי לכיור כדי הצורך ראשון ראשון יעו"ש, ולכאורה קשה מהסוגיא דיומא שם דפריך מאי מוכני ואמר אביי גלגלא דהוי משקעא ליה יעו"ש, הרי מבואר דהיו משקעין את הכיור עצמו במעין. ובבאר שבע הקשה בזה, יעו"ש. והנה המאירי ביומא מביא פירושו של הרמב"ם ומפרש דהמוכני הזה שמשמיע קולות בשעת ההרקה כדרך שגלגל הבור משמיע קול בשעת השאיבה יעו"ש, מבואר דלא קשה מהא דאמר אביי גלגלא. אמנם קשה טובא בדברי הרמב"ם אשר בהלכות בית הבחירה פר"ג הי"ח מפרש מוכני כמו שמפרש בפירושו בהמשנה, ובהלכות ביאת המקדש הי"ד מפרש כפירושו של רש"י היינו שהיו משקעין את הכיור במי מקוה או מעיין, ובבא"ש העיר בזה והכס"מ בהל' בית הבחירה כתב שסבר הרמב"ם שני הפירושים יעו"ש. אמנם לדעתי נראה שסבר הרמב"ם לפרש מוכני כמו שפירש בפיה"מ, והיינו שסבר שזה נעשה להיות תמיד מוכן מים להוריק מהמוכני הזה לכיור בכדי שלא יהיה הכיור חסר מים, אמנם סבר גם כן דהיו משקעין את הכיור להיות מחובר למקוה או למעיין מפני שלא יופסלו מים קדושים, ואפשר דסבר הרמב"ם דאסור לאבד מים מקודשים כשם שאסור לאבד קדשים, ולהכי אעפ"י שהיה מים בהמוכני די למלא את הכיור מ"מ היו משקעין גם את הכיור שלא יפוסלו בלינה, ובזה מדויק לשון הרמב"ם אשר בביה"ב פר"ג הי"ח כתב מוכני כפירשו, ובהל' ביאת המקדש בפר"ה הי"ד לא כתב הא דמוכני, וע"כ דסבר דזה וזה היו עושין היינו שעשו מוכני שהיא כלי סביב הכיור המחזקת מים תמיד בכדי שלא תחסר מים להכיור, וגם זה היו עושין שלא להפסיד מים שבכיור דלא יופסלו, ונפק"מ דבשעה שלא נשאר מים בכיור לא היו משקעין אותו וגם לא מילאו אותו מים מפני שיש די להמים אשר בהמוכני. שם במשנה, נטל מתחת הכסף ועלה לראש המזבח פונה את הגחלים אילך ואילך וחותה את המאוכלות הפנימיות, ופירש המפרש דהיינו מאותן גחלים שנתאכלו ונעשו גחלים דקים דהוו דשן יעו"ש, והרא"ש מפרש הקרובים להיות דשן יעו"ש, והנה ממשנה זו הקשו התוס' לרש"י בזבחים ל"ד שמפרש הא דרבתה תורה מוהבשר לרבות עצים ולבונה, מפרש רש"י היכן מצינו שקדשה תורה לעצים, מפרש שזהו העצים שחתה אותן במחתת (של כסף והיא) כלי שרת מעל המזבח עם גחלים, והקשו התוס' שם דהרי מבואר הכא במשנה שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות וכוונתם דהני גחלים הפנימיות המה בכלל דשן, וע"כ שאין בהם עצים, וא"כ לא מצינו קדושה לעצים בהאי דינא דמחתת. וכן איתא בתו"כ והובא בירושלמי יומא פר"ב ה"א והרים אשר תאכל האש יכול עצים ת"ל עולה, אי עולה יכול איברי עולה ת"ל אשר תאכל האש, הא כיצד חותה מן המאוכלות הפנימיות יעו"ש, ולפי"ז דברי רש"י תמוה טובא. ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דהאי מחתת משמשת שני דברים א' שמפנה את הגחלים אילך ואילך, ב' שחותה את הגחלים המאוכלות הפנימיות, וסבר רש'"י דגם מה שפונה את הגחלים אילך ואילך על ידי מחתת הכסף הלזו שהיא כלי שרת גם הם נתקדשו בקדושת הגוף, אעפ"י שהחתייה זו אינה על מנת לתתה בתוכה, אלא פעולתה להיות מפנה, והרי זה רק כהכשר מצוה שעושה כן בכדי שיהיה יכול ליטול את המאוכלות הפנימיות, אבל סבר רש"י דהכשר מצוה כמצוה דמיא כיון שנעשית בכלי שרת, וממילא בהני שמפנה איכא גם הרבה עצים עם הגחלים, ולזה פירש"י דמצינו קדושה לעצים היינו קדושת הגוף שנתקדשו בעבודת הפינוי, אבל התוס' סברי דבהכשר מצוה זו דמפנה הגחלים עם העצים אילך ואילך לא נחשב לעבודה להיות קודש בקדושת הגוף. ונראה ראיה לשיטת רש"י מהא דבעי הש"ס יומא מ"ח ע"ב חישב בחתיית גחלים מהו מכשירי מצוה כמצוה דמו או לא תיקו יעו"ש, הרי משמע מזה דהחתייה אעפ"י שהיא הכשר מצוה מ"מ מיבעי אם מחשבה פוסלת, וע"כ מוכח דהחתייה מקדשת. - איברא דיש לומר דהכא מיירי בהחתייה דהגחלים המאוכלות הפנימיות, אבל לא מיירי מה שהמחתת עושה הפינוי, דהוי הכשר דהכשר. - אמנם ע"כ צריך לומר דלענין קידוש כלי שרת ע"כ ההכשר הוי כמו גוף המצוה, אם רק בעינן שתיעשה בכלי שרת. וכיון דחזינן דהא דמפנה לצדדין נעשה במחתת של כסף ולא בדבר של חול, והיינו מפני שהפינוי לצדדין היא בכדי שיכול ליטול הגחלים שהמה בתורת דשן, הנה פעולה זו ג"כ מקדשת הכלי שרת וכיון שיש בהגחלים של הצדדין גם עצים טרם שמשלה בהן האש ברובא הרי מצינו קדושת הגוף לעצים, זה נראה ביישוב שיטת רש"י. בדבר הרמת הדשן ביום הכפורים א כתב הרמב"ם בפר"א מהלכות עבודת יוהכ"פ ה"ב וז"ל, כל חמש עשרה בהמות אלו הקריבין ביום זה אינה אלא בכהן גדול בלבד וכו' ואם היתה שבת אף מוסף שבת אין מקריב אותו אלא כהן גדול, וכן שאר העבודות של יום זה כגון הקטרת הקטורת של כל יום והטבת הנרות הכל עשוי בכהן גדול נשוי שנאמר וכפר בעדו ובעד ביתו ביתו זו אשתו עכ"ל. והנה משמע שכל זה הוא בעיכובא והיינו שגם הקרבנות של כל יום הוא בעיכובא שכהן גדול מקריב, ומה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ם והובא בכס"מ שאלו הקרבנות של כל יום הוא רק למצוה יעו"ש, הנה לא משמע כן בלשון הרמב"ם שכתב שאין כל אלו אלא בכהן גדול, ובספרנו נזר הקודש למנחות ע"ח ביארנו שטעות נדפס ברמב"ם, ובאמת זהו שיטת הרמב"ן וצ"ל רמב"ן. ב והנה לא חשב הרמב"ם תרהד"ש משמע שסבר שזה אינו בכהן גדול אלא כשר בכהן הדיוט, והיה לזה פייס ג"כ וזהו כשיטת הרמב"ן במלחמות שמשיג על הרז"ה שסובר שגם תה"ד הוא דוקא בכהן גדול. נמצא לפי"ז ששלש שיטות יש בזה, דשיטת הרמב"ם דכל מה שנעשה ביום זה הוא לעיכובא בכהן גדול, ושיטת הריטב"א בשם הרמב"ן דהקרבנות שאינן לחובת היום הוא רק למצוה בכהן גדול ולא לעיכובא, וכל זה בהעבודות הנעשות ביום, משא"כ תה"ד הנעשית בלילה אין שום מצוה לעשותה בכהן גדול, ושיטת הרז"ה שגם תה"ד אעפ"י שנעשית בלילה הוא בכהן גדול, ומשמע שהוא לעיכובא. ג והנה לשיטת הרז"ה שסובר שגם בעבודת לילה בעינן כהן גדול יש לעיין היאך הדין בהאברים שנתותרו מערב יום הכפורים ומשלה בהן האור דלהרבה שיטות דוחה שבת ויום הכפורים אם בעינן לזה ג"כ כהן גדול, או דלמא דשאני אברים שנתותרו כיון שהם עכ"פ מהקרבנות של ערב יום הכפורים ומצאתי במנחת חינוך מצוה קפ"ה שמסיים בצ"ע, יעו"ש. - אמנם נראה דלא בעינן לזה כהן גדול דדוקא תרומת הדשן שהוא תחילת עבודה דיממא כמו שקאמר רבי אסי בשם רבי יוחנן ביומא כ"ז ע"ב קידש ידיו לתרומת הדשן למחר אין צריך לקדש שכבר קידש מתחילת עבודה יעו"ש, ועוד דהלא לא חמיר סופו מתחילתו, וכמו דקאמר הש"ס יומא מ"ו לענין דחיה בשבת סופו כתחילתו יעו"ש, והכא נמי כיון דתחילתו לא היתה בכהן גדול סופו לא חמור מיני', ופשיטא דבזה מודה הרז"ה דלא בעינן כהן גדול. ד ויש לעיין לשיטת הרז"ה דלתרומת הדשן בעינן כהן גדול, היאך הדין בשאירע פסול בכהן גדול קודם הרמת הדשן במה מחנכין אותו, וכמו שפריך הש"ס ביומא י"ב בשאירע פסול בכהן גדול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו, ומתרץ שם הש"ס דמחנכין אותו באבנט, וזה ליתא בהא דתה"ד למ"ד דבשני כלים הוא מרים והיינו כתונת ומכנסים, וגם לאוקימתא דלובש שמונה ומהפך בצינורא ליכא וגם להאוקימתא דעבודתו מחנכתו, לא שייך בזה דע"כ דוקא כשעובד בח' בגדים שייך זה מטעם דניכר לכל שהוא כהן גדול, ומצאתי בגבו"א בסוגיא שם שהקשה בזה לשיטת הרז"ה, ומה שכתב לומר שחינוכו בהאברים נתותרו ומשלה בהן האור ולובש שמונה ומהפך בצינורא יעו"ש. הנה זה מוכח דסבר הגבו"א דזה לא בעינן כהן גדול דוקא, דאם לא כן תקשה הלא בעינן חינוך קודם, וזה מתאים לזה שכתבנו דלא בעינן כהן גדול להאברים שנתותרו ומשלה בהן האור, וגם מהסוגיא עצמה יש להוכיח כן והוא מהא דמוקי אביי בשאירע בו פסול אחר תמיד של שחר דמחנכין אותו בלובש שמונה ומהפך בצינורא באברים של התמיד, וע"כ דסבר דההיפוך בצינורא לא בעינן כהן גדול, דאם לא כן תקשה הלא בעינן חינוך מקודם שיהיה ניכר שהוא כהן גדול, וא"כ אם הדין כן בתמיד דלא בעינן כהן גדול להיות מהפך בצינורא, א"כ פשיטא דלא בעינן כהן גדול בהאברים שנתותרו מערב יום הכפורים. -אמנם הקושיא להרז"ה היאך יפרש למ"ד דהרמת הדשן הוא בשני כלים, היאך מחנכין אותו בשאירע בו פסול קודם הרמת הדשן, וגם מה שכתב בגבו"א דמחנכין אותו באברים שנתותרו ומשלה בהן האור, זה לא יספיק אם ליכא הני אברים שנתותרו, וע"כ דזה לא שכיח ג"כ, וא"כ אם יארע בו פסול קודם הרמת הדשן תקשה במה מחנכין אותו, וגם מה שכתב בגבו"א דהרז"ה קאמר כן דבעינן כהן גדול להרמת הדשן דזהו רק למ"ד דצריך ארבעה כלים משא"כ למ"ד דבשני כלים מרים הדשן א"כ לאו עבודה היא יעו"ש, זה דוחק לומר דכוונתו כן רק למ"ד זה. ה ונראה דסבר הרז"ה דזהו רק למצוה, וכמו שסבר הרמב"ן דכל העבודות שאינן לחובת היום לא הוי רק למצוה בכהן גדול, וא"כ אם אירע בו פסול קודם הרמת הדשן נעשית העבודה הלזו דהרמה בכהן הדיוט, ואפילו אם לא סבר הרז"ה כהרמב"ן בזה בכל העבודות הנעשות ביום, אמנם בהרמת הדשן הנעשית בלילה אפשר ומסתבר שהיא רק למצוה בכהן גדול, וא"כ בשחסר חינוך נעשית בכהן הדיוט, ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשה הרמב"ן על הרז"ה דא"כ נפישי טבילות, אפשר דסבר הרז"ה דהטבילות הוא בחשבון רק לעבודות הנעשות ביום שהם לעיכובא בכהן גדול, משא"כ עבודת לילה שהוא רק למצוה לא נכנסו לחשבון הטבילות. ו והנה גם בעיקר הדבר מה דפשיטא להגאון בגבו"א דאם צריכין לחינוך קודם תרומת הדשן יש לחנכו באברים שנתותרו ומשלה בהן האור, תמוה טובא הלא לא מהני החינוך דלילה כמו"ש הרמב"ם בפר"ד מכה"מ הלכה ט"ו וז"ל, ואין מושחין אותו וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום, ומקור לזה בתו"כ פ' צו והובא בכס"מ, וא"כ אם אירע בו פסול בכהן גדול קודם הרמת הדשן לא יועיל החינוך, ושיטת הרז"ה ע"כ שאין זה אלא למצוה. א כתב הרמב"ם שם בהלכה ג' וז"ל, ומתקינין לו כהן גדול אחר שאם יארע בו פסול וכו' זה שנכנס תחתיו אינו צריך חינוך אלא עבודתו מחנכתו וזהו כאוקימתא דרב פפא, והקשה הלח"מ דהלא איתא בגמ' יומא י"ב דבאבנט מחנכין אותו אלא מפני שפריך הש"ס הניחא למ"ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, אלא למ"ד אבנטו של כהן גדול לא הוא אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר, ומפני זה משני רב פפא עבודתו מחנכתו, אבל הרמב"ם שפוסק בפר"ח מכה"מ דאבנטו של כהן גדול ושל הדיוט שווים דשניהם מכלאים, א"כ למה הוצרך לומר כאן עבודתו מחנכתו, ומתרץ הלח"מ דסבר רבינו דרב פפא דאמר הכי ומביא ראיה מברייתא אפילו למ"ד אבנטו של כהן גדול ושל הדיוט שווים אמר הכי דאין צריך חינוך האבנט דעבודתו מחנכתו עכ"ל, והנה תיובתא קא חזינא, אבל פירוקא לא קא חזינא, והיינו דהרי מבואר בסוגיא דחינוך האבנט הוי חינוך מעליא ולא בעינן להא דעבודה מחנכתו, ומאי אולמא דחינוך העבודה מחינוך דהאבנט. ב והנה קשה טובא גם על הסוגיא דהלא בעינן גם מנחת חינוך לכהן גדול המתמנה, וביום הכיפורים שאסור להקריב מטעם שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה שבת ויוהכ"פ כמו"ש התוס' במנחות ע"ח ד"ה אחת, ובשלמא לשיטת הרמב"ם בפר"ה מכה"מ הל' ט"ז דעבודתו כשרה בדיעבד אפשר לומר דביום הכפורים דנין זה כדיעבד, אבל דוחק לומר כן, וביותר תקשה לשיטת הירושלמי יומא פר"א דהמנחה מעכבת, ועי' ירושלמי שקלים פר"ז וגירסת הגר"א דפסול גם בדיעבד, והנה במנח"ח מצוה קל"ו מביא מהתו"כ דכשרה בדיעבד יעו"ש, אבל זה ליתא כמו שכתבנו, והנה המל"מ מביא מסוגיא זו דכשר בדיעבד יעו"ש, אבל תמוה דזה הוי תדע מכח קושיא. ג ונראה לפי מה דאיתא בירושלמי פר"א דיומא וכפר הכהן אשר ימשח אותו מה ת"ל לפי שכל הפרשה אמרה באהרן אין לי אלא אהרן עצמו ומנין לרבות כהן אחר ת"ל אשר ימשח אותו משוח בשמן המשחה, מרובה בבגדים מנין, ת"ל אשר ימלא את ידו ומנין כהן אחר המתמנה (והיינו כהן שמתקינין שלא נתרבה בבגדים ולא נמשח) ת"ל וכפר הכהן מ"מ יעו"ש, מבואר מזה דרבתה תורה ביום הכפורים דלא בעינן משיחה ולא ריבוי בגדים, אלא רק אם נתמנה בפה כדאיתא שם בירושלמי. - והנה לפי"ז יש לומר דרבתה תורה ושללה המנחת החינוך דשאני ביוהכ"פ דסגי בנתמנה בפה להיות כהן מוכן לעבוד שמא יארע בו פסול, והנה לפי"ז יש לעיין מה פריך הש"ס במה מחנכין אותו, ומדוע לא סמכינן על הא דרבתה תורה אשר יכפר דלא בעינן כלל חינוך. ד ונראה דהנה תמיד בכהן גדול המתמנה איכא שני חינוכין, היינו המשיחה או הריבוי בגדים, ואיכא גם כן המנחת החינוך, והנה זה השני' ליכא ביום הכפורים בכהן המתמנה, ולזה פריך הש"ס במה מחנכין אותו, והיינו דאף שרבתה תורה אשר יכפר מ"מ, ולא בעינן חינוך אבל ע"כ זה יספיק למעט חינוך אחד, דהיינו הקרבת המנחה דזה לא אפשר ביום הכפורים, אבל ע"כ איזה חינוך אחר דשייך גם ביוהכ"פ פשיטא דבעינן, וזהו כדי להראות בפומבי שהוא כהן גדול טרם שיתחיל בעבודה, ולזה קאמר הש"ס דמחנכין אותו באבנט, ופריך הש"ס דמה נעשה למ"ד דאבנט של כהן גדול אינו שוה לשל כהן הדיוט, ועל זה קאמר רב פפא דעבודתו מחנכתו, אשר לכאורה לא יספיק דברי רב פפא דהרי סבר הש"ס דבעינן החינוך טרם מתחיל בעבודה, ואין להביא ראיה מכלים דשאני התם דליכא מצוה דחינוך, אמנם ע"כ סבר רב פפא דע"כ התורה רבתה ביום הכפורים מאשר יכפר מ"מ וסגי גם בהא דעבודה מחנכתו. ה אמנם אמוראי קמאי ג"כ סברי דמלבד חינוך העבודה בעינן עוד חינוך כיון דתמיד בעינן לכה"ג המתמנה שני חינוכין, ואעפ"י שרבתה תורה מאשר יכפר, אמנם זה לא יספיק רק למעט חינוך אחד, ומסתברא דמיעטה התורה המנחה כיון שלא באה ביום הכפורים, אבל אכתי בעינן החינוך השני, ולזה קאמר הש"ס דאיכא חינוך האבנט, אבל זהו רק למ"ד דאבנטו של כהן גדול כל השנה הוא של כלאים ועתה של בוץ, אבל למ"ד דאבנטו של כהן גדול כל השנה של בוץ ליכא חינוך בהאבנט, על זה משני רב פפא דלמ"ד זה סבר דסגי בחינוך העבודה מאשר יכפר, ולא בעינן שני חינוכין ביום הכפורים. - אמנם הרמב"ם סובר דבעינן שני חינוכין, והנה לפי"ז בעינן לחינוך העבודה עוד חינוך של האבנט, ולהכי אעפ"י שלשיטת הרמב"ם איכא חינוך דהאבנט, אבל זה הוי רק חינוך חדא דהיינו חינוך בגדים אבל בעינן עוד חינוך שישלים החינוך דהקרבת המנחה לזה מביא הא דעבודה מחנכתו, שזה רבתה תורה מאשר יכפר וכמוש"נ. ו ובזה יש ליישב ג"כ הא דהקשה בגבו"א לאביי דקאמר לובש ח' ומהפך בצינורא ומדוע לא סגי בלבישה דח' בגדים יעו"ש, ובזה שכתבנו אתי שפיר, דכיון דבעינן שני חינוכין היינו משיחה או ריבוי בגדים, וגם להקריב מנחה שהיא מנחת חינוך, והכא ביום הכפורים שאי אפשר להקריב מנחה שהוא קרבן יחיד ואינו דוחה יוהכ"פ, אבל ע"כ צריך לעשות שני חינוכין אחרים, להכי אמר אביי לובש ח' ומהפך בצינורא שזה נעשה באברי התמיד קודם שיעסוק בעבודת היום, ומטעם זה סמך הרמב"ם היסוד דבעינן שני חינוכים כמו שסבר אביי, להכי כתב הא דעבודתו מחנכתו אעפ"י דלדידי' איכא חינוך דהאבנט, וזהו דסבר דבעינן להשלים השני חינוכין, וכמוש"נ. גרסינן ביומא ס' אמר ר' חנינא קטורת שחפנה קודם שחיטתו של פר לא עשה ולא כלום, וכן פסק הרמב"ם בפר"ה מעבודת יום הכפורים ה"ב וז"ל, קטורת שחפנה קודם שחיטת הפר לא עשה כלום אעפ"י שהחפינה בעזרה צורך פנים בעבודת פנים הוא עכ"ל. ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם שם בה"ח וז"ל, גמר מתנות וכו' ואם דם פר הוא שנשפך קודם שיגמור כל המתנות הר זה מביא פר אחר ויחפון קטורת פעם שנייה קודם שחיטת הפר, ויקטיר הקטורת ואח"כ יביא דמו ויזה ממנו עכ"ל. ותמוה מה שכתב שיחפון קודם שחיטתו של הפר השני, והלא הוי החפינה קודם שחיטת הפר דהדין בזה דלא עשה ולא כלום. - ומרן הכס"מ מביא בשם ר' יהושע הנגיד שהוא מבני בניו של רבינו שכתב ששאלו ממנו והשיב מאחר ששחט פר בתחילה ולא קרה לו זה שיפסידוהו הנה אחר חפינת הקטורת קודם שחיטת הפר השני מאחר שהוא אחר שחיטת הפר הראשון שלא אירע בו פסול עכ"ל יעו"ש. - אמנם קשה דלפי זה מדוע לא יקטיר גם הקטורת קודם שחיטתו של הפר השני כיון שלא היה פסול גם בהקטרה בראשונה. וכן הקשה חכם אחד מירושלים ת"ו. ונראה כי מה שאמרה תורה שצריכה להיות החפינה קודם שחיטת הפר לא הוי זה מצד הכפרה - כי החפינה אינה מכפרת, ולא באה אלא מטעם ההכנה להקטורת שהוא מצד הכפרה. והא דאמרה תורה שצריכה להיות מקודם שחיטת הפר - זהו רק מטעם המצוה, והיינו כי זהו הסדר מה שהקפידה תורה שכן צריך להיות סדר ההכנה להכפרה, אבל ע"כ זה אינו אלא בגדר מצוה - ואף על פי שהיא צורך פנים אבל אינה כפנים ממש. ומדויק בלשון הרמב"ם שכתב בעבודת פנים הוא, ולא כתב כעבודת פנים, משום שבאמת אין זה עבודת פנים כיון שהיא נעשית בחוץ דהיינו בעזרה. - והמובן בזה דהוי רק כן למצוה שתהיה נעשית אחר שחיטת הפר, ולמ"ד שחיטת הפר פסולה בזר ובעינן דוקא כהן גדול עי' יומא מ"ב, פשיטא אשר בלאו הכי צריך להיות החפינה אחרי השחיטה דהפר, דהרי לא יכול לשחוט את הפר במלא חפניו קטורת, וא"כ לא יצוייר חפינה קודם שחיטת הפר, וממילא לא שייך בזה לומר חוקה. כיון דבלאו הכי לא אפשר. - ולפי"ז אפילו למ"ד דשחיטת הפר כשר בזר אין לנו לומר שהוא מטעם חוקה, דמה לנו לעשות פלוגתא חדשה לומר דלמ"ד דשחיטת פר כשר בזר הרי זה בחוקה לעיכובא, ולמ"ד שחיטת פר בעינן בכהן גדול לא קאי על זה הא דחוקה. ומסתבר לומר דגם למ"ד זה לא הוי אלא למצוה הא דבעינן חפינה לאחר שחיטת הפר, וזהו כוונתו של הרבינו יהושע דכיון דדין זה הוא בגדר מצוה - אע"פ שהוא לעיכובא - אבל כיון שכבר עשה מצוה זו כהוגן בלא פסול, דהרי הפר השני לא בא רק למלאות מה שחסר מן המתנות ובא רק בתור השלמה, ואם כן כמו שלא בטלה הזיית דמים שנעשה בפר הראשון, דהרי קיי"ל דמתחיל ממקום שפסק, וא"כ לא נתבטלה גם המצוה דחפינה הנעשית בראשונה אחרי שחיטת הפר הראשון. ובזה נראה שיטת הרמב"ם דפסק בפר"א מפסולי המוקדשין ה"ב, דשחיטת הפר של כהן גדול כשר בזר ולא בעינן כהן גדול, ומרן הכס"מ מבאר מדוע פסק כן יעו"ש ובלח"מ. - אמנם לפי מה שביארנו הנה שיטת ר' חנינא דאמר דחפינה הנעשית קודם שחיטת הפר פסולה, ע"כ סבר דשחיטת הפר לא בעי כהן גדול, דאל"כ בלא"ה לא יצוייר חפינה קודם שחיטת הפר, וכיון דהסוגיא סוברת כר' חנינא ביומא מ"ט ושם ס', ממילא ע"כ סבר הש"ס דשחיטת של הפר לא בעי כהן גדול. וגם בזה שכתב הרמב"ם הכא דהחפינה כשרה קודם שחיטת הפר השני, ע"כ גם כן מוכח דלא היה הכהן גדול במלא חפניו שוחט הפר, וע"כ דאחר שוחט. והנה יש להעיר הלא בעינן ולקח והביא כדאיתא ביומא מ"ז, והיינו בלא הפסק ביניהם, והכא אם החפינה נעשית קודם שחיטת הפר השני, אם כן יש הפסק בין הלקיחה שהיא החפינה להבאה דבפנים, ואפשר דאין זה הפסק כיון דהשחיטה נעשית ע"י אחר. אמנם מעשה הקטורת כיון שהיא לכפרה ממש, וכל עבודת יום הכפורים בהדברים המכפרים בהכרח בעינן שתהיה על הסדר כמו שכתוב בתורה, מפני שכל המכפרים הם כפרה אחת, והיינו דע"כ הקטרת הקטורת עם הזיית הדם הפר הם כפרה אחת ונדרש שיבואו כסדרן בלא הפסק עבודה בנתיים, והיינו הא דשחיטת הפר, ולהכי כתב הרמב"ם דההקטרה צריכה להיות דוקא אחר שחיטת הפר בכדי שתהיה ההקטרה דהקטורת עם הזיית הדם הפר בלא הפסק ביניהם. אמנם יש לעיין הלא כיון שיעשה החפינה אחרי שחיטת הפר השני עדיף, וגם יש בזה החשיבות שהשחיטה יכולה להיות בכהן גדול גם כן, ואם כן מדוע כתב הרמב"ם דהחפינה נעשית קודם השחיטה. וכנראה שזה הוקשה למרן הכס"מ, וכתב דהרמב"ם מפרש הא דאיתא בש"ס יומא שם בקטורת לא קא מיירי, היינו שבאופן זה לא בעינן חפינה אחר שחיטת הפר השני, יעו"ש. ואם כן הרמב"ם דינא קמ"ל לפי הסוגיא דש"ס, אבל תמוה דכיון דבעינן ע"כ קטורת מחדש וגם חפינה, ואם כן אכתי תקשה הא דפריך הש"ס שם ביומא מדוע לא שנה התנא יחזור ויחפון. כיון דע"כ בעינן חפינה והקטרה מחדש, וע"כ פירש"י שם דבקטורת לא קא מיירי, היינו שהתנא לא דיבר מזה, אבל פשיטא דבעינן, ואם כן תקשה מדוע לא יעשה החפינה אחר שחיטת הפר השני, ומרן הכס"מ גריס אחר שחיטת הפר. שם במשנה, מוראת העוף ודישון המזבח הפנימי ודישון המנורה, פירש המפרש דכל אלו נבלעין במקומן. - ויש לעיין היאך הדין אם מותרין בהנאה לאחר שנבלעו, והיינו אם הוציאו מהקרקע, והספק בזה אם קרינן בזה נעשו מצותן ומעתה מותרין בהנאה כדין כל דבר שנעשה מצותו, או דלמא דלא נאמרה כלל זה דנעשה מצותו רק אם נעשה בידי אדם אבל לא באופן שנעשה בידי שמים על ידי נס. והנה בתרומת הדשן אמרה תורה דלא אמרינן נעשה מצותן כדאיתא ביומא נ"ט, אבל במוראת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה איכא למימר דאמרינן דעל ידי הבליעה הותרו בהנאה. ואפשר לומר שזהו הטעם הא דתנן במעילה י"א ע"ב דישון מזבח הפנימי והמנורה לא ניהנין ולא מועלין וקשה הא כיון דנבלעין במקומן, וא"כ לא משכחת הנאה, וע"כ צריך לומר דהכוונה לאחר הבליעה והוציאן מן הקרקע, אמנם התוס' בזבחים ס"ב ד"ה דישון, הקשה ריב"א כיון דתרומת הדשן ודישון מזבח הפנימי והמנורה נבלעים במקומן אמאי מועלין בזה יותר מזה דבתרומת הדשן מועלין כדאמר לעיל ס"פ בי"ש מ"ו ובדישון מזבח הפנימי תנן דלא נהנין ולא מועלין יעו"ש, וקשה מדוע לא אמרינן דשאני הני דנבלעים במקומן וקרינן בהו נעשית מצותן והותרו בהנאה אחרי הוציאן מהקרקע, ומעתה לית בהן מעילה, והיינו כשיטת המפרש דאלו נבלעין, ותרומת הדשן לא נבלע, אבל ע"כ סבר הריב"א דגם הדשן נבלע במקומן, וא"כ כיון דשניהם שווים אמאי זה מותר וזה אסור, ומתרץ שם דשאני תרומת הדשן דגלי קרא ושמו יעו"ש, אמנם הר"ת מתרץ דתרומת הדשן לא היה נבלע, וזהו כשיטת המפרש, וממילא יש לפרש דהר"ת סבר דהני דנבלעין לית בהו מעילה מטעם דהבליעה דינה כנעשית מצותה ופקע מהן איסור הקדש.
מבואר מזה דזה בזה תליא דאם אמרינן דתרומת הדשן נבלע גם כן, ומכל זה אסור בהנאה מצד גזיה"כ, ע"כ מוכח דהנבלעין הבליעה מתירתן, אבל אם אמרינן דתרומת הדשן לא היה מהנבלעים נשאר באיסורו מצד עצמו, מטעם שאין לו היתר, ולא בעינן ושמו לאוסרו בהנאה, ודרשינן ושמו שלא יפזר. איברא דיש לשדות נגרא בזה ולומר כמו שכתבו התוס' שם בזבחים וכי תימא כיון דנבלעין היאך משכחת בהו מעילה, ותירצו ושמא לא היו נבלעין מיד יעו"ש, ואם כן לפי"ז ליכא הוכחה דהבליעה מתרת, אבל לא כתבו זה התוס' אלא בלשון שמא, והיינו דאין זה ברור להכי יש לומר כמו שכתבנו דמיירי לאחר הבליעה. אבל יש לומר דסברי התוס' דאין לפרש הנאה לאחר הבליעה, דהכוונה שהבליעה היתה בקרקע עד התהום באופן שאין ידו של אדם מגעת. גמ', ומי הוי אכסדראות בעזרה והא תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר מנין שאין עושין אכסדראות בעזרה ת"ל לא תטע לך אשרה כל עץ וכו' הכי קאמר לא תטע לך אשרה, לא תטע לך כל עץ אצל וגו' אמר רב חסדא באכסדראות של בנין ופירש המפרש עמודים של אבן היו בעזרה יעו"ש, והנה יוצא מזה דאסור לעשות בנין של עץ בעזרה. והרמב"ם בפר"א מהל' בית הבחירה ה"ט כתב וז"ל, ואין בונין בו עץ בולט כלל אלא או באבנים או בלבנים וסיד, ואין עושין אכסדראות של עץ בכל העזרה אלא של אבנים או לבנים עכ"ל, וכתב הראב"ד והלא לשכת כהן גדול של עץ היתה ובשמחת בית השואבה מקיפין כל העזרה גזוזטרא, אלא לא אסרה תורה כל עץ אלא אצל מזבח ד' והיא עזרת ישראל (עי' במל"מ) בשער נקנור ולפנים, אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר עכ"ל. וע"כ הכוונה של הראב"ד להשיג על הרמב"ם בכל העזרה דמשמע אפילו עזרת נשים, ועל זה הקשה דע"כ כל עיקר האיסור רק אצל מזבח ד' וזהו עזרת ישראל, ומרן כתב דכוונת הרמב"ם ג"כ בכל העזרה היינו משער נקנור ולפנים, יעו"ש. אבל הראב"ד לא הבין כן בדברי הרמב"ם. ונראה לכאורה כשיטת הראב"ד והוא בהא בספרי פ' שופטים בפסוק לא תטע לך אשרה וכו', כשהוא אומר אשר תעשה לך לרבות במה יעו"ש, והביאור בזה במה שהוא משמש בתורת מזבח, והנה אם אמרינן דכל עיקר האיסור נאמרה מפני קדושת מזבח ובמחיצה שלו, הנה בזה יש לרבות גם במה מפני שהוא מזבח, אבל אם אמרינן כשיטת הרמב"ם לפי הבנת הראב"ד דכוונתו בפירושא דהכתוב בא לאסור העזרה כולה אף המקומות הרחוקים מן המזבח, וא"כ כל עיקר האיסור על הבית המקדש נאמרה, ואם כן מנין לרבות במה שאין לו שייכות לעזרה, ומדחזינן דרבתה תורה גם במה, ע"כ מוכח דעיקר האיסור הוא מפני מזבח. אמנם בילקוט פ' שופטים, דבר אחר לא תטע לך אשרה מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה, מנין לנוטע אילן ובונה בית בהר הבית שעובר בלא תעשה, ת"ל כל עץ אצל מזבח ד' אלקיך, יעו"ש. הרי מבואר דגם בבונה בהר הבית עובר בל"ת, וע"כ דגם זה נקרא אצל מזבח, והיינו דכל הר הבית הוי כמחיצה למזבח ד' ונקרא אצל מזבח, וזהו כשיטת הרמב"ם כפי הבנתו של הראב"ד. עוד איתא שם בילקוט דבר אחר אפילו בית אפילו סוכה עובר בל"ת, והיינו שאסור לבנות סוכה אעפ"י שהיא רק לשעתה, והיינו דמשמעות סוכה אפילו סוכה של מצוה, וע"כ דדרשה זו שהובאה בילקוט הוי דרשת חכמים, וע"כ דזהו שיטתו של הרמב"ם. אמנם שפיר הקשה הראב"ד מלשכה של כהן גדול ובשמחת בית השואבה שהיו עושין גזוזטרא של עצים. ונראה דסבר הרמב"ם דהלישכה של כהן גדול לא היתה בנויה מעצים כמוש"כ מרן, יעו"ש. וע"ד הגזוזטרא לשמחת בית השואבה נראה שלא היתה לשם בנין אלא לשם נוי בעלמא. וחנה בספר באר שבע כתב וז"ל, ויכול להיות דרבי אליעזר לא אסר אלא אכסדרא, אבל בית אפילו כולו בית שרי דלא דמי לאילן כלל. ואפשר לומר דאפילו ת"ק סבר דבונה בית בהר הבית אינו עובר בלא תעשה כי פשטיה דקרא לא איירי בבונה, אלא דוקא בנוטע, עכת"ד. ולפלא דאישתמישתיה להילקוט שכתבנו דגם בנין בכלל נוטע וכן פירש"י בחומש דגם בונה בהר הבית ישנו באיסור נוטע, וע"כ פירש"י עפ"י הילקוט. והנה תצא מזה דלבנות סוכה אפילו בהר הבית אסור כיון דנעשה לשם בנין וכדאיתא בילקוט דבר אחר אפילו בית אפילו סוכה, וע"כ דלכו"ע כן הוא משום דדבר אחר לא הוי בגדר פלוגתא אלא כל אחד מוסיף כמו שפירש"י בגיטין כ"ג. אמנם נראה דזהו רק אליבא דרבי אליעזר בן יעקב דמרבה שאין עושין אכסדראות בעזרה, ובזה מבואר דמרבה לאיסור כל בנין של עץ כמבואר הכא בסוגיא דתמיד, אבל לת"ק בספרי שמפרש לא תטע לך אשרה ומרבה לנוטע אילן בהר הבית, משמע דוקא נטיעה שהיא דומה לנטיעה דאילן ואף על פי שהמוקף בונה בית, אבל אין גירסא זו מוסכמת אליבא דכו"ע. - ולפי"ז אם מותר לבנות סוכה בהר הבית או גם בעזרה, תליא בפלוגתא דתנאי ובזה נבאר שיטת הרמב"ם בחיוב סוכה כאשר מבואר בעזה"י. גרסינן בערכין ג' ע"ב, הכל חייבין בסוכה כהנים ולוים וישראלים ופריך פשיטא אי הני לא מחייבי מאן מחייבין, ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל וכתיב בסוכות תשבו ואמר מר תשבו כעין תדורו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו והני כהנים הואיל ובני עבודה נינהו לא ליחייבו קמ"ל. ופירש"י מטעם שאין יכולין לדור עם אשתו בסוכה שאין נזקקין לנשותיהן יעו"ש. - והנה תמהתי טובא מדוע השמיט הרמב"ם לומד דכהנים חייבין בסוכה בשלמא הרב אלפס ועוד פוסקים שלא כתבו אלא מה שנוהג בזה"ז, אבל הרמב"ם שכותב הני דינים הנהוגים בהבית המקדש גם כן מדוע השמיט הא דכהנים שחייבין בסוכה שלא בשעת עבודה, ולפלא שלא מצאתי לכל המפרשים שעל הרמב"ם והנו"כ להעיר בזה. ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י דסד"א דלא הוי תשבו כעין תדורו משום דאינן נזקקין לנשותיהן, משום דסבר דאין זה חסרון בתשבו כעין תדורו, דהרי גם בביתו אינו זוקק לאשתו, ואטו מחויב אדם להיות זוקק לאשתו תמיד הלא אדרבה טוב יותר להיות מדוחק מאשתו, וביותר ימי החגים, והלא חייב אדם לטהר עצמו ברגל, בר"ה ט"ז, ולהכי שפיר נקרא תשבו כעין תדורו אעפ"י אם אינו זוקק לאשתו כל ימי חג הסוכות. לכו נראה דהרמב"ם מפרש דאם אמרינן דכהנים מחויבים בסוכה ע"כ הכוונה דתיכף בכלות עבודה מחויבים להיות יושבים בסוכה, ואם כן צריך להיות בעזרה גופה, אבל בזה לא קרינן תשבו כעין תדורו מטעם כי מפני זה צריכה להיות אשתו עמו בעזרה, ועל זה קאמר הש"ס בקדושין נ"ב ע"ב וכי אשה בעזרה מנין ופירש"י דאין אשה נכנסת לעזרה, ואפילו לשיטת התוס' שם דאשה מותרת ליכנס רק בזיון איכא אם הכניסה לעזרה כדי להתקדש יעו"ש, והנה לפי"ז גם גבי סוכה אינו לכבוד שתכנס לעזרה להיות יושבת עם בעלה בסוכה. עוד יש לפרש דמשום דאין ישיבה בעזרה, ואפילו אם אמרינן דלשם מצוה מותר כמו שכתבו התוס' דלאכילת קדשים מותר מטעם דלמשחה כמו"ש התוס' בזבחים, וא"כ אפשר אשר גם למצוה דסוכה מותר אבל אשה שאינה מחויבת בסוכה פשיטא שאסורה להיות יושבת בסוכה, וא"כ הרי חסר בזה הא דתשבו כעין תדורו. אמנם כל זה אתיא למ"ד דבנין בית מותר בעזרה, ורק נטיה דאילן אסור, אבל לא בנין, וזהו לת"ק דהספרי שסבר כן, והסוגיא דערכין דהיינו התנא דברייתא דבא להודיענו דכהנים מחויבים בסוכה אזלא להאי תנא דבנין מותר, וא"כ אם אמרינן דכהנים מחויבים בסוכה תיכף בגמרם את העבודה יש לעשות סוכה בעזרה עצמה אבל כיון שחסרה בזה התנאי דתשבו כעין תדורו סד"א דמשום זה ליפטרו לגמרי, ולהכי איצטריך לאשמעינן דכהנים חייבים. אבל הרמב"ם לשיטתו דסבר כרבי אליעזר בן יעקב דגם בנין של עץ אסור בעזרה, וא"כ ליכא שום סברא לומר דכהנים ליפטרו, והיינו דאם כהנים חייבים ע"כ חוץ להר הבית, אבל הר הבית שאסור בשום בנין של עץ, ממילא מובן דבשעה שהם בעזרה ועסוקים בעבודה שאי אפשר להיות להם סוכה, ואין לומר דיכולים לעשות סוכה משארי דברים שאינם של עץ, וביותר למ"ד דלדפנות כשר גם בדברים המקבלים טומאה, אבל זה ליתא דע"כ בסכך שהוא בא מפסולת גורן ויקב נקרא עץ, ואפילו קש כתבו התוס' בשבת ס"ו ד"ה כוורת, דנקרא עץ אבל מחויבים הם בשעה שהולכים לביתם, וא"כ ליכא רבותא בכהנים יותר מכל בני ישראל, וזה נכלל בזה שכתב הרמב"ם בפר"ו מסוכה מי הם הפטורים ממילא נכלל דכהנים חייבים. כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' ע"ז ה"ט וז"ל, הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סדק בין אילן מאכל אעפ"י שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע וגו', ושם בה"י כתב אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אעפ"י שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתירה היא שנאמר "כל עץ" יעו"ש, וקשה מדוע בהא דנטיעה דאילן לוקה, ובבנין משמע מדברי הרמב"ם שאינו בל"ת, מדכתב הרחקה יתירה היא, וגם לא כתב דלוקה, וקשה הא גם איסור בונה נלמד מקרא זה דלא תטע, והיינו כמו שכתבנו דהבנין נקרא גם כן נטיעה. והנה מדן הכס"מ כתב ויש לתמוה עוד על רבינו למה השמיט דבונה בית בלא תעשה, וכתב דרבי אליזער בן יעקב פליג את"ק דסבר דבונה בית הוא בכלל דלא תטע, ורבי אליזער בן יעקב סבר דבונה אכסדרא לא הוי בל"ת אלא איסורא בעלמא עכת"ד יעו"ש. והנה משמע דגירסת מרן בספרי בדברי הת"ק בונה בית, והנה לפי"ז סבר ת"ק דבונה בית הוא בלא תעשה דלא תטע, וקשה דלפי"ז מדוע לא פריך הש"ס מדברי ראב"י דאוסר אכסדראות, ומשמע דלת"ק לא קשה, והיינו דת"ק סבר דרק נטיעה דאילן אסור, ולא אכסדראות, וקשה והלא לדברי מרן לדברי ת"ק קשה יותר דסובר דבנין בעזרה איכא ל"ת גם כן, וע"כ מדחזינן דפריך הש"ס מרבי אליזער בן יעקב דאוסר אבסדראות, ע"כ סבר הש"ס דלת"ק שרי אכסדראות, וע"כ דסבר הש"ס דליתא בדברי הת"ק בונה בית, וסבר הת"ק דרק נטיעה דאילן אסרה תורה, וכן משמע דסבר הרמב"ם דנטיעה דאילן חמור טובא מדכתב הטעם מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים, וזהו גם שיטת הת"ק בהספרי, ותנא זה סבר דאכסדראות מותר גם בעזרה, וראב"י מוסיף למידרש מדכתיב כל עץ דגם בנין אסור, ולפי"ז הדרא הקושיא מדוע לא יהיה גם בל"ת כיון דגם בנין נכלל בקרא זה דנטיעה דאילן. ונראה דסבר הרמב"ם כמו שכתב מרן בפר"ה מטומאת מת ה"ה דהרמב"ם לטעמיה אזיל לפי מה שכתב בספר המצות שכל שנדרש מריבוי נקרא דברי סופרים אעפ"י שהוא דאורייתא, והכא נמי כיון שבנין אכסדראות בעזרה נלמד מריבוי המקרא אין בזה ענין ל"ת אלא הוי איסור דאורייתא גרידא. והנה קשה מדוע כתב הרמב"ם שני פעמים להאי דינא דהרי כתב זה בפר"א מבית הבחירה, ולמה כתב זה בהל' ע"ז, ואדרבה כי ע"כ עיקר המקום של דין זה הוא בבית הבחירה. ונראה לומר דהתם בביה"ח כתב לדין בנין בית המקדש, והכא בהל' ע"ז כתב דגם בזמן הזה אסור לנטוע אילן במקום המקדש, ולזה הוסיף הכא הטעם מפני שהעובדי כוכבים עושין בן. ובשביל זה אין הבדל בין בזמן הבית לבזמן הזה, ובזה אתי שפיר דבהל' בית הבחירה לא כתב הטעם מפני שזהו איסור הנוגע למקדש, אבל לאסור בזמן הזה בחורבן הבית מוסיף טעם מפני שעובדי כוכבים עושים כן דזה הוי נתינת טעם גם לזמן הזה גם כן. עוד נראה לדקדק דאילו הכא בהל' ע"ז כתב לבנין אכסדראות שהוא רק הרחקה יתירה, ומדוע בפר"א מבית הבחירה לא כתב שהוא רק הרחקה יתירה. לכן נראה דבה' בית הבחירה דמיירי בהבית המקדש בבנינו הבנין של עץ הוא כמו נטע אילן ואיכא גם בל"ת, אמנם בהל' ע"ז דמיירי בזמן הזה הוי בנין אכסדראות רק משום הרחקה יתירה, והיינו אף באופן אם מותר לכנס משום טומאה כמו לאחר החורבן שעדיין היה אפר פרה, כן נראה לנכון. והנה המנחת חינוך מצוה תצ"ב בשם המשנת חכמים שכתב דכל דין זה אינו אלא בזמן הבית, ומשיג על הרא"ה שכתב דגם בזמן הזה יש חיוב דאורייתא בנטיעה דאילנות, והוא מטעם דבטלה הקדושה, ואפילו להרמב"ם שסבר דלא בטלה הקדושה אמנם כיון שבטלה לענין שילוח טמאים ליכא איסור נטיעה דאילן, והמשנת חכמים מסיים דאיכא איסור דרבנן. אמנם לפי מה שביארנו ע"כ סבר הרמב"ם ג"כ כשיטת הרא"ה דאיכא איסור דאורייתא גם בזמן הזה, ומסתבר הדבר מדכתב הטעם מפני שעובדי כוכבים עושין כן, וזה שייך גם לזמן הזה. והנה מרן הגאון הגרע"א ז"ל בהגהותיו לאו"ח סימן ק"נ כתב דלהרמב"ם שכתב בהל' ע"ז הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל הרי זה לוקה, והרב ערמאה בפירושו על הרמב"ם כתב דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן עכ"ל, וקשה מדוע לא הוי בזה איסור דאורייתא מטעם ובחקותיהם לא תלכו. - והרמב"ם בפרי"א כתב דלוקין על לאו זה יעו"ש, ואפשר דכוונת הרב ערמאה באופן שכתב הרמב"ם שאסרה תורה מפני שהיו העובדי כוכבים עשו כן לפנים, ובאופן זה כתב הרב הערמאה דאסור לדידן סמוך לבית הכנסת מדרבנן. אבל באופן שעובדי עבודה זרה עושין גם עתה הוי איסור דאורייתא משום ובחקותיהם לא תלכן ואיכא גם מלקות, כן נראה לכאורה וכמו שהוכחנו דהרמב"ם כתב דינו עוד פעם בהל' ע"ז ללמדנו גם לאחר החורבן הבית, ומזה תצא נפק"מ רבתי לדינא גם לבתי כנסיות שלנו וכמוש"נ. וע"ד אם מותר לנטוע אילן אצל בית הכנסת, והובא בהגהות רע"א באו"ח סימן ק"נ, מביא מה שכתב הרמב"ם בהל' ע"ז הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל הרי זה לוקה, והר' דוב הזרמאה בפירושו על הרמב"ם כתב דאפילו אצל בית הכנסת אסור מדרבנן, עכ"ל. כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות ע"ז הלכה ט' וז"ל מפני שהרי זה דרך עכו"ם נוטעין אילנות בצד מזבח שלהם כדי שיתקבצו שם העם עכ"ל. וקשה למה מסיים הא דעכו"ם עושין, כיון שיש ל"ת מפורשת. ולכאורה הכוונה שיש בזה גם איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, אבל לפי"ז היה. להרמב"ם לומר דלוקה שתים, דהרי שיטת הרמב"ם שם בפרי"א דלוקין על לאו זה. - והנה אפשר לפרש בכוונת הרמב"ם באופן שהיו העכו"ם עושין מקודם כן, ומטעם זה אסרה תורה וכמו שאמרה תורה בקרבנות ולא יזבחו עוד זבחיהם וגו', אבל תמוה טובא למה להרמב"ם להזכיר הטעם בזה, ולדרוש טעם הקרא, אם לא שיש בזה נפק"מ טובא שאם העכו"ם עושין גם עתה כן שאז אסור גם מטעם זה, ואז לוקה שתים. והא דאיתא ביומא כ"א ול"ח, דשלמה נטע אילנות של זהב והיו מוציאין פירות, ע"כ כיון שנטע אילנות של זהב שאני, מפני שזה לא היו נוהגין הגוים, והתורה לא אסרה נטיעה של זהב. והנה תצא מזה נפק"מ רבתי גם במקום דליכא לאו זה דלא תטע וגו', אמנם אם יש בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו שאז אסור מטעם זה, ונפק"מ לבית הכנסת שאם העכו"ם נוהגין בזה שאז אסור מטעם זה. ועוד לפי מה שכתב שם הרמב"ם בפרי"א ה"א וז"ל, ולא יבנה מקומות כבנין היכלות של עכו"ם כדי שיכנסו בהן רבים כמו שהן עושין עכ"ל, הרי מבואר דכל מה שעכו"ם עושין בכדי שיקבצו העם אסור לעשות כן לישראל, והנה הנטיעה דאילנות לבתי ע"ג שלהן הוא גם כן בכדי שיתקבצו המון רב לחסות בצל האילנות, כמובן שאסור לנו לעשות כן למטרה זו, ואם כוונתם ליופי הנה לכוונה הלזו אסור גם לנו, ולפי"ז יש בזה איסור דאורייתא. והנה הראב"ד כתב שם שאינו יודע כוונת הרמב"ם אם כוונתו שלא יעשה צורות כמו שהן עושים או שלא יעשה שם חמנים סימן לקבץ בו את הרבים עכ"ל, אבל נראה שהכל בכלל אם רק נעשה לקבץ בו את הרבים, וגם האילנות בכלל זה.ובזה יש לדייק מה שכתב הרמב"ם ולא יבנה מקומות כבנין היכלות, מה זה שכתב מקומות, ומדוע לא כתב סתם ולא יבנה כבנין היכלותשל עכו"ם, ומה זה שכתב מקומות, אבל נראה דבא לרמז אשר מלבד הבנין בעצמו יש לזה מקומות הסמוכות להבנין ושייכים לו שאם זה נעשה למטרת הקיבוץ העם גם כן אסור, ויש במשמע אשר האילנות הנטועים להבנין ושייכים לו גם כן אסור משום ובחוקותיהם וגו'. והנה אם נוטעין את האילנות באופן שממעטין את האורה, הלא זה מבואר בירושלמי פרק קמא דפסחים דאיתא שם והדא פשיטא ליה היכן היא צריכה ליה הואיל ואורן מרובה, והיינו מפני שאורן רב מפני שיש בבית הכנסת חלונות מרובה, ואפשר שמזה הטעם השמיט הרמב"ם הדין הא דאיתא בשו"ע סימן תל"ג, בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה, וזה מפני שאורן רב, אבל ע"כ הבתי כנסיות היו מוסכמות ברב אורן ופשיטא שאסור למעט אורן. מטעם שכן נהגו ישראל מקדמת דנא אפשר שבזמן הזה שהעכו"ם עושים חלונות סתומים כידוע, אפשר שזה אסור לנו משום ובחוקותיהם וגו'. והנה אפשר לומר בזה דוקא לבנות כן אסור, אבל אם היה בנוי מקודם אפשר שאין בזה איסור, ומטעם זה יש להצדיק על העירות שאילנות מסביבים את הבית הכנסת, דאפשר שהיו נטועות מקודם הבנין דבית הכנסת, או שעלו מאיליהן ואין חובה לעקור. ובהיות' בזה נתעורר אצלי ספק חדש אשר במדינה הלזו עושים בית הכנסת מבית תפלה של עכו"ם, ואין להתיר מטעם שהי' בנוי מקודם, ועוד שע"כ מתקנים שם ובונים לחזק התמונה הישנה שנבנה בתמונה כזו המכרזת ואומרת שהיה בית תפלה לעכו"ם, ויש להעיר במה דכתבו התוס' במגילה ו' ד"ה טראטראות, שכתבו שקשה לומר שאותן מקומות מטונפות יכול ללמוד שם תורה כמבואר שם, ומדוע לא נחתו התוס' לזה שכתבנו דהתמונה אסורה מטעם חקות העכו"ם, אבל נראה דשאני התם דמיירי בלעתיד שיבוטל ע"ז מן העולם, (ובלא"ה מבואר בפרמ"ג לאו"ח סימן קנ"ד סקי"ז מביא בשם הרא"ם דלעשות בית הכנסת קבוע אסור). והנה כמו שיש איסור נטיעה מדרבנן בזמן הזה במקום המקדש ועזרה, אף שבטלה קדושתם, אבל כמובן קדושת בית הכנסת עליהם, ומזה יש לדון גם על הבית הכנסת שלנו שהם מקדש מעט, ולשיטת הרמב"ן הובא בר"ן בפרק בני העיר סבר דקדושת בית הכנסת דאורייתא, דג"כ איכא איסור דרבנן, כן נראה לבאר דברי המפרש על הרמב"ם שהביא מרן הגרע"א ז"ל, וכנראה שהסכים לדבריו. אבל כמובן שכל זה דוקא מה דשייך לאיסור נטיעה אבל לפי מה שביארנו דיש בזה משום ובחקותיהם לא תלכו לשיטת הרמב"ם יש לאסור. פרק שני משנה אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סולקין אותן על צדי המזבח, ואם אין צדדין מחזיקין סודרים אותם בסובב ועל הכבש, ופירש המפרש ואם לאו שהיו סודרן על המזבח היו נפסלין בלינה, וכתבו התוס' ביומא מ"ה ע"ב, אבל על גבי יסוד לא דאם כן היה נפסל בלינה אם ירד, אבל סובב שהוא מחצי המזבח ולמעלה הרי הוא כמזבח, ואין לינה מועלת בראשו של מזבח, וכן הדין בכבש שדינו כמזבח יעו"ש, וזהו הפירוש הכא במשנה דאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, ואין צדדי המזבח מחזיקן מורידן על הסובב שדינו כמזבח ממש, וכן הכבש דינו כמזבח. והנה לפי"ז קשה טובא לרבא דסבר בזבחים פ"ז דלינה מועלת גם בראשו של מזבח יעו"ש, וא"כ קשה ממשנה זו דתנן דסודרן על הסובב ועל הכבש ולא על היסוד, וזהו מטעם דבמונח על היסוד נפסלין בלינה, ובמונחין על הסובב ועל הכבש אין נפסלין בלינה. ונראה דרבא מפרש דלהכי לא נפסל בסובב משום דכל זמן שלא ירד מן המזבח לכו"ע לא ירד, וכשמניחין על הסובב נקרא שעדיין לא ירד מן המזבח, אבל אם הניחן על היסוד הרי זה ירידה ממש מן המזבח משום דהיסוד לאו מזבח הוא לענין זה. - ולמ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח אם הניחו על גבי הסובב לא נפסל בלינה, וגם אם ירד יעלה, אבל על גבי היסוד נפסל בלינה אם ירד כמו שדייקו התוס', אבל רבא מפרש דע"כ יסוד עצמו הרי זה ירד ממש, וא"כ איכא תועלת בהנחה על גבי הסובב דישנו בהקטרה כל זמן שלא ירד. וה והנה בגבו"א ביומא הקשה דאם אמרינן אויר מזבח לאו כמזבח א"כ איפסלו האברים בשעה שמעלן מהסובב על גבי המזבח, והרי זה ירידה עכת"ד. - ונראה דלפי מסקנת הסוגיא שם בזבחים פ"ח אמר רב אשי אי דנקט להו בראש המזבח ה"נ, ופירש"י דהיכא דגברא בראש המזבח קאי ונקט להו לא מיבעיא לן באויר המזבח משום דהנחת גופו בראש המזבח כהנחת קרבן דמי. - איברא דיש לומר דכוונת הגבו"א מדוע לא הקשה הש"ס מברייתא זו. ונראה דאפשר לומר דכמו שמשני הש"ס בהא דכבש מקדש פסולין, ואי אויר מזבח לאו כמזבח, אויר כבש נמי לאו ככבש דמי, וא"כ היאך מסיק ליה מהכבש למזבח ואינו מגביהו יעו"ש, ה"ג אפשר לומר דמשיך להו על דופן הסובב עד דמטא למזבח ואף על פי שאי אפשר בלא הגבהה גם כן, אמנם כיון דנגעו האברים בהדופן של הסובב לא נפסל מטעם דלא נחשב ירידה מן המזבח כל זמן שיש להם נגיעה במזבח, שהוא מן הסובב שדינו כמזבח. עוד תירצו בתוס' וז"ל, ועוד אפשר דיש איסור להורידן מן המזבח, אבל כשסודרן על הסובב והכבש לא מיקרי ירידה עכ"ל, ביאור דבריהם דסברי התוס' בתירוץ זה השני דיסוד הוי ירידה, והרי זה כעין מעלין בקודש ולא מורידין, וכשמורידין מן המזבח ליסוד הוי איסור מטעם הורדה, אבל לענין פסול לינה משמע דגם בשמונח על היוסד לא נפסל בלינה, ובזה פליגי שני התירוצים בתוס', והיינו דלתירוץ הראשון יש פסול לינה כשמונח על היסוד מטעם דאין זה מזבח המונע מפסול לינה, ולתירוץ השני רק איסור הורדה איכא אבל גם היסוד דינו כמזבח המונע מפסול לינה. תניא בתו"כ פ' צו מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שמסלקם לצדי המזבח, ואם אין צדדים מחזיקם סודרם על הסובב או על הכבש עד שסודר את המערכה ומחזירם למערכה, ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח ע"כ. ביאור הדברים דמלמדנו התורה דהאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב תורת עולה עליהם גם להצריכם מערכה בפני עצמה, וכן פירש"י ביומא מ"ה ע"ב שנלמד מקרא זה דכל זמן שלא נתעכלו תורת עולה עליהם גם להצריכם מערכה בפני עצמה, וראיתי בבאר שבע שהקשה הלא בעינן האי קרא לדרשה דהתו"כ שם שיליף מהא דכתיב את העולה שצריך להרים את הדשן מהעולה ולא מדשן העצים, עכת"ד יעו"ש. והנה בתו"כ ליתא מהאי קרא מיעוט לעצים, רק איתא יכול אברי עולה, אמנם בירושלמי פר"ב דיומא איתא למעט שניהם עצים ואיברי עולה. והנה הבאר שבע מתרץ דמעל המזבח דריש ליה שהוא מיותר, ובא לאורויי להאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב עדיין שם עולה עליהם, ויהיו נשארים על המזבח עד שיחזירו אותן למערכה עכת"ד, אבל עדיין מנא ידעינן למערכה בפני עצמן דהרי פירש"י שם ביומא שמזה נלמד שעושין להם מערכה בפני עצמן בצד המזבח. ונראה דזה גם כן נלמד מהא דדרשינן דצריך להרים את הדשן מהעולה עצמה דהיינו מן המאוכלות הפנימיות, ופונה את הגחלים והאברים ופדרים שלא נתעכלו לצד המזבח, ואם כן הרי זה בגדר נדחים ממצוה דהרמת הדשן אמנם מפני שעדיין שם עולה עליהם עד שנעשים אפר, ממילא יש לעשות עבורם מערכה בפני עצמן בכדי שלא יתערב האפר מהנדחים עם האפר הבאים מהבשר של העולה עצמן, היינו מהעולות שבאות אח"כ, ולפי"ז חד דרשה וחד דינא אית להו, וזהו שאמרו שם ביומא מנין לאברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שסודרן על גבי המזבח, ואם אין מחזיקן שסודרן על הכבש או על גבי הסובב עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן ת"ל אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ופירש"י אם אינו ענין לתחילתה דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו לענין סופה יעו"ש, והיינו דכיון שנלמד דגם בסופה דינה כתחלתה, וזה פשיטא שאין דינה כתחילתה ממש להרים הדשן מהם כיון שנעשה דחוים בהרמת הדשן, וע"כ דינה כתחילתה לענין שבעינן להם מערכה גדולה, וממילא מובן שהמערכה צריכה להיות בפני עצמה כמוש"נ. והנה קשה לכאורה כיון שהסובב דין מזבח עליו מדוע לא יעשו מערכה על גבי הסובב וע"כ צריך לומר דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב ותנאי פליגי בזה בזבחים ס"ה, דאיתא שם מאי נינייהו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו, ומוכח דהאי תנא סבר דאין עושין מערכה על גבי הסובב. ובזה אתי שפיר הא דפסק הרמב"ם בפר"ו ממעשה הקרבנות כר' נחמיה ורבי אליזער בן יעקב דסברי דהמליקה בעולת העוף נעשית בראשה של מזבח דהיינו למעלה מהחוט, וע'"כ הא דלא פסק כחכמים דפליגי עלייהו, וזהו כיון דחכמים סברי דעושין מערכה על גבי הסובב, וכיון דסתמא דברייתא וגם המשנה הכא בתמיד סברי דאין עושין מערכה על גבי סובב, להכי פסק כר"נ וכראב"י וכמוש"נ. והנה המפרש מפרש סודרן בסובב או על גבי הכבש, אבל הרמב"ם בפיה"מ מפרש בכבש שכנגד הסובב, וכן כתב בפר"ב מתו"מ הי"ג וז"ל, סודרן בכבש כנגד הסובב, וזהו שלא כפירושו של המפרש, וכן מפרש הרב ברטנורא בפירושו על המשנה ועי' בחק נתן שהעיר בזה, אבל תמוה דבתו"כ איתא בהדיא וסודרם על הסובב או על הכבש, וכן איתא ביומא מ"ה ע"ב. איברא דלשון המשנה מורה כפירושו של הרמב"ם, אבל תמוה מהא דאיתא בתו"כ ובברייתא דיומא, ויש לעיין במאי פליגי. ונראה דיש לומר דפליגי אם עושין מערכה על גבי הסובב, וכמו שכתבנו דפליגי בזה תנאי כדאיתא בזבחים ס"ה, והתו"כ והברייתא אזלי בשטיה זו דעושין מערכה על הסובב ג"כ, אבל לשון המשנה דהכא מורה דאין עושין מערכה על הסובב כלל, ואין מניחין על הסובב כלל מהאברים והפדרים שנשארו, ואפילו הנחה לפי שעה ג"כ אין מניחין. עוד יש לומר דלפי דברי הרמב"ם מיושב הא דהקשה בגבו"א וכתבנו לעיל מזה דהקשה דאם אויר מזבח לאו כמזבח, א'"כ איפסלו להו בשעה שמעלן מהסובב למזבח אבל לשיטת הרמב"ם ופירושו אתי שפיר כיון דאינו מניחן על הסובב רק על גבי להכבש הסמוך להסובב, להכי אפילו אם אמרינן אויר המזבח לאו כמזבח דמי, אין כאן אויר הפוסל כשהוליך מהכבש ל למזבח.
כתב הרמב"ם בהל' ק"פ פר"א ה"ז וז"ל, המניח אימורים ולא הקטירן עד שלנו ונפסלו בלינה הרי זה עובר בל"ת שנאמר ולא ילין חלב חגי עד בוקר, ואעפ"י שעבר אינו לוקה לפי שאין בו מעשה - עכ"ל. וקשה מדוע לא קאמר הרמב"ם מטעם דהוי ניתק לעשה, וכמו שכתב בפרי"ח מפסולי המוקדשין ה"ט, גבי בשר נותר דאינו לוקה מטעם דהוי ניתק לעשה. והנה המל"מ שם כתב דכיון דגבי אימורים לא כתיב הא דבאש תשרופו כמו גבי נותר דבשר, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, להכי לא הוי זה ניתק לעשה, אבל הקשה מדוע לא כתב גבי נותר דבשר דהוי לאו שאין בו מעשה, וזה כולל יותר אפילו באופן שאין לקיים העשה כגון שנאבד וכדומה, יעו"ש. ונראה דסבר הרמב"ם כשיטת רש"י במכות ט"ו, דהאיסור של הל"ת בניתק לעשה דעבירה של הל"ת נעשית בשעה שמבטל העשה במעשה, וקודם לזה הוי הל"ת בגדר מיתלא תלי, מפני שאם מקיים העשה אין כאן עבירה של הל"ת, ולכן גם בעבירה דנותר לא עבר על הל"ת בהחלט כיון שאם מקיים העשה אין כאן שום עבירה, וזהו הביאור לאו הניתק לעשה, וזהו כמו שפירש"י שם במכות שגמר הלאו בביטול העשה תלוי, ואעפ"י שזהו למ"ד ביטלו ולא ביטלו, והרמב"ם סבר קיימו ולא קיימו, אבל להרמב"ם באופן שאי אפשר לקיימו אז נגמר הלאו, וע"כ באופן שאי אפשר לקיים העשה, ויצוייר גם על ידי מעשה כגון שאכל הנותר, בזה ע"כ נגמר הלאו ואם כן יצוייר הלא תעשה על ידי מעשה, להכי סבר הרמב"ם דזה נקרא לאו שיש בו מעשה, כמו שכתבו הכלל דבאופן שיצוייר מעשה נקרא זה לאו שיש בו מעשה. ועי' במל"מ פר"ד מהל' מלוה ולוה, ובשער המלך הל' חו"מ, ולהכי גם בהא דנותר הבשר דהוי לאו הניתק לעשה נקרא גם כן לאו שיש בו מעשה, להכי כתב הרמב"ם דפטור ממלקות מטעם דהוי לאו הניתק לעשה, ובספר דבר בעתו נחית מעט לזה, רק הקשה מדוע אינו לוקה על בל יראה ובל ימצא מטעם אין בו מעשה אע"פ שיצוייר בו מעשה כגון שקנה חמץ, יעו"ש. אבל לא קשה מטעם דהחמץ שישנו תחת ידו ורשותו לא יצוייר בו מעשה, עוד יש בזה כמו שכתבנו בספרנו נזר הקודש למס' כריתות במילואים סימן י"ג. אבל במניח אימורים ולא הקטירן עד שנפסלו בלינה כיון שלא אמרה תורה בזה דין שריפה, ואם כן לא הוי הלאו ניתק לעשה, ואכילת מזבח מאכילת אדם לא ילפינן, א"כ הוי עבירה של הלאו עם הפסול ביחד, הוי הלאו אין בו מעשה. ואין להקשות לפי"ז האיך למד רבי יהודה דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו דלמא שאני הכא גבי נותר דמשכחת עבירת הלאו גם על ידי מעשה, אבל זה ליתא, דע"כ המעשה יצוייר לאחר שאמרה תורה דהוי ניתק לעשה אבל אם לא הוי ניתק לעשה הוי הלאו אין בו מעשה, ומדחזינן שאמרה תורה דענשו של הלאו הוא העשה, משמע דבלא זה היה לוקה, ומוכח דלאו שאין בו מעשה לוקה, וחכמים דפליגי על רבי יהודה סברי דכיון דבלאו שאין בו מעשה אמרה תורה שענשו הוי העשה, מזה הוי לימוד לכל מקום ללאו שאין בו מעשה דאינו לוקה. ויש לעיין באימורים שנפסלו בלינה, אם יש בהו מצוה דשריפה, דהרי יש לומר דכשם שלא הוי ניתק לעשה, א"כ יש לומר דגם עשה דשריפה ליכא בהו, ואעפ"י שע"כ הם בשריפה כמו כל פסולי המוקדשין וגם הנפסלו בלינה בכלל, וכמו שכתב הרמב"ם בפרי"ט מפסולי המוקדשין ה"ב, וכן הוא בפר"ד מק"פ ה"ג, אבל אפשר לומר שהוא מצד הללמ"מ כדאיתא בפסחים פ"ב, אבל עכ"פ עשה ליכא בשריפתן, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם בזה דהוי ניתק לעשה, והיינו דכיון דהשריפה שלהן הוא רק מהלכה ואין בזה עשה. ומזה תצא דבר חדש דהמצוה שהיא רק מהללמ"מ אעפ"י שמצווה לעשותה, אבל אין זה בתורת מצוה דעשה. ומטעם זה נראה דשריפת אימורים שנפסלו, כשר לשורפן גם בלילה, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף נ"ח דף הספר. שם במשנה, החלו מעלין האפר על גבי התפוח. - ביאורן של הדברים בסידור האפר שקודם ההרמה דהתרומת הדשן ולאחר הרמת הדשן כך הוא, והיינו דלאחר הרמת הדשן יש לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה דתרומת הדשן, והוא אפר ממש ואפר הזה שוב אינו ראוי להרמת הדשן, והרי הוא בגדר נעשה מצותו, והרי הוא בדמיון בטבל לאחר שנתרמה ממנו תרומה ומעשר שוב אינו בהרמה כיון שנעשה חולין מתוקנים, והנה כמו כן באפר שקודם הרמת הדשן הרי הוא כטבל ולאחר שנתרמה מהאפר התרומת הדשן נעשה מתוקן, ואינו ראוי עוד להרמה, להכי מחויבין הכהנים ליטול האפר הנשאר בכדי שלא יהיה האפר הזה שהוא כמו חולין מתוקנים מעורב באפר הבא אח"כ מעולות החדשים למחר שיבוא חיוב הרמה מחדש, ובעינן אפר חדש באופן שלא תהיה מהאפר דאתמול שהוא אינו ראוי למצוה דהרמה, והיו מעלין את האפר הזה לתפוח. ובזה ישונה האפר מהגחלין, דהגחלין אינם ראוים להרמה דהמצוה דהרמת הדשן על האפר נאמרה ולא על הגחלים, ממילא אין הגחלים בגדר טבל וראוים הם להיות דשן למחר לקיום מצוה דהרמה ג"כ, ולהכי אסור להורידן מעל המזבח כמבואר במעילה ט ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' ביומא כ' ד"ה אברים, וא"ת כשמאספין האפר להעלותן לתפוח אין יכולין ליזהר שלא יהיו גחלים בהאפר, ואסור להוריד גחלת מן המערכה, וכן הקשו בזבחים פ"ו ד"ה וחציו, יעו"ש. אמנם לפי מה שפירשנו דכל עיקר האפר שמחזירין לתפוח הוא האפר שנפטר מהרמה, ולא יכול להיות עוד בחיוב הרמה, ומחויבין הכהנים ליטלן משם בכדי שלא תהיה תערובות פטור בהאפר דלמחר, וממילא מובן שהיו הכהנים נזהרים לקבץ האפר הנשאר לאחרי ההרמה שהוא אפר בלא גחלים, ואפשר שזהו כוונת התוס' בתירוצם שכתבו דמן המאוכלות היה נוטל, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו. והנה הביאו שם התוס' בשם ר"י הבחור דהרמת הדשן מתיר גם הגחלים להעלותן לתפוח יעו"ש ביאור דבריו, נראה דכוונתו דהרמת הדשן פועל היתר על הגחלים להניחם לתפוח, אבל לא פעל התרומת הדשן לעשותם פטור באופן שאינו ראוי עוד למצוה דהרמה, ולהכי אם נעשים הגחלים אפר, יכול לעשות גם מהם הרמה, ולא הוי כמערב פטור וחיוב ביחד. והנה בדבר התפוח אם המצוה לפנות בכל יום, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, ועי' במל"מ שם מה שכתב בזה. דף כ"ט. שם במשנה, ומימיו לא נתעצל הכהן מלהוציא את הדשן, ולכאורה מאי קמ"ל הלא ידוע דלא היה עצלות להכהנים בעבודתן כמו שאמרו כהנים זריזים הם, ונראה דלזה פירש המפרש אע"ג דנוי הוא למזבח כשיש עליו דשן הרבה, ואפ"ה לא היה הכהן מתעצל בשביל זה. ונראה לומר דכוונת התנא להודיענו מדוע לא היה פייס להרמת הדשן הזה, מפני שלא נתעצל בזה הכהן מעולם, ולרבותא דאעפ"י שלא הי' פייס מ"מ היתה עבודה זו חשובה. שם, החלו מעלין בגזרין. הא דנקט החלו דמשמע שנים אעפ"י דבתמיד של שחרית היה כהן אחד בהשני גזרין. ורק בתמיד של בין הערביים בעינן שני כהנים להשני גזרין. ובבאר שבע כתב דלהעלותן מדיר העצים על המזבח היו מסייעין לו מפני שהוא בלבד לא היה יכול להעלותן יעו"ש, ודוחק. - ובחדושי המאירי לתמיד מבואר דמלבד הסידור הנה גם בהבאה היה זכותו לעשות יחידי, וכן פירש ביומא פר"ב. ונראה דאעפ"י שעבודת השני גזרין בתמיד של שחר הי' בכהן אחד, היינו הכוונה דלא בעינן שני כהנים שכל אחד ישא עץ אחד, וכל אחד יסדר את עצו כמו שהוא בתמיד של בין הערבים, אבל בתמיד של שחר דהמצוה לסדר השני גזירין בכהן אחד. - אמנם כבד הדבר לשאת השני גזירין ביחד, לכן מסתבר הדבר דשנים עשו אותה היינו דהשנים היו טוענים העצים ביחד, והיינו שהאחד הזוכה טוען שני העצים אבל השני מסייעו באופן שלא תהיה המצוה נעשית בשנים, וזהו באופן שהוא רק סיוע, כמו שאמרו בסיוע דשמאל, והעיקר נעשית בימין כן הכא השני מסייע איזה סיוע, ואינו מגרע העבודה הנעשית בכהן אחד, ולזה נקט התנא החלו בלשון רבים לומר שמותר לעשות לו סיוע, אבל ע"כ הסידור על המערכה היה בכהן אחד, משא"כ בין הערבים שני כהנים היו מניחין השני גזירין היינו כל כהן היה מניח אחד. שם במשנה, כל העצים כשרים למערכה. וקשה היאך סתים התנא כל העצים, והלא עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח כדתנן בפר"ב דמדות ובפר"ק דיומא, וברמב"ם בפר"ז מאי"מ ה"ג כתב כל העצים החדשים, הנה מוסיף חדשים שליתא במשנה, וע"כ כוונתו למעט זקנים, והיינו מפני שהעצים דין קרבן עליהם, עי' מנחות כ"ב ושם ק"א, וכל מה שפסול לקרבן בבע"ח כן פסול גם בעצים, וממילא כוונת התנא כל העצים היינו באופן שראוים הם למזבח, והביאור כל העצים היינו שהעץ הוא כולו עץ בלא חסרון וזהו כשיש בו תולעת ונרקב הרי הוא חסר עץ במקום זה ונכלל בזה למעט עץ שיש בו תולעת שנקרא בע"מ, וזהו מפני שאינו נקרא תמים, וזהו כוונת התנא ששנה כל העצים היינו באופן שאין בהם חסרון. והנה בבאר שבע כתב דמיירי במהות העצים ולא באיכות העצים יעו"ש והכוונה דמיירי במין העצים והיינו דכל מיני עצים כשרים ולא מיירי במעלתן של העצים או בחסרונם. והנה בזה שכתב הרמב"ם חדשים מקורו מהתוספתא פר"ט דמבנחות והובא בכס"מ בפר"ו מאי"מ ה"ב, והיינו דבתוספתא איתא עצי סתירה פסולים לעולם, לא יביאו אלא חדשים יעו"ש, וע"כ מפרש הרמב"ם כל העצים היינו חדשים שלא השתמשו בהם מעולם, ולאפוקי עצי סתירה שהיו מכבר לתשמיש בית וכדומה. אמנם תמהני על מרן מדוע לא הביא מקור להרמב"ם דבעינן חדשים מסוגיא דמנחות כ"ב, דמבואר דבעינן עצים חדתי. - ואפשר לומר דהתם בסוגיא הכוונה חדתי שלא נשתמש בהן הדיוט וכן מבואר בסוגיא מהא דפריך מהמוריגין וכלי בקר, אבל התוספתא דנקט עצי סתירה, ותנא אח"כ לא יביא אלא חדשים משמע דתרתי דינים איכא בזה דעצי סתירה פסולים מפני שהשתמשו להדיוט, ועוד מוסיף דלא יביא אלא חדשים דיש בזה פסול זקנה, ודין חדש הוא, וצ"ע. שם במשנה, אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה וכו'. - והקשה בבאר שבע למה לא היו רגילין בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שרפת הפרה כדתנן בפר"ג דפרה, ומתרץ מפני שהם מעלין עשן הרבה, אבל הקשה דלפי"ז מדוע לא לקחו לשרפת הפרה הנך עצים דקחשיב הכא של אגזו ושל עץ שמן ומסיים בצ'"ע. וקשה לי טובא על דבריו, דהרי בעינן בשרפת הפרה עץ ארז, והני של אגוזים ועץ שמן לא נקראו ארזים, ואעפ"י שחשיב הש"ס בב"ב פ' ע"ב דעץ שמן בכלל יו"ד ארזים, אבל ע"כ עץ שמן דהתם לא הוי עץ שמן דהכא, דהכא פירש המפרש עצים שדולקין כמו נר, ואילו התם מפרש הש"ס עץ שמן אפרסמא יעו"ש. ולפי"ז אתי שפיר דלא שימשו התם בפרה הני דכשר למזבח, משום דשאני התם דבעינן ארז דוקא. שם במשנה, האברים והפדרים שלא נתעכלו מבערב מחזירין אותן למערכה. - ויש לעיין אם זה נעשה קודם הקרבת התמיד ואעפ"י שקיי"ל דאין יכולין להקריב שום דבר קודם אברי התמיד, אבל יש לומר דזהו מהחיוב שבאו היום, משא"כ אברים ופדרים שמאתמול אפשר דיכולין להחזירן למערכה גם קודם הקרבת התמיד של שחר. - והנה המפרש מפרש דגם אברים ופדרים של אתמול שלא נתעכלו מבערב אסור להקטירם קודם התמיד, יעו"ש, אבל הבאר שבע הקשה מהא דאיתא בפר"ד מיתות דהסדר התמיד הנעשה במשנה סדרן מערב, ואם כן משמע דזה נעשה קודם התמיד כמו שאיתא במשנתינו, יעו"ש. אמנם יש לדחות דכוונת הש"ס שם בסנהדרין סדר התמיד היינו מה ששייך להתמיד של היום, אבל לא בזה ששייך להתמיד של בין הערבים דאתמול. עוד אפשר לומר דכל עיקר הדבר הא דילפינן מן וערך עליה העולה שהיא ראשונה לכל הקרבנות, זהו רק במערכה שלה, אבל המערכה של האברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שיש לה הקטרה בפ"ע, וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם ששורפין האברים ופדרים בצדי המזבח כמו שכתב בפר"ב מתו"מ ה"ה. וכן משמע ביומא מ"ה ע"ב, וכן מפרש הרב ברטנורא במשנה, והנה התפארת ישראל מקשה על המפרש, ולא ראה שכבר קדמו הבאר שבע. - הנה בזה יש לומר דלא מעכב הקרבת התמיד להקרבת האברים ופדרים דמאתמול. ע"ב, ושלש מאות כהנים מטבילים אותה. - והנה הקשו בתוס' בחולין צ' ע"ב ובביצה י"ד ע"ב היאך נטמא הפרכת הא כל עיקר טומאה בוילון אמרו בביצה מפני שהשמש מתחמם כנגדרו, והכא בפרכת שאסור בהנאה ליתא להאי טעמא. - והנה מפני זה פירש הכא המפרש לפי שאי אפשר לארגה בטהרה שלא תהא אחת מן האורגות פרסה נדה, והקשה בבאר שבע והא קודם גמר מלאכה אינו מקבל טומאה, ומתרץ שמא פרסה נדה בגמר מלאכה יעו"ש. - אמנם יש לומר כפשוטו דאפילו בלא שום טומאה טעון טבילה כדאיתא בחגיגה כ"ג, דכלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקודש, וראיתי בפירוש הרא"ש שמתרץ כן הקושיא. ולפלא שלא נחתו לזה התוס', ואפשר דמשום טבילה זו לא נצרכה להכהנים שיהיו טובלין דטבילה זו היתה בחול, וע"כ מיירי שנטמא הפרכת במקדש שאסור לזרים לכנס לשם, והצריכו להכהנים שיטבילו, ולהכי פירושו של המפרש גם כן תמוה, דאם באה הטומאה בגמר מלאכה שג"כ נעשה בחול, וא"כ למה הצריכו לכהנים לטבילה כיון שהטבילה היתה יכולה להיות בחול גם על ידי זרים, ומדהצריכו כהנים ע"כ מיירי שהטומאה באה להפרכת במקום קודש, וא"כ תשוב השאלה הלא אין טומאה לפרכת ושפיר הקשו התוס'. והתוס' תירצו דהפרכת הוי אהל כדאיתא בסוכה ז' משום דמיכף כייפי עילויה דארון, ומיטמא בטומאת מת יעו"ש, והיינו דפרכת לא דמיא לוילון שאינו משמש בתור אהל, אבל פרכת משמש בתור אהל ומשכחת באופן שנטמא בטומאת מת. עוד הקשו בתוס' בהא דאיתא בשקלים פרכת שנטמא בולד הטומאה, והיינו דכיון דלא הוי בעצמו שימוש ולא הוי כלי, וא"כ היאך נטמא בולד הטומאה יעו"ש, וע"כ כוונת התוס' שם דלאו דוקא מולד הטומאה הקושיא אלא גם מאב הטומאה ליתא להיות טמא כיון דלאו שם כלי עליה. - וזהו שסיימו שם ומיירי במשקה זב וזבה דאי לאו הכי לא מטמאו כלי יעו"ש. - מבואר דלאו דוקא מולד הטומאה הקשו אלא עיקר הקושיא דכיון דאינו בתורת כלי אם כן אינו בת קבלת טומאה כלל. - ועל זה תירצו דכיון דמשמשת בתור אהל הרי זה גם כן חשיבות כלי לקבל טומאה, וממילא כיון דמקבל הפרכת טומאה מאב, הנה כמו כן מקבל טומאה גם מולד ג"כ כמו שגזרו שכל הכלים מקבלין טומאת משקה משום גזירת משקה דזב וזבה שהן אב הטומאה, ויצוייר שהפרכת מקבל טומאה גם מולד הטומאה גם כן, כן נראה בביאור דברי התוס'. והנה הצל"ח ביצה י"ד תמה על התוס' שכתבו דמיירי במשקה זב וזבה, והלא זב וזבה אב הטומאה, והיאך תנא ולד הטומאה, אמנם לפי מה שפירשנו כוונת התוס' להקשות דכיון דמקבל טומאה מולד הטומאה א"כ פשיטא שמקבל טומאה מאב הטומאה, דאם לא כן אם אינו מקבל טומאה מאב הטומאה פשיטא שליתא בקבלת טומאה מולד, וכיון שלאו כלי הוא ממילא ליתא בקבלת טומאה גם מאב הטומאה, וממילא פשיטא שאינו בקבלת טומאה מולד הטומאה, ועל זה תירצו דהפרכת של מקדש נחשב לכלי וממילא כמו שאיתא בקבלת טומאה מאב הטומאה, ממילא איתא גם בקבלת הטומאה מולד הטומאה משום גזירה דמשקה דזב וזבה, ובזה שפירשנו אין אנחנו מוכרחים לפירושו של הרש"ש ג"כ דמפרש משקה זב וזבה היינו חוץ מהמעיינות, ולפי מה שפירשנו כוונת התוס' הוא נכון וברור. פרק שלישי אמר גור להם הממונה בואו והפיסו וכו'. - והנה לא נזכר בזה אודות קידוש ידים ורגלים, ומשמע שסמך על המשנה דלעיל פר"א דתנן שם והם אומרים לו הוי זהיר שלא תגע בכלי עד שתקדש ידיך ורגליך מן הכיור, אלמא שהיו מפיסין קודם קידוש ידים ורגלים מן הכיור, וקשה לרב ששת דאמר ביומא כ"ד דמפיסין בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותי' מקרי ועביד, וא"כ מדוע לא חיישינן הכא לדלמא אגב חביבותיה מקרי ועבדי, ואם בשביל שהיו מזהירין אותם א"כ התם ג"כ מדוע לא סגי בהא דמזהירין אותו, הלא היה לתקן שיהיה הפייס בבגדי חול ולהזהירו שלא יעשה עבודה עד שילבש בגדי כהונה. ומצאתי בגבו"א ליומא שם שהקשה בזה, ותירץ כיון דהפייס של תרומת הדשן לא היה בעזרה עדיין, וכיון שהיה רחוק ממקום מזבח לא חיישינן לדלמא מקרי ועבד, משא"כ שארי פייסות היו בלשכת הגזית סמוך למזבח, חיישינן וכו' יעו"ש. ולפי דברי בעל גבו"א ישתנה דגם לר"ש ע"כ הפייס הראשון לתרומת הדשן היה בבגדי חול, ולכאורה קשה מאי מייתי ראיה מהמשנה דלמא שם מיירי לתרומת הדשן וגם ר"ש מודה בזה, ואתי שפיר משום דשם ע"כ מיירי בפייסות שאח"כ כמבואר שם בתוס' ד"ה מאי לאו. ובאמת לא נזכר זה בפוסקים, וגם הרמב"ם מסתם סתם וכתב דהפייסות היו בבגדי כהונה, ומשמע שעל כל הפייסות היה מכוון רבינו, ועוד דלפי"ז ע"כ אית לן לומר דלרב ששת היו כל הפייסות לבד מתרומת הדשן כשכבר קידשו ידים ורגלים מן הכיור, ובלעדי קידוש יו"ר אין לחוש למקרי ועבד, אבל אי אפשר לומר כן, שהרי מצינו במשנה שם ביומא כ"ה בן קטין עשה י"ב ידים לכיור כדי שיהיה אחיו הכהנים העסוקים בתמיד מקדשין ידים ורגלים מן הכיור בבת אחת, וא'"כ ע"כ מיירי לאחר הפייס, דקודם הפייס הלא עדיין לא הובררו הי"ב כהנים להתמיד, וע"כ דלכו"ע הי' מקדשין ידים ורגלים מן הכיור לאחר הפייס, הערה זו העיר לי בני הרב מוהר"ח נ"י, ומוכח מזה גם כן דקודם קידוש ידים ורגלים לא חיישינן דלמא אגב חביבותיה מקרי ועבד, והא דבאמת לא חיישינן התם לדלמא מקרי ועבד, יש לומר בזה תרתי, א' מפני שכולם שווים בלא קידוש יו"ר אין כאן חששא. ב' אפשר מפני שאין כאן טרחא מרובה, וגם הכיור בעזרה מידכר דכירי, אמנם בדבר הבגדי כהונה היו מפייסין בבגדי כהונה אף טרם שקידשו ידים ורגלים מן הכיור, מפני שכיון שביארנו שסבר רב ששת דגם באופן שליתא חששא שמא מקרי ועבד גם כן אין חוששין לבעלי זרועות, וא"כ יש כאן הרבה כהנים בלאו הכי בבגדי כהונה, ולכן לא חייש ר"ש להיחיד הלבוש בגדי חול שאגב חביבותיה מקרי ועבד, וגם ילך עם אחיו הכהנים לקדש ידים ורגלים והוא לבוש בבגדי חול (ויש בגדים של חול דלא מינכר עלייהו בחוץ אם הם של חול כההיא שעשתה לו אמו וכו') ולהכי סבר רב ששת דעושין תקנה שדוקא בבגדי קודש יהיה הפייס, ומטעם זה נראה דגם הפייס של הרמת הדשן היה בבגדי כהונה דוקא, דמה מהני הא דלא קידש עדיין ידים ורגלים, דהרי חיישינן לדלמא אגב חביבותיה מקרי ועבד, וגם יקדש ידים ורגלים בבגדי חול שלו ויעבוד כן עבודה, ולא שייך לעשות תקנה להזכירו כמו שמזכירין אותו תרומת הדשן, דליתא דדוקא הא דקידוש ידים ורגלים דבע"כ מוכרח לקדש ידים ורגלים מטעם שאפילו אם כשר קידש יו"ר גם כן נפסל בלינה, ולהכי שפיר עשו תקנה להזכירו דבר שבודאי מחויב לעשות, מה שאין כן הא דבגדי כהונה אשר בודאי אין הכרח לזה דאטו בודאי שהולכין בבגדי חול הלא הרבה יש מלובשין בבגדי קודש, וזהו כמו שביארנו דר"ש לא סבר כלל לדרב נחמן, ובאופן זה ע"כ לא תהיה רמיא להשגיח על זה, וא"כ תהיה מציאות לבוא לידי מכשול עבודה בבגדי חול, להכי תקנו לפי סברת רב ששת בהכרח יהיה הפייס בבגדי כהונה, ומה שהקשה עוד שם בגבו"א דע"כ צריך לומר דהפייס של תרומת הדשן היה בבגדי חול מטעם דכיון דנעשה הפייס בבית המוקד הבנוי כולו בחול, ומבואר ביומא ס"ט דאסור לצאת למדינה בבגדי כהונה יעו"ש, נראה דכיון דאיכא חששא לדלמא מתרמי תקלה ועביד בלא בגדי כהונה, לפי"ז גם ליכנס בבית המוקד בבגדי כהונה מותר, ושפיר מקרי זה צורך עבודה, וכן משמע מהרמב"ם מדכתב בפר"א מתו"מ ה"א, דהפייסות היו כשמלובשין בגדי כהונה, ומשמע דעל כל הפייסות קאי אפילו על של תרומת הדשן. ומה שהקשה בגבו"א על הרמב"ם דסבר כלאים שלא בשעת עבודה אסור, אם כן היאך היו מפיסין בבגדי קודש, הלא הוי כלאים שלא בשעת עבודה, וכן הקשה בש"א סימן כ"ט. - ולדעתי נראה כי גם זה הוי צורך עבודה דכיון דאיכא חששא פן תצא תקלה שיעבוד עבודה בבגדי חול, שפיר מקרי זה צורך עבודה, וגם בחששא דעבודה הרי זה צורך עבודה, ואין כאן איסור כלאים. שם במשנה, אמר להם הממונה, ביומא כ"ח פירש"י דהממונה הוא הסגן יעו"ש, והתוס' במנחות ג' ע"א ד"ה אמר, הקשו מהירושלמי יומא דחשיב הרבה דברים שהסגן משמש, ולא חשיב הני, משמע מזה דהממונה הכא לא הוי הסגן, יעו"ש, אלא ממונה אחר היה על הפייסות כמבואר שם וכן פירשו בתוסי"ש שם ביומא. - אמנם בסנהדרין י"ט איתא ש"מ היינו סגן היינו ממונה, וזהו דהמשנה קורא לו ממונה והברייתא קורא לו סגן וכמו שפירש"י, וכן ברמב"ם פר"ד מכלי המקדש הט"ז כתב ממנין כהן אחד יהיה לכהן גדול כמו המשנה למלך והוא הנקרא סגן והוא הנקרא ממונה, יעו"ש. וזהו כפירש"י. וע"ד הקושיא שהקשו התוס' במנחות על פירש"י מהירושלמי יש לומר דחשיב רק הדברים שהסגן משמש להכהן גדול, ובשעה שהכהן גדול עמו, ולא חשיב אלו הדברים שהסגן הוא בפני עצמו כמו הכא שהממונה על הפייסות שהוא עומד בפני עצמו בלא כהן גדול. שם במשנה, מי שוחט. מבואר דהשחיטה להתמיד היה כהן זה שזכה בפייס. - ולכאורה הלא שחיטה כשרה בזר, אבל מפני שתחילת עבודת היום להכי נעשה בכהן וגם על ידי פייס כדאיתא ביומא כ"ח ע"א. ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דאבנטו של כהן הדיוט היה כלאים וסבר גם כן דשלא בשעת עבודה אסור, א"כ השוחט בבגדי כהונה עובר באיסור כלאים, כיון שעבודת השחיטה כשרה גם בזר. אמנם לפי מה שכתבנו לעיל דכל שהוא לצורך עבודה מותר ה"ג שחיטה שהיא תחילת עבודה ויש חשיבות שנעשה בכהן, אין בזה משום איסור כלאים כמו שכתבנו לעיל גבי הפייסות. והנה משמע דהפייס הראשון על השחיטה, והשני לו הוא על הזריקה וזהו כסדר ששונה התנא מי שוחט ומי זורק. ויש לתמוה על הרב ברטנורא שמפרש שם ביומא פר"ב מ"ג מי שוחט, כל העבודות הללו בפייס אחד הן וכו', והוא זורק את הדם למזבח אחר שקבל הדם במזרק שהזורק הוא המקבל והסמוך לו שוחט יעו"ש, הרי שמפרש דהזוכה בפייס בראשונה הוא הזורק והסמוך לו הוא שוחט, וזה פלא, דהרי התנא שונה מי שוחט בראשון, איברא דהרב ברטנורא מפרש כמו שמפרש כן הרמב"ם בפיה"מ, אבל הדבר תמוה, דכיון דע"כ השחיטה באה בראשונה והרמב"ם הכא בפיה"מ מפרש כן דהפייס הראשון הוא השוחט והסמוך לו הוא הזורק, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד מתו"מ. והנה דבריו סותרין וזה פלא. - ומצאתי בבאר שבע שהקשה בזה יעו"ש. והנה מלשון התנא דנקט מי שוחט בראשונה, יש ליישב דנקט סדר הקרבן במעשה שע"כ השחיטה באה בראשונה, אבל לענין זכייה בפייס הזורק הוא העיקר ובא ראשון להיות הזוכה, אבל איזה הכרח היה להרמב"ם לפרש המשנה דיומא לא כמו שמפרש הכא במשנה דתמיד. והנה מפני הלחץ זו הדחק נראה דהנה מיבעי הש"ס שם ביומא כ"ה ע"ב איבעיא להו מי מקבל שוחט מקבל דאי אמרת זורק מקבל אגב חביבותיה לא מקבל ליה לכוליה דם, או דלמא זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל זימנין דשחט זר, ע"כ הסוגיא. ויש לעיין מדוע ניחוש לדלמא שחט זר והלא הפייסות לא היתה רק להכהנים ואין לזר ביניהם, ומי שלא זכה בפייס ע"כ שלא הניחוהו לשחוט, וא"כ היאך ניחוש לדלמא שחט זר, וע"כ סבר הש"ס הכא דלא היה פייס להשחיטה, וזהו מפני ששחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר. והבעיא בש"ס אם שוחט מקבל זהו אם שחט כהן נותנין לו גם הקבלת הדם בכדי שיקיים גם עבודת כהונה גם כן, וזהו מפני שהשחיטה לבדה לאו עבודה היא ולפעמים שוחט גם זר, להכי מוסיפין לו גם קבלת הדם, ומוכח לפי סוגיא זו דלא היה פייס לשחיטה, והפייס הוא רק על הזריקה, וממילא הכהן העומד סמוך לו הוא השוחט, דהיינו הכהן שזכה בזריקה אומר לכהן שאצלו שהוא ישחוט, אבל הרשות ניתן להזורק שיכול לכבד גם לזר לשחוט אף שלא היה עומד אצלו בסדרן של הכהנים העומדים אצל הפייס, וזהו דקאמר הש"ס זורק מקבל דאי אמרת שוחט מקבל דלמא שחיט זר. ומפני זה מפרש הרמב"ם שם ביומא בכדי שלא תקשה על הסוגיא דחשו דלמא זימנין דשחט זר, דע"כ פירשו המשנה הני דמיבעיא להו שאין שחיטה בהפייס. אבל לפי הסוגיא דיומא כ"ח דמבואר שמפני ששחיטה תחילת עבודה חשובה ותקנו לה פייס, ממילא מבואר דאין בזה חששא דזר אצל שחיטה, ממילא הפירוש מי שוחט שבא בראשונה בדברי הממונה, הכוונה שהוא הראשון לזכות בהפייס, וממילא הזורק הוא הסמוך לו למי שזכה בשחיטה, ומטעם זה מפרש הרמב"ם המשנה הכא בתמיד כמו שהוא לפי האמת, וכן פסק להלכה בפר"ד מתו"מ. איברא דלפי"ז יש להקשות דאם לא חיישינן לשחיטה דזר א"כ הלא הוי יותר ניחא דלקבל השוחט דיש בזה מעלה דמקבל לכוליה דם דבקבלת הזורק איכא חששא אשר מפני חביבותיה לא מקבל לכוליה דם, ואם כן מדוע נקטו לדינא דהזורק מקבל הדם. - אבל זה לא קשה, מטעם דע"כ היתה כן בקבלה שרק י"ב כהנים עסוקין בתמיד, וראיה מהא דבן קטין שעשה רק י"ב דדין לכיור, ואם שוחט מקבל איכא תליסר, כמבואר בסוגיא, ומזה מוכיח הש"ס דע"כ אין השוחט מקבל, ודין הוא בהקרבת התמיד די"ב כהנים עסוקים ולא יותר והיינו בזה ששייך להקרבה יטעון קידוש ידים ורגלים, ולשחיטה שעצם השחיטה לאו עבודה היא לא בעי קידוש ידים ורגלים. ובזה שכתבנו יש להשיג על מה שכתב הגאון מלבי"ם בספרו ארצה"ח דף פ"ב בדבר הקושיא שמקשים על הרמב"ם שכתב דבגדי כהונה אסור שלא בשעת עבודה מטעם איסור כלאים, מהא דאיתא בברכות דף ל' אמר ר"א שמואל מורה הלכה בפני רבו הוי שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי, דקא מהדרי בתר כהן למישחטיה, אמר לו שחיטה בזר כשרה, אמר לו עלי מימר שפיר קא אמרית, מיהו מורה הלכה בפני רבו חייב, וקשה הלא לשיטת הרמב"ם יש בזה אפרושי מאיסורא מאיסור כלאים, והיינו השוחט הכהן שנושא האבנט שהוא כלאים, ואיכא לאפרושי מאיסורא כיון דשחיטה לאו עבודה היא ולא בעי כהונה, ואיתא בעירובין ס"ג דבמקום דאיכא לאפרושי מאיסורא מותר להורות בפני רבו.