אור ברסלב

נזר הקודש - תמיד· הרב משה רוזין

דף כז:

דף כז.

גמ', הניחא למ"ד אבנט של כהן גדול לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אלא למ"ד אבנטו של כהן גדול זהו אבנטו של כהן הדיוט, דהיינו דהוי כלאים. - וקשה כיון דפלוגתא דתנאי היא כדאיתא ביומא י"ב א"כ שפיר איכא לפרש מתניתין דסברה כהאי תנא דאבנטו של כהן הדיוט לא הוי של כלאים, אמנם כן הקשו התוס' ביומא ס"ט ותירצו דכיון דסתם משנה היא בעי לאוקמיה אליבא דכו"ע, אבל קשה דהלא מצינו בזה הרבה פעמים בש"ס דמוקים דהאי תנא סבר כהאי תנא:

אמנם נראה לפי מה דאיתא שם ביומא דרבי סבר דאבנטו של כהן הדיוט זהו אבנטו של כהן גדול, ואם כן רבי דסתם המשנה דוחק לומר דסתים כאידך תנא והוא לא סבר לה, ולהכי פריך הש"ס אלא למ"ד וכו' והיינו כיון דהיינו הוא אותו מ"ד עצמו - והיינו רבי:

גמ' וכי תימא כלאים בעליה ולבישה הוא דאסור, אבל מימך תותיה שפיר דמי, והתניא וכו' אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תוכרך נימא על בשרו, והיינו דיש לחוש שמא תוכרך נימא של האבנט על בשרו ואיכא משום העלאה ומשום לבישה, כמו שפירש"י בביצה י"ד ע"ב. וע"כ צריך לומר דיש בזה דרך חימום גם כן דבלאו הכי ליכא איסור כלאים כמבואר ברמב"ם פר"י מכלאים:

גמ' וכי תימא דמפסיק ליה ביני וביני והאמר וכו' אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן, והנה מבואר שם בביצה הטעם משום שנאמר לא יעלה עליך יעו"ש, וע"כ הביאור דבשינה שפיר יצוייר דמעלה מהתחתון להיות למעלה וכן פירש הר"ן שם, ומזה תמה מדוע מאי איריא דהתנא דברייתא דחייש לשמא תוכרך נימא אפילו בשליכא הפסק בינו להכלאים, והלא איכא חששא גם בהפסק ביניהם שהוא חשש דהעלאה. ומתרץ דברייתא מיירי אפילו בהבגדים שאין דרכן בהעלאה אלא בהצעה, מ"מ אסור משום שמא תוכרך נימא על בשרו באופן דליכא הפסק ביניהם עכת"ד יעו"ש. והקשה בבאר שבע דלפי"ז קשה בהא דפריך שם הש"ס כלאים למאי חזי, ומשני בקשין דליכא משום כלאים, ומדוע לא משני כשאינן עשויין להעלאה אלא להצעה, ובאופן דמפסיק מידי שרי, ומסיים בצ"ע:

אמנם הר"ן בעצמו כתב שם וז"ל, ומיהו כי משני ליה בקשין הה"ד דהוי מצי לשנויי בשאין עשויין להעלאה, אלא דהא לא איצטרכא ליה דמתניתין היא בפרק בתרא דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים:

שם. רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הם, והמפרש פירש ואין מחממין ואנן בעינן העלאה דומיא דלבישה דאית בהו הנאה, וכן פירש"י ביומא ס"ט ובביצה י"ד והקשו בתוס' ביצה דלפי"ז לא יצוייר כלאים בבגדי כהונה, וקשה מסוגיא דערכין דאיתא שם כהנים איצטריכא ליה סד"א כיון דאשתרי כלאים גבייהו, והלא עיקר כלאים הוא האבנט, והאבנט קשה מפני שהיה כפול ששה, ואם כן ליכא איסור כלאים לגבייהו. - ותירצו בתוס' דדוקא להציע תחתיהן דהואיל דברכים ליכא אלא איסור דרבנן בקשין לא גזור יעו"ש, ביאור הדברים, דבקשין מותר בהצעה מפני שאינו מחמם, וגם אינו נוח לישן עליו להכי לא גזרו, משא"כ רכים אעפ"י שאינו בהעלאה מכל מקום גזרו מפני שנוח לישן עליהם. - אבל לפי"ז משמע דבקשין אפילו דרך לבישה אסור רק מדרבנן כיון שעכ"פ ליתא בחימום ואין בזה משום כלאים וקשה מסוגיא דערכין:

והנה הרז"ה שם בביצה מפרש דהסוגיא דערכין הכוונה על כלאים דכהן גדול בחושן ואפוד והיו בהן כלאים והיו דכין ולא קשין לפי שהיו עשויין ללבישה, יעו"ש. אבל הראב"ד כתב דאדרבה החושן ואפוד קשין הם ביותר מפני שחוטן כפול יותר מהאבנט יעו"ש, וגם מה שכתב הרז"ה דשאני חשן ואפוד שהן עשוים ללבישה אינו מובן. דהרי גם האבנט נעשה ללבישה, ועוד וכי מפני שנעשה ללבישה הוי רך כיון שבעצמותו הוא קשה מפני כפילות החוטין. אמנם נראה לבאר כוונתו דשאני חושן ואפוד דהתורה קוראה לזה מלבוש, וע"כ היה נעשה באופן שהוא לבוש כמו גבי כלאים דמדכתיב בלשון הלבשה הכוונה שיש בזה ענין לבוש המביא חימום, הנה כמו כן גבי חושן ואפוד כיון דהתורה קוראה לזה לבוש ע"כ היה נעשה באופן שהוא רך ומביא חימום, ולהכי אעפ"י שהוא כפול בחוטין יותר מאבנט אבל שאני אבנט שהתורה אינה קוראת אותו לבוש מדלא כתיב ילבש רק כתיב "יחגור". והנה הרא"ש מפרש דכל עיקר הא דשרי קשין גבי כלאים הוא להצעה אבל בלבישה והעלאה אסור יעו"ש, ומשמע שאסור מן התורה, ובזה מיישב סוגיא דערכין, וכן ראיתי בהמאירי לביצה מביא בשם ר' יעקב דכי אמרינן היכא דקשים מותרים דוקא בהצעה תחתיו שאינה אף ברכים אלא מדרבנן, אבל לבישתן אסורים מן התורה יעו"ש. - אבל אכתי קשה דכיון דהכוונה לבישה האמור בתורה הוא דרך חימום, וכן כתב הרמב"ם בפר"י מכלאים דעיקר האיסור בכלאים אם הוא דרך חימום, וכן כוונת רש"י דקשין שריא מפני שאאנו מחמם. וא"כ מדוע אסור מן התורה קשים בלבישה ובהעלאה:

ונראה דסברי הני ראשונים דכוונת התורה בלבישה היינו הנאת לבישה, ולא בעינן דוקא הנאת חימום, אלא גם אם יש הנאה מרובה גם בלא חימום, אבל ההנאה באה מכח לבישה אסור בכלאי בגדים. והנה האבנט שהוא בא לכהנים בלבישה של כבוד ולתפארת כדכתיב בקרא דהבגדי כהונה לכבוד ולתפארת, נמצא דהלבישה מביאה לידי הנאה מרובה כזו יש בזה איסור כלאים מדאורייתא:

ואפשר לומר שזהו גם כוונת הראב"ד שכתב וז"ל, ונ"ל דבגדי כהונה אע"ג דקשין הם יש הנאה בלבישתן, מיהו אין הנאתן מרובה הלכך לא גזרו בהצעה תחתיהן כמו שגזרו בכלאים אחרים שהנאתן מצויה ותשמישן מרובה וכו' יעו"ש. ונראה כוונתו דיש הנאה בבגדי כהונה בלבישה, ומה שכתב שאין הנאתו מרובה, הכוונה שאין בזה הנאה של חימום, אבל יש בזה הנאה של לבישה, וזה דמי לאיסור כלאים שאסרה תורה, ולא גזרינן בהצעה תחתיו, הוא מפני שאין בזה הנאה של חימום, ואינו דומה לשארי כלאים, וגם הוי מילתא דלא שכיחא לא גזרו בזה רבנן, והיינו מפני שרובא דעלמא מציעין תחתיהן באופן שמביא חימום גם כן. זה נראה בביאור דברי הראשונים, ובזה מיושב גם שיטת רש"י שמפרש דקשין שריא מפני שאינו מביא לידי חימום, אבל כוונת רש"י דזהו בכלאים דעלמא - מה שאין כן בכלאים דבגדי כהונה דסגי בהנאה דלבישה גרידא:

ותצא מזה חדתא דבאופן דהבגד נעשה ללבישה והוא בגד של כבוד יש בו משום איסור כלאים אפילו אם הוא קשה, ורק להציע תחתיו מותר מפני שאין זה לבישה, וגם מדרבנן מותר משום דבזה לא גזרו רבנן:

וע"כ שזהו עיקר גם כן שיטת הרמב"ם מדמתיר בקשין משום כלאים ומ"מ כתב דבאבנט של הכהנים איכא איסור כלאים מן התורה ומטעם זה אסר להניח האבנט עם הבגדי כהונה אעפ"י שכתב דמותר ליהנות מבגדי כהונה אף שלא בשעת העבודה, אבל כל זה בתנאי שיסיר ממנו האבנט מפני שהוא כלאים. והא דאסר להניח הבגדי כהונה גם מלבד האבנט תחת ראשו, וכתב כנגד ראשיהן, כתבנו לעיל שיטתו בזה. והנה ראיתי אח"כ בספר חק נתן שכתב לתרץ דיש הבדל בין יום ללילה, והיינו דשיטת הרמב"ם דבגדי כהונה מותר ליהנות ביום שהוא שעת עבודה עכת"ד, יעו"ש - וקשה לי הלא גם בלילה איכא עבודה דהיינו הקרבת אברים ופדרים, ולהפך בצינורא על המזבח: אמנם עיקר חידושו מבואר בראב"ד בשם יש אומרים דוקא ביום שהוא הזמן עבודה, אבל בלילה אפילו בלבישה לא, אבל הצעה מותר, וכתב הראב"ד ולא נהירא אפילו בלילה איכא איברים ופדרים, ועוד הא תנן לא היו ישנים בבגדי קודש אלא פושטין אותן וכו' אלמא עד זמן שינה היו לובשין אותן יעו"ש, וב"ה שכיוונתי לדברי הראב"ד:

והנה אף שיש ליישב שיטת היש אומרים דהכוונה שלא בשעת עבודה היינו בגמר עבודת הלילה גם כן ולאחר הגמר עבודה שבא זמן השינה ובאה העת להפשיט הבגדים וכוונתם לילה, לאחר גמר עבודת לילה ג"כ, ואז מחויבים הכהנים להפשיט את הבגדי כהונה מעליהם, וכשהגיע זמן זה לא ניתנו ליהנות מתן, אבל ע"כ הראב"ד לא ניחא ליה בזה:

ובזה שכתבנו לעיל יש ליישב הא דאיתא בברכות ל"א רבי אלעזר אומר שמואל מורה הלכה בפני רבו הוה חזא דקא מהדרי בתר כהן וכו' ודרש להם דשחיטה כשרה בזר יעו"ש. והקשה הגאון מלבי"ם בספר ארצות החיים בהל' ציצית לשיטת, הרמב"ם דכלאים שלא בשעת עבודה אסור משום כלאים ואם כן הני דקא מהדרי בתר כהן א"כ ע"כ הי' השוחט לבוש בגדי כהונה כדין עבודת הכהן דבכל דבר דבעינן כהן בעינן גם בגדי י כהונה וכיון דלפי האמת כמו שדרש שמואל דמן הדין לא בעי כהן לשחיטת הקרבן הרי יש בזה לאפרושי מאיסורא, דהיינו מאיסור כלאים, כיון שכשר בזר, ובמקום דאיכא אסורא ליתא בזה משום מורה הלכה בפני רבו:

אמנם יש לומר דרבי אלעזר אזיל בזה לשיטתו שיליף דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה כמבואר בחולין י"א וכו' יעו"ש. וקשה מדוע לא יליף מבגדי כהונה מדלא חיישינן לטרפה והוי כלאים שלא בשעת עבודה, וע"כ דסבר רבי אלעזר כשיטת התנא רבי אלעזר ב"ר שמען דסבר ביומא י"ב דלא היה כלאים בבגדי כהן הדיוט, והיינו דסבר דאבנטו של כהן הדיוט היה בשל בוץ:

ובזה יובן היטב הא דהקשו התוס' שם בחולין אמאי לא ילפינן משחיטת הקרבנות דדחו שבת ולא חיישינן לטרפה יעו"ש. - וקשה הא בשביל זה יש לומר דשחטו שנים בבת אחת, ובשבת שנים שעשו פטורים, אבל אם אמרינן דר' אלעזר הכא סבר כשיטת ר' אלעזר ב"ר שמעון לענין אבנטו של כהן הדיוט דלא הוי כלאים, ממילא אתי שפיר גם זה, והיינו דסבר ר' אלעזר ב"ר שמעון בפר"ב דחולין דבקדשים אין שנים שוחטין זבח אחד, ולהכי ר' אלעזר שם בברכות דע"כ סבר דלא הוי כלאים בבגדי כהן הדיוט, וממילא הוי שמואל מורה הלכה בפני רבו, דאין כאן לאפרושי מאיסורא:

שם. אירע קרי באחד מהן וכו' מסייע ליה לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, ופירש המפרש דבפסחים פ"ו מבואר דהא דאמר ר' יוחנן מחילות לא נתקדשו ה"מ במחילות שתחת הר הבית, אבל מחילות שתחת עזרה אם הם פתוחין לעזרה נתקדשו בקדושת עזרה, ואם הם פתוחין להר הבית לא נתקדשו כלום, והכא עשו מחילה ופתוחה להר הבית יעו"ש, והנה מבואר שהמחילות היו תחת העזרה. - אמנם מפני שפתוחה להר הבית לא נתקדשו בקדושת עזרה. וכן משמע בפיה"מ שכתב וז"ל, המחילות הם השבילים שתחת קרקע העזרה עכ"ל, אבל ע"כ הכוונה גם כן שהיו פתוחים להר הבית, וכן מבואר בהמאירי לפסחים פרק כיצד צולין יעו"ש:

ויש לפרש שזהו גם כוונת רש"י בפסחים ס"ז שפירש רש"י מחילות ומערות של תחת העזרה ולא נתקדשו בקדושת עזרה, וע"כ כוונת רש"י הא דפירש שלא נתקדשו בקדושת עזרה, היינו מפני שפתוחות להר הבית, ובזה מיושב הא דהקשה בבאר שבע סתירה מרש"י ארש"י, דבפסחים ס"ז מפרש מחילות שתחת עזרה, וזה סותר להא דפסחים פ"ו, אבל לפי מה שפירשנו ע"כ כוונת רש"י שם בפסחים דאעפ"י שהיו המחילות תחת העזרה אבל מפני שפתוחות להר הבית לא נתקדשו:

והנה כן מבואר בירושלמי פסחים פר"ז הי"ב דאיתא שם תני בשם רבי יהודה מחילות שתחת ההיכל חול רבי אימי בשם רשב"ל מתניתא אמרה כן היינו משנה דידן מדורה היתה שם ובית כסא של כבוד וכו' אמר ר' יוסה וכי צואה טומאה והלא אינה אלא נקיות, ויודא אסר דא יוצא והולך לו במסיבה ההלוכת תחת הבירה ונרות דולקין מיכן ומיכן עד שהוא מגיע לבית הטבילה, אם קודש הוא ילך לו בקצרה יעו"ש, הרי מבואר דהמחילה הלזו היתה תחת ההיכל והעזרה, וע"כ הא דלא קדשו המחילות האלה הוא משום דע"כ היו פתוחות להר הבית וכמוש"נ:

במשנה. אירע קרי לאחד מהן יוצא והולך לו במסיבה ההולכת תחת הבירה, ובגמ' לקמן ע"ב מסייע ליה לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, היינו מחילות שתחת הר הבית וגם מחילות שתחת עזרה ופתוחות להר הבית כדאיתא בפסחים פ"ו, והובא בהמפרש, ומשמע אבל קרקע הר הבית מלבד המחילות נתקדשה עד התהום:

וקשה בהא דאיתא בזבחים כ"ד דמספקא להש"ס כי קדיש דוד דוקא רצפה עליונה דעזרה, או דלמא דקדיש גם לארעא דתהומה יעו"ש, וקשה הא מוכח הכא במשנה דגם הר הבית דקילא קדושתי' מעזרה, קדיש גם ארעית דתהומא מלבד המחילות היינו כדי שיכול הטמא לצאת דרך שם אבל כל ארעא עד התהום קדיש, וא"כ כש"כ העזרה דקדיש עד ארעית דתהומא:

ונראה דקדושת עזרה מלבד עצם הקדושה דטמא שאסור ליכנס שם, הנה יש כח הוספה דקדושה בדבר מעשה הקרבנות, וגם לפסול ביוצא חוץ לעזרה, אמנם הר הבית קדושתו רק לשילוח הטמאים, וע"כ הא דבעי הש"ס שם בזבחים אם העזרה מתקדש עד ארעית דתהומא, היינו לענין הכשר מעשה עבודה, וכמו דבעי שם בשנעקרה אבן מהרצפה אם יכול לעמוד על ארעא ולעבוד עבודה. ובזה יש לפרש כוונת הרא"ש שמפרש בהמשנה תחת הבירה כתב וז"ל, בית המקדש ולא היה קדוש דבע"ק משולח חוץ לשתי מחנות עכ"ל, יעו"ש. ולכאורה הלא הוי ראיה לסתור, דהלא כיון דמשתלח בע"ק ע"כ הוא מטעם הקדושה:

אבל נראה דכוונתו דבאמת אין הקדושה דהר הבית אלא לדין שילוח מן המחנה, וזהו רק למעלה, אבל הקרקע עד התהום אין לה קדושה, וממילא הולכים תחת הבירה מפני שהקרקע לא נתקדשה. ובזה ובזה יובן הא דאיתא בסוגיא לקמן מסייע ליה לר' יוחנן דאמר מחילות לא נתקדשו, ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, ולכאורה מה זה סמיכות זה לזה, והמפרש מפרש הני תרי מילי שמעינהו מרביה דבי הדדי, יעו"ש. אבל לפי דברי הרא"ש אתי שפיר דכוונת הש"ס לומר דרק דין שילוח איכא בהר הבית, אבל אין בזה דין קדושת עזרה, והביאור הא דאמר מחילות לא נתקדשו, הכוונה דאין להמחילות של הר הבית קדושה, מפני שכל הר הבית כן הדין מלבד המחילות הפתוחות לעזרה שדין עזרה להם:

וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ג מבי"מ ה"ח וז"ל, הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה וכו' יעו"ש. וע"כ הטעם שאין בזה משום איסור כניסה בטומאת הגוף אלא רק איסור ל"ת שעבר על דין שילוח:

ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם בפר"ג דמעשה הקרבנות הי"א, ואין סומך אלא טהור, ואם סמך הטמא סמך עכ"ל. והקשה הלח"מ שם ובפר"ד ממחוסרי כפרה והלא הש"ס דזבחים ל"ג פריך ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה ליעייל ידיה ולסמוך, יעו"ש. אבל הרמב"ם דפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה בפר"ג דביא"מ, וא"כ מדוע אינו סומך הטמא, וכתב דמשום זה סבר הרמב"ם דכשר סמיכה גם בטמא מדאורייתא, ורק מדרבנן אמרינן דטמא לא יסמוך עכת"ד:

אמנם קשה כיון דסבר הרמב"ם דבעינן סמיכה בעזרה ואם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך מבפנים כמבואר זה בפר"ג ממעה"ק הי"א, ואם כן היאך סומך הטמא כיון שאסור לכנס בפנים, ורק יצוייר שמכניס ידיו מבפנים וכמו שהדין במצורע, וכמו שכתב בפר"ד ממחוסרי כפרה ה"ד, וא"כ קשה מדוע לא כתב הכא ואם סמך הטמא באופן שהכניס ידי', ודוחק לומר דמיירי שנכנס הטמא בפנים:

והנה קשה עוד להרמב"ם דבעינן סמיכה בעזרה דוקא, וקשה מסוגיא דבזבחים שם דברייתא ערוכה דלמאן דסבר ביאה במקצת שמה ביאה מביאין האשם במחנה לויה וסומך, ומבואר כן בסוגיא, הרי חזינן דהוי סמיכה מעליא גם במחנה לויה ששם עומד המצורע, וע"כ צריך לומר דכיון דאסור לכנס לעזרה, כשר גם במחנה לויה:

ובזה שונה מצורע משארי טמאין והיינו דמצורע מותר לכנס למחנה לויה, אבל שארי טמאים דטעונים שילוח גם שם אינו יכול לכנס לא מטעם איסור טומאה אלא מטעם דטעון שילוח, וממילא לא יצוייר שיהיה מכניס ידיו לעזרה משום דטעון שילוח ועובר בל"ת, ולהכי כתב דטמא לא יסמוך: ומה שכתב ואם סמך הטמא סמך, והיינו דהוי סמיכה מעליא, הכוונה שהסמיכה באה גם בטומאה ורק משום איסור כניסה יש בזה, ויצוייר באופן דליכא איסור כניסה והיינו שהיה עומד חוץ למחנה לויה ומעייל ידיה לפנים, וביאה במקצת לא שמה ביאה, ואינו עובר משום שילוח, ולא בעינן סמיכה בעזרה כיון שאסור ליכנס שם, ומטעם זה לא כתב הרמב"ם שעבר הטמא וסמך, ומשמע שסמך בלא איסור:

תוכן העניינים

נזר הקודש - תמיד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה