אור ברסלב

נזר הקודש - תמיד· הרב משה רוזין

דף כז.

דף כו.

גמ' אמרי, אין, התם דלא מטו למיעבד עבודה קרו להו רובים הכא דמטו להו למיעבד עבודה קרו להו פרחי. ופירש המפרש דהני הפחותים מי"ג שנה שאינם בני עבודה, וכן פירש הרא"ש הני דלא מטו למיעבד עבודה שלא הביאו ב' שערות יעו"ש. והנה מבואר מדבריהם דלאחר שהביאו שתי שערות הם היו בני עבודה, ולהכי הניחו אותם לישן בלילה בכדי שיוכלו לעבוד עבודה:

ולכאורה תמוה מסוגיא דחולין כ"ד דמבואר דאפילו לאחר שהביאו ב' שערות לא היו הכהנים מניחין אותן לעבוד עבודה עד שיהיו בני עשרים, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש הט"ו, וא"כ תמוה טובא מדוע פירשו המפרש והרא"ש נגד הסוגיא דחולין שם, וראיתי אח"כ בבאר שבע שהעיר בזה ג"כ: ועוד קשה טובא דרבי דסתים המשנה סבר שם בברייתא דאינו כשר לעבודה עד שיהא בן עשרים כמבואר דיליף מקרא, ואם כן לרבי לשיטתו ע"כ עד שהוא בן עשרים אינו בעבודה, וא"כ ראוים הם להיות מהשומרים, וממילא נקראו רובים עד עשרים שנה, ואם כן מדוע פירשו שלא כשיטת רבי. והנה לכאורה אפשר לומר דהא דסבר רבי עד שיהא בן עשרים הכוונה שהוא למצוה מן המובחר, אבל מן הדין ראוין הם לעבודה משהביאו שתי שערות וגם הלימוד מהקרא דעזרא שהביא רבי ראיה הוא גם כן שנהג כן עזרא למצוה מן המובחר, ודוגמא לזה הא דכתב הרשב"א שם ובסדר רב עמרם ז"ל שהשיב רב נטרונאי גאון ז"ל וז"ל, כך ראינו שזה שאמרו חכמים אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו עד שתתמלא זקנו רק מצוה מן המובחר, וכמה דאפשר למיהוי גברא מליא טפי עדיף מן ינוקא אבל ודאי במקום מבטל קדושה וכו' אפילו בן י"ג שנה ויום אחד אפשר נעשה שליח צבור דקאמרינן זה כלל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. טעמא דשלא הגיע לכלל המצות, אבל בן שלש עשרה ויום אחד כי לא אפשר שפיר דמי עכ"ד יעו"ש. ויש לעיין כוונת הגאון כי כן הוא גם לענין לישא את כפיו, והיינו דבראשונה כתב גם הא דלישא את כפיו, ואח"כ מסיים רק משום ביטול קדושה, ואם נפרש דגם לישא את כפיו שהוא גדר עבודה דכהן גם כן הוא רק למצוה מן המובחר, הנה כן יש לפרש דגם לענין עבודה כן, דסבר רבי שהוא רק מצוה מן המובחר, ורבנן דפליגי עליה דרבי סברי דגם מצוה מן המובחר ליכא, אלא רק שהכהנים מצד עצמן לא הניחו לעבוד עבודה עד שהוא בן עשרים:

ואיכא נפק"מ לדינא מזה שכתב הרמב"ם בפר"ה מכלי המקדש וז"ל, כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה, והראב"ד בהשגה כתב וז"ל, א"א זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודה אלא לשיר יעו"ש וכתב מרן דהרמב"ם סבר שהוא הדין לכהן יעו"ש. ולדעתי תמוה דהלא במשנה תנן בן לוי קטן שהוא קודם שהביא שתי שערות, אבל מנין לחדש לכהן שהוא גדול ומצד דין התורה כשר לעבודה, ואם כן מנין לחדש שאינו נכנס לעזרה כיון שבר עבודה הוא מצד הדין:

וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דכיון שאין הכהנים מניחים אותם לעבוד, הנה כמו"כ אין מניחים אותם ליכנס לעזרה עד גמר עבודה, משום דלמא מיקרי ועביד, אמנם רבי דסבר דמטעם מצוה מן המובחר בעינן בן עשרים אבל אחיו הכהנים לא היו מונעים אותם מלכנס לעזרה וגם לפעמים היו עושים עבודה גם כן בשעה שדחוקה לכהנים כמו אם הרבה כהנים נטמאו או אונס אחר, דאז בשביל ביטול עבודה היו עושים את העבודה גם בקודם מבן עשרים, ולהכי בעינן שיהיו גם הפחותים מבן עשרים עומדים הכן לעבודה. ולפי"ז שפיר פירש המפרש וגם הרא"ש דהרובים הם פחותים מבן י"ג שנה ויום אחד דאינם ראוים לעבודה מן התורה, מה שאין כן אותם שהגיעו לי"ג שנה ויום אחד שראוים הם לעבודה היו ישנים כדי שיהיו ראוים לעבודה פן יצטרכו להם, ובזה אתי שפיר המשנה גם לשיטת רבי:

עוד יש לומר דסבר המפרש והרא"ש כשיטת הראב"ד שסבר דבכהן שאינו עובד נכנס לעזרה, וזהו כדי שילמדו העבודה ועומדים בעזרה בכדי לכוון להיות רגילים בעבודה כשיגיע זמן שהם יעשו את העבודה, ומטעם זה לא עשו מהם שומרים, אלא מניחים אותם לישן:

אמנם לכאורה זה תליא בשתי הלשונות שם בחולין דלחד לישנא לרבי ליכא פסול אפילו מדרבנן ולחד לישנא לרבי איכא פסול מדרבנן, ואפשר דבזה פליגי דמאן דמכשיר לרבי בדיעבד סבר שכל עיקר הדין דבעינן בן עשרים הוא מצד מצוה מן המובחר, ולהכי בדיעבד אפילו מדרבנן כשר, ומאן דסבר דלרבי פסול מדרבנן ע"כ אין זה מצד מצוה מן המובחר אלא מעיקר הדין מדרבנן:

אבל מהא דתנן במשנה שסתם רבי וקרי להשומרים רובים, ולהכהנים העובדים קורא פרחי כהונה, ע"כ מסתברא דלהכהנים מבן עשרים ומעלה לא שייך לקראותם פרחי שזה מורה על נערות, להכי ע"כ סברי אליבא דרבי דהפרחי נקראים לאחרי י"ג שנים ויום אחד, והכהנים השומרים המה קודם זמן הגדלות, ומזה מוכח כהלשון הראשון שם בחולין דרבי סבר דבדיעבד אפילו פסול דרבנן ליכא:

ובזה ע"כ יתפרש הא דאיתא בברייתא דאין אחיו הכהנים מניחים אותם לעבוד היינו דרק לעבוד אין מניחים, אבל נכנסים המה לעזרה פן יצטרכו להעם לעבודה, וזה מוכרח משום דללשון זה הברייתא כולה כרבי: ויש להעיר להרמב"ם דפוסק כרבנן ושם איתא ללשון שני דרבנן מודו דכשר בדיעבד, ואם כן מדוע לא כתב הרמב"ם דכשר בדיעבד, ואם סבר הרמב"ם כלשון ראשון הלא לרבנן פסול בדיעבד ג"כ מדרבנן, וא"כ קשה מדוע לא כתב הרמב"ם היאך הדין לענין דיעבד:

ומזה משמע דהרמב"ם פוסק גם כן כרבי, ואינו צריך לומר לענין דיעבד כיון שסבר גם כן שהוא רק מטעם מצוה מן המובחר, וזהו כלשון ראשון, ועוד דבמקום שאיכא שתי לשונות במילתא דרבנן אמרינן ספיקו להקל, ולהכי לא כתב בזה מאומה כיון שידוע דבספיקא דרבנן להקל, ופשיטא שכשר בדיעבד:

ולפי מה שמבואר אתי שפיר פירושו של המפרש ופירוש הרא"ש כמוש"נ: והנה בספר קרית ספר להמבי"ט השמיט כל עיקר דין זה, וצ"ע:

גמ' אמרי הר הבית דאי תמה ובעי מיתיב יתיב, עזרה דאי תמה ובעי למיתיב לא מצי יתיב דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. והנה הבאר שבע רוצה להוכיח דלכהנים הותרה ישיבה בעזרה ומביא ראיה מזבחים ט"ז ע"ב דאיתא שם מה יושב שאוכל וכו' והיכי אכיל יושב והא אין ישיבה בעזרה, וע"כ דלכהנים הותרה ישיבה בעזרה יעו"ש, אבל דבריו תמוהין דהרי סוגיא ערוכה יומא כ"ה דאיתא שם דלא עבדינן פיים בעזרה מפני שזקן יושב במערבה ואין ישיבה בעזרה, ולא משני הש"ס דהאי זקן הוא כהן והותרה לו ישיבה, ובזה דמביא מהא דזבחים דיושב אוכל בקדשים, הקשו בזה התוס' שם, ותירצו דשאני אכילה שהיא צורך עבודה, וגם מה שמביא הבאר שבע ראיה מזבחים י"ט גבי קידוש ידים ורגלים דפריך שם וליתיב מיתיב, היינו גם כן מפני שהוא צורך עבודה אבל פייס לא הוי צורך עבודה דאפשר לעבוד בלא פייס יעו"ש, וכמו כן איתא בשיט"מ לזבחים שם, ואדרבה התוס' בזבחים ט"ז בהגה"ה מקשים וא'"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה יעו"ש, והיינו דלכהנים אסור אשר בשביל זה יש לומר דמשום הכי מחלל עבודה:

עוד מה שכתב ראיה מקרא דכתיב ועלי יושב על הכסא בהיכל על מזוזת היכל ד', הנה שאני גבי כהן גדול כדאיתא בילקוט שמואל שדרשו מהא שישב בהיכל ד' שאותו היום מינוהו לכהן גדול, והנה התוס' בסוטה מ' ד'"ה והאמר וכו', מביא בשם המדרש שוח"ט דלכהן גדול הותרה ישיבה, והקשו על זה מהסוגיא כמבואר שם, אבל פסיקא להו להתוס' דלכהנים לא הותרה ישיבה בעזרה, ומה שמביא מהירושלמי פר"ה דפסחים ומירושלמי יומא פר"ג ומירושלמי סוטה פר"ז דפריך מעלי הכהן, וע"כ כוונתו דסבר הירושלמי דהוא הדין לשארי כהנים, אבל זה ליתא שם כלל מהא דעלי הכהן ורק במדרש שוח"ט ובליקוט, ושם אמרו דזהו משום ייחוסו של כהונה גדולה, וש"ס דילן לא סבר לה כמו"ש התוס' שם בסוטה. - ומשמע דגם לכהן גדול אסור ישיבה, ושאני גבי עלי הכהן שישב על מזוזת, וכמו שנחית לזה גם הבאר שבע, וע"כ דזהו שיטת ש"ס דילן:

עוד כתב דאפשר לומר דדוקא מן דוד ואילך אין ישיבה בעזרה יעו"ש, דבריו תמוהין מסוגיא ערוכה בקדושין ע"ח דפריך שם ושמואל שוכב בהיכל ד', והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכות בית דוד, יעו"ש. הרי חזינן דגם קודם שבא דוד אסור ישיבה בעזרה, ועוד מחזינן דבמדרש דייקו מהא דעלי, וע"כ מוסכם היה ההלכה דאסור ישיבה בעזרה. - ומבואר דגם לכהנים יש איסור ישיבה, ורק לכהן גדול יש פלוגתא מש"ס שלנו עם המדרש, אבל לכהנים גם כן אסור ישיבה רק לצורך עבודה מותר והכא גבי מצוה דשמירת הבית שאינו צורך עבודה פשיטא שאסור, ושפיר קאמר הש"ס והאמר מר וכו' וכמוש"נ, וע"כ הא דקאמר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד לא הוי הכוונה שאז נאסרה איסור ישיבה דזה ליתא, דע"כ נאסרה ישיבה מהללמ"מ אם הוא מדאורייתא ושכן משמע מסנהדרין ק"א, ורק לדוד ולזרעו, היינו להמלכים הבאים אחריו הותרה להם ישיבה בעזרה, ודוד עצמו החמיר על עצמו כמבואר בירושלמי שכתבנו לעיל:

ובעיקר אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, עי' במל"מ פר"ז מבית הבחירה ובגבורת ארי להגאון שאגת אריה למס' יומא כ"ה. גבו' אמר ה' על ה' שערי עזרה, ופריך וה' שערים היו לעזרה ורמינהו ז' שערים היו בעזרה וכו'. - וקשה מדוע לא פריך מהמשנה דשקלים פר"ז די"ג שערים היו בעזרה, עי' בתוס' כתובות ק"ו שהקשו בזה, וכתבו שם בשם הר"ת דשבעה שערים היו גדולים, וי"ג הוי עם הקטנים יעו"ש, ובזה אתי שפיר הכא לענין שמירה ע"ב הגדולים דחשיבי טובא העמידו שומרים, ולא אצל הקטנים, ולזה פריך מהגדולים שהם רק שבעה:

שם. אין פוחתין מי"ג גזברין, הקשה בספר באר שבע והלא משנה שלימה שנינו בפר"ה דשקלים אין פוחתין משלשה גזברין. ומסיים בצ"ע: ונראה דהי"ג גזברים דהברייתא לא הוו הגזברים דהמשנה דשקלים, והיינו דהגזברים דהמשנה היו ממונים על עסקי ממון כדאיתא בתוספתא דשקלים פר"ב דאיתא שם אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין וכו' ומה היו עושין אלו שבעה אמרכלין שבעה מפתחות העזרה היו בידם רצה אחד מהם לפתוח אינו יכול עד שיכנסו כולם ויפתחו. והקשה לעיל הבאר שבע והלא במשנתינו תנן דהמפתחות של העזרה בידם של זקני בית אב, - ומתרץ דהתם בשקלים מיירי במפתחות של החדרים שיש בהן ממון של הקדש, והן פודין ערכין והקדשות וכל מלאכת הקודש, והכא מיירי במפתחות העזרה של שאר חדרים שלא היה בהן ממון, עכת"ד, והמל"מ בפר"ד מכלי המקדש הביאו והוטב בעיניו:

ובזה יש ליישב הברייתא דתנא י"ג גזברים, ופירש הרא"ש בד"ה מי"ג גזברין, הממונים על העזרה יעו"ש, ומה בעי הרא"ש בזה, הלא מעזרה קא מיירי ומאי מוסיף בביאורו. - ונראה דהוקשה להרא"ש הלא שנינו במשנה דרק שלשה גזברים היו, ומדוע חשיב התנא י"ג, על זה בא לומר הממונים על העזרה, וכוונתו בצירוף אנשי בית אב שהיו גם כן גזברין על העזרה ומפתחות של עזרה בידם, והזקני בית אב היו במספר עשרה ובצירוף עם השלשה היו י"ג, והמשנה דשקלים לא חשיב רק השלשה הממונים על הממון, ועל השומה כמה הוא השיווי של ההקדש לפדיון. ולא חשיב הני גזברים שהיו ממונים על העזרה ומפתחות העזרה בידם הוא מפני שאינן קבועים, משום שהם מאנשי משמר והם מתחלפים, ומפני זה לא חשבם התנא בשקלים: והרמב"ם בפר"ד מכלי המקדש הי"ח כתב ואין פוחתין משלשה גזברין, והגזברין הם הגובין כל ההקדשות ופודין את הנפדה מהן וכו' יעו"ש. וזהו מה ששייך להגזברין השלשה, ולא חשב הרמב"ם הגזברין של הבית אב שגם כן המפתחות של העזרה בידם היינו החדרים והלשכות שהם מלבד ממון, וזהו מפני ההתחלפות המשמר, והתחלפותם של הבית אב לא חשיב להו הרמב"ם לגזברין, ולא חשיב אלא הגזברין הקבועים וזהו ג"כ הטעם של המשנה דחשיב ג' גזברים הקבועים הממונים על הממון והפדיון של הקדש כמו שנתבאר:

שם בגמ', לא היו ישינים בבגדי קדש, שינה הוא דלא אבל הילוך מהלכים בהן שמעית מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן וכו'. - והנה במסקנא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, ולפי"ז הא דתנן במשנתינו ומניחין אותן תחת ראשיהן הוא ממש תחת ראשיהן, ולא כנגד ראשיהן, והיינו דרק אם אמרינן דבגדי כהונה לא ניתנו ליהנות בהן מוכרחים לפרש כנגד ראשיהן כמבואר בסוגיא. אבל אם אמרינן דבגדי כהונה ניתנו ליהנות שפיר מותרין להניחן תחת ראשיהן ממש. - ולפי"ז קשה להרמב"ם שפוסק בפר"ח מכלי המקדש הי"א בגדי כהונה מותר ליהנות בהן, לפיכך לובשם ביום עבודתו, ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז עכ"ל. ולפי"ז קשה הא דפסק בפר"ח מבית הבחירה ה"ו וז"ל, לא היו הכהנים השומרים ישינם בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן, ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ עכ"ל. - וקשה טובא כיון דניתנו ליהנות בבגדי כהונה הלא מבואר בסוגיא הכא דמותרין גם להניחן תחת ראשיהן גם כן. והנה מרן הכס"מ כתב דסבר הרמב"ם דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן רק דרך לבישה יעו"ש, והנה אעפ"י שהסברא מצד עצמה נכונה, אבל הרי חזינן הכא דע"כ הסוגיא לא סברה להאי סברא, דהרי חזינן דרב אשי אמר לעולם תחת ראשיהן, והא דקא מיתהני מכלאים בגדי כהונה קשין הם. - מבואר דאם אמרינן בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן מותרין ליהנות גם שלא דרך לבישה, וגם מהא דקאמר הש"ס ואיבעית אימא באותן שאין בהם כלאים אתי שפיר הא דקתני תחת ראשיהן וזהו כלשון המשנה, והרי חזינן דגם שלא בדרך לבישה מותר, וגם מהא דפריך הש"ס על לשון המשנה דתנן תחת ראשיהן שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, ולא פריך והא הוי שלא בדרך לבישה. - והנה מכל זה חזינן דלא סבר הש"ס האי חילוקא, וא"כ הרמב"ם דכותב להדיא דהכוונה בגדי כהונה לבד מהאבנט שהוא כלאים, א"כ בהני בגדים דליתא בהו משום כלאים אמאי כתב שמניחין כנגד ראשיהן, שהוא היפך מלשון המשנה:

ועוד שסותר את דבריו ממה שכתב בפיה"מ והוא שכתוב בפיה"מ וז"ל, ומה שאמר בבגדי כהונה מניחין אותן תחת ראשיהן רצה לומר כנגד ראשיהן וכן ביאר הגמ' שאינם יכולים להניחם תחתיהן לפי שבגדי כהונה יש בהם שעטנז אינו מותר ליהנות בהם אלא בשעת עבודה בלבד, ובגדי כהן הדיוט יש בהם שעטנז ר"ל האבנט עכ"ל. הרי כתב בהדיא דכל עיקר האיסור הוא משום האבנט, ומטעם זה כתב שם בהלכה דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם באופן שמסיר האבנט, ואם כן לאחר שהסיר ממנו האבנט הרי מותר גם ליהנות מהם ולהניחן תחת ראשיהן כמו שמבואר בסוגיא, ותמוה טובא מדוע כתב שצריכין להניחן כנגד ראשיהן דהיינו הבגדים חוץ מן האבנט, וזה תמוה טובא - לפי מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ וצע"ג:

ונראה לפי מה דאמר רב בקדושין נ"ד אמר רב חזרנו על כל צדדין של ר' מאיר ולא מצינו הקדש בשוגג אין מתחלל במזיד מתחלל ומשנתינו בכתנות כהונה שלא בלו הואיל וניתנו ליהנות בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ופירש"י שלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיהיו הכהנים זריזים כמלאכים להפשיטן בגמר העבודה כהרף עין, יעו"ש. ולכאורה קשה הא ע"כ הרי זה אינו מתכוון, ודבר שאינו מתכוון מותר, וגם פס"ר לא שייך בדבר שאי אפשר והרי זה כהא דפסחים כ"ה לא אפשר ולא קא מכוין שמותר, וע"כ צריך לומר דחשו גם לאפשר ולא קא מכוון, ותליא בפלוגתא דר' יהודה ורבי שמעון, דלרבי יהודה אסור, ולר"ש מותר. והנה רב סבר כר' יהודה דדבר שאינו מתכוון אסור כדאיתא בכתובות ו' ע"א, ולפי"ז כיון דחשו לאפשר ולא קא מכוון דאסור, להכי הוי תנאי בי"ד גם על זה, והתירו לבגדי כהונה ליהנות בהן. - אמנם למ"ד דבר שאינו מתכוון מותר ולפי"ז באפשר ולא קא מכוון לא צריכין לתנאי בי"ד להתיר הנאה וממילא תליא בזה דרק אם היו מלובשין בבגדי כהונה ואפשר לפושטו, אבל לא קא מכוון ליהנות בהן מותר אבל לאחר שהפשיטן לבגדי כהונה אסורין ללובשן משום דזה הוי מכוון ממש, וזה אסור:

ובזה אתי שפיר שיטת הרמב"ם והיינו דהרמב"ם מפרש דהסוגיא הכא סברה דאינו מכוון לאיסור גם כן אסור, וממילא אפשר ולא מכוון גם כן אסור, ומטעם זה ע"כ הוי התנאי בי"ד להתיר לגמרי - דאין לומר דרק באינו מכוון מותר דליתא דכיון דגם זה שצריכין לתנאי בי"ד להתיר ממילא לגמרי מותר ואפילו לאחר שהפשיטו מותרין ללבוש הבגדי כהונה להנאתן גם כן, וממילא לאחר שפשטו מהם הבגדי כהונה כמו הכא שהולכים להיות ישנים מותרין להניח הבגדי כהונה ג"כ תחת ראשיהן. - אמנם הרמב"ם דסובר דבר שאינו מתכוון מותר ממילא אפשר ולא קא מכוון גם כן מותר, ממילא בשביל סברא זו דלא ניתנה תורה למלאכי השרת לא צריך לתנאי בי"ד להתיר הנאה לבגדי כהונה - וממילא מותרין ליהנות בהן רק טרם שהפשיטו. והרי זה בגדר אפשר ולא בהן רק טרם שהפשיטו. מטעם דהרי זה בגדר אפשר ולא מכוון:

אמנם לאחר שהפשיט הבגדי כהונה אסורין ללובשן מטעם דהרי זה בגדר מכוון ממש, ולהכי כתב הרמב"ם כנגד ראשיהן:

וע"כ הא דכתב הרמב"ם בפיה"מ דמותר להניחן תחת ראשיהן מלבד האבנט, זהו שמפרש המשנה לפי הסוגיא דהכא דע"כ אזלא לשיטה זו דאפשר ולא מכוון אסור, אבל לדינא כיון דסבר אפשר ולא מכון מותר, ממילא באופן שמכוון בהדיא כגון להניחן תחת מראשותיו אסור, ולהכי כתב כנגד ראשיהן. אעפ"י שפוסק דבגדי כהונה מותר ליהנות, וכמוש"נ:

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בקדושין ס"ו ד"ה הקם להם בציץ, פירש בקונטרס ואע"ג דלאו שעת עבודה היא, הא אמרינן לעיל דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, וקשה דאדרבה משמע מהתם דמיד שהיו יכולין להפשיטן שהיו זקוקין להפשיטן מדקאמר לא ניתנה תורה למלאכי השרת משמע דשלא לצורך אסור יעו"ש. - אבל אפשר לומר כמו שכתבנו דשיטת רש"י דלרב לשיטתו דסבר אפשר ולא קא מכוון אסור, ממילא היתה תנאי בי"ד להתיר הנאה לגמרי, ומטעם זה מותר ללבוש הציץ גם שלא בשעת עבודה:

ואדרבה להרמב"ם תקשה דכיון דבאופן דמכוון ממש אסור, וא"כ היאך מותר ללבוש הציץ, וע"כ דסבר כשיטת הר"ת דשאני ציץ דמותר גם שלא בשעת עבודה. ולפי מה שפירשנו מיושב גם מה שהקשה הבאר שבע דרב סבר דבגדי כהונה אסור ליהנות ותקשה מהך ברייתא יעו"ש, ולפי מה שפירשנו אתי שפיר דכיון דזה תליא בפלוגתא דתנאי וכמוש"נ:

תוכן העניינים

נזר הקודש - תמיד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה