נזר הקודש - תמיד· הרב משה רוזין
דף כו.
במשנה, במסיבה ההולכת תחת הבירה, המפרש מביא ר"י בר שמעון זצ"ל, בכל מדות מוכיח שהמסיבה הוא עמוד של בנין שעולין ויורדין בו על ידי גלגול. - והביאור בזה שהיה מגלגל מעצמו על ידי איזה מכונה שהיו מכינין לו מער"ש:
שם ובית הכסא של כבוד היתה וזה היה כבודו. נראה דנקרא כבוד מפני שיש בזה כבוד הבריות כמובן, והרא"ש בפירושו כתב מפני שבעל קרי צריך להטיל מים קודם הטבילה בכדי שלא להצריך טבילה אחרת לאחר הטלת מים כדתנן במס' מקואות יעו"ש, והובא משנה זו בחולין כ"ד. - אבל שם מבואר דרק בחולה וזקן כן הדין אבל בילד ובבריא לא נצרך לזה וכן איתא ברמב"ם, ובמשנה הכא סתמא תנן, ומשמע שכן הוא בכל אדם, וע"כ משום דבמשנה דמקואות פליגי בזה רבי יוסי ורבנן, ורבנן לא מחלקי בין בריא לחולה ולזקן, וסתם משנה דהכא הוי אליבא דרבנן ולא אליבא דר' יוסי. והנה לפי הכלל דהלכה כסתם משנה, וא"כ היה להרמב"ם לפסוק כסתם משנה דתמיד:
ונראה דזה הוקשה למרן, והוא דכתב שם כר' יוסי ופסק כמותו משום דבסוף פר"ק דחולין מפרשי אמוראי למילתיה, יעו"ש. אבל קשה גם להני אמוראי מדוע לא בחרו כרבנן משום דהלכה כסתם משנה, ועוד מה ראיה היא זו דמדפירשו לדברי ר' יוסי דסברי כר' יוסי, אלא גם אם אין הלכה כר' יוסי נכון לבאר דבריו, אבל לדינא אפשר דגם אמוראי לא שבקי רבנן ועבדי כר' יוסי דיחידאה הוא, ועוד דאיכא סתם משנה דתמיד כוותייהו: ונראה לפי דברי הסמ"ג שמפרש טעם המשנה זהו כבודו מפני ששנינו בפר"ג דיומא כל המסך רגליו טעון טבילה, וכל המטיל מים טעון קדוש ידים ורגלים מפני שמצוה לשפשף, עכ"ל. - וע"כ כוונת הסמ"ג שלא פי' המשנה שהוא לכבודו של בעל קרי, וזהו מדלא מחלק התנא בין ילד וזקן לבין בריא וחלש, להכי מפרש המשנה זהו כבודו השייך לכל אדם, וא"כ אתי שפיר המשנה גם לר' יוסי. - ואפשר לומר כי גם הרמב"ם מפרש כן המשנה, וממילא אין זה נגד הכלל דהלכה כסתם משנה, ואמוראי בחולין פירשו גם כן אליבא דר' יוסי בכדי שלא תקשה דהסתם משנה דתמיד שלא כוותיה, ולהכי פוסק כן הרמב"ם:
עוד נראה דהנה יש להבין סברת חכמים דר' יוסי, הלא רבי יוסי קאמר שפיר דבזקן וחלש ע"כ נשאר מעט קרי, ויוצא אח"כ עם המי רגלים, לכן נראה דזה תליא בפלוגתא אם בעינן שיעור להיות נטמא בטומאת קרי היוצא מן הגוף, ופליגי בזה תנאי כמבואר בנדה מ"ב, רבי נתן אומר משום ר' ישמעאל זב צריך כחתימת פי האמה, ולא הודו לו וכו' וכן איתא בנדה כ"ב פלוגתא גם בקרי, ועי' רמב"ם בפר"ה מאבות הטומאה ה"א שכתב ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום פי האמה, ומבאר מרן כוונתו דלא צריך שיעור חתימת פי האמה אלא היינו לומר שיגע בפי האמה, ובזה מדייק שכתב עד שתצא ויחתום ממנו פי האמה, ולא כתב כדי חתימת פי אמה, יעו"ש: בזה פליגי חכמים עם ר"י, והיינו דחכמים סברי דבעינן שיעור כדי חתימת פי האמה כר' נתן משום ר' ישמעאל, וממילא בזקן וחלש אעפ"י שנשאר מעט מהקרי ואח"כ בהטלת מי רגלים תצא המעט עם המי רגלים, אבל אין בהמעט הזה שיעור זה כחתימת פי האמה, ור' יוסי סבר דלא בעינן שיעור, להכי סבר דבזקן וחלש בעינן הטלת מים קודם טבילה, וכיון שסבר הרמב"ם דלא בעינן שיעור אלא נגיעה גם כן מטמא אם נגע בפי האמה להכי שפיר פוסק כר' יוסי וכמוש"נ. וממילא סתם משנה דהכא דמיירי בבעל קרי ולא בסתם אדם אתי שפיר טפי לפרש כפירושו של המפרש דמיירי בבעל קרי וכמו שפירש הרא"ש כן, ומדתנא סתם ע"כ גם כן בכדי למימר דהמשנה כוללת גם זקן וחלש, וזהו כשיטת רבי יוסי וחכמים שלא הודו לו לר' נתן ואדרבה ממשנה זו יש הוכחה לפסוק דבעל קרי מטמא במשהו גם בנגיעה גרידא, ואתי שפיר פסק הרמב"ם:
עוד נראה בזה לפי מה שכתב הרמ"א ביו"ד סימן קצ"ח סעיף מ'"ג בשם הראב"ן שהאשה צריכה להטיל מים קודם טבילה יעו"ש, והנה הראב"ן מביא מקור לזה מנדה מ"ג, בהא דזבה שנעקרו מימי רגליה וכו', ותמוה דשם עיקר הבעי' לענין טהרות, וכבר הקשו בזה שם בהגהות, עי' בב"ח ובביאורי הגר"א ז"ל. - ונראה דבאופן שנעקרו מימי רגליה חסר בזה ראוי לביאת מים מפני שהמימי רגליה ממלאים אותו מקום, והוי כסתום עם המי רגלים, וממילא אין מימי הטבילה מטהרים מפני שחסר בזה לביאת מים, והא דמביא ראיה מהא דזבה שנעקרו מימי רגליה זהו מפני שחזינן דהמי רגלים אף על פי שמחוברים למימי המקוה אינם מטהרים מכח השקה כשארי מים פסולים הנטהרים בהשקה, משום דאם מהני השקה למי רגלים אין להסתפק גם לענין טהרות, וכיון דחזינן דלא מהני השקה למי רגלים, א"כ הוי המי רגלים סתימה שלא יכנסו מימי המקוה לאותו מקום, וא"כ חסרה לזה הכשר הטבילה:
והנה כמו כן בבעל קרי שלא יצא לגמרי בזקן ובחלש וא"כ נסתם פי האמה בהקרי, ואם כן חסר לזה ביאת מים של טהרה והשקה פשיטא דלא מהני לקרי, וזהו ע"כ שיטת רבי יוסי לפי פירושם של אמוראי, וזהו טעם משנתנו הטעונים הטלת מי דגילם קודם הטבילה, והנה לכאורה זה תליא אם אותו מקום הוי בית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים והנה באותו מקום באשה פליגי בזה בנדה מ"ב וקיי"ל דבית הסתרים הוי, אבל באיש אפשר לומר דאותו מקום בלוע הוי, ולא בעינן ראוי לביאת מים וגם אפשר לומר לאידך גיסא דרק באשה באותו מקום שייך לומר דהוי בלוע מפני שהפרוזדור שהוא הדפנות של אותו מקום משויהו לבלוע, מה שאין כן באיש שטיפת הזרע סותם את פי האמה. הרי זה כגלוי, ולכו"ע בעינן ראוי לביאת מים, או אפשר שפליגי בזה רבנן ורבי יוסי, וצ"ע:
שם במשנה, ירד וטבל, והקשה המפרש מהא דתנן במגילה כ' שאין טובלין אלא ביום, ומתרץ דזהו רק בהטעונין ספירה, והנה לפי מה שפירשו התוס' שם וביבמות פרק החולץ הביאור אין טובלין קאי על טבילת אזוב וכדתנן בשלהי מס' פרה אין טובלין האזוב בלילה יעו"ש ובר"ש שם, ואפילו לפירש"י דקאי על האדם הטובל גם כן אין שייכות לבעל קרי שהטבילה אינה בתורת מצוה דק ליטהר מטומאה, ואין בו הבדל בין יום ללילה, ועי' בבאר שבע שנחית גם כן לזה:
אמנם נראה דכוונת המפרש דכיון דתנן ביומא ל' אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפילו טהור עד שיטבול, ובברייתא שם דרש בן זומא דטבילה זו מן התורה מק"ו יעו"ש. - והנה טבילה זו כיון שנדרש מק"ו מכהן גדול ביום הכפורים, לפי"ז ע"כ טבילה זו צריך להיות ביום. - והנה טבילה זו לבעל קרי ע"כ יש בה גם כן ענין זה דאין אדם נכנס לעזרה גם כן שהרי הטהרה באה בשביל שיהיה טהור ומוכן לעבודה, ואעפ"י שעדיין טעון הערב שמש, אבל לאחר כך בערב ראוי הוא לעבודה להקטרת איברים ולהפך בצינורא שג"כ טעון כהן, וא"כ שפיר יש מקום לומר דלבן זומא בעינן טבילתו ביום כמו חייבי טבילות דכהן גדול, וזה נכלל בהא דתנן אין טובלין אלא ביום וא"כ הוקשה להמפרש מדוע סגי הכא בטבילה דלילה, על זה מפרש דלא כבן זומא, ומפרש דאין טובלין אלא ביום רק הטעונים ספירה, ואעפ"י דגם לאחר הטבילה כשנפתחו השערים יוצא והולך לו כדתנן הכא במשנה, וממילא אין עליו חיוב טבילה מטעם כניסה לעזרה, וגם אינו בעבודה מטעם דהוי טבול יום מטעם דבעי הערב שמש. - אמנם אפשר לומר דאם ימתין בהר הבית עד הערב ולא מסיך את רגליו אינו טעון טבילה אחרת. נמצא שיש גם בטבילה זו צורך עבודה, ויש לומר דזה נכלל בהמשנה דמגילה שאין טובלין אלא ביום, על זה מפרש דהתם המשנה לא מיירי אלא בטעונין ספירה: וטעמו של דבר ע'"כ סבר המפרש דמשנה זו לא סברה כבן זומא, או אפשר לומר כשיטת התוס' ותוסי"ש דכל עיקר דינו של בן זומא הוא מדרבנן כמבואר שם, ומה"ט כשרה טבילה זו גם בלילה גם לבן זומא:
שם במשנה, משכים וטובל עד שלא יבוא הממונה, המפרש פירש דהטבילה באה מפני שאין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול, והנה שם ביומא ל' איתא במשנה לעבודה, ומדוע השמיט המפרש לעבודה, משמע דגם בכניסה לעזרה גם שלא לעבודה בעי טבילה להכי השמיט לעבודה, אמנם כן הוא כדאיתא בירושלמי שם לאו דוקא עבודה, אלא אפילו בלא עבודה טעון טבילה, אבל קשה דהרי הכא שהוא להרמת הדשן, וא"כ הוי גם כן לצורך עבודה, ומטעם זה פירש הברטנורא שמביא לשון המשנה לעבודה:
ואפשר שמכוון המפרש לבן זומא דסבר דחיוב טבילה נלמד מק"ו מכהן גדול וזה היתה לעבודת היום (היינו לשיטת הראשונים דלהרמת הדשן לא הוי בכהן גדול דוקא) ולדידיה לעבודת לילה לא בעי טבילה, אבל עכ"פ יש חיוב טבילה מטעם כניסה לעזרה בלא עבודה, והיינו דלא כבן זומא, אלא אליבא דרבנן, או דסבר המפרש דבן זומא מודה בזה דיש חיוב טבילה מדרבנן:
שם במשנה, הממונה בא ודפק וכו' אמר להן מי שטבל יבוא ויפייס, קשה מה זה שאלה הלא כבר ידעו הכהנים שאין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול מקודם ממילא טבלו כולם, ולא שייך לומר מי שטבל וע"כ צריך לומר דמקודם היו עומדין במקום שאינו מקודש, והיו הרבה שלא היו מוכנים לעבודה וגם לא טבלו, והממונה אומר להם דהטבולים יבואו לפייס, ולשון המשנה מי שטבל הוא לאו דוקא שהיה אומר להיחיד אלא הוא לשון סתמא הכוונה להטבולים היה קורא, שיבואו, ומדויק הלשון ברמב"ם שכתב וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה ולבשו בגדי כהונה ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית יעו"ש, וזהו שמקודם עמדו במקוום שאינו מקודש, והממונה קורא להם שיבואו במקום מקודש כמבואר ביומא כ"ה:
המפרש מביא דלהכי אין מפיסין בעזרה משום דהממונה נוטל מצנפת של אחד ואין נכון לעמוד בלא מצנפת בעזרה כדאיתא ביומא כ"ה. - והנה הרמב"ם בפר"ד דתו"מ כתב וז"ל, והממונה שעל הפייסות נוטל מצנפו מעל של אחד מהן ומחזירה יעו"ש, משמע שתיכף ומיד מחזיר המצנפת ואם כן אינו עומד בלא מצנפת, וא"כ יכול להיות גם בעזרה הפייס, וע"כ צריך לומר דבעזרה יש קפידא לעמוד בלא מצנפת אפילו רגע אחת, והתוס' ביומא כ"ה פירשו כהמפרש, ועי' בספרנו ליומא שם:
גמ' ואילו קרא כהנים ולוים בהדי הדדי כתיב, ומשני אמרי הכי קאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה משה, והדר אהרן ובניו וכו' מדכתיב והחונים וכתיב שומרים חונים לחוד ושומרים לחוד. - והנה יוצא מזה דמשה היה לחוד בתורת לוי, אבל קשה מדוע כתיב בלשון רבים חונים כיון שהוא לבדו היה, ואפשר דשארי לוים היו עמו, וכולם נקראים על שם משה, והא דלא אמרה תורה בהדיא לוים, זהו משום כבודו דמשה כמו שמצינו כעין זה בר"ה כ"ב ע"ב, אמרי רבי נהוראי סהדא אחרינא הוה בהדיה והא דלא חשיב ליה משום כבודו של רבי נהוראי, יעו"ש. והכא גם כן אמרה תורה בלשון רבים והחונים לרמז גם על לוים שהיו עם משה, ולא כתבה תורה בהדיא משום כבודו דמשה:
וכתבנו לעיל דדעת הסמ"ג דגם בהני שלשה מקומות שהיו השומרים הכהנים למעלה, היו גם הלוים למטה, אבל מהרמב"ם לא משמע כן כמו שכתבנו לעיל וגם דעת המפרש כן, ובבא"ש מביא ג"כ בשם הרב שמעיה בריש מדות: והטור בפירושו על התורה כתב בשם הרמב"ן שלא היה אז משמרת ללוים רק לאהרן ולבניו הנותרים, ולמשה ולבניו. ע"ב,איבעיא להו עליות ממש וכו' והיינו אם היו עליות על גבי בית, ובספר באר שבע הקשה דמאי קא מיבבעיא ליה הלא מה דהוי הוי וכמו שפריך כן הש"ס בדוכתי טובא, ותירוץ הש"ס התם לא שייך הכא עכת"ד יעו"ש:
ונראה דנפק"מ למי שמקבל לבנות בית כמו ה עליות דהשלשה מקומות שהיו הכהנים עומדים שם לשמירה להכי יש לידע אםמ היה שם גם בית למטה, או לנודר מן עליות כמו הני עליות שהיו בהני שלשה מקומות, וא"כ איכא נפק"מ לדינא גם לדידן. וכעין זה כתבו התוס' במנחות ס"ג. גמ' הא מה אני מקיים וילוו עליך וישרתוך בעבודתך הכתוב מדבר הא כיצד כהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה, וקשה דאיתא בספרי פרשה קרח שדרשו מקרא זה דבעבודתם ומנה מהם גזברים ואמרכלים ועי' במלבי"ם שהעיר בזה וגם בבאר שבע:
ויש לעיין מדוע לא דרשו בש"ס שלנו דהקרא מלמדנו שיש לעשות גזברים ואמרכלים מהלוים, ובזה מתפרש הא דכתיב וילוו עליך וישרתונך כמו שדרשו בספרי, ויש לומר דסבר הש"ס דבזה לא שייך וילוו עליך וישרתוך אם הם גזברים ואמרכלים, מפני שזה נקרא גדולה והתנשאות, וזה לא ינתן ללוים שיתנשאו על הכהנים, ומקרא משמע שהלוים טפלים לכהנים, ולהכי דרשו דהכהנים למעלה ולוים למטה להראות גדולתן של הכהנים על הלוים, וממילא הגזברים והאמרכלים מהכהנים ולא מן הלוים. אמנם הספרי סבר דהגזברות והאמרכלות לא הוי בגדר שררות אלא בתור עבדות כדאיתא בהוריות י' ע"א כלום שררות אני נותן לך, אלא עבדות אני נותן לך, ושפיר מתפרשא וילוו עליך וישרתוך בזה שאתה ממנה מהלוים גזברות ואמרכלות:
ותצא מזה נפק"מ בין הספרי להש"ס שלנו והיינו, דהש"ס שלנו דמפרש וילוו עליך שהלוים טפלים הם להכהנים, מתקיים בזה שהלוים שומרים למטה, ובזה ניכר שהם במדרגה פחותה מהכהנים, ומטעם זה אין ליתן להם התנשאות, אבל הספרי סבר דזה לא אמרה תורה להראות פחיתות ללוים שיהיו עומדים למטה, וביותר לשיטת הרמב"ן והטור שאז היה משה לבדו בזה השמירה ולא היו שארי לוים עמו, ואין סברא שיהיה משה עומד למטה, ולהכי סברת הספרי שהלוים היו גם כן למעלה, אלא שהכהנים בפנים והלוים היו בחוץ:
והנה הרמב"ם בפר"ח מבית הבחירה ה"ד כתב וז"ל, מצות שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ יעו"ש וזהו כדרשת הספרי וכמו שכתב מרן שם, אבל קשה מדוע לא פסק כש"ס שלנו דהלוים שומרים למטה, ומדברי הרמב"ם משמע דבמקום שהכהנים שומרים בפנים הנה באותן השלשה מקומות היו הלוים שומרים מבחוץ וזהו כדעת הסמ"ג בסימן קס"ה יעו"ש. וזהו שלא כש"ס שלנו שמשמע דהלוים לא היו שומרים כלל למעלה עם הכהנים. והנה לכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם שכתב והלוים בכ"א מקומות, ואם אמרינן דגם בהשלשה מקומות שהכהנים שומרים גם הלוים היו שומרים, ואם כן איכא כ"ד מקומות ללוים, ובמל"מ העיר בזה אבל נראה דלא קשה מטעם דהמקומות שהיו ללוים היינו ללוים לחודייהו, ולא חשיב להני שלשה מקומות דעיקר השמירה היה לכהנים ולוים היו רק טפלים, אבל קשה מדוע לא פסק הרמב"ם כש"ס שלנו:
ונראה לפי מה שפירשנו דש"ס שלנו לא סבר כהספרי בזה דכוונת התורה לעשות מהלוים גזברים ואמרכלים, מטעם שזה הוי שררות על הכהנים, ומטעם זה סבר הש"ס למידרש וילוו עליך וישרתוך לומר שהיו טפלים לשמירה בזה שהם למטה, אבל הספרי שסבר דגזברות המה עבדות כסוגיא דהוריות ודרשו וילוו עליך בגזברות ואמרכלות, ממילא אין למידרש שיהיו הלוים למטה, ובזה יותר מסתבר דהיו הלוים עם הכהנים למעלה, אלא שמעלתן של הכהנים להיות בפנים והלוים מבחוץ, ולזה בחר הרמב"ם לפסוק כהספרי כמוש"נ:
גמ' ומי הוי מיפלגי אבנים והכתיב והבית בהבנותו אבן שלמה וגו' אמר אביי דמתקני ומייתי, ביאור הדברים כמו שמפרש המפרש בחוץ לעזרה ליכא איסור, ורק בעזרה אסור להניף ברזל כדאיתא במכילתא וכו' יעו"ש. - וקשה מדוע לא עשה כן המלך שלמה והשתדל להשיג את השמיר, וראיתי ברמב"ן פ' יתרו שלמה היה מחמיר על עצמו אעפ"י שמותר כי לא רצה שלמה שיבנה באופן שישמע בכל הר הבית קול הברזל יעו"ש:
אמנם יש לעיין הלא מצינו דפליגי בזה תנאי בסוטה מ"ח וזהו דעת ר' נחמיה, אבל רבי יהודה פליג שם וסבר הדברים ככתבן ורבי אמר שם דנראין דברי רבי יהודה, ורש"י במלכים מפרש הפסוק אבן שלמה מסע נבנה כמו שהסיעוה מן ההר על ידי השמיר כמות שהיא באה משם נתונה בחומת הבנין, ולא ססתוה בכלי ברזל יעו"ש, וזהו כר' יהודה, ולפי"ז ע"כ גם מחוץ להר הבית לא היו סוסתין בכלי ברזל, ואם כן היאך אמר אביי הכא כר' נחמיה אחרי הכרעתו של רבי כדברי ר' יהודה. - ומצאתי בבאר שבע שתמה בזה, ומפרש דברי אביי דאמר דמתקני ומייתי, היינו דמתקני על ידי שמיר, יעו"ש. וזהו כרבי יהודה דאמר דברים ככתבן:
אמנם הרמב"ם בפר"א מבית הבחירה ה"ח כתב ומסתתין אותן מבחוץ ואח"כ מכניסין אותן לבנין יעו"ש, וזה כדברי רבי נחמיה, ומרן בכס"מ הקשה בזה מדוע לא פסק כר' יהודה כיון שרבי הכריע כוותיה, ומביא מרן גם דברי אביי דהכא דסבר כרבי נחמיה יעו"ש, ומבואר דמרן מפרש דברי אביי כמו שמפרש המפרש, ועי' במל"מ שמאריך בזה ביישוב דברי הרמב"ם ומסיים בצ"ע:
אבל עכ"פ חזינן דהרמב"ם ע"כ מפרש דברי אביי כהמפרש, וגם הרא"ש בפירושו מפרש כהמפרש ולא כהבא"ש, וגם מדברי הרמב"ן בחומש מבואר שמפרש כן וכמו שכתבנו לעיל:
ונראה דסבר הרמב"ם דכיון דבמכילתא פ' יתרו תנא סתמא לפרש לא תבנה אתהן גזית, בו אי אתה בונה, אבל אתה בונה בהיכל ובקודש הקדשים, ומה אני מקיים ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו, בבית אינו נשמע, אבל בחוץ נשמע, וזהו כמו שסבר ר' נחמיה, וסבר הרמב"ם דכיון דסתמא דהמכילתא אזלא אליבא דר' נחמיה זה יותר עדיף מהכרעתו של רבי, ועוד דלפי דברי אביי שמפרשים דבריו שזהו אליבא דרבי נחמיה, ומפרש שזהו הפירוש במשנתינו הא דרובדין, ע"כ מדסתם רבי המשנה כן ע"כ סבר אביי דחזר רבי מהכרעתו, וסבר גם כן כר' נחמיה, וזהו טעמו של הרמב"ם דפוסק כן להלכה:
והנה יש להעיר על הרמב"ן שכתב כי שלמה רצה להחמיר שלא תהיה נשמע קול ברזל בכל הר הבית, וא"כ מה שאמרו במכילתא ומה אני מקיים ומקבת והגרזן לא נשמע בבית בהבנותו, הלא יש לומר דהמלך שלמה החמיר ביותר אעפ"י שמותר, וע"כ דהמכילתא סוברת כי זה היה מצד הדין, וגם שלמה היה מתקן מבחוץ. - אמנם יש לומר דכוונת הרמב"ן דכיון שמותר חוץ לבית, והיינו בהר הבית גם כן מותר, ושלמה החמיר שלא נשמע קול ברזל גם בהר הבית, ומה שנעשה בהר הבית היתה על ידי שמיר גמ' וזקני בית אב ישנים שם, ופריך ואמאי נעיילי מטות, ופירש הרא"ש מטות של עץ מסורגס חבלים יעו"ש, וקשה מה זה היה ההכרח להרא"ש לפרש דהכוונה מטות של עץ, ואטו של מתכת אסור, ומאי טיבותא בשל עץ יותר, הלא אדרבה מבואר ברמב"ם בפר"א מבית הבחירה ה"ט דאין בונין בו בשל עץ כלל, ואפילו אם אמרינן כשיטת הראב"ד שם דרק אצל מזבח אסור, אבל עכ"פ אין ההכרח לפרש דכוונת הגמ' לעשות דוקא מטות של עץ, וצ"ע: