אור ברסלב

נזר הקודש - תמיד· הרב משה רוזין

דף כה:

כבשים, בי"ש אומר שהן כובשים עונותיהם של ישראל כד"א (מיכה ז') ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, וב"ה אומרים כל דבר שהיא סופו לצוף, אלא כבשים בני שנה שהם מכבסים עונותיהם של ישראל כד"א (ישעי' א') אם יהיו חטאיכם כשנים וגו' (פסיקתא רבתי) אמרו רבותינו ואם לא תשמעו במסתרים תבכה נפשי, אמר רב שמואל בר חנינא משמיה דרב מקום יש לו להקב"ה ומסתרים שמו - מאי מפני גוה, אמר רב שמואל בר יצחק מפני גאותן של ישראל שניטלה מהן ונתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותן של מלכות שמים שנטלה. ופריך מי איכא בכייה קמי קוב"ה והאמר רב פפא אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו, לא קשיא הא בבתי גואי, הא בבתי בראי, ופריך ובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא ד' א' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, שאני חורבן בית המקדש דאפילו מלאכי השלום בכו שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, (חגיגה פר"ק):

אמר ריב"ל רוחות מנלן דלא מעצרי, דאמר קרא כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאום ד', מאי קאמר להו אילימא דהכי קאמר להו הקב"ה לישראל דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא, אי הכי בארבע מיבעי ליה. אלא הכי קאמר להו כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל (תענית ג'):

עולת תמיד, אמר ר' יודן מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון הא כיצד תמיד של שחר היה מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום. וילקוט פ' פנחס). יתברך הבורא ויתעלה היוצר אשר יצר את האדם מורכב משני הפכיים המתנגדים זה לזה, וכל אחד מבקש מה שאין השני נוחה, והבחירה נתונה כיד האדם באיזה לבחור. - והנה כפי המוסכם כי מעט מן המציאות יקר לאדם הרבה יותר אף מן רב העדר, וכמובן החומר הוא בגדר העדר נגד השכל שהוא נצח חי וקים, ואם כן תמיד דין הקדימה להמציאות, וזהו שאמר הכתוב,,ובחרת בחיים" דהיינו המציאות, ויש לפרש בזה כתוב הדר בתורה פ' קדושים דכתיב,לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול" דפתח בלשון רבים ומסיים בלשון יחיד, והוא דיש שני עניני שופטים, א' שופט ומנהיג. ב' ה האדם אשר הוא שופט עצמו בכל יום ומנהיג את כחותיו, והנה הכתוב מזהיר בשם הכולל לא תעשו עול במשפט, ומסיים אח"כ על השופט העצמי שלא תהדר פני דל, היינו דהחומר בודאי דל הוא לגבי השכל, מפני העדרו, והיינו שלא תשא להדל הזה ליתן לו רשות שיעשה בכל יכלתו בלתי גבול, וכמו כן לא תהדר פני גדול היינו לכח הנפשי והשכלי אם רוצים להתענות עד שיבולע הדל הזה,רק כל דבר יהיה בצדק ובמישור. ומיום בוא אדם על הארץ הי' מחלוקת בין הכחות האלה מהו העדר, ומהו המציאות מהרכבת האדם, מהם שנותנים כבוד להחומר עבור שעת מציאותו, ומהם הנותנים כבוד להרוח עבור נצחיותו האמתית, ובזה נחלקו קין והבל, דזה האחרון ביטל כח הבהמי, והקרבת הקרבן מבע"ח מופת גדול בזה כי כן הוא, וקין שנתן יתרון לכח הבהמי, ולא הכיר מעלת הנפשי, ובדעתו כי הבע"ח בלתי מדבר עומד במדרגה אחת עם החי מדבר, עי' עיקרים פרק ט"ו מ"ג. ובזה התוכחו אברהם ונמרוד, ואח"כ עשו ויעקב, והנהגת עשו מבואר בקרא ויאכל וישת וגו', עד שבא הקב"ה ולמד דעת לכל העולם כולו במדבר במקום שאין זריעה וצמיחה מקום הפקר אין דגן ואין להם ארץ יבול, ובזה האופן יתנהגו עם גדול, רק בהרגשת התורה המסורה, בביטול כח הבהמית, ובהתנשאות הרוח, וזהו עם הרוח, והם יהיו למורה דרך לכל העולם כולו:

ים האויר על כל הכדור מוקף הוא מקליפה נוזלת דקה מאד אשר בשם אויר יכונה, והנה טבע האויר להתפשט כאשר יחם, וכן כתב באוצר נחמד מאמר ג' סימן י"א דהאויר הוא ספוגיי כמו ספוג שמתקמץ ומתפשט, כן האויר יעו"ש. וזה אנו רואים בעליל אם נתלה שלפוחית נפוח מלא אויר ופיו מקושר היטב על פי תנור המוציא חום, האויר בשלחופית יתפשט ככה עד כי השלחופית יקרע ואויר יוצא ממנו בקול שאון ברעש, מטעם כי אין בכח השלחופית להחזיק האויר כאשר מתפשט, עוד יש בטבע האויר כי האויר לאחר התפשטות קל הוא יותר מהאויר הקר, ועל כן יעלה האויר החם אשר הוא דק מאד, למעלה, והאויר הקר הוא למטה, ומטעם הזה קשה לחמם חדרים גבוהים, כי האויר החם עולה למעלה, והאויר הקר הוא למטה, ומטעם הזה נרגיש קור ברגלינו בחורף יען כי בקרקע הבית משתרר קור גדול, ובצדק בחרו להם הזבובים בחורף מקומם דוקא תחת קורות הבית למעלה כי למעלה משתרר האויר החם לסיבת קלותן. - ומהפרט נבין גם הכלל דהיינו האדמה בכללו - השמש תחם תמיד את האויר במקומות מקו המשוה, והאויר החם הזה יעלה מעלה מעלה, ובכדי שלא יהיה המקום ריק מאויר הנה יבוא תיכף באותו רגע אויר חדש קר למלא את החלל, והאויר הקר הזה בא ממקומות הקרים דהיינו מן הצירים הצפוני והדרומי אשר שם הוא מקום הקור, והאוירים בבואם אל קו המשוה נתחממו תיכף ועולים למעלה. ולפי"ז יתמעט האויר הקר אצל הצירים ונשארו חלולים ריק מן אויר, ממילא יכול להתפשט שמה האויר החם שהוא למעלה בהכרח ישוב גם להצירים, וככה הם מתנועעים האוירים תמיד בלי רגע מנוחה, ותמונה כזו אנו רואים בפתחנו חלון הבית להוציא את העשן החוצה כי למעלה יתראה העשן יוצא החוצה, ולמטה תראה כאילו עשן נכנס שב על עקיבו. אמנם טעות הוא כי העשן לא ישוב הביתה בשום אופן, אמנם מפני כי כאשר יצא העשן לחוצה יצא גם האויר החם עמו ביחד, ותחתיו יבוא אויר קר חיש מהרה מחוץ הביתה, לזאת יתראה לעינינו כאילו העשן שב על עקיבו. - האויר המתנועע תמיד ממקומות החמים למקומות הקרים וממקומות הקרים למקומות החמים, מי הוא המכלכל והמפרנס הכל בדיוק ובחשבון השוה, הנה הרוח הוא המוציא והמביא המחלק ומפרנס בחשבון להחם ולהקר, היינו להקר את המקומות של הקו-המשוה, ולהחם המקומות הסמוכים להצירים וגם במקום הצירים שלא יהיה חקור גדול יותר מדאי, וממילא יתמזג האויר בכללו של עולם כולו אשר על ידי זה יקוים כל חי נפש צומח ונפש בע"ח. - וזהו שהרגישו חז"ל שאלמלא הרוחות כי אז היה האויר עומד במקומו, ומלבד שאז היה האויר מעופש, הנה עוד לא היה תקומה לשום צומח ובעלי חיים:

והנה בהנחיצות להרוח ופעולתו הנה כן הנחיצות לעם ישראל, כי לולא עם הישראלי כי אז היו כל העמים פראים חיות טורפות אשר אין להם מושג נאמן ברוח נשמה ואינם יודעים מה הוא הרוח ליתן לו היתרון והכח להגביר על רוח החומר, והנה עם ישראל הם היו הראשונים אשר נתנו הממשלה להרוח הנשמה, והם השפיעו אורה לכל יושבי תבל ושוכני ארץ. וכמאמרם ז"ל הקב"ה פזרן לבין האומות כדי שיתוספו גרים לישראל, אמנם כשם שהאויר הקר ממקומות הקרים משפיע קרירותם גם על המקומות אשר שם מ משתרר החום ביתר שאת וביתר עז, וכמו כן האויר החם בהכרח משפיע חמימותו גם על מקומות הקרים ביותר, כמו כן בהכרח לא ימלט כי כשם שהשפעת עם הישראלי תפעול על העמים ברוח נשמה והשכלה, הנה לעומת זה כן בהכרח העמים משפיעים פחיתותם על עם הישראלי וביותר בארצות גלותם, וכמו שאמר המשורר ויתערבו בגוים וגו', וכמו שיש כח הבליעה והפליטה באומות העולם כן יש כח פליטה ובליעה אף בעם הישראלי, ומטעם זה התחיל עם הישראלי להתמוטט מעט מעט לירד ממדרגתו הגבוה, עד שהמליצו חז"ל בעירובין אמר ר' יוחנן לבן של ראשונים כפתחו של אולם, אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא מחט נקב סדקית, ראשונים ר"ע, אחרונים ר"א בן שמוע וכו' ואנו כמלא נקב מחט סדקית, אמר אביי ואנן כסיכתא בגודא לגמרא, ואמר רבא ואנן כאצבעתא בקירא לסברא וכו' יעו"ש. וכל זה בא מצד התגברות החומר על הרוח, וזה בא מפאת הבליעה והפליטה, כי בזמן הקודם היה הפתח רחב וסתם פתח הוא עשר אמות כדאיתא בעירובין, ואח"כ נתקצר הפתח עד שהוא קטן מאד בתכלית הקטנות, וכל זה בא מצד התגברות החומר על השכל עד שנסתם הפתח להשכל, ובזה יש לבאר דברי הפייטן לפי מה ששמעתי בשם הגאון ר' יצחק מחבר ספר פרי יצחק,,אשמנו מכל עם בושנו מכל דור" דהיינו שבכל העמים הנה זכרון הדורות הראשונים חרפה היא להם יען כי לא היה להם שום השכלה ורק עושק וגזל נשמע בגבולן ועובדי אלילות, ואח"כ כשהתחילו להרגיש את הפאר והתהלה של עם הנאור, וזהו עם ישראל, הנה בכל דור ודור משבחים מעשיהם ותחת דגל ההשכלה ידגולו, אמנם לא כן חלק יעקב, כי אצלו הוא להיפך, בדורות הראשונים היו מצויינים בהשכלתם וכשרונותיהם, ואצלנו הדורות בכל דור ודור הלוך וחסר, והאמת יש לנו להגיד כי בדורות האלו נתקטנו המוחות, והנה זה זמן רב מהגר"א זצ"ל יותר ממאה שנה, ולא העיז אחד לומר כי הוא בעל שכל כביר כמוהו, ואין בדורנו שכל כביר כהדור שלפנינו, וזהו שאמר הפייטן אשמנו מכל עם, בזה שבושנו מכל דור, וגם בזמן חכמי התלמוד הרגישו הבדל בין דור לדור, כדאיתא בירושלמי פרק התקבל כשם שבין חולי חולין לקדשי קדשים, כך בין דורו של אבא לדורנו, ואמר ר"ש ב"ר יוסי כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורו של אבא לדורנו יעו"ש. וכל זה בא מפאת הפליטה והבליעה בהיותנו בין העמים:

ובזה יובן לנו מה דאיתא בשבת פ"ה ההוא צדוקי דחזי' לרבא דקא מעיין בשמעתי' ויתבא אצבעתא דידי' תותי כרעא וקא מייץ בהו וקא מבען אצבעתא דמא, א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו ברישא איבעי לכו למשמע אי מציתו קבליתו ואי לא, לא קבליתו, א"ל אנן דסגינן בשלימותא כתיב כן,תומת ישרים תנחם" הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו בהו וסלף בוגדים ישדם". - אמנם כן הוא הדבר דשיטת הצדוקי שיש יתרון להחומר על הרוח והנשמה כידוע שיטתם, כמבואר באדר"נ שהשתמשו תמיד בכלי זכוכית, שע"כ הביאור בזה שכל מגמתם להשתמשות החומר, ומטעם זה העיז בטענתו מדוע קדמיתו פומייכו לאודנייכו מטעם כי יש דינים כאלה אשר על ידי זה יגרע חלק החומרי למלא את חפצם כמו שבאמת עשו האומות שלא רצו לקבל את התורה מפני אזהרותיה שזהו נגד טבעם החומרים, אמנם לא כן עם ישראל עם הרוח אשר להם היתרון כח ברוחניותם, והחומר שלהם הוא בגדר משרת אל הרוח אשר על ידו מוציא השכל את כחותיו מכח אל הפועל ממחשבה למעשה, ובזה השיב רבא להצדוקי תשובה נצחת, דהנה שר המלחמה או שר המבצר במקום מערכות המלחמה אם אינו עושה מעשהו באמונה בשם בוגד יקרא דהיינו בוגד בעמו ובמלכו ובמשלחיו, ואם טוען שר המלחמה מה להם עליו הלא הלך עם גדודיו למקום המערכה, והשגיח עליהם דיהיה לאנשי הצבא אכילה ושתיה ועוד ענינים הכל בזמן המוגבל, ואם כן מדוע בשם בוגד יקרא, בודאי ישיבון לו תשובה ברורה כי הלא כל זה הוא רק סיבה להמלחמה, דהיינו- המכשירין, והתכלית העיקר הוא לכבוש את האויב ויען שלא עשה בזריזות להכחיד את האויב הרי זה בשם בוגד יכונה, יען שלא השלים פעולתו אשר עבורה נשלח שמה, וזהו שאמר רבא אנן דסגינן בשלימותא, היינו בשלימות שמשלימין את דבר השליחות אשר נשלח עבורו, היינו שידענו שיש יתרון להרוח על החומר, והחומר הוא רק שליח הרוח להוציא מכח אל הפועל, וכל צרכי החומר המה רק סיבה להרוח:

נמצא דהכל נעשה בשלימות, וגם באמונה, דהיינו דהחומר הזה בזה ציר נאמן לשולחיו, וגם הוה זה בגדר ישר דהיינו מהסיבה להמסובב, דהחומר הוה סיבה להרוח והשכל, ובאופן הזה יגיע למחוז חפצו, וזהו שאמר רבא אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן, תומת ישרים תנחם, אתון דסגיתון בעלילותא דהיינו שתאחזו רק בהסיבה, וכל מעשיכם אינם אלא עבור הסיבה וכל יגיעכם עבור החומר, ואם כן לא הוה אלא חצי דבר הסיבה גרידא כתיב בכם, וסלף, דהיינו שזהו סילוף הדרך יען דלא הוה תכלית במעשה ידכם, ועוד הרי אתם בוגדים בשליחותכם, ומובן הדבר כי תהיו בבחינה ישדם: ויתבאר בזה מאמר חז"ל שדרשו על הפסוק ואם לא תשמעו, במסתרים תבכה נפשי, - היינו דלאט לאט תבלעו פליטת אומות העולם ותאחזו גם אתם לילך אחרי התגברות החומר על הרוח. - במסתרים תבכה נפשי, אמר ר' שמואל מקום יש להקב"ה שהוא בוכה שם ומסתרים שמו, וההסבר בכי' אצל הקב"ה לא שייך כמובן אולם לפי סברת המקבלים הוא לשבר את האוזן שהקב"ה אינו מפיק רצון יען כי ישראל הם בהעדר השלימות, כן פירש הגאון מהר"ל מפראג בספרו באר הגולה, וזהו מפני גוה שנטלה מהן גאותן, וזהו דלאט לאט התגשמו בחומר עב, ופריך שם והאמר ר"פ אין עצבות לפני הקב"ה שנאמר עוז וחדוה במקומו, והביאור בדברי רב פפא כך הוא, דישראל אף בעצבם המר, מ"מ המה מיוחדים ומצוינים בכשרונותם נגד כל העמים, עד שגם כל העמים מייחסים אותם בשם עם חכם ונבון עם הספר, ואם כן עדיין גם היום המה ברב שלימות וגם היום המה היותר מסוגלים להיות נקראים עם ד', וזהו שאמר אין עצבות לפני הקב"ה וכו', ומשני הא בבתי גואי, והא בבתי בראי, דבתי גואי נקראים החכמה האמיתית דהיינו חכמת התורה וסודות התורה, וחכמת האלקית, ובתי בראי היינו חכמות חיצוניות שכלול העולם ומלואו, דהיינו דברים מורגשים בגשם, וכמו כן במדות טובות חסד ורחמים בכל אלה הדברים עד היום הזה הנה עם הישראלי הנהו עם המובחר והמוקדש אמנם בהחכמה הנעלמה אשר אינו מורגש בגשם כגון חכמת התורה וחכמת ד' דהיינו חכמה פנימיות בזה הדורות מתמוטטין לאט לאט פוחת והולך עד שנזכה לביאת בן דוד בב"א. ופריך שם והכתיב ויקרא ד' לבכי וגו', ומשני שאני חורבן בית המקדש דהתם אפילו מלאכי שלו' בכו. והביאור בזה כי החורבן היה הפסד גלוי לכל העולם, כמו נטילת שומן הפירות, שלהי סוטה, וכדומה הרבה דברים אשר החורבן פעל לא לטובה לכל העולם כולו:

ויש לבאר בזה עוד פרשה בתורה בפ' תצוה, ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד אבני זכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ד' על שתי כתפיו לזכרון, - הנה מה שאמר הכתוב אבני זכרון לבני ישראל" מה יועיל הזכרון לבני ישראל, הלא עיקר הזכרון נדרש לפני ד' שמסיים הסוף פסוק, עי' בברבנאל:

אמרה תורה וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת להיות על חשב האפוד ולא יזח החשן מעל האפוד, והנה פליגי רבותינו מה זה לשון יזח, הנה רש"י פירש שהוא לשון ניתוק, והיינו שניתק ממקומו, וחסר לו התחברות, והרמב"ן פירש שהוא לשון יסח בחילוף והזיין, והרי"ז בגדר נתיצה והירוס יעו"ש. - והנפק"מ ביניהם דלפירש"י גם בלא קלקול יש לאו, ולהרמב"ן דוקא בשיש קלקול, והנה הרמב"ם בפר"ט מכלי המקדש ה"י כתב וז"ל וכל המזיח חשן מעל האפוד ומפרק חיבורן דרך קלקול לוקה, וכנראה שמפרש כפירושו של הרמב"ן, אבל הסמ,ג במל"ת רצ"ט והרא"ה בספר החינוך לא כתב לתנאי זה, והיינו ע"כ שמפרשים כפירש"י - והנה על הרמב"ם והרמב"ן יש להקשות הלא אם דרך קלקול והשחתה בלא"ה יש ל"ת מהא דילפינן מדכתיב ושברתם את מצבותם לא תעשון כן לד' אלקיכם, שזה לימוד דכל השחתה בקודש לוקה, ואפשר שיש בזה מלקות שתים ואם כי אין לנו לדרוש אחרי טעמי התורה, עכ"ז יש להבין מה זה ולמה החמירה תורה על החיבור, הלא סו"ס מונחים הם על הכהן גדול:

ואמינא בזה כי שני ענינים הם החשן והאפוד, והוא כי הכהן הגדול מאחיו שהוא גדול בכל המעלות בנוי ובכח ובחכמה ובעשירות, וכמאמרם ז"ל והכהן הגדול מאחיו, גדלהו משל אחיו וכו', וכל זה נחוץ לאיש רום המעלה העומד להיות מתוך בין הקב"ה ועם ישראל, ובקשתו על עם ישראל לא תשוב ריקם, הנהו נדרש להיות מובחר מעם בכל אלה בכדי שתהי' בקשתו בפה מלא, ואם הוא בעצמו חסר באחד מכל אלה חלילה אז אין ביכלתו לבקש גדולות ונצורות, הן ברוחני, הן בחומרי, - ובשעה שבא להקריב קרבן ד' הנה בשעה זו עומד ומבקש על עם ישראל שיחיו חיי שלוה ועושר וכבוד, וגם חיי רוחני שיהי' להם עוה"ז ועוה"ב ויש לו רוח נדיבה במלא חפנים נחת וגדולה, ורצונו שכן יהי' כל בית ישראל אשר רק בשם ישראל יכונה, ומטעם זה הוא נושא כל ישראל על גופו. והנה נדרש לעם ישראל רוח וחומר היינו בבקשה שילמדו עם ישראל תורה ויקיימו אותה, ועל זה מורה החשן אשר מונח על לבו של כהן גדול שהוא מקור החכמה וי"ב שבטים חקוק על שתים עשרה אבנים. והנה כמו כן כל ישראל על כתפיו שזה מורה מעלת החומרי, מעלת הגוף שיהיו עם ישראל בריאים וחזקים, ויהיו מתברכים בעושר וכבוד ואושר בבני חיי ומזוני. - ועל זה אמרה תורה ולא יזח החשן מעל האפוד, לומר שכל זה אחד הוא, והא בהא תליא, וכמו שאמר התנא באבות אם אין תורה אין קמח, ואם אין קמח אין תורה. - ואם כהן גדול הוא איש כזה כמו שהי' בבית שני שהיו מתמנים עפ"י מלכות רומי, והיו כהנים אשר רצו לפרוק עול תורה, וכל מאוים עסקי החומר, ואומר שאינו מסכים על חיבורם של החשן והאפוד, הרי"ז לוקה, וביותר מי שעושה כן גם דרך קלקול ח"ו שזה סיבה שתשתכח תורה מישראל ח"ו, זה לוקה שתים, מפני שהוא חוטא ומחטיא את הרבים, וחבר הוא לאיש משחית לירבעם בן נבט, - והוא לימוד לכל מי שיכהן פאר בגדולה בעם ישראל החוב שיסתכל בתמונת חשן ואפוד שהקפידה תורה ולא יזח החשן מעל האפוד, היינו שלא ינתק הרוחני מהחומרי, ובלא רוחני לא יתקיים חומר, ואם יעיז פניו לומר מה אהני לן רבנן, ידע כי גם החומר לא יתקיים. וזהו שאמרה תורה אבני זכרון לבני ישראל, היינו כי אבני האפור יהיו זכרון לבני ישראל כי לא יתקיימו בלא אבני החשן, שהם מונחים על לבו של כהן גדול, והוא חלק הרוחני, חלק המדע והחכמה, והיא חכמת התורה, ובכל זמן ועידן שיקומו מנהלים חדשים האומרים שאין תורה נחוצה להם, וגם עשה כן דרך השחתה ח"ו, הרי"ז לוקה שתים, - והנה אנו רואים כי כל הרפתקאי דהזמן הוא מעון ביטול תורה וכמאמרם ז"ל בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, אשר קמו אנשים ארציים עריצים ופריצים ומחללים כרם ד' ח"ו, על כן אני אומר לכם עם ישראל כי החוב קדוש עלינו להיות תמיד תמונת החשן ואפוד תמונה חיה וקיימה אשר לא יזח החשן מעל האפוד, ובזה תלוי הצלחת ישראל לעולם:

ובזה נבאר דברי הפסיקתא רבתי הפלוגתא דבי"ש ובי"ה שדרשו בדבר הקרבת התמידין אחד בשחרית ואחד בין הערבים. ובאו לפרש בזה שאמרה תורה כבשים, ולא אמרה טלאים - ומצאו שיש בזה רמז לכפרת חטאים על הצבור - ומר אמר שהוא לשון כבישת החטא, - ומר אמר שהוא לשון כבוס, ונפ"מ ביניהם דלב"ש שדרש כבישה עדיין החטא נשאר רק הוא כבוש, אבל לפעמים יתגבר על הכבישה ויציף למעלה, אבל לבי"ה שמפרש לשון כבוס, הכוונה שהחטא נמחה לגמרי ולא יזכר עוד:

אמנם יש להבין היתכן זה הדבר כי בקרבן אחד יתכפרו כל ישראל. ועוד אדם כי יחטא למה מביא קרבן להתכפר כיון שכבר מכופר בקרבן תמיד של שחרית ובקרבן תמיד של בין הערבים:

אבל ע"כ הכוונה דהשני תמידין המה המכשירין שמביאין את האדם לעוררו לתשובה והיינו כי יש לכל ישראל לעמוד ולחשוב תכליתו בעולם מצד חומרו בסופו כי נעשה עפר ברבות הימים, ומצב האדם גרוע יותר מן הטלה הבא לקרבן על המזבח, והריח ניחוח יעלה לרצון לפני הקב"ה, ובמחשבה הלזו יבוא לחשבון הנפש, ויבוא לידי כך שיבין הדבר לאשורו כי יש להגביר כח הרוח של הנשמה להיות ריח ניחוח לד', ולכל הפחות לא יגרע ערכו מהכבש הזה שמעלה ריח ניחוח לד'. זהו סברת בי"ש שאומרים לפרש כבשים שהחטאים נכבשים במחשבה זו שתעלה עליו בהקרבת תמידין, ואם לא תעלה עליו המחשבה בשחרית תעלה עליו המחשבה בתמיד של בין הערבים:

אמנם שיטת בי"ה הוא באופן יותר גבוה מזה והיינו כי בהקרבת התמידין יחשוב כי כמו כן מחויב לחיות כעולה על המזבח המוקדה בשביל קדושת השם ב"ה. - וזהו מטרת עם ישראל להיות מוכנים תמיד להיות נשרף על קדושת השם ובמחשבה זו שחושב כי כמו שהכבש נשרף על האש והריח ניחוח עולה לד', כן מוכן הוא עצמו לזה, והמחשבה זו מחויב כל עם ד', וזה נחשב למעשה, והרי הוא במדרגה שגם הוא נשרף כמו התמיד, ובאופן זה הרי זה ככבוס מהחטאים כי מחשבה כזו הוי דינו כל העומד לשרוף כשרוף דמי, וזה הוי כבוס מעליא יותר מהגעלה, והרי זה ליבון באש - ובזה נתכפר מכל החטאים והפשעים:

והנה בזמנינו שאין לנו תמידין להקריב, כבר אמרו חז"ל זאת תורת העולה כי כל העוסק בתורת העולה כאילו הקריב עולה, ולכן כל הלומד מסכת תמיד הרי הוא כאילו הקריב התמידין כסדרן. ובזה אני נותן שבח ותודה להבורא יתברך שזיכני ללמוד מסכת תמיד בעיון רב, ואקוה אשר הלומדים מסכת תמיד עם ספרי הנקוב בשם,נזר הקודש" ירוו רב נחת מפני שימצאו בזה ביאור רחב וחידוד על קו האמת והצדק. ובזה אבקש מהשי"ת לראות בבנין בית מקדשנו עם משיח צדקנו בב"א:

על הטוב תזכר עזרתי בקודש, אשר היא תמיד בעזרתי, מנשים באהל תבורך, היא רעיתי הרבנית הצנועה מרת הינדע תחי' בת הרב הגאון הגדול המפורסם כש"ת מו"ה הלל דוד הכהן טריווש זצ"ל, יתן ד' אשר נזכה לראות נחת מצאצאינו שילכו בתורת תמיד ולהתברך בעושר ואושר כאות נפשינו ולראות בבנין בית מקדשנו, אמן. נזר הקודש מסכת תמיד מו ד פרק ראשון דף כ"ה ע"ב משנה, בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש. חנה לכאורה יש לדייק מניינא למה לי, וכמו שפריך הש"ס ריש מס' כריתות והכא הוי סגי דהוי תנא התנא המקומות, והיינו דבית אבטינוס ובית המוקד ובית הניצוץ צריך להעמיד שומרים, וממילא אנו יודעין דאיכא שלשה מקומות - ומה מוסיף הא דתנא בשלשה מקומות. ונראה דכוונת התנא דשלשה מקומות המה בדיוק דרק שלשה מקומות טעונים שמירה, ואם מוסיף עוד מקומות לשמירה יש בזה משום בל תוסיף. וזהו כיון דילפינן זה מקרא מדכתיב שלשה פעמים משמרת כמבואר בגמרא, ולהכי הרי זה בדוקא, ולהכי אי לא הוי תנא מיניינא אלא הוי חשיב המקומות לחודיא הוי אמרינן דשלשה לאו דוקא ויכול להוסיף עוד מקומות, קמ"ל בשלשה מקומות להורות דשלשה דוקא, והכא בהוספת המקומות איכא בבל תוסיף. בזה יש ליישב הא דתנא המנין ברישא וכמו שמדייק בזה בב"ש, יעו"ש. אמנם התנא תנא החידוש ברישא, והכא החידוש יותר גדול דשלשה דוקא. במושנה נה הכהנים שומרים, משמע דוקא כהנים ולא לוים, וכן כתב הרמב"ם ברפ"ח מהל' בית הבחירה ה"ד, מצות שמירתו שיהי' הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ וכו' הכהנים בג' מקומות, והלוים בכ"א מקומות יעו"ש. מבואר דסבר הרמב"ם דבהני ג' מקומות היו הכהנים לבד, ואין להלוים שם שייכות למצוה דשמירה. - אמנם הסמ"ג במצות עשה קס"ה כתב וז"ל, אף בבית אבטינוס ובית הניצוץ ובית המוקד היו גם הלוים שומרים וטפלים לכהנים כמו שנאמר וילוו עליך וישרתוך, יעו"ש. ולכאורה קשה מדוע לא שנה התנא גם הלוים - ואפשר דהלוים לא היו עם הכהנים ביחד כמו"ש הסמ"ג שם דבמקום שהיו עליות היו הכהנים שומרים מלמעלה ולוים מלמטה, ובבית המוקד היה כהן מבפנים ובן לוי מבחוץ, יעו"ש. והנה לפי"ז היו הכהנים בעליות לחודא בלא לוי - והתנא חשיב השלשה מקומות דהיינו שמירת הכהנים שהיו שומרים מבפנים, אבל הרמב"ם משמע דלא סבר בזה כהסמ"ג מדלא כתב זה. והנה הברייתא לקמן כ"ז גם כן לא חשיב התנא דהלוים היו עם הכהנים בהני שלשה מקומות - מדתני והלוים היו בכ"א מקומות, ולא תנא דגם בהשלשה מקומות היו גם לוים כמו שכתב הסמ"ג. ומזה מוכח כשיטת הרמב"ם, ואם כן דברי הסמ"ג תמוה - והנה הסמ"ג כתב שכן מבואר בתמיד כ"ז - ותמוה:

כתב המפרש ובגמ' נפקא לן מקרא דבית המקדש צריך שימור דאי לא נפקא לן מקרא הוה אמינא דלא צריכי שימור דאין עניות במקום עשירות, ואי גנבי כלי המקדש יקנו כלים אחרים יעו"ש. וקשה הא יש לומר דצריך שמירה שלא יכשלו הגנבים בהשתמשות כלי המקדש דאיכא איסורא דהנאה מהקדש, וכדתנן בפר"ה דמעש"ש מ"א והובא בב"ק ס"ט, דהיו מציינין בשביל שלא יכשלו בני אדם, ורשב"ג סבר הלעיטהו וכו', אבל רבנן סברי שיש לחוש גם לאנשים שאינם מהוגנים שלא יכשלו באיסורים, וא"כ גם בלא אזהרת התורה היה נדרש לשמירה, וע"כ דאזהרת התורה הוא למעשה המצוה, וכן כתב הרמב"ם וז"ל, ואם בטלו שמירה עברו בל"ת וכו' הא למדת ששמירתה מצות עשה, וא"כ תמוה מה זה דחקו להמפרש לומר דלא נדרש שמירה בשביל גנבי, דהלא שפיר יש לומר דבאמת היה נדרש שמירה בלאו הכי, רק יש בזה גם עבירה דל"ת וביטול עשה גם כן. ואפשר לומר דרצה המפרש ליתן טעם גם לרשב"ג דסבר הלעיטהו וכו'. ועוד דבשביל סברא דאין עניות מקום עשירות שגם זה הוי דין תורה כמבואר בש"ס דבשביל זה יש לפסוק כרשב"ג: שם במשנה בבית אבטינס ובבית הניצוץ היו עליות והרובים שומרים שם, וכתב המפרש דעליות לא נתקדשו בקדושת עזרה להכי היו שומרים גם בלילה והיו יכולים הכהנים לישב שם כשהיו עייפים כדאמרינן בפסחים פ"ו דגגין ועליות לא נתקדשו יעו"ש. וקשה דהנה משמע מזה דאם עליות נתקדשו לא היו יכולים הכהנים להיות שם בשמירה מטעם איסור ישיבה בעזרה. ולפי"ז מדוע לא הביא הש"ס בפסחים שם להוכיח דגגין ועליות לא נתקדשו ומדלא הביא הש"ס ראיה ממשנה זו ע"כ מוכח דאין מזה הוכחה, והיינו דיש לפרש דהשלשתן היו בנויות כנגד שערי העזרה, וזהו חוץ לעזרה. וכן מצאתי בהמאירי שמפרש ששלשתם חוץ לעזרה היו בנויות כנגד שערי העזרה כמו שיתבאר, ומתוך כך היו יכולים לשמור בתוכם, שאילו היו מן העזרה לא היו יכולין לשמור בתוכם שאין ישיבה בעזרה עכ"ד, ולפי פירושו אתי שפיר סוגיא דפסחים כמו שכתבנו. והנה יש לומר דסבר המפרש כשיטת התוס' זבחים ט"ז ד"ה מיושב, דאיסור ישיבה בעזרה אינו אלא מדרבנן, ולהכי לא מצי הש"ס בפסחים שם לאתויי ראיה דגגין ועליות לא נתקדשו מהא דשומרים הכהנים שם, דאי אפשר בלא ישיבה, דאפשר דלצורך מצוה דשמירה שהוא דאורייתא לא העמידו דבריהם, ואין מזה ראיה לענין קדושה:

ואין להקשות הלא אין שבות במקדש, וא"כ היאך אפשר לומר שהאיסור ישיבה בעזרה היא מדרבנן, אבל לא קשה, דדוקא שבות שהוא באיסור חוץ למקדש אינו נוהג במקדש, אבל איסור דרבנן שכל איסורו הוא רק למקדש בזה יש לומר שהוא מדרבנן שרבנן אסרו לישב במקדש בעזרה:

שם במשנה והרובים שומרים שם, מבואר בגמרא דמשום הכי קרי להו רובין משום דלא מטו לידי עבודה, והמפרש מפרש שהיו פחותין מי"ג שנה, וכן מפרש מרן בכס"מ ברמב"ם פר"ח מבית הבחירה, וכן פירש התוס' יו"ט. - ולכאורה קשה טובא הלא שמירה זו מצות עשה כמו שכתבו הרמב"ם שם והסמ"ג במצוה קס"ה, והיאך היו מניחין לזה קטנים שאינם בני חיובא. ומצאתי במל"מ שהקשה בזה יעו"ש. ועוד תמוה היאך היו מניחין לקטנים כיון שאינם בני קיום המצוה עדיין וחסרה בזה מצוה דשמירה ובס' ב"ש הוסיף להקשות שהרי אהרן ושני בניו נצטוו והמה היו גדולים, וא"כ אין לחדש שמקיימין המצוה גם על ידי קטנים:

ונראה דכיון דאמרה תורה במדבר ג' ואת אהרן ואת בניו תפקוד, וכן בפ' קרח במדבר י"ח, ואתה ובניך אתך תשמרו, ושם במדבר ג' והחונים לפני המשכן קדמה וגו' ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש, ומזה יליף הש"ס עיקר מצוה דשמירה כמבוא' בגמרא וברמב"ם שם. והנה מדכתיב בכל מקום אהרן ובניו וסתם בנים גם קטנים במשמע, אם לא מיעטה התורה בהדיא קטנים משום דשם בן משמעותו גם קטן, ומטעם זה גבי טומאה שאמרה תורה אמור אל הכהנים בני אהרן גם קטנים במשמע, והגאון מלבי"ם שם מבאר דבכלל בני גם קטנים במשמע, ומביא ראיה לזה:

ולפי"ז גבי שמירת המקדש בכל מקום אמרה תורה אהרן ובניו, לכן גם הקטנים בכלל בני שמירה, והיינו דקיום המצוה דשמירה על הכלל נאמרה לכל הכהנים, אבל כיון דגם הקטנים המה באזהרה זו להכי הם בני שמירה, וקיום העשה מתקיים על ידם כיון שלא נאמרה המצוה על הפרט, רק על הכלל נאמרה, ושפיר מתקיימת המצוה להגדולים על ידי הקטנים גם כן, וקושיות הב"ש שהקשה דכיון דאזהרה נאמרה לאהרן ולבניו, והם היו גדולים, זה לא קשה, דאין דנין אפשר מלא אפשר דשאני התם שלא היו אז קטנים, עי' בספר חק נתן שנחית לזה. אמנם לפי מה שפירשנו אתי שפיר בלאו הכי, דכיון דאמרה תורה אהרן ובניו, יש בזה אזהרה לקטנים גם כן כמו גבי טומאה לנפש יש בזה אזהרה לקטנים גם כן מדאמרה תורה אהרן ובניו, ונהגו לעשות השמירה גם על ידי קטנים שאינם בני עבודה עדיין:

אמנם עדיין קשה, היאך סומכין על הקטנים כיון שאין נאמנות לקטנים, וא"כ אפשר שהיו ישנים וחסרה השמירה. - ומצאתי בשו"ת עין יצחק סימן א' שהקשה בזה. - אמנם לפי מה שכתבנו שהתורה כללה להקטנים עם הגדולים והיינו שאמרה תורה שהקטנים הם בני שמירה הרי זה כעין גזירת הכתוב שיש לסמוך עליהם ויש להם נאמנות בזה, וזהו מפני כי שמירת המקדש עליהם ג"כ. עוד נראה שיש בזה ענין ערבות וגם הקטנים בכלל, וכאשר יבואר:

בפ' נצבים בפסוק הנסתרות וגו' והנגלות לנו ולבנינו. והנה ולבנינו אם הכוונה בבני חיובא ובא הרי זה ממש לנו כיון שהם בחיוב מצות, וע"כ הא דאמרה תורה ולבנינו, הכוונה הקטנים, והם בערבות כמו הגדולים - וזה מתאים לזה שאמרו בשו"ט - כי הקב"ה בשעת מתן תורה קבל התינוק והתינוקת שיהיו ערבים לקבלת התורה, וזהו שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. ויש לזה רמז גם בתורה בזה שאמרה תורה ולבנינו - שע"כ הכוונה על הקטנים:

אבל קשה הא קטנים לאו בני ערבים נינהו כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ו מהל' מלוה ולוה הי"ז וז"ל, קטן שערב את אחרים הורו הגאונים שאינו חייב לשלם כלום אף כשיגדיל, וזה שנתן את מעותיו על פי הקטן אבד את מעותיו שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו ולא בערבות ולא בכל כיוצא בזה, ודין אמת הוא וכן ראוי לדון, עכ"ל. וכן פסק המחבר בחו"מ סימן קל"ב ס"א יעו"ש. והנה משמע מדברי הרמב"ם שגם אם נעשה ערב קבלן כן הדין שאינו מחויב לשלם לכשיגדיל, וזה מדכתב שאין לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו, ויש בכלל הזה גם ערב קבלן. והנה בבעל התרומות בשער ל"ה מסתפק בזה, וכתב דאפשר דערב קבלן דינו כלוה ומחויב לשלם לכשיגדיל, יעו"ש. אבל מדברי הרמב"ם משמע שגם ערב קבלן אין לקטן להשתעבד, וכן מורה לשון הטור, וכן כתב הסמ"ע שם בחו"מ יעו"ש. וא"כ לפי"ז לא יצוייר ערבות בקטן, ולפי"ז מדוע קבל הקב"ה הקטנים לערבים. והנה יש לעיין היאך הדין בשנעשה הקטן ערב לצורך מזונות, דהנה מבואר דעת הרא"ש בשלוה הקטן לצורך מזונות דחייב לשלם לכשיגדיל. ובטור מבואר דעת הרא"ש בזה שהוא תקנת חכמים משום כדי חייו. ואפשר שגם בערבות כן הדין, ולפי"ז כיון שכל עיקר חיי ישראל הוא בשביל התורה, להכי נעשו גם הקטנים ערבים ומחויבים לשלם כשיגדילו:

אמנם נראה להוכיח דשאני ערבות מהלואה וע"כ דבערבות לצורך מזונות ג"כ לא מהני, והוא מדברי הב"י בחו"מ סימן רל"ה, בזה שכתב הטור שיש שני דיעות בין הראשונים בשלוה לצורך מזונות אם מחויב לשלם לכשיגדיל, כתב הב"י וז"ל, וכתב הרבינו ירוחם בנתיב י"ט שאם ערב הקטן את אחרים פטור לשלם אף לכשיגדיל יעו"ש. וקשה מדוע הביא בזה דברי רבינו ירוחם והרי דין זה מוסכם, וכבר כתב בזה הטור בסימן קל"ב, ולמה מביא זה בשם הרבינו ירוחם:

וע"כ דבא ללמדנו דשאני ערבות מהלואה, והיינו דאעפ"י שבלוה לצורך מזונות יש פוסקים דחייב לשלם לכשיגדיל, אבל לא כן בערבות דאפילו בשערב לצורך מזונות דהיינו דהלוה מבטיח לו מזונות עבור הערבות ג"כ אינו חייב לשלם לכשיגדיל. - וכן מצאתי בספר שער יהושע סימן ט"ז, שזהו כוונת הב"י. וגם בשו"ע סימן רל"ה כתב להאי דינא דהרבינו ירוחם אחרי שהביא השיטות דהלואה לצורך מזונות. ולפי"ז קשה טובא מה מהני הערבות דהקטנים דקבלת התורה כיון שאינם מחויבים בתשלומין לכשיגדילו:

ונראה כי אין שייך קטן לפני הקב"ה, כי אין שייך קטנות לפני ד' מפני שדבר ד' אל הנשמה, והנשמה גדולה היא מבראשונה, גם קודם היציאה לאויר העולם ונברא קטן מפני שזהו רצון ד' שיבוא לידי השתלמות על ידי מעשה ויגיעה בלימוד התורה. - וזהו הביאור שאמרו חכמים קטן בפניו כשלא בפניו דמי - והיינו כי לא אמרו חז"ל דקטן כמאן דליתא אלא הקטן שלפנינו באמת הוא גדול מצד היצירה והנשמה שלו, ורק דיש לדון דשלא בפניו הוא מפני שטרם הגיע לשלימותו, אבל השלימות הצורה כמאן דאיתא, וחסרון זמן לא נחשב למחוסר מעשה, ורק עתה הוא שלא בפניו. - וזהו הביאור קטן בפניו כשלא בפניו, כי יש לו פנים מצד עצמו, רק העומד לפנינו נחשב לשלא בפניו, וכשעושין לו גמר דין במשפט יש לנו לידע כי המשפט הוא לגדול ולא לקטן, ואין דנין אותו לגדול כיון דהוי שלא בפניו:

ובזה יש להשיג על הגאון ר' צבי הירש בתשובה עין יצחק סימן ע"ט אות י"ד שמדמה הקטן להא דשור הנסקל שאין דנין את השור אלא בפניו אעפ"י שאין בו דעת, וכתב שלפי"ז מן התורה יש לדון גם לקטן, והא דאין מקבלין עדות על הקטן מטעם דהוי שלא בפניו הוא רק מדרבנן יעו"ש. אבל זה ליתא, דע"כ שאני שור שלא יגיע לדעת, ויש לדון אותו כמו שהוא ומגזירת התורה לדון אותו בפניו, משא"כ קטן שעומד עתה טרם הגיע להשתלמות, ויש לחשוב כי המשפט הוא לגדול, כיון שבאמת נחשב לגדול, ורק עתה הוא שלא בפניו, ומן התורה אין דנין אותו עתה:

אמנם הקב"ה שדיבר עם הבנים הרי הוא רואה אותם לגדולים מפני כי העתיד וההוה לפני ד' שווים המה - נמצא דהערבות להקטנים זהו הערבות להגדולים וזהו כוונת התורה והנגלות לנו ולבנינו, כי שניהם שווים הגדולים והקטנים בקבלת הערבות:

וכיון שהקטנים בכלל ערבות עם הגדולים, והיינו שישנם בחיוב המצוה רק אינם בקיום המצוה. - והגאון בספר משכנות יעקב בחאה"ע סימן מ"ג מבאר דכל חיובי תורה על הקטן כגדול רק רחמנא חס עלי' לעונשין יעו"ש. וממילא קרינן להקטנים בני חיובא דשמירת המקדש, ויש קיום מצוה להגדולים על ידם מפני שהתורה רמזה לזה מדכתיב אהרן ובניו ובכלל בנים גם קטנים במשמע וכמו שנתבאר לעיל, והיינו באופן שבאו לכלל דעת להיות יודעים מורא מקדש והחיוב שמירה מה הוא, ויש בזה קיום מצוה דשמירת המקדש כמוש"נ:

אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות מפרש רובין הם הרובין ומורין בקשת הנקראים פרחי כהונה, יעו"ש. ובהל' בית הבחירה כתב סתם והרובין היו שומרים שם, משמע דסמך על מה שכתב בפיה"מ מדלא מפרש מה זה אלו הרובין. - ויש לעיין בהא דאיתא בגמרא אמאי התם קרי להו רובין והכא קרי להו פרחי כהונה, ומשני אמרי התם דלא מטו למיעבד עבודה קרי להו רובין הכא דמטו להו למיעבד עבודה קארו להו פרחי כהונה, והנה לפי פירוש המפרש אתי שפיר, והיינו דאותם שהם פחות מבן י"ג שנה ולא חזי לעבודה עדיין קרינן להו רובין. אבל אותן שמטו לעבודה דהיינו לאחר י"ג שנה קרינן להו פרחי כהונה, אבל אם אמרינן דהרובין הם המה הפרחי כהונה הלא אין הבדל ביניהם וצ"ע. והנה מלשון המשנה משמע דהרובין היו בבית אבטינס ובבית הניצוץ אבל בבית המוקד משמע שהפרחי כהונה היו שם ולא הרובין והיינו מדתני ומדייק בבית אבטינוס ובבית הניצוץ היו עליות והרובין היו שם. משמע דרק בהני שני בתים היו רובין. ולפי"ז בבית המוקד היו הפרחי כהונה. וכן כתב הרב ברטנורא במשנה דפרחי כהונה היו שומרים שם בבית המוקד וכן פירש הסמ"ג. ובבאר שבע הביא ראיה לזה ג"כ יעו"ש. אבל קשה כיון דבעינן שמירה ותנן הכא במשנה פרחי כהונה איש כסתו על הארץ והיו ישנים שם. וקשה היאך מקיימין מצוה דשמירה בהפרחי כהונה שהיו ישנים. והנה השינה להם בהכרח כדי שיוכלו לעבוד עבודה למחר והיו ישנים במקום החול, אבל קשה הלא בישן לא שייך שמירה. והנה הרמב"ם כתב בפר"ח מבית הבחירה ה"ו לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה, אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן יעו"ש. הרי כתב בהדיא דהשומרין היו ישנים בלילה, וקשה איזה שמירה היא כשישן, וכמו כן קשה הא דכתבו התוס' בזבחים כ' ד"ה מיתיבי, שכתבו שהיו ישנים בבית המוקד יעו"ש, והיינו הכהנים שהיו עובדים עבודה למחר, משום דמיירי שם בהכהנים העובדים עבודה דהיינו הפרחי כהונה: ומזה משמע דמקיימין מצוה דשמירה גם בישנים, ועיקר השמירה בזה שנמצאים שם, וזהו דלא כהמפרש שסבר דלא היו ישנים שם וסבר דישנים ליתא בשמירה, והלא חזינן דגם בישן יש קיום מצוה דשמירה:

ונראה להביא סמך לזה מהא דאיתא בתוספתא פרק ג' דטהרות והובא ברמב"ם פרק ט"ז מאה"ט ה"ג דספק טומאה באדם כשהוא ישן, נקרא יש בו דעת לישאל יעו"ש. הרי חזינן דישן לא הוי כמאן דליתא, והטומאה נקראת כמו באדם שהוא ער. - הרי חזינן דגבי אדם בן דעת כשהוא ישן ג"כ דינו כמו שהוא ער, ולהכי גם כשהכהנים השומרים ישנים דין שמירה איכא בזה, דוגמא לזה הא דתנן ב"ק כ"ו אדם וכו' בין ער בין ישן, ובתוס' שם ד' ד"ה כיון: והנה לכאורה קשה ממשנה פר"א דמדות מ"ב איש הרה"ב היה מחזר על כל משמר וכו' ניכר שהוא ישן חובטו במקלו וכו', משמע שלא היו ישנים אנשי משמר. וכתב הבאר שבע דזמן קבוע היה להם לישן בלילה אם מצאו הממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו, וכן כתב החק נתן בשם פסקי תוספות:

והביאור בזה דשינה בזמן קבוע ותו לא, נקרא שמירה מעליא, והיינו דעיקר הדבר שלא יסיח דעתו, ובשינת הקבוע לזמן לא הוי יותר משינת עראי, והרא"ש כתב בפר"ג דברכות סימן כ"ח בשם הרבינו יונה דזה לא הוי היסח הדעת, וא"כ גם באופן זה יש מצוה דשמירת הבית:

אמנם לפי מה שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ס"ז משמע שהשומרים מחויבים להיות ניעור כל הלילה. וזהו שכתב שם וז"ל, שהזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה, יעו"ש. הרי מבואר דסבר דהשמירה היא ללכת סביבו תמיד כל הלילה ואם הוא ישן איזה זמן א"כ הרי חסרה השמירה דללכת סביבו כל הלילה. וכן משמע מהפיה"מ שכתב וז"ל, ודע שאלו השומרים ששומרים המקדש על פי המשמרות אינו מחמת פחד, אבל זה דרך גדולה לבית לכבוד ויקר, וכן כתב בריש פר"ח מבית הבחירה, יעו"ש. וא"כ מה זה כבוד ויקר אם היו ישנים שם:

ונראה בזה דע"כ הני שלשה כהנים בשלשה מקומות היו נעורים כל הלילה, אבל היו עוד כהנים שהיו שומרים דהרי לא אמרה תורה דרק שלשה יהיו ובכל חדר אסור להוסיף עוד כהנים, ובטח היו שם עוד כהנים והיו מחלקים ביניהם בזמנים לכל משמר, ומי שהוא ניעור במשמר ראשון היה ישן במשמר השני וכמו כן היו מתחלפים, וביותר לשיטת הרמב"ם דהפרחי כהונה היו בשמירה ולמחר ביום היו עסוקים בעבודה ואם יהיו נעורים כל הלילה אינם יכולים לעבוד עבודה בשלימות. - ובאופן זה מיושב הכל מפני שסו"ס היתה השמירה בכהנים נעורים מפני שהיו מתחלפים במשמרות של הלילה, ובזה כתב הרמב"ם דאלו השומרים שהיו ישנים הכוונה שהיו ישנים בזמנם הקבוע להם דהשומרים במשמר של הלילה לא היו ישנים בבגדי כהונה. ובזה מיושב כל מה שהאריך המל"מ שם בביאור הענין:

והנה משמע דבשעת השמירה דהיינו בשעה שהיו נעורים היו לבושים בבגדי כהונה. - וראיה לזה מדאמרה והזר לא יקרב לזה, והכהנים בלא בגדי כהונה דינם כזר, כמו שאמרו בשעה שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם כדאיתא בסנהדרין פ"ג, ואם גם חסר בגד אחד כמו זר נחשב. - ולפי"ז קשה לשיטת הרמב"ם דכתב בספר"י דכלאים דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים, ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה יעו"ש. וא"כ קשה הכא בשמירה דכל הלילה שהיא שלא בשעת עבודה היאך הותרו בבגד כלאים. - ואפשר דכיון דשמירה היא מצות עשה ואתי עשה דשמירה ודוחה לל"ת דכלאים:

ולכאורה קשה נילף מזה דעשה דוחה ל"ת. - ויש לומר דשאני הכא דאיכא גם ל"ת כמו שכתב הרמב"ם בפר"ח מבית הבחירה ה"א שמירת המקדש מצות עשה, ושם בה"ג כתב ואם בטלו שמירה עברו בל"ת. וא"כ עשה ול"ת והם דוחין לל"ת דכלאים. - אמנם כשבאים לישן דליכא עשה דשמירה, מחויב לפשוט את הבגדי כהונה, ואעפ"י שסגי בפשיטת האבנט לחודיא ובגדי כהונה מותר ליהנות בהם, אבל ע"כ דוקא בדרך לבישה שהוא בדרך כבוד דהרי אמרה תורה בבגדי כהונה לכבוד ולתפארת וכן מבואר במרן יעו"ש:

והנה יוצא מזה דהא דבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן דזהו רק באופן שהוא דרך לבישה שהוא דרך כבוד. - ולפי"ז גם אבנט הוי דרך כבוד ותפארת, וכמו שכתב בפר"ח מכלי המקדש בגדי כהונה מותר ליהנות בהם לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז אסור לכהה"ד ללובשו אלא בשעת עבודה וא"כ ע"כ אין בזה חסרון הא דאמרה תורה לכבוד ולתפארת. ובזה יש להשיג על הקונטרס אחרון בשאגת אריה סימן כ"ט שכתב ליישב שם קושיות הגאון בטעם דאיכא מצוה בלבישת הבגדים כמו שכתב הרמב"ם בספר המצות מצוה ל"ג דחשיב לבישת הבגדים למצוה בפני עצמה, ואם חסר בגד אחד כמו זר נחשב וחייב מיתה ואף שהבגדים אינן אלא לצורך עבודה מ"מ חשיב לבישתן למ"ע בפני עצמה, יעו"ש. והנה הכא חזינן דסבר הרמב"ם דשלא בשעת עבודה מסיר האבנט מפני שהוא כלאים ומ"מ מותר בבגדי כהונה אעפ"י שיש בזה תנאי דבעינן לכבוד ולתפארת, וע"כ דגם בלא האבנט יש ג"כ בהבגדים תנאי זה דלכבוד ולתפארת, ורק בדרך בזיון אסור כמו להניחן תחת ראשו:

עוד יש לומר דלא ילפינן מהא דמצוה דשמירה שעשה דוחה לל"ת משום דשאני בגדי כהונה שהכהנים מקיימים מצוה דרבים מפני שהמצוה מוטלת על כל ישראל והוי עשה דרבים, וכמו שכתב הר"ת דעשה דרבים דוחה לל"ת אפילו אם לא הוי בעידנא דמקיים העשה עובר על ל"ת, והובא דברי ר"ת במג"א סימן תמ"ו, יעו"ש. ובזה יש ליישב הא דהקשה השאגת אריה שם, וממילא אין ללמוד מזה עשה דוחה לל"ת במצוה דיחיד, ואפשר דעיקר כוונת השג"א להקשות מחטאה"ע הבא עה"ס שהיא עשה דיחיד:

אמנם לפי מה שמבואר דשאני בין עשה דרבים לעשה דיחיד יש ליישב שיטת הראב"ד דגבי בגדי כהונה פליג על הרמב"ם ומתיר להיות לבוש כל היום אפילו שלא בשעת עבודה יעו"ש. ולגבי ציצית בפר"ג ה"ט כתב הרמב"ם נשים ועבדים פטורים מציצית מן התורה וכו' ונשים ועבדים שרצו להתעטף מתעטפין בלא ברכה, וכתב הראב"ד דוקא בציצית שאין בה כלאים יעו"ש, הרי דלא סבר דכיון דאישתרי במקום מצוה מותר גם שלא במקום מצוה, ותמוה דמ"ש דגבי בגדי כהונה סבר דכיון דאישתרי כלאים בעידן עבודה מותר אפילו שלא בשעת עבודה:

אמנם לשיטת הר"ת דעשה דרבים עדיפא - שפיר איכא למימר דשאני בבגדי כהונה כיון שהוא מצוה דרבים אמרינן דהותרה איסור כלאים, וכיון שהותרה הותרה לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה, משא"כ מצוה דציצית שהיא רק מצוה דיחיד אין זה בגדר הותרה, רק דחויה, וממילא הכוונה שרק המצוה בעצמותה מדחה הל"ת, ובנשים ועבדים שאין בהם קיום מצוה אין כאן דבר שמדחה הל"ת, ולזה כתב דיכולין נשים ועבדים להתעטף בציצית אבל רק אם אין זה בכלאים:

והנה לפי מה שכתב הרמב"ם דבמקום השומרים בהשלשה מקמומות לא נתקדשו בקדושת עזרה, ולפי"ז יש להקשות בהא דאמר רב שם בפסחים פ"ה דגגין ועליות לא נתקדשו, ופריך שם איני והאמר רב משום רבי חייא כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, וקשה מדוע לא משני דכוונת רב על הני שלשה מקומות מקום השלשה שומרים, והם לא קדשו בקדושת עזרה מפני מצוה דשמירה, והא דפקע איגרא היינו שארי לשכאות בגגין, וע"כ צריך לומר דאם עזרה מקדשת גגין ועליות ע"כ כולן בכלל - והיינו שהוא בגדר פשטה הקדושה בממילא, - אבל עדיין קשה מדוע לא הביא הש"ס ראיה לרב מהא דהני שלשה מקומות דע"כ מוכח דלא נתקדשו גגין ועליות. - אבל בזה אתי שפיר לפירוש המאירי שמפרש דהני שלשה מקומות היו כנגד השערים של העזרה, ולא כנגד העזרה ממש, אבל לפי פירושו של המפרש ועוד ראשונים שמפרשים שהיו הני מקומות למעלה מהעזרה קשה, וע"כ צריך לומר דזה ידע הש"ס שפיר דגגין ועליות לא נתקדשו כמו שאמר רב, ועיקר הפירכא לרב דאמר כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, וזה ליתא, כיון דאין בהעליות והגגין קדושה: והנה לפירושו של המאירי שמפרש דהני מקומות היו כנגד שערי עזרה, א"כ יש לומר דהא דאמר רב גגין ועליות לא נתקדשו היינו להני השלשה מקומות, ולא בשארי גגין ועליות, והא דאמר כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא היינו בשארי מקומות. ואפשר לומר דאם כוונת רב להני מקומות לחודיא סגי אם אמר עליות ומדאמר גם גגין ע"כ הכוונה על כל הגגין וזה מדויק במשנתנו דתנא עליות - והיינו דהני מקומות הוא עליות, ולא גגין. וזה מתאים יותר לפירושו של המאירי, מדתנא ועליות היו הרובין שם, והיינו דלא שייכי להגגין. ועיקר פירכא לרב מהא דאמר גגין. עוד בענין גגין הרשב"א בתשובה ח"א סימן ל"ד כתב וז"ל, שאלת עוד בפרק שני גגין הללו אין שוחטין שם קדשי קדשים ואין אוכלין שם קדשים קלים, ותמהני אפילו למ"ד גגין ועליות לא נתקדשו מי גריעי משאר העיר שנאכלין שם קדשים קלים- תשובה, איברא לפי גירסא שנזדמנה לך שאלה גדולה שאלת, אלא שבאמת טעות סופר יש בספרך, וכך היא הגירסא, אין שוחטין שם קדשים קלים ואין אוכלין שם קדשי קדשים, ע"כ:

אמנם דבריו תמוהין בזה שכתב דאוכלין שם קדשים קלים כמו בשאר העיר מטעם דקדשים קלים נאכלין בכל העיר, דהלא הש"ס פריך לרב דאמר דגגין לא נתקדשו מהא דאמר כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא יעו"ש, הרי מבואר דפסח שהוא קדשים קלים ונאכל בכל העיד, ומכל זה סבר הש"ס וכל הסוגיא כולה דהפסח אינו נאכל על הגגין רק בשוה לקרקע עזרה, וא"כ דברי הרשב"א תמוה טובא. והגאון בספר אור שמח בפר"ו מבית הבחירה דחק לומר דשאני קרבן פסח יעו"ש. וכן שמעתי בשם הגאון ר' מנחם הי"ד, דגגין גריעי מירושלים לענין קרבן פסח מטעם שאמרה תורה גבי פסח במקום אשר יבחר שהוא רק ירושלים- והדוחק מבואר.- והיינו עוד בזה כי מלבד עצם הדוחק לחלק בין פסח לשארי קדשים קלים שהוא דבר מחודש יותר מדאי, הנה עוד יש להוכיח מדברי התוס' שבועות י"ז דע"כ סברי דאין הבדל בין פסח לשארי קדשים קלים, והוא מדכתבו שם בד"ה ואין שוחטין שם קדשים קלים, והוא הדין דאין אוכלין שם קדשים קלים דגגין ועליות לא נתקדשו כדאמר בכיצד צולין פ"ה יעו"ש. והרי שם מיירי לענין פסח, ואם יש מקום לומר דשאני פסח א"כ אין ראיה מפרק כיצד צולין. הרי דסברי התוס' דאין לחלק בין פסח לשארי קדשים קלים, ודוחק לומר דפליגי בזה תוס' ורשב"א: עוד נראה להוכיח מהמכילתא פ' בא לא תוציא מן הבית וגו' חוץ לחבורה או איני אלא חוץ לבית ת"ל חוצה חוץ לאכילתו, הא אם הוציא עבר על המצוה, שומע אני יהא כשר, והדין נותן הואיל ושלמים קדשים קלים והפסח קדשים קלים אם למדת על שלמים אם הוציאו לחוץ פסלן, אף הפסח אם הוציאו לחוץ פסלו, הא מה ת"ל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה, חוץ לחבורתו ע"כ, מבואר מהמכילתא דיליף דפסח אם הוציאו חוץ לבית במה מצינו משלמים שנפסל בהוצאה מחוץ לחומה:

ואם אמרינן דפסח שאני משלמים בזה דשלמים נאכלין בכל הגגין ועליות ופסח אינו נאכל על הגגין, איכא למידרש מהא דכתיב חוצה למעט אם הוציא הפסח מעזרה על הגגין ולא ללמוד להוציא חוץ לחבורה, וזה יותר מסתבר מלמדרש לפסול הוצאה חוץ לחבורה, והיינו מפני שהגגין לא נתקדשו לאכילת פסח ויש פסול יוצא ממש, ובזה שאני פסח משלמים, וע"כ סבר האי תנא דפסח ושלמים שניהם שווים או שפסול בשויהם, אם גגין ועליות לא נתקדשו, וממילא יש בשניהם פסול יציאה, או דסבר האי תנא דגגין ועליות נתקדשו דהרי יש תנאים דסברי כן כמבואר שם בסוגיא דפסחים. - אבל עכ"פ נשמע מהמכילתא דאין הבדל לפסח משלמים לענין גגין ועליות:

ונראה שע"כ שיטת הרשב"א ג"כ דאין הבדל בין פסח לשארי קדשים קלים, וכמו שכל הקדשים קלים נאכלין בכל העיר כן נאכלין גם על הגגין, והנה כמו כן בפסח שדינו גם כן כקדשים קלים, והיינו דגם אם העליות והגגין של העזרה לא נתקדשו בקדושת עזרה כשרים הם להיות נאכלים גם על הגגין מטעם דלא בעינן בקדשים קלים קדושת עזרה, וכיון שהפסח נאכל בכל העיר, א"כ מדוע לא יהיה נאכל גם על הגגין של העזרה דע"כ לא גריעי מהעיר ירושלים:

אמנם יש בפסח דין מיוחד מה שליכא בשארי קדשים והיינו דבשאר קדשים יש דין הוצאה חוץ לחומה, ובפסח יש דין הוצאה מן הבית וגם דין הוצאה מחוץ לחבורה אבל בזה שניהם שווים בין הוצאה חוץ למחיצה, וזהו כי לקדשים קלים המחיצה שלהן החומה, ולפסח מלבד ההוצאה דהחומה יש לו לפסח עוד דין הוצאה, והיינו כי יש לפסח עוד מחיצה, ואם הוציא חוץ למחיצתו קרינן לזה ובשר מן השדה שפירושו חוץ למחיצתו:

ולפי"ז רב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו, הכוונה דלא נתקדשו בקדושת ירושלים, והיינו כי יש לירושלים הוספת קדושה וזה ליתא בגגין של כל העיר, וגם העליות והגגין של העזרה בכלל חסרון הקדושה דירושלים. אבל אין זה גורם להיות מונע לאכילת קדשים קלים כיון שזה תליא במחיצה דהחומה, וכל מה שבתוך מחיצת החומה קרינן לזה בשעריך תאכלנו, וגם גגי העזרה בכלל:

וע"כ הא דפריך הש"ס לרב מזה שאמר כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא, היינו דמדסבר רב דגגין ועליות לא נתקדשו גם בקדושת ירושלים.- וא"כ יש הידור מצוה לאכול בעיר דהיינו בירושלים מלאכול על הגגין אפילו על גגי עזרה. כיון דירושלים העיר גופה יש לה מעלת הקדושה יותר, ואם כן מדוע בחרו עם רב מישראל עד שלא היה מגיע לכל אחד ואחד רק כזיתא פסחא עד שפקע איגרא, ומדוע לא אכלו בתוך העיר גופא, וע"כ דסבר רב דיש מעלת הקדושה גם על הגגין. להכי בחרו לאכול על הגגין, וזה יותר נוח להם מפני שהגגין הם של העזרה, כן נראה בביאור שיטת הרשב"א: איברא ברא דלכאורה מפירש"י משמע דגגין לא נתקדשו לאכילת קדשים קלים, והוא דפירש"י גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלים בקדושת ירושלים לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת עזרה לקדושת קדשי קדשים יעו"ש. - והנה ע"כ קדושת עזרה, הכוונה לאכילת קדשי קדשים, הנה כן גם לקדשים קלים הכוונה לאכילת קדשים קלים, אבל ע"כ הרשב"א דגריס לשחיטת קדשים קלים, ע"כ יפרש גם כוונת רש"י בהא דלקדשים קלים הכוונה לשחיטת קדשים קלים, אבל לא בא למעט אכילת קדשים קלים מטעם דלא גרעו הגגין משארי העיר כיון שהעיקר בזה ענין מחיצה ולא תליא אכילת קדשים קלים בדבר קדושת העיר:

ומשמע שזהו גם דעת הרמב"ם דקדשים קלים נאכלין בגגין ועליות, וכמו שמוכיח המנחת חינוך במצוה שס"ב וע"כ שזהו גם דעת הרשב"א ומפרש הסוגיא כמו שפירשנו:

והנה התוס' בשבועות שם שכתבו דהוא הדין דאין אוכלין שם מפני שגגין ועליות לא נתקדשו וקשה מדוע לא כתבו התוס' דברייתא זו סוברת כהתנא רבי חייא רבה בירושלמי דפסחים דסבר דגגין ועליות נתקדשו, וע"כ דסברי התוס' דאם סבר האי תנא דנתקדשו א"כ כשר גם לשחיטת קדשים קלים על גג עזרה כיון דלא בעי צפון, וכיון דסבר האי תנא דלענין שחיטה פסול, א"כ ע"כ הוא הדין גם לענין אכילה:

ולפי"ז יש להבין שיטת הרשב"א דסבר דלשחיטה פסול הגגין והעליות שעל גבי עזרה ולאכילה כשר, אבל מפני זה כתב הרשב"א דלאכילה לא בעינן קדושה, ולשחיטה בעינן קדושת עזרה, אבל לענין אכילה לא בעינן קדושה רק מחיצת העיר בעינן. וזה איתא גם בגגי העיר. ובזה יובן שפיר דברי הקרית ספר שכתב בפר"ז מבית הבחירה דמותר לאכול קדשים קלים בעיירות המוקפות חומה כמו בירושלים, והיינו באופן שאין פסול יוצא כמבואר שם, והביאור בזה כמו שכתבנו דכיון דהעיקר הדין בקדשים קלים דבעינן מחיצה כמחיצה זו דירושלים, ממילא כיון דהעיר המוקפת חומה יש לה קדושת מחיצה שפיר נאכלין שם קדשים קלים, וזהו כי הקדושה דירושלים שנתקדשה בקדושה יתרה על ערי ישראל זה אינו בעיכובא לאכילת קדשים קלים מטעם דלא בעינן בזה רק קדושת חומה, ומטעם זה גם כל עדי ישראל המוקפות חומה שפיר דמי, וכמוש"נ:

שם במשנה, וזקני בית אב ישנים שם, היינו על הרובדין, ובגמרא מאי נינהו גזרא דאצטבתא, מבואר דלא על הרובדין ממש היו ישנים, ובזה יש לדייק על הברטנורא דמפרש שהיו ישנים על הרובדין ממש, והלא מבואר בגמרא הכא דהיו ישנים על האיצטבא, והמפרש הכא מפרש לנכון. וראיתי בבא"ש שהעיר בזה:

עוד מפרש דבבית המוקד ע"כ היו ישנים במקום החול, והיינו שהיה בנוי חציה בקודש וחציה בחול, ומטעם זה לשכת פרהדרין שהיתה בנויה בקודש א"כ היאך הי' כהן גדול ישן שם בשבעת הימים של פרישה קודם יום הכפורים, ומסיים שהיתה פתוחה לחול והוי תוכה חול, דאל"כ אסור מטעם אין ישיבה בעזרה עכת"ד, ולפלא שלא הביא מה שפירש"י ביומא בהא דמביתו למה פירש דלשכה זו לא היתה קדושה בקדושת עזרה. - איברא דלפי"ז קשה הא בעינן פרישתו לקדושה, אבל זה הקשו התוס' ביומא ח' ע"ב ד"ה דאי, ופירשו מפני שעכ"פ קרוב הוא וסמוך לקדושה:

עוד חידשו בשם יש מפרשים דאע"ג דתוכה קודש לענין אכילת קדשים, אמנם מפני שבנויה בחול מותר לישב בה ולישן בה דלא קדשה לגמרי כקדושת עזרה וכו' יעו"ש:

אמנם קשה לפי פירושם דמאי פריך הש"ס לרב דאמר גגין ועליות לא נתקדשו מהא דאמר רב כזיתא פסחא והלילה פקע איגרא, הא יש לומר דלענין אכילת קדשים קודש הוי, והא דאמר רב דגגין ועליות לא נתקדשו היינו להיות מותר לישב שם ולישן שם, וצע"ג:

והכא במשנה דהרובין היו ישנים בהעליות והגגין לפי דבריהם אתי שפיר כפשוטו משום דלא נתקדשו בקדושת עזרה להיות נאסר בישיבה ושינה. והנה מבואר מדברי רש"י ותוס' דגם לכהן גדול אסור ישיבה בעזרה, והתוס' בסוטה מ' ע"ב ד"ה והאמר דכן משמע שם בסוגיא דמיירי בכהן גדול, ומכל זה פריך והא אין ישיבה בעזרה וכו' יעו"ש. אמנם בילקוט שופטים איתא בהא דעלי הכהן יושב על הכסא, דמותר לו ישיבה מפני שהוא כהן גדול: בית המוקד, פירש המפרש כהא דתנן בשבת כ' ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ע"ש עם חשיכה דכהנים זריזים הם ולא אתי להבעיר וכו'. מבואר מזה דדוקא בערב שבת עם חשיכה מותר להבעיר אבל בשבת אסור. וזה מבואר בסוגיא דשבת שם דפריך מנה"מ אמר רב הונא לא תבערו אש בכל מושבותיכם, בכל מושבותיכם אין אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, מתקיף לה רב חסדא אי הכי אפילו בשבת נמי, אלא אמר רב חסדא קרא כי אתא למישרי אברים ופדרים הוא דאתא והכהנים זריזים הם ע"כ הסוגיא. מבואר להדיא דבשבת אסור מטעם הבערה, ורק התירו סמוך לחשיכה מפני זריזותא דכהנים:

ובפסקי תוספת כתוב וז"ל, הכהנים הלכו אפילו בעזרת בית המוקד מבעירים אש בשבת עכ"ל. ביאור הדברים, דכיון דהכהנים הולכים שם להתחמם וזהו צורך עבודה, לכן מבעירים גם בשבת, ותמוה טובא מסוגיא דשבת שמבואר להדיא דבשבת אסור להבעיר ומשמע אף לצורך עבודה. ועוד יותר פלא שכן כתבו התוס' ביומא ט"ו ע"ב ד"ה ואחת לשכת בית המוקד, כתבו וז"ל, אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד, משמע דלפי שהיא צורך המזבח יכול להבעיר בשבת יעו"ש. ודוחק לומר שכתבו כן לדברי רב הונא. וראיתי בגיוה"ש למרן שם בשבת שמציין להתוס' יומא יעו"ש, וע"כ כוונתו לקושיא זו:

ונראה לבאר בהסוגיא דפריך מנה"מ דלכאורה מה שייך לומר מנה"מ, דלענין גזירה לא שייך מנה"מ. - והיינו דכיון דתנן דלא התירו רק עם חשיכה לא שייך בזה לימוד מקרא, וע"כ הביאור דאם מותר מן התורה בשבת ורק איסור דרבנן איכא לכן בסמוך לחשיכה בזה יש לומר דבמקדש לא גזרו כמו דאמרינן בעלמא אין שבות במקדש, אבל אם אסור מן התורה בשבת עצמו שפיר יש לאסור בסמוך לחשיכה ג"כ, ועל זה אמר רב הונא דמן התורה גם בשבת מותר אם השעה צריכה לכך, וסבר ע"כ דזה הוי רק בגדר דחויה כיון שאינו בעצם העבודה, ומטעם זה לא חש רב הונא להא דמתקיף רב חסדא, וע"כ רב הונא ורב חסדא פליגי בזה אם מותר להבעיר אש בבית המוקד בשבת מן התורה, ורק יש להבין במאי פליגי:

ונראה דפליגי במלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו דהכא חימום הכהנים שהוא לצורך העבודה, דבלעדי עבודה לא היו מתחממים כלל, נמצא דלהבעיר האש אינו לצורך עצמן, והוי לפי"ז מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורב הונא סבר כר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, ולא הוי אלא איסור דרבנן גם בשבת עצמו להכי מותר להאחז האור עם חשיכה, אבל רב חסדא סבר כר' יהודה דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב, ובשבת גופה יש איסור דאורייתא, והא דהתירו בסמוך לחשיכה ולא גזרו הוא מפני שכהנים זריזין הן:

ולפי"ז לדידן דק"ל כר"ש במלאכה שא"צ לגופה מותר להבעיר גם בשבת כשהשעה צריכה לזה לצורך עבודה, וזהו סברת התוס' שם ביומא, וזהו גם שיטת הפסקי תוספת הכא והיינו כיון דקיי"ל לדינא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, והרמב"ם בפר"ג דשבת מביא רק דין המשנה דמאחיזין האור בבית המוקד שכתב וז"ל, בד"א בגבולין, אבל במקדש מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשיכה ואין חוששין שמא יחתה בגחלים שהכהנים זריזין הן עכ"ל. ומבואר ע"כ דסבר דבשבת אסור והיינו דשיטת הרמב"ם דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב כמו שכתב בפר"א דשבת ה"ו, להכי בשבת עצמו אסור מן התורה, אבל שיטת התוס' להלכה כר"ש כמו שכתבו בכמה דוכתי:

תוכן העניינים

נזר הקודש - תמיד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה