נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
מלואים · סימן א
א לדף ב, גרסינן בשבת קל"ה ת"ר ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה שבת, ומסיק שם בגמ' דממעט ספק בן ז' ספק בן ח' דאין מחללין שבת במילתו, ובשבת קל"ו פריך הגמ' לרשב"ג דסבר כל שלא שהה שלושים יום ספיקא הוי, א"כ מימהל היכי מהלינן, ואמר רב אדא בר אהבה דמהלינן ליה ממנפ"ש, אי חי הוא שפיר קמהיל, ואם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא, ופריך שם אלא מעתה הא דתניא סב"ז סב"ח אין מחללין את השבת נמהלי' בממנפ"ש, ומסיק לא נצרכה אלא לר"א דאמר מכשירי מילה דוחין את השבת, יעוי"ש. והנה הרי"ף הביא בהלכותיו הברייתא כפשוטו דסב"ז וסב"ח אין מלין אותו בשבת, וזה תמוה דמדוע לא ימולו אותו בממנפ"ש, ולענין מכשירין מבואר בהרי"ף שם דלא סבר כר"א אפילו בבן ט' ודאי, יעוי"ש. וא"כ תמוה בזה דברי הרי"ף, וכבד עמד בזה הרשב"א בחידושיו וז"ל ומהתימה על הרב אלפסי ז"ל שהביא להא ברייתא בפסקיו וכו', ונראה שהרב ז"ל סבר דלא קיי"ל כרשב"ג ודחי' בעלמא היא ולא מהלינן לרשב"ג אלא מי שקים לן בגווי' שכלו לו חדשיו, ובן כתב ר"ח ז"ל, עכ"ל. אבל גם בדברי הרשב"א עדיין התמיה לא סרה ממקומה, דהרי עדיין תמוה מדוע באמת דחה דברי רב אדב"א מהלכה כיון שאיכא ממנפ"ש שאין כאן חילול שבת.
ב ויש לחקור מקודם העצם הדין של סב"ז סב"ח אם הוא בר חיוב מילה מן התורה, דהיינו שיהיה עליו חיוב גמור בתורת ודאי, וכמו כן יש לחקור על עצם הדין דנפל שלא כלו לו חדשיו אם הוא בר מילה מן התורה כל זמן שהוא חי, ואין להביא ראיה דנקרא בן לענין מילה מדחזינן דנקרא בן לענין טומאת לידה, דשאני התם דלא בעינן שם שיהיה גם חי דמרבינן שם בנדה כ"ז, יעוי"ש. ועי' ג"כ בתו"כ ובירושלמי פר"ב דפסחים ה"א.
ג ומה שנראה לי לומר דזה כד הוא דהנה עיקר המקור של מצות מילה הוא מהא דכתיב , וימל אברהם את יצחק בנו" כמבואר בקדושין כ"ט, יעוי"ש. נמצא דחקירתנו תליא אם נפל שלא כלו חדשיו ג"כ נקרא בן, דאז בודאי מחויב האב לימול הבן הזה, והנה מצינו לענין נחלה בספרי פ' שופטים סי' קפ"ח דנפל לא הוי בר נחלה, יעוי"ש. ומבואר ג"כ בתוספתא פרט"ו דאהלות רשב"ג אומר הנפלים אין קונים את הקבר ואין להם תפיסה, יעוי"ש. ועי' בר"ש פרט"ז דאהלות, ולפי"ז שלא נקרא בן לענין נחלה, ה"ה דלא נקרא בן נ"כ לענין מצות מילה, ולא מוטל על האב המצוה, וממילא לפי"ז בסב"ז סב"ח הוי ספק מצוה וממילא אין המצוה דוחה שבת, ולא בעינן על זה קרא, ושפיר כתבו התוס' שם ד"ה ולא ספק דלמה איצטריך קרא דאין מהלין סב"ז סב"ח בשבת, ושפיר אמר דב אדא בר אהבה דמהלין אותו ממנפ"ש, וכל זה לשיטת התוס' דכתבו דליתא קרא למעט ספב"ז ספב"ח, ושפיר מהלין מכח הממנפ"ש, אבל הרי"ף סובר דעיקר הדבר אתא הקרא למעט ספב"ז ספב"ח, ואי משום דלא איצטרך קרא לגופה למעט ספב"ז ספב"ח, הנה יפרש הרי"ף דהקרא בא להורות דבעינן דוקא ודאי כבכל שארי דוכתי דהקפידה תורה על הודאי דוקא, וממילא לא מהני ג"כ ממנפ"ש כיון דלא הוי ודאי כמו"ש לעיל, ודמי למעשר דלא מהני ממנפ"ש כיון דלא הוי עשירי ודאי.
ד וזהו לדעתי הביאור בירושלמי יבמות פרי"א ה"ז וז"ל רבי יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליהן את השבת אמר רבי יוסי ברבי בון ויאות ממנפ"ש בן תשעה הוא ימול, בן שמונה נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקסרין אמרי ר' יעקב בר דסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך יעוי"ש. ואין שחר לדברים אלה, דמה איסור יש לחתוך בשר בשבת. ולפי מה שכתבתי הכוונה בהירושלמי ג"כ על האופן שכתבתי דכיון דאיכא מיעוט למעט ספק להכי גם בתורת ממנפ"ש אסור, דהיינו דהתורה אסרה מלאכה זו בשבת, וזהו דבעינן ודאי מחויב, והוי זה עצמו עצם האיסור, ובזה יובן ג"כ לשיטת הגאונים דסברי אבלות הוי דאורייתא, דלפי"ז מדוע מקילין לענין אבלות אעפ"י שרוב ולדות בני קיימא, ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דמבואר בתולדות אדם להרמב"ן דסברת הגאונים ענין אבלות משום דסברי דאבלות וטומאת כהנים חד דינא הוא, יעוי"ש ולפי"ז כמו דבעינן בדין טומאה בן ודאי ולא ספק כמו"ש לעיל, ולא מהני גם ממנפ"ש, להכי גם באבלות הדין כן דבעינן ודאי ולא ספק ולא מהני גם רובא אם רק איכא ריעותא לפנינו המביא לנו להסתפק, ורשב"ג ורבנן בזה פליגי דרשב"ג סובר דנפלים הוי מיעוט המצוי, ולהכי נחשב כריעותא לפנינו ולא הוי זה בתורת ודאי, ורבנן לא חשבי נפלים למיעוט המצוי.
ה וע"כ לשיטת הרי"ף יש להבין מדוע שם בסוגיא קל"ו מוקים הגמ' הברייתא כד"א דוקא לענין מכשירי מילה, הבין הרי"ף דסוגיא זו סוברת דגם במקום דממעטין ספק, מ"מ מהני ממנפ"ש, ומפרש דזה בודאי סוברת הסוגיא בעיקר קרא אתא למעט ספק, ואי משום קושיות התוס' למאי איצטרך קרא, הנה בפשטות יש לפרש דהקרא בא להורות דאם חילל שבת מספק דלא הוי זה ספק עבירה, אלא נידון כודאי עבירה, וחילל שבת במלאכה זו, אמנם סוגיא זו סוברת כסברת אביי ב"מ ו' דבמעשר אעפ"י שמיעטה התורה לספק מ"מ מהני ע"י ממנפ"ש, וסברא דע"י הממנפ"ש הרי הוא כודאי, ולפי"ז הכא בהא דספק ערלה בספב"ז ספב"ח לא משכחת האיסור של הספק הזה דאסרה התודה אם אמרינן דכוונת התורה היתה לאסור הספק, דהרי תמיד איכא ממנפ"ש, וא"כ אין זה ספק כלל, ומשום הכי הוכרחו לאוקמי הברייתא והקרא לענין מכשירי מילה וכר"א, אמנם הרי"ו שפוסק אליבא דדינא, דבמקום שממעטין ספק, דאז גם ממנפ"ש הרי הוא בכלל ספק שפיר מוקים הקרא לספב"ז ספב"ח כמו"ש לעיל, ועכשיו נחוץ מאד לבאר שיטת הרמב"ם בהא דספק ב"ז ספב"ח, אשר לכאורה שיטתו תמוה הרבה, כאשר יבואר בעזה"י. וזהו הדבר דהרמב"ם פוסק כרב אדא בר אהבה דמהלין למפב"ז ספב"ח ממנפ"ש, יעוי"ש. וזה תמוה דלפי מה שביארנו ע"כ גם הרמב"ם סובר דבמקום דבעינן ודאי אז גם ע"י ממנפ"ש אסור, וביותר תמוה דהיאך מצי לפסוק כראב"א, דהרי ע"כ סובר ראב"א כר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב, וממילא חייש ראב"א לדלמא בן ח' הוא וליתא בו מצות מילה וקא עבד על חילול שבת, ולהכי הוכרח לומד הממנפ"ש, דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא הכא חובל בחבורה כלל, משא"כ הרמב"ם דפוסק בפר"ח מהל' שבת דמקלקל בחבורה פטור, יעוי"ש. וא"כ למה איצטרך הרמב"ם לומר הממנפ"ש רדאב"א דמחתך בשר בעלמא הוא, דהרי באמת אפילו אי לא הוי מחתך בשר גרידא אלא הוי גם חובל, אבל עכ"פ חוי מקלקל בחבורה אם לא קיים מצות מילה כיון דליכא תיקון, ומצאתי בשו"ת מהרי"ם סימן נ', העיר בזה.
ו ולפי מה שכתבתי לעיל בעצם הדין אם נפל כל זמן שהוא חי מחויב במילה, ומצוה על אביו למולו תליא אם הוי בן לענין נחלה, אז הוי בן גם כן לענין מילה, ולפי"ז כיון שפוסק הרמב"ם בפר"א מנחלות הי"ג דנפל אף שלא כלו לו חדשיו הוי בר נחלה גם מה"ת עי' שם בהה"מ, וא"כ הוי בן גם לענין מילה ומחיוב האב למולו, ויכול הרמב"ם לפרש הא דממעט התנא ספב"ז ספב"ח שאין דוחה שבת איצטרך שפיר קרא לזה, כיון שבאמת איכא בזה מצוה דמילה בחול, להכי הוי אמינא דרוחא גם שבת, ואשמעינן שאינו רוחה שבת, ולא הוי בזה מקלקל בחבורה כיון דאיכא מצוה דמילה בזה, אמנם כל זה היה שייך לומר דהקרא אתי למעט ספב"ז ספב"ח אם היה שייך בזה חבורה בולד שלא כלו חדשיו, אמנם כיון דהוי מחתך בשר בעלמא, וליתא בזה שום חבורה, וא"כ לא שייך בזה שום חילול שבת, וע"כ הברייתא כר"א לענין מכשירין בדמוקי בגמ' שם, ולפי"ז שפיר פוסק הרמב"ם לדינא דמותר למול סב"ז מב"ח בשבת מטעם ממנפ"ש כיון דלא סבר כשיטת הרי"ף דהקרא ממעט סב"ו מכ"ח, וסובר כסוגיא דגמ' דשבת קל"ו כיון דלשיטת הרמב"ם הוי סוגיא זו אליבא דהלכתא.
ז ובזה יש ליישב הא דאיתא בחולין ס"ז בברייתא תאכלו מכל אשר במים לרבות בורות שיחין ומערות וכו' ופריך בגמ' דלמא פירש וכו', וקשה להרמב"ם דסבר ספר"א מה"ת להקל, א"כ מאי פריך הא שפיר מותר מן התורה אף בספק שמא פירש, ומצאתי בפרמ"ג סימן פ"ד במשב"ז אות ו' עמד בזה. ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דכתיב אשר במים יתירא, וממילא דרשינן למעט ספק דאעפ"י דהכא לא כתיב שם הדבר, אמנם כיון דהוה יתור כמו שמבאר בטוב טעם ודעת בהתורה והמצוה על הספרא ודאי, והספק אינו בכלליו דהאי רובויה, וכמו כן אות ע"ז, יעוי"ש. ולהכי אעפ"י שבא לרבות שרצי המים שבבורות שיחין ומערות, מ"מ אינו מרבה אלא מצינו בחולין קכ"ז דדרשינן מהא דכתיב ״על הארץ" להוציא ספק טומאה צפה, והתם אין למעט ספק ממשמעותא דעל הארץ גרידא כיון דלא כתיב שם הדבר דהרי על הארץ אינו אלא כמו, סימן, וא"כ אין למעט מזה ספק, ולהכי פריך שם הגמ' ומסיק דתרי על הארץ כתיבי, יעוי"ש. הרי חזינן דבמקום דהוי יתורא ממעטין ספק אעפ"י דלא הוה בשם העצם וכמו כן הכא יש למעט ספק, ומודה בזה הרמב"ם דספיקו אסור ושפיר פריך הגמ' דלמא פריש, ולפי"ז יהיה תמוה מה שכתב החו"ד בסי' ק"י בבית הספק דהא דדרשינן מכל אשר יעבור תחת השבט למעט טרפה שאינה עובדת בתמורה כ"ט, דה"ה דספק טרפה ג"כ ממועט מזה דדרשינן אשר יעבור ודאי ולא ספק, יעוי"ש. ותמוה דכיון ״דאשר יעבוד" לא הוי שם העצם אלא שם התואר על הפעולה, א"כ מניין למעט ספק, ואם משום היתור דאשר יעבור סגי לן למעט ודאי טרפה, ומנלן למעט גם ספק, וממילא אין לאסור ספק טרפה לקרבן לשיטת הרמב"ם דספר"א מותר מן התורה, ושפיר הקשו הרשב"א והר"ן מסוגיא דחולין דאיך מצינו למילף דאזלינן בתר רובא מהא דקרבנות דלא חיישינן לטרפה, ובעיקר הקושיא יש לומר דסבר הרמב"ם כמו"ש התוס' ביבמות פ"ח ד"ה והבא וכו' יעוי"ש. שכתבו דבמקום דהיה חזקה דמעיקרא לאיסור הוה זה איקבע איסורא, יעוי"ש. ובאיקבע איסורא מודה גם הרמב"ם דספר"א מה"ת להחמיר, וה"נ בכל ספק טרפה איכא חזקה דמעיקרא דהיינו או חזקת איסור אבמה"ח או חזקת איסור דאינו זבוחה, עי' תוס' שבועות כ"ד.
ח אמנם יש להקשות דלפי"ז מדוע בעינן קרא מיותר למעט ספק ממזר כמבואר בקדושין ע"ג, ולא ממעטין ממשמעותא גרידא דכיון דכתיב שם העצם ממזר, ע"כ ממועט ספק, כמו דדרשינן למעט ספק טמא, וספק טהור, מדכתיב טמא דמשמעו ודאי, וכתיב טהור דמשמעו טהור ודאי, וכ"כ עשירי אמרינן עשירי ודאי, ועמד בזה החוו"ד שם וכתב דמשום דבממזר מותר אפילו באופן דהוה קבוע, או במקום דאיכא ממנפ"ש, יעוי"ש. אמנם דבריו תמוהין דהרי ביארנו לעיל, דבכל מקום דמיעטה התורה ספק ממעטין ג"כ הממנפ"ש אף באופן דליכא ייתור קרא, רק משמעות גרירא, וכמו דחזינן במעשר דליכא ייתור קרא, ומ"מ ממועט גם בממנפ"ש.
ט והנכון בזה לחלק בין אם יצוייר ודאי ממש לבין אם לא יצויר ודאי בלתי רובא, והודאי נ"כ יותר מרובא לא הוי, והנה בממזר לא יצויר אופן הודאי שאינו ממזר, דהרי על כל אדם ואדם יש לספוקי שמא ממזר הוא, והא דלא חיישינן לממזר זהו מטעם דאמרינן רובא, וכיון דלא יצויר וראי שלא יהיה ממזר. להכי לא הוה דרשינן דשם ממזר משמעותו ודאי, וכמו כן אין לדרוש קהל וראו כיון דלא יצויר בלתי רובא, וכיון שביארנו דגם רובא בכלל ספק, וא"כ לא יתכן לדרוש קהל ודאי וכיון דאין לדרוש קהל ודאי, א"כ אין לדרוש ג"כ ממזר ודאי, ולהכי בעינן קראי יתירי דאתי למעוטי ספיקות, ועכשיו בשמיעטה התורה ספק ידעינן דבמקום דלא אפשר באופן אחר הוי רובא כגדר וראי, ובזה יובן הא דאיתא בסנהדרין ס"ט דבעי שם מניין דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא כיון דכתיב ושפטו הערה והצילו הערה, ומביא שם ראיה מהא דתנן אחד אומר בשנים בחודש וכו', וע"כ משום דאזלינן בתר רובא דאינשי דטעו בעיבורא דירחא, וכמו כן מביא ראיה מהא דתנן כת שלש שנים וכו' ולא חיישינן שמא איילונית היא וע"כ דאזלינן בתר רובא, יעוי"ש. וקשה הא כבר מוכיח הגמ' בחולין י"א דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות נ"כ מהא דמכה אביו וכו', אמנם כיון דהתם לא אפשר באופן אחר הרי זה כודאי, אולם הכא בסנהדרין בעי' באופן אשר לא מצינו בתורה בפירוש רוב זה, אולי באופן זה הוי רובא נ"כ ספק ולא אזלינן אחריו בדיני נפשות, אבל רובא דרוב בעילות אחרי הבעל הרי הוא בודאי לפי דיני התורה, וכמו"ש לעיל בשם התו"ב דקורא לאביו ודאי.
י ומיושב בזה הא דראיתי מקשים דלפי שיטה זו דבמקום דממועט ספק דאז גם רובא בכלל ספק דהנה מבואר בבכורות נ"ז דטרפה פטור ממעשר בהמה, וכיון שכל הבהמות יש לחוש לטרפה ורק רובא איתא המעיד להכשר דהיינו דקיי"ל רוב בהמות בשדות הן, וכיון שרוב ג"כ ספק הוה, א"כ הוו כל הבהמות בספק מעשר עומרים, וממילא לא יצויר כל הדין דמעשר בהמה, ובמה שכתבתי אתי שפיר דכיון דחזינן שהכשירה תורה בהמה לקרבן ולא חיישינן לטרפה, הרי חזינן דעשאה התורה הרובא בזה כאילו הוה ודאי דהיינו דבמקום דלא אפשר בלא"ה הרי הוא כודאי, ושפיר הוה לפי"ז גם עשירי ודאי ופשוט.
יא עוד נראה דבמקום שגילתה תורה דרובא הוי כודאי אעפ"י שהתורה כתבה על רובא דלא אפשר בלא"ה, מ"מ שוב אזלינן בתר רובא אף אם אפשר בלאו האי רובא, וממילא בכל הענינים השייך לאביו, דגילתה תורה דרובא הוא כודאי, לבד מה דשייך לענין ממזר, דבזה לא הוי רובא בודאי במו"ש לעיל, או בהא דרוב בהמות כשרות דע"כ גילתה תורה דאזלינן בתר רובא, ממילא אזלינן בזה בתר רובא אף באופן אחר, ולהכי אם גם חזינן איזה ריעותא באמו כגון שזינתה מ"מ אזלינן ג"כ בתר רובא, וכמו כן בבהמה, אם הרובא מעיר שאינה טרפה נ"כ אזלינן בזה בתר רובא כיון שחזינן גילוי דעת התורה דסמכינן בזה ארובא ולא בעינן ודאי, ולהכי אעפ"י שכתיב בקרא מרפה דודאי משמעותו מרפה וראית ולא ספק, ובכ"מ רובא נ"כ ספק הוי, אבל הכא כיון דחזינן דעשאה התורה רובא לודאי, להכי אזלינן בתר רובא בכל אופן.
יב והנה לפי מה שביארנו בריש מכילתין דבכל מקום שהקפידה תורה על ודאי וממעטין ספק, ורובא לא מהני, הנה כמו כן לא מהני נם ממנפ"ש, ולכאורה קשה בהא דאיתא בשבת קל"ה דפריך שם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה בארם ל' יום הוי ספק נפל מימהל הכי מהלינן, ומשני ראב"א דמהלינן ממנפ"ש, הרי מבואר דאעפ"י דגבי מילה בשבת אמרה תורה ערלתו ודאי ולא ספק, ומ"מ מהני ממנפ"ש, אבל לפי מה שכתבנו דבמקום שהממנפ"ש בא גם בתורת מברר בירור גמור לכו"ע מהני הממנפ"ש, אתי שפיר, דהנה הכא ע"כ הממנפ"ש דראב"א הוי בירור גמור שאין כאן איסור ובאופן זה מהני.
יג ובזה יש ליישב ג"ב הא דפריך הש"ס לרשב"ג ולא לרבנן, דהלא לכאורה גם לרבנן תקשה דאעפ"י דאזלי בתר רובא, אכל במקום שאמרה תורה ודאי לא מהני גם רובא, ומצאתי שהקשה כן בספר שם ארי', והעלה בצ"ע, אבל יש לומר דאליבא דרבנן אתי שפיר מטעם דזה ידע הש"ס דלרבנן מהני הממנפ"ש כיון דהרי"ז בירור גמור, ולא נכנס לכלל ספק, וממילא לא נכנס זה בכלל הדין דערלתו ודאי ולא ספק, וכיון שעל זה לא אמרה תורה למעט ספק ממילא אזלינן בתר רובא ג"כ, היינו במה שנוגע לפרט זה, משא"כ רשב"ג דסבר דלא אזלינן בתר רובא דרוב וולדות בני קיימא להכי פריך הש"ס מימהל היכי מהלינן, ומשני דמהלינן בתורת ממנפ"ש כיון דעכ"פ מברר דלא עשה איסור, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף ס"ד.