אור ברסלב
נזר הקודש - ערכין מלואים לדף ח' ע"ב

נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין

מלואים לדף ח' ע"ב

חידושים להמסכת מבן המחבר

להלכות נגעים

ביאורים להרמב"ם בהלכה זו

משנה, אין בנגעים פחות משבוע אחד ולא יותר על שלשה שבועות.

א כתב הרמב"ם בפר"א ה"א צרעת עור הבשר הוא שילבין וכו' אבל לבנונית שהיא דיהה מקרום ביצה ולמטה אינה צרעת אלא בוהק הוא עכ"ל, והנה בתו"כ פ' תזריע דרשו בכתוב בעור בשרו נגע מלמד שהוא מצטער ממגו, ומניין שאף אחרים רואים אותו שהוא מצטער ממנו ת"ל לנגע, יעוי"ש. משמע שזה ג"כ שיעור נגע, וגם תנאי לזה, וא"ב תמוה שלא הובא זה להלכה ברמב"ם סימן זה דמצטער, ואפשר דכוונת הרמב"ם בפירושא דתו"כ דמצטער הוא סימן לובן היינו שתהיה הלבנונית באופן שניכר לבעל הנגע, ולאחרים ג"כ דהיינו שהיא עזה בלובן ביותר, ולאפוקי מקרום ביצה ולמטה, שהוא דיהה, ואין ההיכר לכל, וענין מצטער הוא מפני ההיכר והשינוי בשר, ובפחות מזה אין זה נגע אלא בוהק, והנה אחרי שכתב הרמב"ם עצם השיעור, שוב אינו הכרח להביא הא דמצטער, כיון שגם מצטער נכלל בהמראה הנגע.

ב ה"ב וד' מראות יש בצרעת עור הבשר, ולובן שהוא דוהה מזה מעט שנראה כצמר נקי כו' הוא הנקרא שאת, וכו', ובהשגות א"א שנה משנתו כר"ע דאמר ארבע מראות הללו זו למעלה מזו דאי לרבנן וכו' יעוי"ש. ויש לומר בכוונת הרמב"ם דכיון דכל עיקר האי דינא לא לענין צירוף נאמרה, דהרי הרמב"ם סבר דבכל אופן ישנם בצירוף, ובל עיקר הוא לענין הידיעה שיהיה הכהן בקי בהן ובשמותיהן, ובסידוריהן, דע"כ הסידור הוא זה למעלה מזה, והיינו דיש בזה שתי ידיעות. א) ידיעת הסדר. ב) ידיעת אבות ותולדות, והנה ידיעת הסדר הוא זה למעלה מזה, וידיעת אב ותולדה דסיד ההיכל הוי תולדה לבהרת, וקרום ביצה תולדה לשאת, ויש בזה בקיאות השתים, וזה נכון בסברת הרמב"ם.

נ ה"ג ארבע מראות נגעים אלו כולן מצטרפין וכו', הכל כמראה אחד הוא חשוב, יעוי"ש. והנה הא דמדייק רבינו וכתב דכמראה אחד הוא, היינו דהנגע אשר בצירוף כל המראות ביחד הרי זה נחשב לנגע אחד, ונפק"מ שמטמא בפסיון אפילו באחד מן המראות, והיינו מפני שכל הד' מראות הם נגע אחד, ובפסיון באחד מן המראות הרי זה פסיון בהנגע, והביאור בזה דחשבינן לכל אחד מהמראות כאילו הנגע כולו ממנו בשלימותו, וממילא כשיהיה פסיון מאחד מהמראות הרי הוא פסיון בהנגע כולו.

ד והנה הקשה הר"ש מדוע בדין בהרת עוד בשר נלמד מקרא דישנם בצירוף, וא"כ הו"א דאינם בצירוף לולא דרבתה תורה צירוף, ואילו בשחין ומכוה נלמד מקרא דאינם בצירוף, משמע דהוי אמרינן דישנם בצירוף לולא דמיעטה התורה צירוף, ותירץ דשאני שחין ומכוה דכיון דממראה אחד הוא הו"א בסברא דמצטרפין, יעוי"ש. אמנם לפי מה שביארנו בכוונת הרמב"ם יבואר עיקר הענין.

ה והוא דהנה מצינו בתורה שני מיני צירופים. א) צירוף במין. ב) צירוף בדין. צירוף במין כיצד, היינו שאמרה תורה ששני מינים מצורפים להיות מין אחד, צירוף בדין כיצד, היינו ששני מינים מצטרפים להיות מצטרפים להיות אצלם דין אחד, והנה בזה שאמרה תורה בבהרת עוד בשר דמצטרפין היינו הכוונה צירוף במין, לומר שהארבעה מיני המראות מצטרפין למראה אחד ממש, והכתוב עשאן לנגע אחד ממש, והפסיון לאחד מן המראות נחשב פסיון לכולם, והנה בשחין ומכוה אמרה תורה שאין בהם צירוף, היינו שאף צירוף בדין אין בהם, היינו שלא יצטרפו שחין ומכוה לתורת נגע כלל, וזה חידוש גדול, היפך הכלל המסור לנו בדין טומאה דכל הטומאות מצטרפין כדתנן מעילה ט"ו, וזהו צירוף בדין, ולזה שפיר אתי קרא לומר דאין כאן צירוף כלל, אפילו צירוף בדין וכמוש"נ.

ז עוד נראה דשאני צירוף דהבא, דע"כ הביאור בזה לומר שהבהרת הבא מארבעה מיני מראות הלובן אחד הוא, והיינו שזהו גם כן נגע האמורה בתורה, אבל אין בזה צירוף לשני מיני נגעים שונים, והנה הכא רבתה תורה על מין נגע כזו הבאה מארבעה מיני מראות שתורת נגע עליה, אמנם אח"כ כשרבתה תורה למין נגע כזו, הנה בא הכתוב לומר דשני מיני נגעים שונים שסיבתן שונות כמו שחין ומכוה, שאין בזה צירוף.

ז ובזה יש ליישב פירש"י שבועות ה' ע"ב דפירש דבהרת ושאת מצטרפין מדדרשו בתו"כ יהיה מלמד שמצטרפין זה עם זה, והקשו בתוס' ד"ה אם כן וכו', דלפי"ז גם תולדות יצטרפו, יעוי"ש. ובדברינו סברת רש"י דכיון דע"כ הצירוף דהבא היינו לומר דהצירוף הוא במין, והיינו דנחשב הנגע כולו לבהרת, וגם נחשב הנגע כולו לשאת, ופסיון מטמא בין מבהרת, ובין משאת, וא"כ אין לרבות אלא האבות, והיינו דבאבות שייך לומר כזאת דהוי כולו לאב זה, וכמו כן כולו לאב זה, אמנם בתולדות, היינו אם יש אב וגם תולדה, אין מקום לומר כזאת, והיינו דאם אמרינן שהוא כולו תולדה דהיינו טפילה, שוב אין לומר שהוא כולו אב ובזה סברת רש"י דהא דרבתה תורה צירוף, במין, אין זה רק באבות, ולא בתולדות זה עם זה, וכמו כן באב ותולדה, אמנם הרמב"ם סובר כשיטת ר"ע לפי המבואר בתוספתא ובירושלמי שבועות דגם בתלדות ישנם צירוף במין, וכמו שביאר מרן בכס"מ, הרי זה חידוש התורה יותר גדולה דישנם צירוף במין נם בהתולדות. וכמוש"נ. ה ה"ד היה במראה הלובן וארבע מראות אלו מקצת אדמומית מעורבת בו וכו', הוא הנקרא פתוך, וכיצד מראה הפתוך בארבע מראות אלו כאילו הן ארבע כוסות של חלב ונתערב בכוס הראשונה וכו', הפתוך שבבהרת הוא המראה הרביעית וכו', והשגת הראב"ד א"א ק"ל שזה שיבוש כי הוא בהיפך שהבהרת לאננית שלו יתירה והאדמומית מזוטה וכו', וכן כולן כל שהלובן מתמעט האודם מתרבה, וכתב מרן שסברת הרמב"ם שכל שהלובן שלו יותר אינו ניכר שהוא פתוך אא"כ יפלו בו הרבה מיני דמים יעוי"ש. והנה לפי"ז יש להבין דכיון דבכל אחד יש אדמומית לפי ערך לבנוניתו. וכל שהוא לבן ביותר יש בו דם מרובה, וא"כ לפי"ז תההי המראות כולן שוות, והיאך נדע להבחין בין בהרת לקרום ביצה.

ט והנה בספרא פ"ב הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, הפתוך שבסיד כדם המזוג בחלב דברי ר' ישמעאל, רע"א אדמדם שבזה ושבזה כיין המזוג במים אלא של שלג עזה ושל סיד דיהא הימנה, יעוי"ש. והנה מדברי ר"י שהמשיל דבהרת שהוא לבן כשלג הנה הפתוך שבו כיין המזוג כשלג, והיינו דיין אינו אדום כרם ויש בזה תרתי יין, וגם בשלג, ובפתוך שבסיד המשיל לדם בחלב, היינו שדם אדום ביותר מיין, וגם הלב אינו לבן כמו שלג, הרי מבואר שדעתו דכל שהוא לכן ביותר יש בו אדמומית מועטת, וגם לר"ע שהמשיל לשניהם ליין המזוג במים, אמנם סבר שמדתם שוה, וממילא הוי של שלג עזה, ושל סיד דיהא הימנה, אבל עכ"פ מבואר דאין נותנין אדמומית יתירה בכל מה שלבנוניתו יתירה, והיינו בכדי שיוכר ויובדל בין המראות, וזהו כשיטת הראב"ד, וגם מדתנן הפתוך שבשלג כיין המזוג בשלג, והפתוך שבסיד וכו', מבואר גם כן דכל שהוא לבן ביותר האדום שבו מועט, ואפשר שכוונת הרמב"ם דשאני בין התערובות של י"ז, לחלב, ובחלב אין ההתמוגות כראוי, ונמצא זהרורית של דם, ומראה חלב ממש מעורבים וניכרין ומטעם זה בעינן טיפי דמים מרובים, דאל"כ לא יהיה ניכרים כלל, וגם ידע המראות מפני זה כי נמצאו חוטין הניכרים היטיב.

י ה"ו כל מראה צרעת עור הבשר אינה קרויה נגע ולא מטמאה עד שיהא מראה הנגע עמוס מעור הבשר, לא עמוק במישמושו אלא במראית העין, כמראה החמה העמוקה מן הצל, אבל אם היה מראה הנגע הלובן או הפתוך בשוה עם שאר העור, או גבוה מן העור אינו נגע אלא כמו צמח, וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א לא נאמר זה אלא בבהרת, אבל בשאת מראהו גבוה מן העור שאין שאת אלא גבוהה, עכ"ל. וכתב מרן שסבר רבינו דכיון דבהרת צריכה להיות עמוקה, ומה הדין לשאת, הוא שאמרו בספרי שהיא גבוהה לאו למימרא שהיא גבוהה ממש אלא שהיא גבוהה יותר מבהרת כלומר שאינה עמוקה כמותה אבל לעולם עמוקה היא, יעוי"ש.

יא ויש לעיין בסוגיא דבכורות מ"א ע"א דאיתא שם, רבא אמר בלא שבור נמי לא מצית אמרת חרוץ במקום בשר הוי מומא, דאי ס"ד הוי מומא כיון דאמר גרב זהו חרס (שחין שקשה כחרס, פירש"י) מיחרץ חריץ דכתיב ומראהו עמוק מן העור כמראה חמה עמוקה מן הצל, ולכתוב רחמנא חריץ ולא בעי גרב ואנא אמינא חריץ דלא מאיס הוי מומא, גרב דמאים לא כש"כ, כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא, יעוי"ש. וקשה כיון דבאמת בנגע אין חרוץ, אלא נראה במראית עין עמוק, וא"כ אי כתב רחמנא חריץ, אכתי גרב לא הוי ידעינן, משום דהוי אמרינן דוקא חריץ הוי מום משום הסדק, אבל בגרב כיון שאין סדק ממש בפועל, אלא נראה עמוק אם זה מום אם לא שאמרה תורה גרב בהדיא שפסול הוא מפני הנגע להיות בעל מום, וא"כ שפיר איצטרך לכתוב גרב בהדיא, כיון דפסולו לא הוי מטעם חריץ, אלא מטעם נגע, ותמוה מאד.

יב והנה אפשר לומר דכל עיקר הפסול בזה שאמרה תורה חרוץ, לא הוי פסולו מצד עצמותו מפני הסדק, אלא עיקר פסולו מפני שנראה עמוק, והיינו דסבר רבא דפסול חרוץ הוא גם כן מפני שנראה לפני מראית העין, וא"כ לפי"ז ע"כ ישנו לפסול זה גם בגרב שנראה עמוק מעור הבשר, וגם יש בזה חסרון דמאיס, וא"כ שפיר קאמר רבא דאם חריץ במקום בשר, גרב דכתב רחמנא למ"ל כיון דשפיר נלמד מחרוץ, ומוכיח דחרוץ לאו במקום בשר, כן נראה בביאור הסוגיא דהתם.

יג אמנם כל זה אתי שפיר לשיטת הרמב"ם דגם שאת עמוקה מן העור, משא"כ לשיטת הראב"ד דסבר דשאת גבוהה מן העור, א"כ תקשה סוגיא דהתם דהיאך קאמר שם רבא דלכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב, דקשה מה ענין זה לזה, הלא ע"ב גרב כולל כל מין שחין, והיינו גם שאת, ואם לא כתב רחמנא גרב לא הוי ידעינן מחרוץ אלא בהרת מפני שהיא עמוקה, אבל לא שאת שהיא גבוהה, ואיצטרך לכתוב גרב, וצע"ג.

יד והנה לשון הספרא מורה כהראב"ד דאיתא שם בפ' א' מה לשון שאת מוגבהת כמראה הצל שהם גבוהים ממראה החמה, מה לשון עמוק עמוקה כמראה חמה שהם עמוקים מן הצל, יעוי"ש. והנה הצל אנו רואים שהוא גבוהה מן החמה, וא"כ גם הנמשל השאת הוא גבוה על העור, וכן איתא בתוספתא בפר"א מראה גבוה במראה צל בחמה מראה עמוס כמראה חמה בצל, ואם נפרש דגם שאת עמוק מן העור, אלא שגבוהה מעט מבהרת, א"כ אין זה דמיון לצל הגבוהה מן החמה, שבאמת נראית גבוהה, ושאת אינה נראית גבוה לגבי העור, אלא רק באופן שיש מעט מן בהרת וגם מעט מן שאת, אז יוכר מראה השאת לגבי מראה הבהרת, וא"כ דוחק לפרש כוונתם לשער שאת עם בהרת, שזה עמוק, וזה גבוה, היינו שהוא גבוהה לגבי הבהרת שאצלו, אבל לגבי העור בשר תמיד עמוק הוא.

א כתב הרמב"ם בפר"ב ה"א שיער לבן שהוא סימן טומאה בצרעת אין פחות משתי שערות, ובמה יהיה אורכן כדי שיהיו ניטלות בזוג, וכתב מרן פלוגתא דתנאי ואיפסקא הלכתא כמחמיר, וסובר רבינו שהאומר כדי שיהא ניטלות בזוג הוא המחמיר שהוא שיעור המועט, יעוי"ש. ולפי"ז לא הוי אלא ספק טמא, וא"כ תמוה שלא כתב רבינו דהוי ספק טמא, ועוד תמוה הלא קיי"ל ספק נגעים עד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור וכבר עמדו בזה הלח"מ בפר"ב מאישות, ובמל"מ הכא, והנה הביא מ"ש מרן בשם הרי"ק דסובר רבינו דלא אמרינן הלכה כדברי כולן להחמיר אלא לגבי בן ובת, והקשה מהא דשער שחוד מציל בנתקים בפר"ח מטו"צ, שכתב הרמב"ם ראינו מציל עד שיהא אורכן כדי לכוף ראשן לעיקרן, ולא מציל בשיעור זוטא דנטילת הזוג, הרי חזינן דהלכה להחמיר נאמרה בכ"מ, וא"כ תקשה הא הכא לא הוי אלא ספק טמא, יעוי"ש. והתמי' רבתי.

ב והנה יש לעיין למה בעינן הלכה בלהחמיר הלא קיי"ל בלא"ה דכל היכא דפליגי תנאי ואמוראי ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחרי המיקל כמבואר בע"ז ז', וא"כ למה נאמרה הכא ההלכה, דהלא להחמיר ממילא אנו יודעין, והנה מטעם זה היה נראה לומר דההלכתא נאמרה להכרעה, היינו לומד דמוכרע להלכה לחומרא ולא בתורת ספיקא, וע"כ שעמדו למנין והוכרע להלכה דבכל הענינים הנוגעים בזה לענין שערות דלחומרא הוכרע בכל מקום כהמחמיר, אמנם במובן דחומרא לא שייכה רק באופן שאין בזה ההוראה גם לקולא, דאם יש גם קולא ע"כ אין זה חומרא.

נ ובזה נבוא לבאר דהנה הכא בדין נגע דיש בזה חומרא שאנו מטמאין אותו טומאת החלט יש לנו לתפוס דברי המחמיר כיון שכן הוכרע, ואעפ"י שיש גם קולא לענין להביא קרבן בעזרה, אמנם כיון דע"כ לאו להכי איתשל, כיון דאין עתה חיוב קרבן, אלא לכשיטהר, ובטומאתו אין שום קולא, א"כ הרי זה חומרא מעליא ועל זה הוכרע כבר בביהמ"ד להלכה דאנו תופסים את החומרא דהוי שערות גם בשיעור זוטא, ובפר"ח לענין נתקים דשתי שערות שחורות מצילות את הנתק, התם גם כן אתי שפיר דתופסין את השיעור הגדול מטעם החומרא שכבר הוכרע בביהמ"ד בשעה שעמדו למנין, והוא דכתב הרמב"ם בפר"א דפרה ה"נ בשערות שעיקרן מאריס וראשן משחיר דהשיעור בנטילת הזוג אעפ"י שהוא להקל להכשיר את הפרה, הנה כבר תירץ מרן לנכון שם, דבאופן שעיקרן מאדים די לנו בשיעור הזה דע"כ אין לומר בזה כמאן דליתא.

ד אמנם בבן ובת, ע"כ אין לתפוס חומרא כי החומרא אינה חומרא כיון שכרוך בעקבות החומרא נם קולא, והיינו אם נתפוס לחומרא לעשותו גדול ובר עונשין, ע"כ יש בזה קולא לענין חליצה, ולצאת אחרים ידי חובת מצוה, וא"כ ע"כ אין בזה ההלכה דלחומרא, והוי ספיקא, והדין בזה כבעלמא להחמיר בספד"א, ולהקל בספד"ר, ולפי"ז הוי שימת הרמב"ם דההכרעה דלחומרא נאמרה בכ"מ לבד מבן ובת, דהתם הוי לחומרא לא מצד ההכרעה דדינא אלא הדין כבעלמא, כן נראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה.

ה שם היה עיקרן מלבין וראשן משחיר אעפ"י שהלבן כ"ש טמא, יעוי"ש. היוצא מזה דאעפ"י ששיעור השער כדי שיהא ניטלות בזוג, אמנם בעיקרן מלבין סני בלבן כ"ש, ומשמע דאפילו אם אין אורכן אלא כדי נטילת הזוג, ובעיקרן לבן כ"ש גם כן טמא.

ו ויש לעיין היאך הדין בשהיו השערות רק משהו דאז יש לטהר אעפ"י שהן לבן, ואח"כ ניתוספו בגידולן, אבל ראשן משחיר, אם יש לטמא, דהלא יש לומר דאין סברא דהוספת שער שחור יביא טומאה, וצ"ע.

ז ה"ב שתי שערות לבנות וכו' אין שער שחור ממעטו, וכו', יעוי"ש. והנה פשיטא שאין שער לבן ממעטו כיון שגם הוא סימן טומאה, והוא פשוט יותר, וכן איתא בתו"כ, והיינו מפני שיש לטמאות מאיזה מהשתים שירצה, ממילא לא שייך לומר מיעוט כיון שהוא טומאה וכמאן דמליא טומאה דמיא, ואעפ"י דלכאורה יש להבין מדוע באמת אין השער השחור ממעטן, הלא חסר עכ"פ מקום בהרת שהוא לבן, ונראה לפי מה שמבואר בתו"כ דהשער השחור הוא גם כן ממין טומאה מטעם כשיהפך ללובן, ומטעם זה כיון ששונה דשחור אינו ממעט, א"כ כש"כ דלבן אינו ממעט, ועי' בתוסיו"ט פר"ד מ"ד, ולפי מה שכתבנו יבואר לנכון.

ח ה"ג לובן השערות מטמא בכל מראה בין שהיו לבן כשלג, בין שהיו לבנות לובן דיהא ביותר הואיל ומראיהן לבן טמא, מקור לדין זה משנה ריש פר"ד ומטמא בכל מראה, והיינו אפילו למטה מד' מראות, וזהו כוונת הרמב"ם דיהא ביותר והיינו מראה כהה, ועיקר יסוד הרמב"ם מדברי התוספתא פר"א דאיתא שם אלא ששער לבן מוכה לגירסת הגר"א ז"ל והביאור מוכה הוא דיחה.

ט עוד איתא בתוספתא כמראה סיבות והביאור מראה שיבה, ותמוה מדוע השמיט הרמב"ם, ואפשר שגם זה נכלל בדיהה, וצ"ע.

י ומקור לדין זה הוא מהדרשה דהתו"כ שדרשו מדכתיב מראה הנגע עמוק, ואין מראה שער לבן עמוק, והיינו אף אם השער לבן המראה גבוה, וזהו שאין הלובן עז וממילא נראית גבוה, ומזה למדו לכל מין לובן בהשער שמטמא.

יא ויש לעיין היאך הדין בזקן ששערותיו לבנים אם הוי סימן טומאה, שער לבן דיש לומר דאין כאן הפיכת הנגע ללבן, כיון דבלא"ה כל שערותיו כך, או"ד כיון דהשערות הלבנות נולדו אחרי הנגע קרינן בזה והיא הפכה, והוי השערות סי"מ, (ומצאתי בתפא"י אות ד' בפר"ד שכתב דהוי סי"ט, יעוי"ש), ולדעתי נראה לפרש התוספתא דפר"א דאיתא שם ושער לבן מטמא בכל מראה לבן ואפילו במראה סיבות אלא ששער לבן מוכה, לפי גירסת הגר"א ז"ל, והיינו מראה סיבות באיש שיבה, והסימן בזה שהשערות המה מוכים ולוקים, ובזה הוי הסימן שהבהרת הופכת, והיינו שניכרים המה השערות שחלושין המה יותר משארי השער, וכן יש להוכיח מדברי הר"ש פר"ד מי"א, ולקטן בהלכה ח' נדבר מזה בעזה"י.

יב ה"ד אין שיער לבן סי"ט עד שיהיה בגוף הבהרת, כיצד בהרת ובתוכה שחין או מכוה כו' אינו סי"ט, והקשה מרן בכס"מ הא קיי"ל דשיער לבן סי"ט גם בשחין ומכוה, וא"כ דל בהרת מהכא תיפ״ל משום שחין ומכוה, ותירץ דמיירי בשחין ומכוה מורד שאינה מטמאה, יעוי"ש. ותמוה דהלא ע"כ בעינן בהרת גם בשחין ומכוה, וכן מבואר ברמב"ם פר"ה ה"ד, וא"כ מה הקשה מרן למה בעינן בהרת, אמנם הכא הענין בזה שבהרת מקיף השחין, והשער לבן בשחין שבתוך הבהרת, ועיקר חידושא להודיענו דבעינן שהשער לבן יהיו בבהרת ולא בהשחין, והכא אעפ"י שהבהרת מקיף את השחין, והשער לבן בתוך השחין, הרי אין זה סי"ט כיון שאין השער לבן בבהרת אלא בשחין, ולא מהני ההיקף של הבהרת, ואפשר שזהו גם כן הכוונה של הכס"מ דהיינו שאין בהרת בהשחין, היינו שאין בהרת אחר מלבד הבהרת המקיף.

יג ה"ה הלכו להן השחין והבוהק והמכוה שהקיפו את השערות הלבנות כו' ונמצאו שתי השערות בתוך הבהרת כו' הרי"ז מוחלט, יעוי"ש. והיינו דאעפ"י שהיו השער לבן מקודם, בלא סי"ט, וא"כ יש מקום לומר דגם עכשיו לא קרינן בזה והיא הפנה שער לבן, דהרי היו השערות גם מקודם בתוך שחין המורד בלא בהרת, וא"כ הוי עתה שער לבן קודם לבהרת, אמנם כיון שהי' בהרת מוקף גם להשחין, אשר בו השער לבן, אמרינן דהבהרת הוא סיבת השער לבן, ורק השחין והמכוה היו מונעים מלטמא, וכשהלכו להן, נמצא הבהרת קודם ושער לבן הוי סי"ט, ואין זה דומה לשער פקודה והוא בהלכה ז', דמבואר דהשער לבן שהיו מקודם אינו סי"ט להנגע ההווה, דשאני התם שהנגע הישנה חלפה והלכה לה, והנגע ההווה הרי זה פנים חדשות, וא"כ השער לבן הקודמים הרי הם לגבי נגע זו כדין שער לבן קודם, כיון שאין סיבת הנגע הביאתן, משא"כ הכא שהשער לבן הוא מסיבת הנגע ההווה, נם עכשיו, ואפשר לומר דלר' שמעון דסבר בפר"ד מ"ו בשער לבן בתוך המחיה דאין זה סי"ט מפני שלא הפכתו הבהרת, אפשר דפליג גם בנידון זה דהלכה זו, והיינו מפני שלא הפכתו הבהרת, דמה לי אם היו השער לבן בשחין או במחיה, וכמו שמחיה אין סיבה דבהרת לשער לבן, כן לא הוי השחין סיבה דבהרת לשער לבן, וכיון שסבר שם ר' שמעון, דהשער לבן שבתוך המחיה לא הוי סי"ט, כן הכא השער לבן בתוך השחין נמצא דדין זה לאו דכו"ע הוא, אמנם לא קיי"ל שם כר' שמעון כמבואר ברמב"ם פר"ד ה"י, והוי פסק זה כשיטת הרמב"ם שם.

יד ה"ז היתה בה בהרת ובה שער לבן וכו', זהו הנקרא שער פקודה אינו סי"ט שנאמר והיא הפכה שער לבן שהפכתו היא ולא שהפכתו חבירתה, יעוי"ש. ולכאורה מ"ש זה מהא דלעיל ה"ד שהשער לבן היו בשחין המורד, דהוי סי"ט ולא אמרינן בזה שהפכתו היא ולא השחין המורד, וע"כ התם אמרינן דהבהרת המקיף הפכתו לשער לבן אף בתוך שחין המורד, וצ"ע.

טו ה"ט ספק שיער לבן קודם ספק הבהרת קדמה הרי זה טמא, יעוי"ש. כתב הר"ש בפר"ד מ"נ דבזקן או גרמני שהם לבן, דבהם אין ספק, דהשערות בהו קודמין, מפני שבהם השערות תמיד לבנות ע"כ, וא"כ לפי"ז אין בהם סימן דשער לבן, ומצאתי ג"כ כמשנ"א מביא בשם קרבן אהרן שכתב בהחלט דבהנהו ליכא סי"ט דשער לבן כלל, והנה יש לעיין היאך הדין בשנולדה נגע במקום שאין בו שער כלל, היינו שלא צמח שערות במקום הזה, ואין זה ענין למקום שאין מגדל שער לעולם כההיא דפת ידו המבואר במשנה פר"ט מ"ב דאין שם סימן ש"ל, דשאני התם שלא הוי מקום שער כלל, אמנם במקום אשר לפעמים מגדל שער, ולפעמים אין בו שער, היאך הדין אם יש בזה סי"ט דש"ל, וצ"ע.

טז והנה נראה להוכיח מדברי הר"ש דהנה לכאורה דבריו סותרין דהנה במ"ג כתב לפרש דשער לבן קודם היינו בזקן ונרמני, נמצא דבהני אין להסתפק דפשיטא דבהם שער לבן קודם, ואין בהם סי"ט דש"ל כמו"ש לעיל, ואילו בפר"ד מי"א הקשה הר"ש על התוס' שפירשו דלהכי לא אזלינן בתר חזקה"ג מטעם דהחזקה ריעא מפני שדרך השער להתלבן מחמת הנגע, והקשה הא המשנה סתמא קתני, ומשמע דמיירי אפילו בזקן וגרמני, יעוי"ש. והובא גם בתוסיו"ט הרי נראה מזה דגם בזקן וגרמני סבר הר"ש דשייך ספק דאיזה קודם, וגם יש בו סימ"ט, וא"כ דבריו סותרים זה את זה, אבל בדברינו יבואר לנכון דשפיר יצוייר גם בזקן ונרמני האי סי"ט באופן שנולדה הנגע במקום שלא גדל שער, ובזה הוי שפיר שער לבן סימ"ט, ולא נחתו לזה המפרשים, עי' לעיל בהג' מה שכתבנו בזה עפ"י התוספתא דיצוייר באופן שהשערות לקויות.

יז והנה בעיקר הספק דשער לבן קודם, תקשה דממנפ"ש אם מיירי קודם שנזקק לטומאה א"כ מבואר דספיקו טהור, ואם לאחר שנזקק לטומאה לכו"ע ספיקו טמא, וכבר הקשו בזה התוס' בנזיר ס"ה ובר"ש ובהרא"ש בפירושם להמשנה, יעוי"ש. והנה הרמב"ם לא הזכיר מאומה מהא וגם לא כתב דמיירי באופן אוקימתא דמוקי אינהו, וע"כ דמיירי דקודם שנזקק לטומאה דכן משמע הסתמית, וא"כ תקשה הלא ספיקו טהור בתחילה, והיאך כתב הרמב"ם הכא דמספק טמא.

יח עוד קרה לשיטת הסוברים והובא בתוס' חולין כ"ח ועו"מ דכל היכא דהצמצום יש לו דינו המיוחד לו, דאז איכא תמיד ספ"ס שמא רוב, ושמא מצומצם, יעוי"ש. והנה נחזה אנן הכא בהא דינא דשער לבן בנגע, דע"כ תמיד איכא ספ"ס, והוא דהנה זה ודאי דהלידת הש"ל בבת אחת עם הבהרת לא הוי סימ"ט דהרי בעינן והיא הפכה, וזה ליתא בב"א, וכן מבואר להדיא בברטנורא פר"ד מי"א, יעוי"ש. וא"כ תקשה היאך יצוייר ספק, הא תמיד איכא ספ"מ לטהרה שמא באו קודם הבהרת, ושמא באו בבת אחת עם הבהרת במצומצם, נמצא דשני ספיקות איכא לטהרה, וספק אחד לטומאה, וא"כ צריך להיות תמיד טהור, ואין לומר דהוי ספ"ס מש"א, דליתא כיון דיש בזה שתי סיבות שונות. א) שמא באו הש"ל מצד עצמן לא מסיבת הבהרת דהיינו שנולדו קודם. ב) שמא סיבת הבהרת סיבתן ובבת אחת נתהוו ובאופן זה הוי ספ"ס מעליא כמו הא דשחיטה מחצה על מחצה, ועור שרוב פוסקים סברי דספ"ס מש"א חוי ספ"ס מעליא וצע"ג.

יט והנה מה שנראה בזה דאין דרך שער לבן לבוא בלא בהרת, דהיינו דבבשר בריא אין שער לבן מצוי, וא"כ אין שער לבן בא מקודם לבהרת וגם אין ספק בזה, ועיקר הא דאמרינן ספק שער לבן קודם היינו גם כן מסיבת הבהרת, אך באו טרם הושלם הבהרת בגמרו, והיינו שבבהרת עצמו יש להסתפק בשתים אם סיבת הבהרת הביאתן היינו יצירת הבהרת, או שסיבת בהרת הטמאה הביאתן, ואנן בעינן סיבת בהרת הטמא, דכתיב והיא הפכה, היינו בהרת הטמא, והנה באופן שבאו בבת אחת יש בזה סיבת הבהרת, אבל אין כאן סיבת בהרת הטמא, וכוונת התנא שער לבן קודם היינו בהרת הטמא, נמצא עכשיו דאין כאן ספ"ס, משום דאין להסתפק במקורם כלל, ועיקר הספק שמא בבת אחת נולדו ואין כאן אלא ספק אחר, וכמוש"נ.

כ וכן נראה להוכיח מדבדי הד"ש דסבר דאין דרכן של השער לבן לבוא בבשר בריא בלא נגע, והוא דכתב בפר"ד מ"ג מפרש להתו"כ דשער לבן קודם כגון זקן שזרקה בו שיבה, יעוי"ש. משמע דבלעדי סיבה דשיבה אין להסתפק בשער לבן קודם, ולפי מה שפירשנו אין אנו מוכרחים לפירושו של הר"ש, דשפיר מתפרשא ספק שער לבן קודם, היינו שבאו בבת אחת, והנה הערני מתוס' ב"ב קנ"ו שכתבו בשם הד"ת דהש"ל אינו סימן לגדלות ותלינן בשומא, הרי חזינן דיש מציאות לש"ל גם בלא בהרת, זה לא דייקא דאדרבה מדתלינן בשומא שהוא ג"כ כעין בהרת טהור, ועכ"פ לקותא היא, וחזינן דבבשר בריא לא שכיח שער לבן, או שאינו במציאות כלל, ועוד דזה ודאי דבהרת שהוא חצי שיעור כמו חצי גריס או משהו גם כן דרכו להוליד שער לבן, אבל לא בבשר בריא.

כא ובזה יובן לנו הסוגיא דכתובות ע"ה דסבר שם ר' יהושע דמטהר בספק שער לבן קודם מטעם חזקה"ג, והנגע באה באחרונה, ולכאורה תמוה מובא מדוע לא תעיד החזק"ג על השער לבן שבא באחרונה, דע"כ גם זה השינוי דהשער לבן הוי שינוי בגוי, והוי היפך החזקה ודוחק לומר דהשינוי השערות לא הוי שינוי בגוף, ובמה שכתבנו אתי שפיר דכיון דאין מציאות לשער לבן בלא בהרת, נמצא דע"כ הבהרת מביא שינוי השער לבן, וא"כ הוי שינוי אחד לשניהם, וא"כ יש לנו לומד דשינוי השער לבן באו טרם נעשה השינוי הגוף בבהרת הטמא כי הבהרת הטמא הוא השינוי הגוף בכמותו ובאיכותו, והשער לבן באו בראשית הלקותא דהבהרת, טרם נשלמה הבהרת כולו בשלימותו, וזהו טרם שנעשה השינוי הגוף בהבהרת. וזהו סברת ד' יהושע דמטהר מטעם חזקה"נ.

כב איברא דיש לדייק בהא דתנן פר"ד מ"ו סעיף ושער לבן בתוך המחיה, ומחיה הוא בשר בריא, אבל אפשר לומר כיון דעכ"פ יש כאן נגע טמא מקפת, ועכ"פ הש"ל בתוך הבהרת, ואפשר שבזה פליגי ר' שמעון ורבנן שם במשנה, ומטעם זה לא קשה גם כן מהא דשער לבן בתוך השחין המודד שהוא באמצע הבהרת המקיף, וכמו שמבואר לעיל.

כג עוד יש לפרש הא דשער לבן קודם בשער לבן פקודה, ומבואר בפר"ה מ"נ וברמב"ם פר"ב ה"ז, ולפי"ז תצא חדתא דבשער פקודה איכא ספ"ס מעליא כיון שיש להסתפק בפקודה, והוי ספ"ס לטהרה, וא"כ אין לפרש ספק שער לבן בפקודה מטעם דאיכא ספ"ס, וע"כ כמו שכתבנו לעיל.

כד ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם הא דלא כתב דמיירי בנזקק לטומאה, כמו שפירשו התוס', ולא כתב גם כן דמיירי שהיה חצי גרים ראשון בלא שעד, וכמו שפירש הר"ש, והרמב"ם מיסתם סתם והיינו דסבר הרמב"ם דכיון דזה ברור דהשער לבו הנגע הולידם, ורק הספק אם הבהרת השלם והטמא הולידם, או שרק סיבת הנגע סיבתן, אבל עכ"פ יצירתן עם הנגע, ולכהפ"ח בבת אחת עם הנגע באו, וא"כ ע"כ תמיד יש חצי שיעור בהרת קודם, וא"כ יש דגלים לזה, שהנגע הטמאה הולידם וכמו שכתב הר"ש דזה הוי רגל"ד. וזה סבר גם הרמב"ם, וא"כ יש לטמאות מטעם זה דתלינן ברגיל, וכעין רגל"ד דעלמא, ובזה יובן המשנה דפר"ה מ"א דתנן כל ספק נגעים טהור חוץ מזה ועור אחר וכו', והיינו משום דזה היינו משנה זו דספק דשער לבן קודם, והמשנה דעוד אחד שניהם בני ביקתא דהדדי נינהו, והיינו דכמו ששם ע"כ טמא מטעם חזקה כמבואר, והכא גם כן מטעם דהוי דבר הרגיל ורגל"ד, וכמוש"נ. כה שם ויראה לי שטומאתו בספק, והיינו לפי מה שביארנו דעיקר הטעם מטעם הרג"ל, אבל כיון שמיירי קודם שנזקק לטומאה דבעינן ודאי, ועכ"פ אין כאן ודאי, וא"כ ע"כ הטומאה בספק, וזה שכתב ויראה לי שטומאתו בספק.

כו והנה התוסיו"ט הקשה על הרמב"ם מהא דפר"ד מהל' ממרים דאיתא שם דחולק הז"מ עם הסנהדרין בדין זה דספק שער לבן קודם אם טהור או טמא, וידוע דאינו חייב הז"מ מיתה אלא בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, וע"כ מוכח מזה דטומאה זו למאן דמטמא שהוא מדאודייתא, יעוי"ש. ובמל"מ.

כז ונראה לומר בזה דהנה ע"כ עיקר הספק הא דשער לבן קודם, היינו ספק אם מוחלט הוא אבל טמא הוא בתורת הסגר מטעם הבהרת עצמו, וטעון הסגר בתחילה כדין הבא בתחילה ואעפ"י שלא דברו מזה, אבל ע"כ כן הוא, ומצינו לשון כזה שאמרו טהור והכוונה טהור מטומאת מוחלט, ובעי הסגר, והוא במשנה פד"ו מ"ג נתמעטה המחיה וכו' ד"מ מטמא וחכ"א מטהרין, ושם ע"כ הביאור טהור מהחלט, וטמא בהסגר, עי' דמב"ס והראב"ד פר"ג ה"ה ובכס"מ, וה"נ פשיטא שכן הוא, נמצא דעיקר הענין נוגע אחרי כלות ימי ההסגר והנגע עומד בעיניו, ובזה הוי ספק מוחלט, והנה הכהן הרואה כיון שאין לו ידיעה היאך להורות על נגע זו, ממילא שותק, והדין בטומאת נגעים כל זמן שלא אמר לו הכהן טהור אתה, הרי הוא בטומאתו כמבואר ברמב"ם פר"ט ממצורע, ומקור לזה מהתוספתא פר"א, ומבואר שם דהרי הוא בטומאתו אפילו הרבה שנים, ובתוספתא משמע שאפילו מתוך הסגר כן הדין, וכן מבואר בהדיא ברמב"ם שגם מתוך הסגר הדין כן, והנה לפי"ז פשיטא שבספק אם מוחלט הוא, והספק הוא אחרי ההסגר דהכהן לא יאמר לו טהור אתה, וממילא הרי הוא בטומאתו, טומאת הסגר, ודוחק לומר שיאמר לו הכהן טהור אתה מטומאת הסגר וספק מוחלט אתה, דמסתבר דלא יאמר לו כלום, וע"כ דזהו שיטת הרמב"ם, וא"כ אתי שפיר הא דז"מ משום דמאן דמטהר ספק זה ממיחלט, ממילא יאמר לו הכהן טהור אתה לגמרי, ומאן דמטמא לא יאמר לו כלום, והרי הוא נשאר כמו שהיה בטומאתו הקודמת, עד שיטהר.

א כתב הרמב"ם בפר"ג ה"ח בהרת שהיתה בראש אבר מן האברים והמחיה באמצע הבהרת בראש האבר אינה סי"ט מפני שהמחיה חולקת את הנגע כו' ונאמר בנגעים וראהו הכהן שיהיה רואה הנגע כולו כאחת, יעוי"ש. וכתב הראב"ד וז"ל א"א לא ימצא דבר זה אלא בשאין בראש האבר מקום יושב כגריס, וא"כ למה לא אמרו בראשי אברים, שאינן מטמאין בבהרת, ולמה תפסו שאין מטמאין במחיה, ומלשון חלוקה במחיה, והלא הוא מחשבון הגרים, ואם יש מקום לגרים, גם יש מקום למחיה, ואולי לא הפסו מחיה אלא מפני שהוא חלק למעלה ואין בו שער, ולפסיון אינם ראוים כיון שאפילו לגריס אינם ראויים, ועוד י"ל לפיכך תפס מחיה לפי שראשי אברים אלו מעכבין בפריחה, אשמעינן הכא מתחילה מיהא לא מטמאו לפי שאינה מקום בהרת כגריס, עכת"ד.

ב והנה דברי הרמב"ם תמוה בלא"ה הלא עיקר האי דאין ראשי אברים מטמאין בבהרת מטעם חסרון ראיה כאחת כתב הרמב"ם לקמן בהלכה מ' כמבואר, וא"כ למה שונה דין זה דמחיה בהלכה זו, עוד תמוה דברי מרן שמפרש ליישב דברי רבינו מהשגת הראב"ד, וכתב לדעת רבינו שהוא מפרש שאילו היתה בהרת כגריס בראש אחד מאיברים אלו, אפשר שיהיה נראה כולו כאחד, אבל מתוך שהמחיה בתוכה אין העין שולט בכל הבהרת כאחד, יעוי"ש. והנה תמוה בשתים. א) הלא כתב הרמב"ם בה"ט בהדיא שאין בהרת כגרים נראית בראשי אברים נם בלא מחיה, וא"כ פשיטא שאין נראית במחיה, וא"כ למה כתב כלל הא דמחיה. ב) כיון דקיי"ל דבהרת וגריס עם המחיה גם כן סגי, וא"כ ע"כ כמו שיכול לראות בהרת וגריס בלא מחיה כן ע"כ יכול לראות בהרת כגריס עם המחיה כיון שבשניהם אין יותר מגריס, וגם אינו מתורץ השגת הראב"ד דהקשה דכנראה דכוונת הרמב"ם להורות לנו דין מחיה בא, היינו בזה שאין כאן סי"ט דמחיה דוקא, וזה טעמא בעי.

ג ונראה דהנה יש לחקור בדין בהרת דראשי אברים דאין בזה טומאה מטעם חסרון ראיה כאחת, היאך הדין בשהיתה הנגע יותר מגריס דהיינו עם ההתפשטות הצדדין אם בעינן שיראה כל הנגע בשלימות, ולא סני בראיה דכגריס, וספק זה יש לחקור בכל הנגעים דעלמא אם סני בראיה דכגריס, או"ד דבעינן ראיית הנגע כולו, והנה מסתבר דכיון דשיעור נגע הוא גריס, א"כ סני בראייה דכגריס לחודיא.

ד ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם דהלכה זו מיירי שהיה הבהרת גדולה יותר מכגריס דהיינו שיש שיעור נגע גם בלא הא דראשי האברים, אלא יש גריס בהחלק הצדדין, בלא ראש האבר, וממילא לא חסר בזה התנאי דראיה כאחת, כיון שעכ"פ הרי הוא רואה שיעור נגע כאחת, ולא בעינן שיראה יותר, אמנם שונה הוא בהא דמחיה בראש האבר, שבזה בעינן שיראה המחיה עם הבהרת כאחת בהשיעור, היינו שיראה שיעור גריס עם המחיה, וכיון שהמחיה חולקת את הבהרת ומשפיע לכאן ולכאן, ולא אפשר לראות הבהרת עם המחיה בשיעור כגריס, וכל זה דוקא במחיה מפני שצריך לראות המחיה כשהיא מבוצרת בתוך הבהרת, ומילא צריך לראות גם כל השיפועים, משא"כ בפסיון לא שייך זה דהרי יכול להיות הפסיון באיזה מקום שהוא, וכמו כן בשער לבן, וזה שכתב הרמב"ם האי דינא במחיה דכיון שדינה להיות מבוצר בתוך הבהרת, וא"כ צריך לראות את המחיה עם שיעור הבהרת דסביבה.

ה והנה אעפ"י שמבואר לקמן פר"ט ה"ד שגם בכל בהרת צריך לראות עם העור הבשר אשר סביב להנגע, אמנם אין שם דין ראיה כאחת ובראיה כאחת על שיעור גריס נאמרה, וראיה לזה מפריחה בתהילה דע"כ אין אדם יכול לראות ראיה אחת, וע"ב כמו שכתבנו דסגי בשיעור גריס.

ו והנה בשער לבן אעפ"י שדינם ג"כ במבוצר מ"מ אפשר שאין בזה הדין דראיה כאחת בשיעור כגריס, והיינו מפני שעכ"פ השער לבן אין זה עצמותו של הנגע, אלא סי"ט הוא, משא"כ המחיה דהיא עצמותו של הנגע, כיון שמצטרפת לשיעור בהרת, וזהו דעתו של הרמב"ם בזה, ומדויק דנקט הרמב"ם בהלכה זו בהרת סתם, ומשמע גם יותר משיעור, אבל לקמן בהלכה ט' כתב בהרת כגריס, וזהו בדוקא, והיינו דשם ע"כ החסרון מפני השיעור דבעינן בנגע, משא"כ הכא דאין חסרון מטעם שיעור נגע, רק חסרון במחיה מפני שדינה במבוצרת, והיא עצמה נחשבת לעצמיות הנגע ויש לנו לראות את הנגע בשיעורה עם המחיה ראיה כאחת, וממילא דכל דין זה דוקא במחיה שהוא לסימן טומאה, והנה אם היתה מחיה פחות מכעדשה שע"כ אין כאן סימן טומאה, אין בזה חסרון הא דראיה כאחת, והיינו דכיון שפחות משיעור היא, אין זה חשוב הפסק, ובכלל הנגע נחשבת, ואינה מחלקת את הבהרת, וביותר כאשר מבואר דמיירי הכא שיש יותר מכשיוער ובזה יבואר לנכון דברי הרמב"ם, וכמוש"נ.

א כתב הרמב"ם פר"ד ה"א הפשיון מטמא בכ"ש והוא שיהיה הפשיון מאחת ממראות הנגעים, אבל אם היה הפשיון מראה בוהק אינו פשיון, ועיין בכס"מ, והנה מקור הדין דרשו בתו"כ פ' ב' בפסוק וטימאו הכהן צרעת היא שלא יטמא אלא בפשיון שמארבע מראות, והנה דרשו עוד בתו"כ למעט מהיא באופן שפשה לבוהק דהיינו דהבהרת היתה מראה בוהק, והפשיון מראה נגע שג"כ אינו טמא, ולכאורה מדוע השמיט רבינו הלכה זו, והנה בפיה"מ פ"ו מ"ו מביא התו"כ ואינו מביא גם כן לדרשה השנייה, וצ"ע.

ב שם ואין הפשיון סימן טומאה עד שיפשה חוץ לנגע, אבל אם פשה לתוך הנגע הרי הוא כמות שהיה, ומקום הדין בפר"ו מ"ג פליגי ר"מ ורבנן ופסק כרבנן, וזה נלמד מדכתיב נגע הנתק הוקש נגע לנתק, מה נתק אין פשיון לתוכו וכו' כך פירש הרמב"ם בפיה"מ והובא בתוסיו"ט.

ג והנה מקודם נראה לבאר עצם הפלוגתא דר"מ ורבנן בפירושא דהמשנה דתנן בהרת כגריס ובה מחיה פחותה מכעדשה רבתה הבהרת טמאה (היינו מבחוץ) נתמעטה טהורה, רבתה המחיה טמאה (היינו כעדשה) נתמעטה ר"מ מטמא, וחכמים מטהרין שאין הנגע פושה לתוכן, והאי מטהרין פירש התוסיו"ט וגם בשם הרמב"ם דעכ"פ צריך הסגר, יעוי"ש. והובא ברמב"ם לעיל בפר"ג ה"ה, ולכאורה תמוה מדוע לא נפרש הא דמטהרין היינו לגמרי, והיינו דלאחר שרבתה המחיה ונתטמאה מחמת המחיה, ואח"כ נתמעטה המחיה מפני שרבתה עליה הבהרת מבפנים, ושוב לא בעי הסגר כדין טהור מתוך החלט, והיינו דכיון דסברי רבנן דפסיון מבפנים לא הוי פשיון, וא"כ הרי הוא טהור לגמרי, מטעם דאין מסגירין הנטהר מתוך החלט כמבואר בתוספתא פר"ב והובא בר"ש פר"ד, וברמב"ם פר"ב ה"ח בהרת שטהרה מתוך הסגר או מתוך החלט שהלכו ממנה סימני טומאה, אין מסגירין בה לעולם, ופירש הר"ש הא דטהורה מתוך החלט היינו מחיר שרבתה הבהרת על המחיה, ונתמעטה מכעדשה, ופשיון לא חשיב כמ"ד אין פושה לתוכה, יעוי"ש. וא"כ שפיר מתפרשין דברי חכמים באופן זה.

ד והנה מדבדי הרמב"ם בפר"ג ה"ה שכתב הרי היא במות שהיתה דמשמעות לשון זה דטעון הסגר כמו שכתב שם מרן, ע"כ מיירי באופן שנתמעטה המחיה קודם שהוחלט, ואו או קתני, והיינו כיון שע"כ הדין כן, וגם בהמשנה אפשר לפרש כן, וא"כ עכ"פ אין הכרח לפרש דכוונת רבנן דמטהרין ובעי הסגר, דשפיר מתפרשא מטהרין לגמרי, והיינו לאחרי ההחלטה, ובטהור מתוך החלט שוב אין מסגירין, וא"כ תמוהין דברי הראב"ד שם בה"ה שכתב דטעון הסגר, וזה תמוה דשפיר מתפרשא בדברי הרמב"ם גם באופן זה ואינו מעון הסגר.

ה והנה רבינו הגר"א ז"ל כ' דבאופן שהיתה המחיה כעדשה ואח"כ נתמעטה המחיה, דבזה גם ד"מ מודה דאין פושה לתוכה, וקרינן לזה נרפא הנגע דאלת"ה הלכה לה המחיה דתנן בכ"מ היכי משכחת לה, הא הוי פשיון לתוכה לד"מ, וע"כ דבזה גם ר"מ מודה, ודוקא בפחות מכעדשה פליג ר"מ והיינו באופן שלא השתמשה להיות לסימן טומאה ולא נתטמאית מטעם מחיה עדיין עכת"ד, יעוי"ש. וזה דלא כהר"ש שכתבנו לעיל, דגם באופן זה פליגי ר"מ ורבנן, ולפי דברי הגר"א ז"ל ע"כ מפרשינן המשנה נתמעטה היינו קודם שרבתה המחיה, ולא קאי זה על הא דרבתה, ובאופן זה ע"כ מתפרשין דברי חכמים דמטהרין היינו מדין החלט, אבל טעון הסגר, וזהו שיטת הראב"ד, ושיטת הרמב"ם אפשר דאזיל בשיטת הר"ש שכתבנו, ולהכי לא כתב שם דטעון הסגר.

ו והנה בעיקר הדין של פשיון לתוכה הנלמד מנתק שאין בו פשיון, ולכאורה הא אפשר לומר דשאני התם דלא שייך בו פשיון בפנים, ולכאורה תליא אם דנין אפשר משאי אפשר, ותקשה לפי"ז להרמב"ם דסבר אין דנין אפשר משאי אפשר כמבואר בפרי"ג מא"ב ואם בשביל ההיקש דע"כ אקשי רחמנא, א"כ תקשה לר"מ מ"ט, והנה ראיתי במשנ"א כתב דר"מ מצריך ההיקש באופן שהמחיה בכעדשה, יעוי"ש. כוונתו שהיה המחיה ביותר מכערשה ורבתה הבהרת, ועדיין נשתיירה המחיה בשיעור כעדשה, ובזה מודה ר"מ דאין בזה משום פשיון, אמנם תמוה טובא דמה לי לפשיון כיון שבלא"ה טמא משום מחיה, עוד מפרש דפליגי ר"מ ורבנן אם בעינן שינוי מראה בנתקים, ומאן דסבר דבעינן שינוי מראה ממילא יצוייר שינוי מראה בנתקים גם בתוכה באמצע, זה ליתא דע"כ לא סגי בשינוי מראה, וע"כ בעינן בפסיון הנתק ניתוק השער, וזה לא שייך בתוכה, וכמובן.

ז וגם בעיקר הדבר שכתבו מטעם דלא יצוייר בנתקים פשיון בפנים, תמוה דהלא מבואר להיפך דשפיר יצוייר פסיון לתוכה, והיינו שהיה נתק סביב השער שבפנים, והיינו שהיה צבור שערות בפנים, והנתק סביב לו, ויצוייר פשיון בפנים, אמנם התורה מיעטה פסיון זה מתורת פסיון, ונלמד בספרא פ' ט' מדכתיב והתגלח ואת הנתק לא יגלח, היינו דדרשינן שזהו סביב מבחוץ, ומדאמרה תורה להניח שער מבחוץ עבור פשיון, ומדוע לא אמרה זה מבפנים למדו רבותינו ז"ל שאין הפשיון בזה פושה לתוכו, ומעתה שפיר נלמד בהיקישא לכל הנגעים כולן, וזהו מדכתיב נגע הנתק שהוקשו הנגעים לנתק, זהו סברת רבנן, ור"מ סבר דהאי הקישא איצטרך לדרשה אחריתי והוא דדרשו בספרא נגע הנתק לומר כשם שהשער לבן בנגע אינו מטמא אלא הפוך, כך הנתק אינו בטמא שער צהוב שבו אלא הפוך, ואיתא שם עוד בספרא ר' יהודה אומד וכו', אבל הנתק מטמא בין הפוך ובין שאינו הפוך, ובזה אפשר לומר דאזרי לטעמייהו, והיינו כי ידוע כי חכמים דר"מ הוא ר' יהודה נמצא דאתי שפיר דר' יהודה דסבר דנתקים מטמאים בין הפוך ובין שאינו הפוך, להכי מצריך ההקישא לומר ללמוד מזה לכל הנגעים שאין פשיון בתוכה, ור"מ דמצריך ההיקישא לשער צהוב שאינו מטמא אלא הפוך, א"כ לא ידע למעט, פשיון לתוכו, וממילא לדידן דקיי"ל התם כר' יהודה, ממילא יש לפסוק הכא כחכמים זהו שיטת הרמב"ם.

ח התוסיו"ט הביא דברי הראב"ד בפירושו להתו"כ שמפרש בטעם שאין פשיון בנתק וכתב וז"ל כי בנתק אין דין מחיה, וא"א להיות פושה לתוכו, אף נגע אעפ"י שיהיה בו מחיה אינו פושה לתוכו, עכ"ל. ביאור דבריו כי לא אמרה תורה בנתק שהטחיה באופן שתהיה מבוצר שתהיה טמא, ומחיה בנתק היינו קיבץ השער בפנים, דהיינו שהנתק עומד ומקיף להקלח שערות העומד באמצע, אלא אדרבה הדין בנתק שהשער העומד באמצע מציל על כל הנגע, היינו אם נולדו שתי שערות בתוך הנתק מציל על כל הנגע, וטהורה מיד, ולא בעי שום הסגר וממילא אין בזה סי"ט, וממילא גם כן אין בזה פסיון, כיון דלא בעי הסגר, ואין פסיון בלא הסגר הקודם, וזהו דין נתק האמור בתורה, והיינו הא דאמרינן שאין בנתק דין פושה לתוכו, ומזה נלמד לבהרת העור גם כן שאינו פושה לתוכה.

ט והנה הקשה התוסיו"ט מהא דפר"י מ"ז שני נתקים זה לפנים מזה, והיינו דבנפרץ ממקום אחר טמא, היינו הפנימי, והחיצון טהור, וכתב הר"ש דכל זה אם בתחילה נפרץ, אבל אם בסוף שבוע ראשון, או שני, ולאחר הפטור שניהן טמאין משום פסיון וא"כ מוכח מזה דיש פסיון לתוכו, וכן הקשה בפר"י מ"ז, יעוי"ש. ולדעתי נראה דכוונת הר"ש שם לר' יוסי דסבר הכא במשנה פר"ו מ"ה דאין מחיה סימן טומאה לחיצונה, יעוי"ש. וא"כ הוא הדין כאן דאין השערות סימן טהרה לנתק החיצון, ביאור הדברים דלגבי החיצון נחשבים השערות שבפנים שהם כמו חוצה לה, והיינו כיון שהשערות נחשבות לגבול החיצון להפנימי, והנה כמו כן גם להחיצונה נחשב גבול זה דהשערות כמו חוצה להנגע, וזהו מטעם דחשבינן להנגע הפנימי כאילו היא לבדה, ואין לה שום שייכות להחיצונה, וממילא לר' יוסי בעי החיצונה הסגר, וכן מפורש בר"ש בהדיא דלר' יוסי וכן לר"ע דסבר כר' יוסי בזה דטעונים שניהם הסגר, יעוי"ש. וא"כ מבואר דאין כאן פסיון לתוכו כיון שכל נגע ונגע הפשיון הוא לחוצה, מטעם דחשבינן להנגעים כאילו הן עומדים במקומות נפרדות ומיוחדות בפני עצמן, וצדקו דברי הראב"ד שכתב שלא מצינו בנתקים פשיון לתוכו.

שם בהרת ובתוכה בשר חי פחות מכעדשה והסגירה וכו' יעוי"ש. ויש לעיין בהא דכתב הרמב"ם סתם בהרת, ולא כתב השיעור, היאך הדין בבהרת בגדים בצירוף המחיה הפתוחה מכעדשה, אם המחיה מצטרפת לשיעור גרים, ואע"פ שמחיה שהיא כעדשה מצטרפת לבהרת לשיעור גריס, זהו משום דזהו גופה של בהרת. וזהו הדין בפר"ג ה"ה. אמנם אם המחיה פחותה מכעדשה שאינה סימן טומאה אפשר שמגרעה גם השיעור מבגדים. והנה פליגי בזה תנאי ר"מ ורבנן בתוספתא פד"ב דאיתא שם בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה ר"מ אומר יסגיר, וחכ"א אין נזקקין לו. ביאור הדברים דר"מ סבר דמצטרפת המחיה הפחותה מכעדשה לשיעור הבהרת, וטעון הסגר, וחכמים סברי דאין המחיה מצטרפת, וא"כ אין כאן שיעור נגע שלימה, והובא תוספתא זו בר"ש ובהרא"ש פר"ו יעוי"ש. ומה"ט מפרשי שם המשנה דפר"ו מ"ג דתנן בהרת ובה מחיה פחותה מכעדשה, דהיינו שיש בבהרת כגריס לבד המחיה הפחותה שיש שם בבהרת יעוי"ש, ומזה נראה שדעתם לפסוק כחכמים, ומה"ט מפרשי המשנה הסתמית כחכמים. ויש לתמוה על הרמב"ם שלא נחית לזה, ועי' במשנ"א.

יא ונראה בדעת הרמב"ם דסבר כר"מ, ומפרש דהסתם משנה שסוברת כן, והיינו מדשנה לן התנא סתם בהרת, והכונה מצומצם, ויש לנו לילך אחרי הסתם משנה כמבואר ביבמות מ"ב, וכן נראה מדברי הרמב"ם בפר"ג ה"ה שכתב בהרת כגריס מצומצם ובאמצע מחיה כעדשה מצומצמת וכו' היתה המחיה פחותה מכעדשה וכו', יעוי"ש. ומשמע דסיפא ארישא קאי חיינו על הבהרת המצומצם, ממילא ע"כ מיירי שהיתה הבהרת כגריס עם המחיה שיש בה שהיא פחותה מכעדשה, ומוכח דיש בזה תורת הסגר מדכתב ברבתה המחיה וכו' הרי היא כמו שהיתה וביאור בזה דטעון הסגר, והיינו שמפרש כן להמשנה וזהו כר"מ. ומדויק הכא גם כן הלשון ברמב"ם שכתב סתם בהרת והיינו מצומצם, נמצא מבואר דברין זה אם מחיה פחותה מכערשה מצטרפת לשיעור פליגי רבותינו ז"ל דלהר"ש והרא"ש אינה מצטרפת, ולהרמב"ם יש בזה צירוף, וכמוש"נ.

יב ה"ה היתה בו בהרת והסגירו, והלכה הבהרת בסוף ימי הסגר, וחזרה בהרת במקומה כמות שהיתה הרי היא כמו שהי' יעוי"ש, וכתב הראב"ד א"א זה המחבר פעם מפרש ופעם סותם מה שצריך לפרש, כי הפסקא לא תמצא אלא שחזרה למקומה קודם שפטרו, שאם חזרה אחר שפטרו הרי אמרו תראה בתחלה, יעוי"ש. ביאור דברי הראב"ד דהנה זהו דין המשנה פר"ד מ"ז הלכה וחזרה בסוף שבוע, והנה ע"כ הרמב"ם מפרש שהלכה כולו, וכן מבואר בפיה"מ וזהו גם כן שכתב הלכה הבהרת דמשמע כולו, ויש בזה חידוש גדול דאעפ"י שהלכה כולה, אמנם אם רק חזרה למקומה הראשון, אמרינן דהנגע הישנה היא, ותורת נגע ישנה יש בזה, והיינו דכיון שזה נעשה בתוך ימי ההסגר אמרינן דהסגר פועל על ההתחדשות שתהי' תודת נגע הקודמת על זה, מפני הזמן של ההסגר הפועל על החזרת הנגע דנחשבת לאותה נגע עצמה, אמנם לאחר הפטור באופן הזה כשהלכה הנגע לגמרי, וחזרה, אז אנו דנין לחזרה לנגע חדשה, ואעפ"י שהיתה החזרה למקומה הראשון, וזה מבואר במשנה לאחר הפטור תראה בתחילה, וכן מבואר בפיה"מ וז"ל ואם חזרה גם כן אחר שנעדרה הבהרת לגמרי, ושפט עליו שהוא טהור, תראה בתחילה, והיינו שמפרש כן להמשנה הא דלאחר הפטור דתראה בתחילה, ובזה תמה הראב"ד מדוע לא כתב הרמב"ם הא דלאחר הפטור דתראה בתחילה כיון שזהו דין המשנה, ומרן כתב דכיון שכתב רבינו סוף ימי הסגר הכוונה קודם פיטורו יעוי"ש. אבל תמוה מדוע לא כתב בהדיא דין זה דלאחר הפטור, כמו ששנה לן התנא ומוכח גם כן שכן היתה הגירסא לפניו וכמו שכתב בפיה"מ, וע"כ זהו כוונת הראב"ד בהשגה.

יג ונראה דהרמב"ם מפרש דהמשנה משמיע לנו שני דברים מחודשים. א) דאמרינן בחזרה שבתוך ההסגר שזהו הנגע הישנה, ואין כאן תורת נגע חדשה. ב) שאין בחזרה זו תורת פסיון, היינו דגם ר"ע מודה בזה שאין כאן תורת פסיון, והיינו דאעפ"י דסבר ר"ע דכל זמן שלא פטרו דנין תורת פסיון, על ההתחדשות כמבואר בפר"ד מ"ט, ובאופן חזרה כזה גם ר"ע מודה שאין זה פשיון, והיינו מטעם שכתב הרמב"ם בפיה"מ דבאופן שלא נשאר מן האום כלל, לא חשבינן חזרת הנגע לפסיון, יעוי"ש. ובזה הוי חידוש גם לר"ע, וכמו שכתבנו.

יד והנה ע"כ הא דתנן בחזרה דסוף הסגר חשבינן לנגע הישנה, זהו החידוש נם לדידן דלא תימא כיון שהנגע כולה הלכה לה, הוי עתה בחזרה נגע חדשה, ונפק"מ לענין הסגר כדין הבא בתחילת, ובזה שונה לן התנא דהדין בזה דדנין את החזרה לאותה הנגע עצמה, אמנם בדין השני דלאחר הפטור תראה בתחילת, כל עיקר החידוש הוא רק לר"ע שלא תאמר דתורת פשיון איכא בזה, והרי זה כפסיון לאחר הפטור, ותהיה על זה תורת טומאה דהחלט, לר"ע דסבר דכל אופן התחדשות בהנגע הוי בתור פשיון, ועל זה שונה התנא דאין כאן תורת פשיון גם לר"ע מטעם כיון שלא נשאר מן האום כלל, והנה לדידן דסברי כחכמים דלא חשבינן לפסיון רק באופן שהפשיון על הנגע הישנה שהיא במילואה ושלימותה, וא"כ אין שום חידוש דין בהא דלאחר הפטור שתראה בתחילה, דפשיטא היא, דאמו אם נפטר פעם אחת בנגע על מקום זה בגופו, שוב לא יהיה על מקום זה תורת נגעים, וא"כ ע"כ דבר פשוט הוא לדידן דכיון שע"כ אין כאן תודת פסיון, ונגע חדשה היא, וא"כ הרי היא תראה בתחילה, ורק בתוך ימי ההסגר, שדין ההסגר פועל על החזרת, וזה ליתא בלאחר הפטור, וכיון שכן דע"כ עיקר חידושא בלאחר הפטור היא לר"ע, א"כ שפיר השמיט הרמב"ם האי דינא כיון שאין זה דבר חידוש ופשוט הוא לדידן, וכמוש"נ.

טו שם נתמעטה בתוך ימי הסגר ופשתה וחזרה כמות שהיתה, או שפשתה ונתמעט הפסיון וחזרה כמו שהיתה הרי"ז יסגור או יפטור, היינו שאם הוא בשבוע ראשון יסגיר, ואם הוא בסוף שבוע שני יפטור, מקור הדין פר"ד מ"ז פליגי בזה ר"ע ורבנן שר"ע מטמא, וחכמים מטהרין, ובביאורי הגר"א ז"ל הקשה אמאי ר"ע מטמא הא זהו הדין של הלכה וחזרה דהוי אליבא דכו"ע, כמו שהיתה, ומטעם זה מפרש דהאי פשתה לא היה באותו מקום שהיה בו הנגע, אלא מצד אחר, יעוי"ש. והנה הרמב"ם משמע שהפשיון הוא באותו מקום ממש, אמנם לדברי הרמב"ם אתי שפיר לפי מה שכתב בפיה"מ דהבדל יש בין אם נשאר מן האום ללא נשאר, ובאופן שנשאר מן האום סבר ר"ע דהוי פשיון, והא דמודה ד"ע דהרי היא כמו שהיתה היינו באופן שלא נשאר מן האום, דבזה לא נחשב לפשיון, וכמו שכתבנו לעיל מזה.

טז והנה הראב"ד הקשה בהשגה דלפי"ז היאך יתפרש דברי ר"ע במשנה ח' שאמר תראה בתחילה הלא במשתה וכנסה מטמא ר"ע, ביאור הדברים דהרמב"ם מפרש בתוך ימי הסגר, וא"כ אין הבדל בין הדינים, דבשניהם היתה פשיון וכניסה, עי' בכס"מ, והראב"ד מפרש דבזה מיירי לאחר הפטור והובא בתוסיו"ט, ובאמת תמוה להבין מה זה לאחר הפטור הלא בלאחר הפטור גם כן מסתבר לומר שנגע חדש הוא, וגם בתוספתא מבואר דלאחר הפטור מורה ר"ע והובא תוספתא זו בר"ש, ועי' בתוסיו"ט, ובספר אור שמח כתב דבאופן שהאם נשארה והפשיון בנס, בזה ד"ע מטמא, ובאופן שהאום כנס הרי זה נגע חדשה, יעוי"ש, ותמוה דהלא איתא כנסה ופשתה דהיינו האום וכן לשון הרמב"ם נתמעטה ופשתה, וזהו דין דר"ע שם במשנה, ומ"מ סבר ר"ע דטמא מוחלט, ולא דנין אותה לנגע חדשה אעפ"י שהוא האום כנס ופשה, ותקשה הא דהשיג הראב"ד, אמנם העיקר בזה דהרמב"ם בפירה"מ כתב ומפרש, שם במשנה ח' בסברת ר"ע וז"ל שרש שני הדיעות שר"ע סבר כי כאשר הגיע תוספת על איזה פנים שיהיה הנה היא פשיון, יעוי"ש. הרי מבואר דמפרש בדעת ר"ע דנם שם מטמא, וזהו כאשר כתבנו לעיל בדעת הרמב"ם דסבר דבכל אופן הוי פשיון, לבד באופן אשר בתוך ההסגר הלכה לגמרי, וחזרה, והיינו דבאופן זה לא הוי פשיון מפני שלא נשארה מן האום כלום, וכמו שביארנו לעיל.

יז ה"ו בהרת כגריס ופשתה כגריס ונולד בפשיון מחיה או ש"ל, והלכה לה האום תראה בתחלה, יעוי"ש. והנה תמוה דמאי נפק"מ הא בלא"ה יש לטמאותו משום הסימני טומאה, והר"ש כתב דנפק"מ לענין קרבנות, וכן כתב הברטנורא, אבל כבר הקשו מהא דתנן פר"ב דכריתות מצורע שנתנגע נגעים הרבה אינו מביא אלא קרבן אחד, והנה רבינו הגר"א ז"ל פירש דנפק"מ דעד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט, יעוי"ש, ולכאורה הלא גב לד"ע בעינן כהן לטמא, משום פשיון, דהרי גם לטמא בסימני טומאה ולעשותו מוחלט בעינן כהן כמבואר בתוספתא פר"ב וברמב"ם פר"ט וא"כ תקשה למאי נפק"מ אם הכהן יטמא אותו בשביל נגע הראשונה הישנה, או בשביל השנייה, ונראה בכוונת רבינו דאם הכהן יממא אותו משום פשיון, והיינו דסבר להלכה דיש בזה דין פסיון, דאז לר"ע הוי מוחלט, ולרבנן דסברי דאין זה פשיון, א"כ אין זה מוחלט כיון שבטעות טימא אותו הכהן, ובטעות לא מהני כמבואר בתוספתא וברמב"ם, וא"כ איכא נפק"מ רבתי דבאופן כשהכהן טימא משום פשיון, ולא משום סימני טומאה, דטהור הוא קודם שיטמאנו הכהן עבור הסימני טומאה שיש בו, ונכון הוא, ונראה שזהו דעתו של הרמב"ם.

יח שם היתה בו בהרת כגריס, והסגירו בסוף השבוע והרי הוא כסלע וכו' הרי"ז טמא, יעוי"ש. משמע שטמא ודאי, וכן מדייק התוסיו"ט ריש פר"ה וכתב הטעם דכיון שהיתה בחרת כגריס הרי מוחזק לטומאה, יעוי"ש. ולכאורה הא הכלל דקודם שנזקק לטומאה ספיקו טהור ביאור הדברים דטרם שנחלט לטומאה, אין לעשותו למוחלט אם לא בתורת ודאי, ואפילו ספ"ם לטומאה לא מהני כמבואר במשנה, וא"כ תקשה היאך נעשה הכא טמא ודאי שזהו טמא מוחלט ע"י חזקה גרידא, והנה התוסיו"ט סופר"ה כתב דלא הוי כללא דהרי איתא בתרי מקומות רמטמאן, יעוי"ש. אבל יש להבין הכל טעמא מאי כיון שעכ"פ לא חוי זה בתורת ודאי, עוד תמוה מובא להרמב"ם דפסק בפר"ב בספק שער לבן קודם דיראה לי שטומאתו בספק, והיינו דכיון דבעינן לענין מוחלט שיהיה ודאי, והתם ע"כ אין כאן ודאי ואפילו אם איכא רגל"ד, אמנם כיון שעכ"פ ודאי אין כאן, וא"כ קשה מה התם שיש שער לבן, שהוא סימן טומאה ודאי, אלא שמסופקים בזמן ומכ"ז אין זה נחשב לודאי, א"כ בש"כ הכא שיש ספק בעיקר הפסיון כיון שיש להסתפק בנגע אחרת ואין כאן פסיון כלל, א"כ פשיטא שאין כאן יותר מרגל"ד גרידא, והרי זה כעין דחתם, ואין כאן ודאי טמא, וא"כ תמוה מדוע פסק הכא הרמב"ם דבזה הרי דוא טמא ודאי וצע"ג.

יט ה"ז בהרת כגריס וחוט יוצא ממנו אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשער לבן ולפשיון, אבל לא למחיה, שאין המחיה סי"ט עד שתקיף אותה הבהרת כו', והנה מקור הדין במשנה פר"ד מ"ה, יעוי"ש. ומזה מוכח דבהרת כזה אעפ"י שאין יכול לחיות טמא בכל הסימני טומאה, מ"מ מטמאין אותו במה שיש כו, (עי' בראב"ד פר"ג ה"ח) והנה פליגי בזה בתוספתא בפר"ב רבנן עם דאבר"ש דרבנן סברי דאף שאין בו בכדי לטמאות בכל סימני טומאה מ"מ מטמאין אותו במה שיש בו לטמאות, וראבר"ש סבר דאם אין בו כדי לטמאותו בכל סימני טומאה, דאז אין מטמאין אותו בשום סימן טומאה, וכן איתא פלוגתא זו לענין נתקים בתוספתא פד"ר, יעוי"ש. ומזה חזינן דהרמב"ם פוסק כחכמים, והיינו כהסתם משנה גם כן.

כ והנה יש לעיין היאך הדין כשאין בו רוחב שתי שעדות, אלא שערה אחת, דעכשיו אין כאן מקום לשתי שערות, אבל יש מקום לפשיון, אם יש כאן טומאה מטעם פשיון, ומדכרי דכינו נראה שבאופן שאין רוחב שתי שערות כהחוט דאז אין כאן גם משום פסיון, והיינו מדכתב אם יש בו רוחב שתי שערות זוקקה לשער לבן ולפשיון, משמע דפשיון בעינן גם כן שתי שערות בהחוט, וזה טעמא בעי, דכיון דסבר הרמב"ם דבמה שאנו יכולים לטמאות מטמאין, ולא בעינן אפשרות בכל הטומאות, וא"כ אף אם אי אפשר לטמא בשער לבן יש לנו לטמא בפסיון, וע"כ צריך לומר דהלכה בזה דבפחות משתי שערות כמאן דליתא דמיא, וא"כ הפסיון בהחוט, הרי זה כמו פשיון רחוק מהנגע שאינו נחשב לפשיון, ולפי זה ע"כ משמע דגם בפסיון גדול הדין כן, ולא חשבינן לה לפסיון, אלא לנגע חדשה, והיינו מדחזינן דלא נחית הרמב"ם לומר דמטמא בפשיון אצל החוט באופן שהפשיון הוא גדול כגריס, וע"כ דאין בזה משום פשיון כלל, והיינו מפני שדינו כדין פשיון הרחוק.

כא והנה הרב בדמנורא כתב בהמשנה בפסיון הדחוק אם הוא גדול כגריס מטמא משום פשיון, וכן הוא דעת הראב"ד והר"ש והרא"ש הובא. בתוסיו"ט, אמנם נראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהתוספתא פר"ז דחשיב שם חומר בבגדים מבאדם, שהפשיון הרחוק מטמא בבגדים, משא"כ באדם, יעוי"ש. ומשמע דאין פשיון הרחוק כלל באדם, אפילו אם הוא גדול כגריס. כב ובתו"כ פרשא ר' דרשו ואם יראנה, כולה כאחת, והנה אין בה, ולא בחוט היוצא ממנה, יכול אפילו יש בו רוחב שתי שערות ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן, יעוי"ש. ביאור הדברים דמדאמרה תורה שער לבן, מובן דיש בזה רוחב שתי שערות, והנה עדיין יש לשאול דלמא כוונת התורה על שער אחר שבהחוט, והיינו דשער לכן מטמא גם שלא במכוצד וגם במפוזר כדתנן בפר"ר מ"ג וא"כ ע"כ יצוייר שהיה בחוט הזה שער אחר והשני בבהרת עצמו, וע"כ מוכח מהתו"כ דסבר דחוט אחר דינו כמו שאינו עומר סמוך להנגע ודינו כמו נגע רחוקה מתנגע, ואינו מטמא כשער לבן כיון שאינו שייך להנגע, וא"כ כמו כן אין כאן מקום לפשיון בשביל זה מפני שאינו שייך להנגע, והנה מטעם זה אפשר לדון שכן הדין בפשיון כגריס, ואין זה מוכרח, אבל עצם הדין מוכרח מהתו"כ.

כג והנה לדאבר"ש בתוספתא דסבר דבאופן שאין באפשרי לכל הטומאות, שאז אין מטמאין אותו כשום סימן טומאה, וא"כ היאך יפרנס דרשת התו"כ דמרבה לשער לבן, אעפ"י שאין בו סימן מחיה, והנה גם לדידן יש להקשות בהא דדרשו בתו"כ פרשתא ג' פר"ב אות ח' יכול לא תהא בה עד שיהא בה שער לבן ומחיה ת"ל צרעת נושנת היא, היא טמאה ואינה צריכה דבר אחר לסעדה, וקשה אם אמרינן דלא מטמאין בסימני טומאה, רק בשתים כאחת היינו שער לבן ומחיה, א"כ באופן שהחוט היוצא הוא דק שתי שערות, שאין בו מקום למחיה, ומ"מ רבתה אותו תורה לטומאה מטעם השער לבן, ואפשר דכיון ררבתה תורה להחוט שיש בו שתי שערות רוחב, א"כ נחשב הוא כנגע אחת, א"כ שפיר יצוייר שהיתה מחיה כהכרת הגדול, ושתי שערות כהחוט היוצא, והוא מסייע להשלים הטומאה, אמנם כל זה לדידן, אבל לדאבר"ש דסבר בתוספתא גם בהא דחוט היוצא מבהרת ובו כשתי שעדות רוחב דאינו מצטרף לשער לבן, מטעם שאינו מצטרף למחיה כמבואר שם, א"כ תקשה מהא דדרשו בתו"כ מדרשת הכתובים לרבות חוט רוחב שתי שערות לשער לבן אעפ"י שאין משום מחיה, וצ"ע.

כד ה"ט בהרת שכנסה אחר הפיטור ופשתה לכסות שהיתה וכו' הרי הוא בטהרתו, וכתב הראב"ד וז"ל א"א זו הפיסקא במשנת נגעים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ואינה מתיישבת אלא בבהרת כגריס, שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחד ההפטר ואח"כ חזרה למקומה לא היו חכמים מטהרין, וזו היא השאלה ששאלו את ר"א (בפר"ט מ"ג) מי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע וכו' אמר להם יסגיר וכו' אמר להם שמא תכנוס ותפשה, הרי מבואר דנחשב באופן זה לפשיון, עכת"ד, יעוי"ש. והנה דרשה זו מבוארת גם כן בתו"כ פרשתא נ' פר"ו, יעוי"ש. (והנה ע"כ אין זה דמיון להא דתנן בפר"ד מ"ז הלכה וחזרה הרי היא כמו שהיתה, דשאני התם שהכינוס והפשיון היתה בתוך ז', אבל הכא מיירי לאחד הפיטור), אמנם נראה לחלק דע"כ הבדל יש בבואו לפני הכהן לאחר הפיטור, בין אם מוצא הכהן הבהרת יותר מכמות שהיה בשעת הפיטור, לבין אם מוצא הבהרת בכמות שהיתה בשעת הפיטור, והביאור בזה פשוט, דבאופן שמוצא הכהן בתמונת הפטור, הרי אין כאן פסיון למראה עיני הכהן, אבל כשיש פשיון למראה עיני הכהן, והיינו שפשה הבהרת מכפי מה שפטרו אז, דאין להשגיח על הבינתיים איך היה עד הראיה דהכהן.

כה והנה שם במשנה פר"ט ובתו"כ מיירי באופן שבשעה שפטרו הכהן היתה כגריס (דבפחות מכגריס שוב לא מהני פשיון, ונידון בנגע חדשה מטעם דבפחות מכגריס כמאן דליתא דמיא) דהיינו שנתמעטה מכסלע, ונעשית כגריס ופטרו הכהן, ואם פשתה אח"כ ליותר מכגריס, אעפ"י שלא הגיע עדיין לכסלע כמו שהיתה בראשונה, מ"מ יש כאן פשיון לאחר הפטור, דהכהן יש לו לראות ולמדוד משעת הפטור ממש עד שעת הראייה, אמנם בדינו של הרמב"ם מיירי באופן אשר ע"כ למראה עיני הכהן עתה בכמותה כמקודם היינו בשעת הפטור, ואעפ"י שבינתיים כנסה ונתמעטה, ופשתה, באופן גדלותה, אשר היא גדולה עתה כמו שהיתה בשעת הפטור, אין זה נחשב לפסיון כיון שאין פשיון למראה עיני הכהן, וזה דינו של הרמב"ם הכא, אבל לא הראו מקור לדין זה.

כ ונראה שדינו של הרמב"ם הוא תוספתא ערוכה בפ"ב וז"ל בהרת אחר הפטור כנסה ופשתה, או פשתה ונכנסה וכו' הרי היא כמו שהיתה, יעוי"ש, ומפרש הרמב"ם שתוספתא זו אין זה הדין השנוי במשנה בפר"ט מ"ג, וגם אין זה דין דהתו"כ, והיינו דשם מיירי שיש פשיון למראה עיני הכהן, והכא מיידי שאין פשיון למראה עיני הכהן, משום דאל"כ ע"כ מוכרחין אנחנו לומר דהתוספתא חולקת עם המשנה והתו"כ, וזה ודאי אין לנו לאפושי בפלוגתא, ובזה דאה הרמב"ם לעשות שלום בין התוספתא והמשנה והתו"כ, ומפרש באופן הזה, וכתב הרמב"ם דין התוספתא, וברור הדבר שדינו דהרמב"ם הוא דין התוספתא, בעזה"י.

כז ה"י בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושיער לבן מתוך המחיה והחליטו, ולאחר החלט הלכה המחיה טמא מפני שער לבן, הלך הש"ל טמא מפני המחיה, יעוי"ש. ויש לעיין אם הכהן צריך לטמאותו בטומאת החלט על שני הסימני טומאה היינו על השע"ל, וגם על המחיה, או דסגי גם כאחד מהם, ונפק"מ דלא צריך להראותו לכהן בפעם שני וממילא כשהלך סימן אחד טמא מפני השני גם בלא ראייתו של כהן, והנה מפשטות לשונו של הרמב"ם דכתב הלכה המחיה טמא מפני שער לבן, משמע ממילא גם בלא ראיי' דכהן, אמנם אין מקום לחקירה בזה מפני שהדין מבואר דבשינו מסימן לסימן, לטומאה לא בעי ראיית כהן, וכן מבואר במשנה פר"ה מ"ב דתנן החליטו בש"ל וכו' וכן במחיה ופשיון וכמו שפירש שם הרב ברטנורא, וכן מבואר לקמן בהלכה י"א, וא"כ גם בנידון זה בהוחלט על סימן טומאה אחת והלך סימן זה דטומאה, ממילא הוא בטומאה מפני הסימן השני, דלא גרע משינוי מסימן לסימן, אבל יש לעיין אם יש בזה איסור תלישה וקציצה לסימן אחד, כיון שבלא"ה טמא א"כ אפשר דאין כאן איסור תלישה להסימן השני, ואפשר שזה תלי ג"כ בפלוגתא דר"ג וד"ש בשבת צ"ד, ואפשר דשאני הכא כיון שסימן טומאה אחר הוא, משא"כ התם שבאותו סימן עצמו תולש, והנה אפשר לומר דגם הכא אם הדין דהכהן מטמא עבור הסימנים השתים, א"כ הרי הם כסימן אחד של טומאה, או אפשר שאינו מטמא רק משום סימן אחד, זהו מה שמצאנו להעיר.

א כתב הרמב"ם בפר"ה ה"א מי שהיתה לו מכה בעור בשרו, ונפשט העור מחמת המכה, אם היתה המכה מחמת האש וכו' הרי זו נקראת מכות, ואם היתה שלא מחמת האש, וכו', הרי זו נקרא שחין, וכתב מרן וז"ל ודע דבפר"ק דחולין אמרינן שאם לקה באבר מעיקרו אינו מחמת האור והרי"ז שחין ולא ידעתי למה השמיטו רבינו, יעוי"ש.

ב ונראה בסברת רבינו בזה דזה תליא אם חמי טבריא נקרא תולדות אור, דהנח כתבו שם בחולין בתוס' דלר' יוסי בשבת דסבר דחמי מבריא הוי תולדות אור, משום דחלפי אפיתחא דניחנם והכא חשיב חמי מבריא שלא מחמת האור, וכתבו דהכא מודה משום דהאי אור בידי שמים הוא, יעוי"ש. ובמלאכת שלמה מביא כן בשם הקרבן אהרן, ולפלא שלא הביאו בשם התוס'.

ג והנה איתא בשבת ל"ט ע"א ולא יטמיננה בחול, וליפלוג נמי ר' יוסי בהא, רבה אמר גזירה שמא יטמון ברמז, רב יוסף אמר מפני שמזין עמר ממקומו, ת"ש מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן וכו' בשלמא למ"ד נזירה שמא יטמון ברמץ היינו דדמיא להטמנה, אלא למ"ד מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר, מי סברת מעשה מבדיא אסיפא קאי אדישא קאי לא יפקיענה בסודרון ור' יוסי מתיר, (מפני שהחמה אינה תולדות אש), והרי קאמרי ליה רבנן לר"י הא מעשה דאנשי מבריא דתולדות חמה הוא ואסרי לה רבנן אמר להו ההוא תולדות אוד הוא דחלפי אפיתחא דגיהנם, ע"ב הסוגיא, נשמע מזה דלרב יוסף דמפרש איסור הטמנה דחול משום דמזיז עפר ממקומו, וא"כ מעשה דאנשי טבריא אינו ענין להטמנה, ע"כ מפרש דהמעשה דאנשי טבריא ארישא קאי להוכיח על תולדות חמה דתולדות אש הוא, ומזה מוכרח דע"כ ר' יוסי סבר דחמי טבריא תולדות אש הוא, אמנם לרבה דמפרש איסור הטמנה דחול משום גזירה שמא יטמין ברמץ, לדידיה שפיר מתפרשא מעשה דאנשי טבריא אסיפא לאסור הטמנה גם בתולדות חמה, וחמי טבריא לכו"ע אף לד' יוסי לאו תולדות אש הוא, אלא גם כן תולדות חמה.

ד והנה לפי"ז הא דתניא בחולין ח' דחמי מבריא לאו תולדות אש הוא, לרבה הוי זה לכו"ע, דכו"ע סברי כן, ולרב יוסף לכאורה הוי זה דלא כרבי יוסי, וכתבו התוס' דר' יוסי יודה הבא משום דהוי אש ביד"ש, והרמב"ם מפרש דהסוגיא כאמרה שם לאתויי אבר מעיקרו, היינו לרבה דסבר דלכו"ע חמין טבריא לאו תולדות אש הוא, וא"כ צריך לרבות אבר מעיקרו, והיינו דאעפ"י שבא ע"י מעשה אדם חיינו ע"י החפירה, ומ"מ נקרא תולדות חמה, ולא הוי תולדות האש.

ה אמנם הרמב"ם נקיט כרב יוסף דטעם איסור הטמנה בחול מפני שמזיז עפר ממקומו, ובן מבואר בפיה"מ להרמב"ם שם בשבת, יעוי"ש. ולפי"ז ע"כ מוכרחין אנחנו לומר דלר' יוסי הוי חמי מבריא תולדות אש, אמנם סבר הרמב"ם כהתוס' דר' אסי מורה דלענין זה הוי שחין ולא מכוה, כיון שאש זה תולדה דידי' בירי שמים, ומה"ט פסק הכא בהלכה ב' דלקה במי מבריא הרי"ז שחין, אבל שוב אין צריך לרבות עוד אבר מעיקרו, דכש"כ הוא מחמי טבריא דמה חמי מבריא שהוא תולדות אש, ומכ"ז כיון שבידי שמים הוא לא הוי בזה מכוח, א"כ אבר מעיקרו שהוא דק תולדת חמה פשיטא שאין בזה משום מכוה, כיון שאין בזה אש כלל, וגריעא מחמי מבריא שהיא תולדת אש ממש משום דחלפי אפיתחא דגיהנם דשם אש ממש הוא, וא"כ הוי תולדה דאש ממש, ודבר פשוט ביותר לאבד מעיקרו שהוא רק תולדת חמה, ובצדק השמיט הרמב"ם הא דאבד מעיקרו, וכמוש"נ.

ו ה"ו שחין שנעשה מכוה בטלה מכוה את השחין, ומכוה שנעשית שחין בטל שחין המכוה, אם אין ידוע אם שחין היה או מכוה, אין בכך כלום ששניהם סימן אחד וטומאה אחת ולא חלקן הכתוב אלא לומר שאין מצטרפין, מקור הדין הוא בתוספתא פר"ג- עי' בכס"מ, והנה לכאורה איתא בתוספתא פר"נ טעה ואינו ידוע אלו שהפכו, ואלו שקדמו טהור עד שלא נזקק לטומאה, יעוי"ש. שע"כ יש שם סימן טומאה, אמנם מפני שלא ידע הכהן בשביל איזה סימן מטמא, אינו יכול עור לטמאות, וא"כ מרוע הכא הדין דטמא אעפ"י שאינו יודע אם שחין אם מכוה, ומשמע נס כן דמיירי הכא אף קודם שנזקק לטומאה, ומכל זה מטמא הכא, ועי' ברמב"ם לקמן בפר"ו ה"ה.

ז ונראה דשאני הכא כיון שהספק באותו נגע בעצמו, והיינו שדין נגעים אנו דנין על הנגע, ולא על האדם, ולהכי כשאנו דנין על הנגע בספק באיזה נגע היא מעמידין כל אחת על חזקת טהרה עד שלא נזקק לטומאה, משא"כ הכא שהנידון באותה נגע בעצמותה, להכי כיון שע"כ טמא הוא, יש לטמאות נם בספק מה היא, וזהו ההבדל שבין הדינים.

ח והנה בתוספתא פר"ג במקור האי דינא איתא טהור וכן הוא גירסת הגר"א ז"ל וכתב הטעם משום דבעינן שידע משום מה הוא מטמא, ולפי"ז תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע בשבועות י"ח אם בעינן לרעת באיזה מטומאה איטמי, והוי בזה הרמב"ם לשיטתו דפוסק כר"ע, אבל כל עיקר האי מלתא תמוה, וצ"ע.

ט והנה לענין צירוף שני חצאי גריס שהם בספק שחין ובספק מכוה מדוע לא יצטרפו מטעם מפ"ס. א) שמא שניהם שחין. ב) שמא שניהם מכוה, והוי רק ספק אחד שמא אחר שחין ואחר מכוה, וא"כ הוי שני ספיקות לטומאה, והנה מסוגיא דחולין ח' משמע דיש צירוף, והוא מדאיתא בגמ' שם דהוי חצי גריס שחין מעיקרא, יעוי"ש. ומדוע לא נקט הש"ס בשני חצאי גריס, וספק בשניהם, משמע דבאופן זה אין צירוף, והיינו דלא מהני ספ"ס, ותמוה מדוע, ולגירסת הגר"א דגרס טהור אתי שפיר משום דלא הוי ספ"ס לטומאה, אבל להרמב"ם דגריס טמא תקשה, וע"כ דלא דנין ספ"ם עד שלא נזקק לטומאה, וצ"ע.

י ה"ט הפרחת והגבחת מטמאות בב' סימנים, וכו', ולפי שאין בהן שער אין השיער הלבן סימן טומאה, וכתב מרן בשם הר"ש שכתב בסופר"ו שזה נלמד בתו"כ מקראי, יעוי"ש. והנה כתב רבינו הטעם משום דכיון דאין בהם שיער, לכן נתמעטו מסי"ט, ולכן גם אם נולד ש"ל אינו מטמא, וביאור הדברים דסימן ש"ל שהבהרת הפך השערות ללובן, והיינו דהגידול השער הוי אורחי, והלבנונית נהפך מן הבהרת, אבל אם עיקר גידולו לאו אורחי', וא"כ שינוי הוא גם בעצמותן של השיער לא הוי סימן טומאה, ומטעם זה נראה גם בדין שחין בהיתה צרבת בתוך כפו כמו"ש הרמב"ם לעיל בה"ה שאין דרכה לגדל שיער כמו שאמרו במשנה פד"ט לגדל שיער אינה ראויה ואם עפ"י שינוי נולדו ש"ל, גם כן אינם סימן טומאה, כיון שעיקר גידוליהן לאו אורחי', ואין זה הש"ל שאמרה תורה, אבל תמוה הא דאיתא בתו"כ פר"א בעור בשרו מה ת"ל לפי שנאמר ושער בנגע הפך לבן, שיכול אין לי אלא מקום שראוי לגדל שער לבן, מקום שאינו ראוי לגדל שער לבן מניין ת"ל בעוד בשרו ריבה, יעוי"ש. מבואר דאף במקום שאינו מגדל שער הוי שער לבן סימן טומאה, וצ"ע.

א כתב הרמב"ם בפר"ו ה"א אלו מקומות באדם שאין מתטמאין בבהרת וכו', וכף הרגל, והנה רש"י פירש במכילתין דף י"ח דבין אצבע לאצבע אינו מעכב את ההופך כולו לבן, והקשה המל"מ וכתב דזה אינו דלא ממעטין מרגלו ולא רגלו בכלל, אלא דוקא כף הרגל, ובפירוש אמרינן בתו"כ את כל בשרו להביא את בין האצבעות ירים ורגלים, וכן במתניתין פר"ו לא תנן אלא כף הרגל, יעוי"ש.

ב ונראה דסבר רש"י דשני לימודים יש בזה. א) מלכל מראה עיני הכהן. ב) מאת כל בשרו. והנה הא דבין האצבעות אין ללמוד מלימוד מלכל מראה עיני הכהן, כיון שאינו נראה, אך נלמד מאת כל בשרו, דמרבה לבין האצבעות, וכוונת רש"י דבין האצבעות אינם בכלל מראה עיני הכהן כיון שאינה נראה רק אחרי ההתפררות האצבעות זה מזה, וכיון שאינם נראים קודם הפרדס להכי אין זה בכלל מראה עיני הכהן, ולפי"ז ע"כ הא דמרבה בתו"כ מאת כל בשרו גם בין האצבעות, היינו מה שנראה גם טרם הפרד האצבעות זה מזה. והיינו בין הסדקי האצבעות הנראים גם טרם הפרדס, בהבטה מדויקת, והיינו הפרקים שבין האצבעות העמוקים, אבל אין בכלל זה מה שאינם נראים רק אחרי התפרדות האצבעות זה מזה, ונפק"מ לענין פריחה שאין זה מעכב בפריחה, ובדמיון הא דכתב הרמב"ם בפר"ז ה"ו לענין שפתים אם כשהם מדובקין זה לזה הם נראין כבחרת אחת מטהר בפריחה, וזהו סברת רש"י בהא דבין האצבעות, וזה מה שפירש"י שם, ובין האצבעות באופן זה אינם בכלל רגליו אלא נידון ככף הרגל, והנה ברמב"ם מסופקני דעתי בזה אם זה בכלל שפתים או לא, והיינו מדלא כתר הא דדבין האצבעות, אבל שימת רש"י ברור כן.

ג ה"ג בהרת הסמוכה לראש וכו', שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר וראוי לפשיון, יעוי"ש. מבואר מזה דכיון דאינו ראוי לפשיון, להכי טהורה היא אעפ"י שראויה היא לשאר סימני טומאה, כמו מחיה וש"ל, וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א זו אינה עיקר ריבר"י קתני לה, והלא שאלו את ר"א הרי שעלתה לתוך ידו בהרת כסלע ומקומה צרבת שחין אמר להם יסגיר, אמרו לו למה לש"ל אינה ראויה, לפשיון אינה ראויה למחיה אינה מטמאה אמר להם שמא תכנס ותפשה, הא למדת שאעפ"י שאינה ראויה לכולן, אם ראוי לאחת מהן יסגיר, ויחליט באותו סימן הראוי לו, וגם כאן זה ראוי למחיה ולש"ל, ואעפ"י שאינו ראוי לפשיון, ועוד שראוי לפשיון מצד אחר, יעוי"ש. והנה בעצם הדין באופן שאינה ראויה לכל סימני טומאה, אם מטמאין בהראויה ביארנו לעיל דפליגי בתוספתא, והרמב"ם פסק כחכמים דמטמאין בהראויה, כמבואר לעיל בפר"ד ה"ז, ולכן אם כהבנת הראב"ד בהרמב"ם דסבר דכיון דאינה ראויה לפשיון שוב אין מטמאין כלל, א"כ תקשה מלעיל בפר"ד ה"ז דפסק דמטמאין בשער לבן אעפ"י שאין שם מחיה, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים, ואין לומר דשאני התם דעכ"פ ראויה למחיה בעצם הנגע, והחוט טפל לה, דא"כ הכא גם כן הלא ראויה לפשיון מצד אחר, וכמו שהקשה הראב"ד, וא"כ הרי היה יכול הראב"ד להקשות בסתירת הפסקים.

ד והנה מרן כתב דהעיקר תלוי בפשיון, ואם אינו ראוי לפשיון, אעפ"י שראוי לשאר סימני טומאה טהור, יעוי"ש. והנה קשה לי דלפי"ז מדוע לא חשיב התנא בפר"ד מ"א דחשיב מה שיש בפשיון, משא"כ בשארי סימנים וליחשוב נמי זה דבהרת שאין בו סימן דפשיון, שוב אינו מטמא גם בשארי סימני טומאה, וזה ליתא בשארי סי"ט.

ה ונראה דהרמב"ם מפרש שכל עיקר הפירוש בתוספתא בדין זה, היינו דדין הוא בראיית הנגע, שהכהן צריך לראות הנגע, וגם העור סביב הבהרת, וזהו הביאור בתוספתא לעולם אין הכהן רשאי לטמאו עד שיהא עיניו בו ובעור הבשר שחוצה לו, היינו שזהו הדין בהראי' דהנגע, ואם אינו רואה העור שמסביב להנגע חוצה לו חסר בזה עצם הראיי', וכן מבואר בתו"כ פרשתא א' פר"ב וראה הכהן את הנגע שיהא עיניו בו בשעה שהוא רואה אותו, בעור וכו' דיבר"י אומר מה ת"ל בעור הבשר שיהא חוצה לו עור הבשר, יעוי"ש. ומבואר דזה קאי על עצם הראייה, דהיינו שדין הוא בהראייה של הכהן, וא"כ אם אינו בראייה, הרי חסר בזה עצם הראייה, והרי זה כאילו לא ראה הכהן כלל, וא"כ אין הכהן יכול לטמאות מטעם חסרון ראייה, וזהו ביאור דברי הרמב"ם שנאמר וראה הכהן את הנגע בעור הבשר שיהיה כל שחוצה לנגע בעור הבשר וראוי לפשיון, היינו דמפרש הרמב"ם דדין הוא בהראייה שתהיה באופן, אשר כל העור הבשר שחוצה להבהרת תהיה ראוי להפשיון, ובאופן שחסר תנאי זה יש בזה חסרון דראייתו של הכהן, והרי זה באילו לא ראה אותו הכהן כלל, וממילא טהורה, כן נראה בביאור דברי הרמב"ם ונכון בעזה"י.

ו והנה לדברי הראב"ד ומרן שהבינו בדברי הרמב"ם דכוונתו שכיון שאינו ראוי לפשיון להכי אינו בטומאה כלל, תקשה מדוע הכא אינו ראוי לפשיון, הלא גם הכא יצוייר פשיון, כשתכנס ותפשה, וכמו שאמרו במשנה פר"ט מ"ג, והכא נם כן יצוייר לכשתכנס ותפשה, ודוחק לומר דהרמב"ם מיידי בכגריס מצומצם, וגם הדרשה דקראי מיירי באופן זה, וכמובן שאין לך דוחק גדול מזה, וגם דוחק לומר דשאני התם שראוי גם ע"י שחין, אבל בדברינו אתי שפיר וכל עיקר דין זה מחודש הוא בדין ראיית הנגעים וכדלעיל, איברא דיש לדון דהרמב"ם לא סבר הא דשמא תכנס ותפשה והיינו מדלא כתב לעיל בפר"ה ה"ה דשמא תכנס ותפשה, רק כתב האי דשמא יולד לו שחין סמוך לו, יעוי"ש. ותמוה מדוע לא כתב הרמב"ם גם אופן זה דשמא תכנס ותפשה וא"כ לכאורה יש לומר מטעם דמזה מוכח דלא סבר לן האי דינא, וע"כ דתליא בפלוגתא, אמנם האמת יורה דרכו דהביאור הנכון בזה, הוא כמו שכתבנו לעיל, ומיושב הכל לנכון.

ז ה"ד אלו בהרות טהורות וכו' היתה בעובר ונולד וכו', לכאורה מניין אנו יודעים שהיה בעובר הלא העצמים בבטן המלאה, וע"כ דנם בספק טהור, והיינו אם רק יש להסתפק, דהיינו שנולד עם הבהרת ממילא יש ספק דלמא היה מכבר בבטן, ובספק טהור, כדין ספק נגעים בתחילה דטהור, אמנם יש לעיין היאך הדין בנולד הבהרת עם הלידה בבת אחת, ולכאורה אם יש תורת נגע בהלידה דבב"א א"כ הוי ספ"ק לטומאה שמא בת אחת, ושמא אח"כ כיון דאי אפשר לצמצם, ואפשר דספ"ס גם כן לא מהני בזה לטומאה כמו"ש לעיל, וצ"ע.

ח שם נשתני מראיהן וכו' יראה בתחילה, יעוי"ש. והנה יש להעיר לכאורה מ"ש זה מדינא דהמשנה במי שעלתה בידן צרבת השחין דבעי. הסגר מטעם שמא תכנס ותפשה, וה"נ בהכי הפטורים. מדוע לא יטענו הסגר מטעם הספק שמא ישתנו ויהיה. תורת נגע עליהם, אבל לא דמי דשאני התם כיון שעכ"פ תורת נגע עליהם, ויש להם דיני נגעים, וממילא טעון הסגר מטעם חששא דספיקא דלעתיד, ואפילו אם איכא שני ספיקות בלהבא, מטעם דכיון דכל עיקר ספיקא דהסגר על הספק ניתנה, ומה לי חד. ספק או שני ספיקות, משא"כ הכא שכל עיקר הנגע אין בה דין נגע, וממילא אין בה כל עיקר דין הסגר, ולא נכנס בכלל תורת דיני נגעים.

ט ה"ו וכן מי שהיתה בה בהרת ובה שיער דע שקדם את הבהרת, וש"ל שהפכתו את הבהרת ואינו ידוע זה שקדם מזה שנהפך, אם מתוך הסגר נסתפק לו הרי זה טהור, יעוי"ש. ומקור הדין מהתוספתא פר"ב, יעוי"ש. ולכאורה מ"ש זה מהא דנסתפק לו אם הוא שחין או מכוה דספיקו טמא כמו"ש הרמב"ם לעיל פר"ה ה"ו, והיינו כיון שעכ"פ יש טומאה, והרי זה ודאי טמא, וה"נ הא עכ"פ יש כאן שע"ל הנהפך, וא"כ יש כאן ודאי טמא, והנה לרבינו הגר"א שגורס שם בתוספתא טהור, אתי שפיר, ושתי ההלכות מתאימות הם, אבל לשיטת הרמב"ם דמטמא שם, א"כ מדוע הכא מטהר, מ"ש זה מזה, ואפשר לומר דשאני הכא כיון דמעורב סימני טהרה בין הטמאים, משא"כ התם שכולו טמא רק אינו יודע משום מה הוא מטמא, עוד אפשר לומר דהתם איכא איסור תלישה וקציצה בין על זה ובין על זה, אמנם הכא כיון שיש ספק איזו מהשערות הטמאות, א"כ מספק אין איסור תלישה על כולם, וא"כ אין הכהן יכול לטמא כלל, כיון שלא יוחל איסור תלישה על השערות השתים מטעם ספיקא, וא"כ אין כאן התפסה דטומאה, מטעם חסרון ודאי, דהרי אנן ודאי בעינן בקודם שנזקק לטומאה, וזה ליתא הכא, וצ"ע.

ט עוד תמוה מובא מ"ש זה מספק שער לבן קודם, דספיקו טמא, וקשה הא התם יש ספק בעיקר הש"ל אם הם בני טומאה, ומכל זה הדין טמא נם מספיקא, א"כ כש"כ הכא אשר בודאי יש ש"ל בסימני טומאה רק שאין הכהן מכירם עכשיו שהם בתערובות, אמנם עכ"פ לא גרע מספק שער לבן קודם, ואמאי הכא טהור לגמרי, ולשיטת הראשונים דמפרשי שם בנזקק לטומאה, ע"י בר"ש, אתי שפיר הכא, אמנם לשיטת הרמב"ם משמע דמיירי נם הא דספק ש"ל קודם עד שלא נזקק לטומאה וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ תקשה מדוע הכא טהור לגמרי ואיסור תלישת השערות התם נ"כ לא הוי יותר מספיקא, וצע"ג.

א כתב הרמב"ם בפר"ז ה"ד חזר בו כעדשה מקצתה בשר חי ומקצתה בוהק אינו סימן טומאה, והרי הוא בטהרתו, ביאור הדברים דסבר הרמב"ם דפחות מכעדשה אפילו בשר חי אינו מטמא בתחילה, היינו שאין מעכב בפריחה, ומטעם זה מפרש הרמב"ם הא דתנן בפר"ח מ"ו וחכ"א בהק פחות מכעדשה סימן טומאה בתחילה ואינו סימן טומאה בסוף, היינו דהסי"ט בתחלה ע"כ הכוונה עם מחיה גם כן בפחות מכעדשה וביחד יש כעדשה, דאז הוי סי"מ בתחילה, דע"כ אין לפרש בבוהק לחודיא פחות מכעדשה, דבזה פשיטא דהרי במחיה אינו מעכב בפחות מכעדשה ומכש"כ בוהק, וע"כ הכוונה בוהק פחות מכעדשה ובצירוף פחות מכעדשה מחיה, הרי זה סימן טומאה בתחילה לענין פריחה, וממילא הא דאמרו חכמים דאין זה סי"ט בסוף, היינו נמי על צירוף, וזה מבואר דברי הרמב"ם דלענין לעכב בפריחה כתב בהלכה זו לכעדשה בצירוף בוהק ובשר חי מעכבין הפריחה, ולענין חזרה כתב דאף בשניהם בצירוף אעפ"י שיש בהם כעדשה אינם פועלים טומאה.

תוכן העניינים

נזר הקודש - ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה