נזר הקודש - ערכין· הרב משה רוזין
חידושים להמסכת מבן המחבר
הרב מו"ה חיים ראזין שליט"א
א בדבר הענין המבואר בספר פגימה אם גובין מהמופס"ל בעודו מופלא, מטעם דלא הוי יותר מרובא לשיטת התוס' נדה מ"ו, הנה לכאורה יש להעיר לפי דברי הצמח צדק סי' קכ"ה, הובא בקונטרס הספקות להקצה"ח כלל ו', שכתב שם לדון בדבר בכור שנולד וספק אם הוא כהן או ישראל דלא אזלינן בתר רובא דישראל הוא מטעם דאין הולכין בממון אחרי הרוב, נמצא דסבר דגם במתנ"כ איתא להאי כללא דאין הולכין אחה"ר, ומסתמא ה"ה לענין דמים וערכין, אבל זה ליתא דלא דמי להתם דשם הספק נשאר תמיד בספקו, והיינו דגם אחר הגביי' ואפילו אם האב נותן להכהן בעצמו החמש סלעים לפדיון בנו הספק, הספק עדיין נשאר בספקו, משא"כ הכא אם נתן המופס"ל את הדמים להערכין שפיר התקדשו בקדושה, מטעם דהרי"ז כאילו הקדיש את הדמים והקדשו הקדש מן התורה, ולענין זה לכו"ע אזלינן בתר רובא מטעם דהוי זה איסורא, והרי"ז כמו שהקדיש קרבן, ולפי"ז יש מקום לומר דגובין גם שלא מדעתו כיון דלאחר כך אין עוד ספק, וגם אין להוכיח מדברי הקונטרס הספיקות דסובר דאזלינן במתנ"כ ובצדקה אחה"ר, דשאני התם דאיכא חזקת חיוב, משא"כ הכא, והעיקר בזה כמו שמבואר בפנים הספר, ובזה יש ליישב גם סוגיא דנדה שם אליבא דר' יוסי דחייש למיעוטא כמבואר ביבמות ס"ז, ומכל זה סבר דמופס"ל יכל לתקן טבלא דאורייתא, ואתי שפיר גם אם אמרינן דר' יוחנן חייש למיעוטא כמו שהסתפקו התוס' בבכורות כ' בזה.
ב ערכין ז', אמר רב נחמן אמר שמואל האשה שישבה על המשבר וכו' מבואר מזה דלא אזלינן בתר רובא ומחללין שבת עבור הולד, וזהו כי אין הולכין בפיקו"נ אחה"ר, והוי בזה שמואל לשיטתו שאמר ביומא פ"ה דא"ה בפיקו"נ אחה"ר, ומשמע מזה אעפ"י שאין לו עדיין חזקת חי, ובמג"א סי' ש"ל סעמ"ו העיר מזה על הכלל דבעינן חזקת חי, וכתב דמיירי בכלו לו חדשיו, אבל סתמא דהסוגיא משמע בכל אופן, ועי' בעמו"א סי' צ"ו, וע"כ צ"ל דכל עובר במעי אמו יש לו חזקת חי ג"כ, והיינו חזקה מכח רובא, והחת"ס בחיו"ד סי' רצ"ד מפרש כן הסוגיא בהא דקאמר הש"ס מה"ד התם הו"ל חזקה דחיותא, אבל הכא דלא הו"ל חזקה דחיותא אימא לא קמ"ל דהיינו דקמ"ל דנם עובר יש לו חזקת חי, יעוי"ש. אמנם יש להעיר על החת"ס מדברי השיט"מ (הנדפס עתה) בסוגיא זו ע"ב אות א', שכתב וז"ל, ותימא דמשמע דכיון דיושבת על המשבר מחזקינן הולד בחי ובאהלות תנן דוקא יצא ראשו אין נוגעין בו וי"ל דהכי מיירי נמי ביצא ראשו ולכך מחללין עליו את השבת עכ"ל, הרי מבואר דמפרש ביצא ראשו, דהרי"ז כילוד ממש, ואין ראיה לעובר, וזהו דלא כפירושו של הגאון החת"ס.
ג ובעיקר דינא דשמואל דסבר דא"ה בפיקו"ג אחה"ר, אפשר לומר דזה תליא אם רוב נחשב כודאי, דפליגי בזה הראשונים התוס' ב"מ ו' והשיט"מ בשם הרא"ש, ואפשר דבזה פליגי רב ושמואל שם ביומא דרב סבר דרוב נחשב בודאי, וממילא גם בפיקו"נ אזלינן בתר רובא, אבל שמואל סבר דרוב לא יצא מכלל ספק, וכיון דספק פיקו"נ דוחה שבת, הנה ברובא ג"כ הדין, עי' בספר ונגש הכהן להגאון זקני ז"ל כלל ו' פרט ה', ובזה י"ל דרב ושמואל אזלי לשיטתם בהא דפליגי אם הולכין בממון אחה"ר, דרב סבר הולכין בממון אחה"ר מטעם דנחשב כודאי ועדיף מחזקת ממון, ושמואל דסבר א"ה בממון אחר הרוב מטעם דלא נחשב כודאי.
ד ובזה יש לבאר שיטת הר"ת הובא בתוס' חולין י"א בהא דאמרינן הנסקלין בנשרפין ידונו בסקילה אע"ג דרובא נשרפין נינהו מטעם דכיון דממנפ"ש הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא, יעוי"ש. ותמוה מדוע לא אזלינן בתר רובא בזה כמו בכל חייבי מיתות, אמנם הביאור בזה כיון דקיי"ל כשמואל דרובא הוי ספק בעצמותו להכי אין בידנו לחייבו מיתה שאינו מחויב בה רק מכח רובא, והיינו דבמיתה כזו שלא נתחייב בה אלא מטעם שהרובא מחייבו, לומר שיתחייב מיתה כזו שהרובא נידונין בה, ורוב כזה לא נידון בתור ודאי אלא בתור ספק, והוי לגבי חיוב מיתה זו כספק נפשות, ולא דמי לשאר חייבי מיתות שדנין מכח רובא, דשאני התם שנידון על מה שחטא, ובזה מיושב מה שמקשין משרפת בת כהן דכיון דכתבו התוס' דלענין באיזה מיתה לדון לא אזלינן בתר רובא, א"כ בת כהן דזינתה דדינה בשרפה היכי משכח"ל דלמא לאו אביה הוא ודינה בסקילה, דהא לענין לדון באיזה מיתה לא אזלינן בתר רובא, אבל אתי שפיר משום דכוונת הר"ת באופן שאין העבירה מחייבתו במיתה זו ורק אנו באין לחייבו מכח התערובות דרובא, ומדויק בזה לשון הר"ת כמו שהובא בתוס' סנהדרין פ' ד"ה הנסקלין שכתוב שם בזה הלשון דלא אזלינן בתר רובא לחייב אותן שהוא זכאי מכל וכל שלא הרג כלל, ולא דמי לאותן שהרגו ודאי אלא דלא ידעינן אי מטרפה הוי או שלם הוי, עכ"ל. מבואר להדיא דכוונת הר"ת כמו שכתבנו, ואינו ענין דברי הר"ת הא דשרפת בת כהן דהעבירה עשתה בודאי.
ה והנה כמו כן יש לדייק בסוגיא דסנהדרין פ"ד דאיתא שם מכה אביו בחנק, אימא עד דקטיל ליה מיקטל וכו' לס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק, הניחא למ"ד חנק קל, אלא למ"ד חנק חמור מאי איכא למימר, יעוי"ש. וקשה טובא הא אף למ"ד חנק חמור היאך אפשר לומר עד דקטל מיקטל כיון דקטל חד בסייף ואביו בחנק, ודלמא לאו אביו הוא, ולשיטת הר"ת בין מיתה חמורה למיתה קלה לא אזלינן בתר רובא, וצ"ע. אמנם לפי המבואר שאני הכא דהעבירה נעשתה בודאי, וכמוש"נ.
ו שם, ל"ב, נתינה בע"כ חוי נתינה וכו', והנה הרשב"א בחידושיו לקדושין מ' הקשה מ"ש מגט דלא בעינן דעת קונה ותירץ דשאני הכא דבעינן כי יקח, יעוי"ש. ולכאורה קשה מה זה ענין להא דכי יקח, מטעם דהכתיבה אינו בפעולת הקנין, ונראה כי בתיבת השטר הוא נם מעשה הקנין מטעם דבעינן כתיבה מדעת המתחייב, וכל שטר שלא מרעת המתחייב אינו כלום, ומטעם זה בעינן גם בכתיבת הגט שיאמר הבעל כתבו, וכן הדין בכל השטרות, ודעת המתחייב הרי"ז בנדר קנין נ"כ, והיינו דכמו דלא מהני חזקה ומשיכה בלא דעת המקנה שיאמר להקונה לך ומשוך וקני או חזק ופני, כן הוא הענין נם בכתיבת השטר שיאמר המתחייב כתבו, וכתיבה זו הרי היא חלק מהקנין, וממילא אם לא יהיה בכתיבה דעת הקונה הרי חסר בזה חלק מהקנין.
ז והנה לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לגיטין ע"ה דשאני נ"א דלא הוי אלא הסתלקות, וא"כ קשה טובא דכיון דאין קונה, וא"כ מה שייך בזה דעתו, ונראה דהנה בשעבודי אישות שתים יש, היינו דכמו שיש לבעל שעבוד על האשה, כן יש שעבוד להאשה על בעלה, וא"כ חדי שניהם שווים, אמנם ע"כ צריך לומר דאזלינן בתר העיקר, דהיינו הסיבה בזה שהבעל הוא סיבת השעבודים, ושעבוד האשה הוא בגדר מסובב ונמשך.
ה ובזה יש לבאר דברי הרשב"א לנכון בשני אופנים. א) כי בזה יש לחלק בין כתיבה לנתינה, כי שם מיירי הרשב"א לענין נתינה בע"כ דהוי נתינה, והיינו דכיון שבטלה הסיבה בטלה המסובב. ב) כי גם עיקר הסיבה דבנ"א לא הוי אלא הסתלקות גרידא הוא ג"כ נמשך מכח הא דכי יקח, והיינו דכיון דאמרה תורה בקדושין דהמקדש עושה פעולת הקדושין, ממילא ע"כ גם בגירושין עושה הוא עיקר הגירושין, דאל"כ אלא בעינן דעתה בגירושין, א"כ ע"כ יש לה כח גם בעצם הקנין, וזה מדויק בלשון הרשב"א שם בגיטין שכתב וז"ל אבל ג"א שאין בעלה קנוי לה שאינו מקנה את עצמו, יעוי"ש. וזהו כוונתו, נמצא דדברי הרשב"א בקדושין ובגיטין מתאימים בכוונת אחת בהא דכי יקח, וכמוש"נ.
ט הנה במופס"ל יש לעיין היאך הדין לענין מעשר בהמה אם מהני הפרשתו, ולכאורה יש לדייק מדברי התוס' יומא ס"ו ע"א ד"ה אין מקדישין שהקשו בהא דאיתא בשבת ראב"ע הוי מעשר תריסר אלפי עגלה בכל שנה ושנת, דלפי חשבון השנים לא היה יכול לעשר רק שתי שנים לפני החורבן הבית, יעוי"ש. ותמוה מדוע לא חשבו עוד שנה שלפני הגדלות בזמן מופס"ל, והנה בעצם הספק מבואר בירושלמי פר"א דתרומות ה"א, ומבואר שם דהוקשו המעשרות זל"ז, וממילא הוי הדין במעשר בחמה כדין מעשר דנן, ולא נחתו התוס' לזה משום דתליא בפלוגתא, ונראה עוד דאפילו מאן דסבר מופס"ל הוי דאורייתא, אמנם שאני מעשר בהמה, והוא לפי מה דקיי"ל דשני מיעוטין מגרעין את הרובא, והוי פלגא ופלגא, והכא במופס"ל איכא שני מיעוטין שמא אינו מופס"ל עתה, דהיינו דמיעוט יש שאינם מביאים שערות בזמנם, ושמא הבהמה העשירי מרפה הוי רטרפה לאו בת מעשר היא כדרשינן פרט למרפה שאינה עוברת, והוי לפי"ז פלגא ופלגא, וא"כ מופס"ל לאו בר מעשר הוא, וע"כ כוונת הירושלמי באופן שממתינים עד הבאת הסימנים, ומבורר לנו שהיה אז בשעה שעישר מופס"ל, וממילא צדקו דברי התוס' שכתבו שתי שנים משום דלענין הקרבה היה ההכרח להמתין עד שנה שני', וזהו השתי שנים שכתבו התוס'.
י כתב הברכי יוסף הובא בפ"ת יו"ד סי' שכ"ב:
אשה שהפרישה חלה ובא עוף ואכל דבזמן שהיו נותנים חלה לכהן מחויבת להפריש חלה אחרת, יעוי"ש. וקשה ממשנה דביכורים פר"ב מ"ד יש בביכורים וכו' וחייב באחריות משא"כ בתרומה וכו', הרי מבואר דאין בתרומה חיוב אחריות. ונראה דשני מיני אחריות יש. א) אחריות דהפרשה. ב) אחריות דתשלומין. אחריות דהפרשה, כיצד, היינו דאם בעינן נתינה לכהן לידו ממש, דאז לא נגמרה ההפרשה, דהיינו החלות דהקדושה דשבאת ליד כהן, וכן מבואר להדיא בחולין קל"ג בהקדשות ובערכין ובפירש"י, והיוצא משם דבמקום דבעינן נתינה אין בזה חלות הקדושה עד הנתינה, וזהו גמרה של ההפרשה, וזהו אחריות דהפרשה. אחריות דתשלומין כיצד, היינו, באופן דלא בעינן נתינה וגם נגמרה ההפרשה במילואה, ומכל זה חייב תשלומין, וזהו אחריות דתשלומין, היינו דמחויב לשלם בעד האבדה, וכדין אחריות דעלמא שהוא ענין תשלומין. והנה נחזה אנן, ענין אחריות דביכורים מה הוא אם הוא אחריות כאופן הראשון, או כאופן השני, ונראה דע"כ חיוב אחריות דביבורים הוא ענין תשלומין, ואינו שייך להפרשה כלל, משני טעמים. א) מטעם דלא הוי בזה איסור טבל אחרי שנתקדשו בקדושת ביכורים. ב) הרי יכול להפריש ביכורים לאחריות גם מפירות הנלקחין מן השוק בדאיתא בירושלמי ביכורים פר"א ה"ז ר' שמואל בר רב יצחק בשם רב הונא שניים לוקחין אפילו מן השוק, וא"כ ע"כ הרי"ז ענין תשלומין, והרי"ז כאחריות דעלמא, וגם אם נאבדו הפירות המתוקנים יכול לקיים מצות. הבאת ביכורים לתשלומין מהפירות דמן השוק, ואופן אחריות כזה ליתא בתרומה היינו דאפילו אם אמרינן דישנו לחיוב הפרשה בשנאבדה התרומה קודם שהגיע ליד כהן, אמנם אין בזה ענין לתשלומין, רע. הוא ענין הפרשה, והטבל נשאר בטבלו, מטעם דלא נגמרה ההפרשה עד שתבוא לידו של הכהן, ובאופן שלא תבוא עוד לידי הפרשה כגון שנאבדו הפירות. שאז ע"כ אין חיוב תשלומין עליו, וזהו ההבדל שבין תרומה לביכורים בדבר אחריות, ואין מזה השגה על הברכ"י משום דע"כ כוונת הברכ"י היינו דהנתינה תנאי הוא בהפרשה ולא נגמרה מצות הפרשה עד שתבוא לידו של כהן, ובאופן שלא באה התרומה ליד כהן כגון שנאבדו התרומה שאז נשארו הפירות בטבלן, ומחויב להפריש פעם אחרת, זהו דינו של הברכ"י, ולפי זה לא קשה מהמשנה דביכורים, לא קשה נ"כ הא דהקשו ממשנה דפסחים מ"ו כיצד מפרישין וכו' א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י, והיינו מטעם דהוי אינו שלו, והקשו הלא לשיטת הברכ"י יש כאן חיוב אחריות, אבל לפי מה שכתבנו, אין מקום לזה דע"כ כוונת הברכ"י אחריות דהפרשה, דהיינו דלאחר שנאבדה התרומה ישארו הפירות בטבלן, ומחויב להפריש מחדש, אבל אין כאן חיוב אחריות דתשלומין, ובשביל חיוב הפרשה אין כאן תורת אחריות לענין איסור חמץ, מטעם דאין בזה חיוב תשלומין, ואין עליו אחריות דנכסים, ואם בשביל חיוב הפרשה, הלא אין כאן חיוב עבור הדבר הנפרש, אלא חיוב הישן חוזר עליו, ואין זה ענין אחריות, ועוד כיון שאין שיעור להפרשה דמה"ת סגי במשהו כמו"ש הרמב"ם בפ"ה דביכורים ה"א וא"כ אין זה חיוב אחריות המביא לידי איסור ב"י כיון שאין בזה חיוב ממון, נמצא דאין מכל זה השגה על דינו של הברכ"י, אמנם עיקר היסוד הזה דנתינה מעכבת את ההפרשה לא קיי"ל כן לדינא, וכמו שמבואר בספר גור הקודש למר אאמ"ו הגאון שליט"א בחידושיו למסכת מנחות ע"ז, ולערכין ו'.
יא והנה לכאורה יש לומר דאחריות דביכורים הוא מדרבנן מדחזינן דפטור זר מחומש על אכילת התשלומי ביכורים, וכן כתב במשנה ראשונה, אמנם נראה דלא משמע כן, והוא דהנה איתא בירושלמי פר"א דבכורים ה"ז מה את עביד לן בתוספת בכורים או בעיטור בכורים, אין תעבדינון כתוספת ביכורים פטורים מן הדמאי אין תעבדינון בעיטור ביכורים חייבין בדמאי ולא איפשטא, והנה אם אמרינן דהחיוב תשלומין דהבכורים הוא כתוספת בכורים ע"כ הוא מדאורייתא כדין תוספת ביכורים עצמן שע"כ מדאורייתא הוא, ומטעם זה לא גזרו בזה על הדמאי, ובאמת גם מודאי פטורים ממעשר כדאיתא בתוספתא בבכורים פר"ב ובירושלמי פר"ג ה"ה, והובא בשנות אליהו, וכן משמע גם לשון הרמב"ם שכתב בפר"ב הי"ה דהתוספת כבכורים, איברא דיש לעיין ברמב"ם פרי"ג ממעשר הי"ד דכתב שם דתוספת בכורים פטור מדמאי, משמע דחייב בודאי, ותמוה שלא הביא להלכה כהתוספתא, וצ"ע. וא"כ לפי דברי התוספתא והירושלמי ע"כ דתוספת ביכורים דין בכורים עליהם מה"ת, וא"כ אם אמרינן דהתשלומין דאחריות תורת תוספת עליהם פשיטא שתורת בכורים עליהם נם מדאורייתא, וע"כ הא דתנן במשנה דפטור מן החומש על תשלומי האחריות, זהו מטעם אחר משום דלא הוי תורת תרומה אלא על הבכורים שהם ביכורים בעצמותן לא הביכורים הבאין בתורת אחריות ותשלומין, או בתורת הוספה, והיינו שאין על הנוסף תורת תרומה, רק תורת ביכורים גרידא.
יב מה שהקשו בסוגיא בכורות י"ב דמודה ר"א בספק פ"ח שמפריש שה, והלא הא עכ"פ לא נפיק מדי ספק איסור לר"א דבעי נתינה, ומה שכתבו גדולי האחרונים דהדין בזה כמו בכהן שירש פ"ח מאבי אמו ישראל דלא בעי נתינה, וא"כ ה"ה בספק פ"ח כיון דלא בעי נתינה, ומקורם מירושלמי פר"ו דתרומות דאיתא להדיא דמודה ר"א בכהן שירש מאבי אמו ישראל, ונראה דלא דמי הא דספק, לכהן שירש וכו', דשאני בהא דכהן שע"כ זוכה בזכות כהונה ג"כ, ויש בזה נתינה מעליא, ואין זה ענין להא דספק דזוכה מכח ספק מטעם הממע"ה, שאין כאן זכות כהן בודאי, ואין כאן נתינה ודאית, ובדיוק נקט שם הירושלמי כהן שירש כו' ולא נקט ספק, ודברי המראה"פ שם תמוה, וא"כ תקשה במה יופקע האיסור מהספק פ"ח היינו איסור ספק שיש עליו, והנה נראה לומר בזה דבהפרשה יש ג"כ נתינה לשיטת הרמב"ם דסבר תקפו כהן אין מוציאין מידו, וא"כ יש כאן זכות תפיסה ע"י ההפרשה הלזו, ובזכות תפיסה לכהן נחשב לנתינה במקום ספק.
יג הנה אם מהני בפדיון הבן זיכוי ע"י אחר, הנה הט"ז ביו"ד סי' ש"ה הביא בשם הרש"ל דמהני, אמנם דעת הכו"פ בסימן ס"א דבעינן נתינה לידו של כהן ממש, וכן דעת המהנא"פ בהל' זכיה ומתנה שכתב דלא קיים מצות נתינה אלא כשנתן לידו של כהן דוקא, אמנם לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"י מתרומות דבתשלומי תרומה דמשלם פירות מתוקנין, כמ"ד דסגי בהפרשה, והוא מהא דאיתא בירושלמי פר"ו דתרומות ה"א האוכל תרומת כהן ע"ה נותנה לכהן חבר ומשלם הדמים לכהן הע"ה, ופריך שם למ"ד נתינה מקדשתו צריך לזכות ע"י אחר, יעוי"ש. וכיון שהרמב"ם כתב להאי דינא בפר"י מתרומות הכ"א, ולא כתב התנאי הזה דזיכוי ע"י אחר, מוכח דסבר הפרשה מקדשת, והיינו דאם לא זכה החבר בתורת זכות עבור הע"ה, וא"ב קבלת החבר לא הוי אלא בתור הפרשה גרידא, ומוכח דסבר הרמב"ם דהפרשה מקדשת, וכן מבאר אאמ"ו הגאון שליט"א בספרו דברי סופרים סי' א', והנה תצא מזה דשליחות לא הוי בגדר נתינה לידו של כהן, דהרי ע"כ מה שמקבל החוב עבור הע"ה מכלל שליח לא יצא, ומבואר דלמ"ד נתינה מקדשת לא מהני קבלת החבר, ורק בשמזכה ע"י אחר מהני, והיינו דזה נקרא נתינה לידו של כהן ממש, ובזה יש לבאר הא דהספרי פ' שופטים, ששנה לנו במתנו"כ דבעינן נתינה לעצמו של כהן, ע"כ למעט שליחות אתא, ולא זיכוי, מטעם דזיכוי נחשבת כנתינה לידו של כהן ממש, וזה מתאים להירושלמי דתרומות, ולפי"ז ע"כ מוכך דגם בפדיון הבן מהני זיכוי ע"י אחר משום דזה נחשב כנתינה לידו של כהן ממש, וכמוש"נ.
חיים בהגאון מוהר"מ ראזין שליט"א