נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף סב.
א משנה, הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הרי זה צבע, - פירשו התוס' דהרי זה ספק צבע, כלומר דיש לנו לתלות בצבע, - ומ"מ הטהרות טהורות מטעם דאיכא ספק שמא צבע הוא כיון דלא עבר, ואת"ל דדם הוא אימא מעלמא אתא הלכך מטהרינו אפילו למפרע, יעוי"ש. וקשה הא הוי ספ"ס שאינו מתהפך, והיינו דאם אמרינן דדם נדה הוא שוב אין לומר דלמא צבע הוא, ואפשר לומר כיון דכתמים דרבנן מהני גם ספ"ס שאינו מתהפך, - אבל יש לדחות דהא דכתמים הוי דרבנן משום חסרון הרגשה, אבל לענין טהרות גם בלא הרגשה הוי דם נדה טמא, מטעם דקיי"ל מקור מקומו טמא, - וא"כ הוי ספיקא דאורייתא, - וע"כ סברת התוס' כמו שכתבו לקמן דמן התורה טהור דהואיל ואין סופו לצאת על ידי ז' סמנים נתבטל, יעוי"ש, ולהכי שפיר מהני גם ספ"ס כזה בדרבנן. - ומטעם זה לא קשה מה שהקשה בע"ל דהוי ספ"ס משם אחד משום דאין ספק אחד מתיר יותר מחבירו. והיינו דאם אינו דם נדה מה לי אם הוא צבע או דם מעלמא, יעוי"ש, אבל כיון שכל עיקר זה אינו אלא מדרבנן שפיר דמי גם ספ"ס כזה, עוד נראה לפי מה שכתבו האחרונים דבאופן שבהכרח אנו מתחילין מספק אחד כמו הכא שבהכרח מתחילין שמא הוא צבע, - הרי זה ספ"ס מעליא:
ב אמנם שיטת רש"י בסנהדרין מ"ט דהרי זה צבע ודאי, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפר"ד מה' מו"מ הי"ג. - ולפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' שהקשו הא דקאמר הש"ס דהטהרות אחר תכבוסת שנייה טמאות, הלא כיון שלא עבר מתחילה בז' סממנים ודאי צבע הוא, עוד הקשו מהא דפריך לקמן לר"ל דהוי טומאה שסופה לצאת, והלא אין כאן טומאה כלל כיון שצבע הוא:
ג ונראה דהנה יש לדייק גם בדברי הרמב"ם שם בהי"ג שכתב וז"ל בגד שהיה עליו כתם והטבילו ועשה על גביו טהרות, ואח"כ העביר על הכתם שבעה הסממנים ולא עבר הרי זה צבע וכו'. ואם עבר הכתם או כהה עינו הרי"ז כתם והטהרות טמאות, שהרי קפידה על הכתם להסירו וצריך טבילה פעם שנית לטהרו עכ"ל. וקשה למה בעינן בזה הקפדה, דהרי בעבר בפעם ראשונה הרי זה בירור שהוא כתם ולא צבע. ובגמ' מבואר דבעינן לטעם דהקפדה באופן שבפעם ראשונה לא עבר, וכמו שפירש רש"י כשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם, יעוי"ש, מבואר דבעינן לטעם דהקפדה באופן שבפעם ראשונה לא עבר, אבל כשעבר בפעם ראשונה הלא מבורר שהוא כתם ולא צבע, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם הכא שהרי הקפיד עליו. - ולפלא על הנו"כ שלא הקשו בזה. ד ונראה דשיטת הרמב"ם דהעיקר בקפידא תליא מילתא כמבואר בסוגיא הכא, והנה הקשו התוס' בד"ה אלמא וא"ת א"כ מה צורך בהעברת סמנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא שבעה סממנים עכ"ל, ונראה דהרמב"ם סבר דבאמת סגי בביטול גרידא, - והיינו כשמבטל המראה האדומה להבגד, הרי זה כדליתא דמיא. ואפילו אם הוא כתם דהיינו דם נדה ממש לאחר שנתייבש לגמרי, - ואעפ"י שדם הנדה מטמא יבש, אבל כשנתייבש כל כך עד שהגיע ליובש כזה אשר בעליו מבטלו לגבי הבגד, הרי זה כדליתא כלל דמיא, והבגד צריך טבילה מטעם שנטמא מקודם, ולאחר הטבילה הוא טהור, והטהרות שעשה לאחר הטבילה טהורות, גם בלא העברת הז' סמנים, - והא דבעינן העברה דז' סמנים הוא באופן שהבעלים מסופקים על היובש אם נתייבש כל כך עד שבטל לגבי הבגד, - ובאופן זה הספק אמרו חכמים דצריך לעשות בחינה על ידי העברת הז' סמנים. - ומטעם זה גם אם לאחר העברת הז' סממנים לא יצא הספק מלבו, הרי זה בגדר שעושה על עצמו חתיכה דאיסורא לטמא הבגד וגם הטהרות, - וזה מבואר בגמ' הא דאמר ר' זירא דהטהרות שבין תכבוסת ראשונה לשניה טהורות, אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טמאות שהרי הקפיד עליו. וכן פסק הרמב"ם שם בהי"ד. - נמצא לפי"ז דגם בהעברה הראשונה תליא בקפידא:
ה ובזה מיושב הא דהקשו התוס' מדוע הטהרות שלאחר תכבוסת שניה טמאות. והיינו דכיון דתליא בקפידא, הרי זה כחד"א עד שיצא הספק מלבו לגמרי, ומטעם זה פריך הש"ס לר"ל דסבר דלא נחשב לבלוע הא דסופו לצאת מהא דאיתא במשנה דלאחר העברת הסממנים דהרי זה צבע. והיינו כמו שפירש"י לקמן דפירש משום דאי נמי דם, הוא, כיון דנבלע כל כך דאין הסממנים יכולין להעבירו, יעוי"ש, ולכאורה לרש"י דסבר דלאחר העברת הסממנים ולא עבר הרי"ז ודאי צבע, וא"כ היאך מספקינן לדם. אבל גם כוונת רש"י להמקפיד וחושש לדם. אכתי יש לחוש גם אח"כ באופן שמקפיד. וכיון שיש מקום להיות מקפיד ולעשות עליו חד"א. וא"כ מדוע שנא התנא בבירור שהוא צבע. לזה כתב רש"י שכוונת הש"ס בכוונת התנא שיש לצרף הסברא דבלוע ג"כ, וזהו שפריך הש"ס לר"ל דזה לא נחשב לבלוע, - והנה לפי מה שפירשנו אתי שפיר טפי, משום דע"כ נחשב לבלוע גם מקודם העברת הסממנים אם אינו מקפיד עליו וסובר דכל כך נתייבש הדם עד שבטל לגמרי להבגד, - ולר"ל שסבר דבאופן שיכול לצאת הרי הוא כמו שהוא לפנינו בעין, א"כ גם כי אינו מקפיד לא מהני, - וע"כ דבלוע הוי ומהני אם אינו מקפיד עליו, - וע"כ דכן מפרש הרמב"ם בהסוגיא, זהו מה שנראה בביאור הסוגיא אליבא דרש"י והרמב"ם. - מיהו כל זה לטהרות, - אמנם לפי מה שכתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין מ"ט דלרש"י והרמב"ם מהני העברת הסממנים על הכתם גם לטהרה לבעלה. - בזה ודאי דלא מהני להתיר קודם העברה, ובזה לא שייך לומר דתליא בקפידא, - ורק מפני שסברי רש"י והרמב"ם דעל ידי העברת הסימנים מבורר לודאי צבע. - ממילא מותרת גם לבעלה. אח"כ ראיתי בריטב"א שכתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא אם כן העבירו עליה סימנין ועבר, ובודאי אם העביר עליו סימנים ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה. ואפילו לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כש"כ לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל וכתמים דרבנן עכ"ל, ולפי דברי הריטב"א גם הא דקפידא שייכא גם לבעלה, - והוא בגדר חתיכה דאיסורא, וכמו שכתבנו לעיל. - אבל הריטב"א כתב דמסתברא דטמאה גם בלא העברת סימנין. והכא לטהרות שנו, יעוי"ש: