אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף סא:

דף סא.

א ת"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו וכו'. - והקשו בתוס' וא"ת וליבטיל ברובא וכו' וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר, אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין על ידי תערובות כך אסור המרובא כמו המועט, יעוי"ש. - ביאור הדברים דלא שייך ביטול אלא באופן שהמועט נתבטל ברוב, והיינו דהאיסור הוי מיעוט לגבי רובא היתר. - מה שאין כן הכא בכלאים שליכא איסור ואדרבה שניהם היתר, ורק התורה אסרה להאי תערובות. היינו שגם הרובא נעשה כולו איסור, וא"כ לא שייך ביטול כיון שגם הרוב נאסר, - וזהו הכוונה שכתב הרא"ש וז"ל דאין כאן אלא חתיכה אחת של איסור. - עוד כתב הרא"ש והא דבעינן נתינת טעם בבשר וחלב אע"ג דהוי היתר בהיתר ולא שייך ביה ביטול כיון שעל ידי תערובות נאסר, שאני התם דדרך בישול אסרה תורה, ולא מיקרי בשר בחלב בלא נתינת טעם עכ"ל, יעוי"ש. - וזהו ג"כ שיטת המחבר ביו"ד סימן ק"ה סע"ז שכתב הא דחתיכת איסור אוסרת חבירתה בנגיעתה דוקא כשאיסורה מחמת עצמה כגון נבלה או בשר בחלב, יעוי"ש, והיינו דאעפ"י שהבשר בחלב האיסור מפני קבלת הטעם, והיינו דהבשר נאסרה מפני הקבלה של הטיפת חלב, מ"מ נקראת איסורה מחמת עצמה. וזהו דבאופן שקבלה החתיכה טעם חלב נעשה הבשר עצם האיסור, - אמנם לא כן דעת התוס' חולין צ"ה ד"ה ובנמצא שכתבו בהא דנתערב חוט של פשתן דמן התורה בטל ברובא, יעוי"ש:

ב והנה התוס' בע"ז ס"ה ד"ה הבגד שאבד בו כלאים הקשו ג"כ וא"ת וליבטיל ברובא וכו', ותירץ הרב ר' יוסי ב"ר יו"ט דשאני כלאים דכל עיקרו אין אוסרין אלא על ידי עירוב שהרי שניהם היתר לכך אסור ערובו ולא בטלי. וא"ת והרי בשר בחלב דכל אחד לחוד שרי ועירובו אסור ואפ"ה בטל. וי"ל דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה עכ"ל, יעו"ש. והתוסיו"ט בפר"ק דשקלים הקשה דניליף מבשר וחלב, וניחא לי משום דבשר וחלב חידוש הוא דלא נאסר אלא במבושל ולא בכבוש, יעו"ש ויש להעיר דהא דלא ילפינן מחידוש זהו שאין ללמוד דבר שאינו שוה להחידוש - אמנם דבר ששניהם שווים מסתברא שיש ללמוד זה מזה. - וא"כ הא דבשר וחלב וכלאים ששניהם שווים בחידוש. וזהו דבשניהם כל חד לחודיא שרי ובהדי הדדי אסור. וא"כ הלא יש ללמוד לכלאים מבשר וחלב דיש ביטול ברובא ביבש, כמו שיש ביטול בבשר וחלב בפחות מששים. - אבל נראה דקושיית התוסיו"ט מיושב לפי מה שכתב הרא"ש דבפחות מנתינת טעם ליכא בשר בחלב והרי זה כלא נתערב עדיין, ואין זה דמיון לחוט של פשטן שנתערב בצמר, דזה נקרא תערובות כמו טיפת חלב בבשר באופן שיש בו טעם. - וזהו כוונת התוס' שכתבו דבבשר וחלב גלי קרא דבדליכא נתינת טעם כאילו לא נתערב חלב דמיא - אבל זה דוקא בדבר לח אמרינן דתערובות בלא נתינת טעם כדליתא דמיא. אבל לא שייך בחוט שנתערב בצמר שע"כ אין לומר שהוי כדליתא דע"כ הוא נושא גם החוט, וזהו כלאים:

ג כתב הרב ברטנורא בפר"א דשקלים וז"ל ורבותינו פירשו דלאחר שגדלו הזרעים אפילו אחד באלף צריך לעקור הכל דכל תרי מיני דכל חד לחודיא שרי ונאסרו על ידי תערובות לא שייך בהו ביטול דדוקא כשאין אחר מעורב בשעת הזרע אין צריך כי אם למעט דמדאורייתא חד בתרי בטל ולא מקרי זורע כלאים אלא מפני מראית העין בעלמא צריך למעט, אבל לאחר שגדלו לא שייך בהו ביטול וצריך לעקור את הכל, ועוי"ש. - והנה ע"כ הא דצריך לעקור לא מפני שאסור באכילה דהרי כלאי זרעים מותרים באכילה, - אלא הכוונה שאסור לקיים כלאים:

ד ויש לעיין דלכאורה תליא זה בפלוגתא בהא דפליגי בירושלמי פר"ב דכלאים בהא דתנן כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט, בירושלמי שם ה"א אנן תנינן שיש בה אית תנא תני שנפל לתוכה וכו' מאי כדון מאן דאמר שיש בה, בתלוש, מאן דאמר שנפל לתוכה במחובר, יעוי"ש. - ולכאורה למ"ד במחובר א"כ לא שייך לומר ימעט לפי שיטת רבותינו דהרי נאסר הכל. אבל הר"ש מוסיף שמיירי שנקצר עמו, ובע"כ גם בזה איכא מראית עין, מה שנראה התערובות כלאים, וגם בזה הדין דצריך למעט מפני מראית עין, - וזהו דע"כ הר"ש סבר ג"כ כשיטת הרבותינו, ולזה מפרש דלמ"ד במחובר לא מיירי שעדיין במחובר, דבאופן זה לא מהני המיעוט, כיון שכל הזרעים נאסרו מלקיים, רק מיירי לאחר שנקצר, ומכל זה צריך למעט מרובע: ה והנה בספר מוצל מאש סימן מ' הקשה אמאי מהני ביטול למעט בפחות מרובע לפי מה שכתבו התוס' בע"ז ס"ה גבי בגד שאבד בו כלאים דכל היכא דהוי היתר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו דלא מהני ביטול, וא"כ אמאי מהני ביטול, יעוי"ש, אבל לא ראה לפי שעה דברי הרב ברטנורא בריש שקלים מה שכתב בשם הרבותינו דרק לאחר שנזרעו וצמחו דאיכא משום מקיים כלאים, זה נקרא תערובות שאסרה תורה, אבל קודם שנזרע וצמחו זה לא נכלל בהא דתערובות כלאים:

ו והנה מקשה שם בהא דפסק הרמב"ם בפר"ב מכלאים דאם לא מיעט וזרע לוקה. - והקשה כיון דכל עיקר האיסור משום מראית עין, וכן איתא בירושלמי ומטעם זה מותר להרבות לבטל האיסור, וא"כ אמאי לוקה, ומרן הגרע"א שם בפר"ב מכלאים הקשה ג"כ על הרמב"ם וכתב לעיין במוצל מאש. - והנה המוצל מאש כתב דהמראית עין איכא מטעם דכשיזרע ויצמחו ויש בזה משום מקיים, אבל בשעת זריעה לוקה עכת"ד. ולכאורה כיון דגם אח"כ לא הוי אלא מפני מראית עין, מדוע בשעת זריעה חמור יותר מהצמיחה והגידול:

ז אמנם נראה דבאמת איכא איסור דאורייתא כשזורע כלאים. - והא דאסרו מפני מראית עין הכוונה כך הוא דאם בתלוש איכא רובע ממין אחר צריך למעט או להרבות על הרוב בכדי שיהיה המין אחר פחות מרובע, - ועל זה אמרו בירושלמי דכיון שכל עיקר איסור כלאים אח"כ הוא מפני שנראה כלאים היינו שיש תערובות מין בשאינו מינו וזהו באמת איסור דאורייתא היינו זה שנראה לעין התערובות, ושיערו חכמים דרובע בסאה איכא הכירה ויש בה מראית עין, וזהו איסור כלאים שאמרה תורה אבל בפחות מרובע אינו התערובות ניכר, וזה מותר לזרוע כיון שאין בזה משום כלאים בשדך, - ומותר לבטל המין אחר ולהעמידו על פחות מרובע, כיון שאין זה איסור מצד עצמו, אלא האיסור הוא מראית עין, ויכול לבטל באפן שלא תהיה מראית עין. אבל עצם הזריעה באופן שתהיה מראית עין לאחר הצמיחה והגידול זהו איסור כלאים ממש, - ומילא כשזורע רובע הקב ממין אחר לוקה:

ח וע"כ סבר הרמב"ם דבאופן שאין מראית עין גבי כלאים הרי זה לא בא עדיין לדין כלאים והרי"ז כמאן דליתא דמיא, והרי זה בדמיון לבשר בחלב דאם לא הוי כנותן טעם עדיין לא נקרא בשר בחלב, - ואין זה שייך לדין ביטול. - הנה כמו כן גבי כלאים באופן שלא הוי מראית עין אין זה כלל בגדר כלאים ושיערו החכמים שזהו עד רובע מסאה, - וממילא כשזורע באופן שיהיה מראית עין אח"כ יש בזה איסור כלאים משעת זריעה ולוקה ג"כ: ט והנה בעיקר היסוד שכתבו רבותינו דכל דבר שבפני עצמן מותרין ותערובות אוסרתן ליתא בביטול מן התורה קשה מהא כלאים פר"ז מ"ח המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור, ואיתא בפסחים כ"ה הוסיף אין לא הוסיף לא, יעוי"ש. מבואר דבפחות ממאתים מיבטל בטיל, - וקשה הא התם כל אחד בפני עצמו מותר ותערובות אוסרתן ומכל זה ישנו בביטול. - וגם משמע דמאתים הוא מדרבנן כדמשמע שם בפירש"י. - ומצאתי בחדושי החת"ס שהעיד ג"כ בזה:

י ונראה דכל עיקר דין זה דחידשו הראשונים דלא שייך ביטול בזה היינו דוקא בעוד שעומדין בתערובות. - אבל כשמסלקין התערובות מותר, כמו הכא בבגד צמר שאבד בו חוט של פשתן, דבטח כשמסלקין החוט של פשתן הותר הבגד, - וכמו כן בבשר וחלב. אם יש עצה לסלק הבשר מן החלב באופן שלא נשאר טעם בשר, דהותר החלב, וכמו כן אם אפשר לסלק החלב מן הבשר, ואעפ"י שקיי"ל אפשר לסוחטו אסור בבשר וחלב. אבל ע"כ הוא מדרבנן. - עי' בש"ך סימן ק"ה סקי"ז. - וכמו כן הכא כשמסלקין העציץ מן הכרם, - ונשאר הכרם בלא תערובות הזרעים, דאז אין לדון רק על מה שנשאר הגידול מהאיסור. - ובזה אין שייך לדון דכל אחד בפני עצמו מותר דהגידול שנתגדל בשעת העברת העציץ, שוב אין לו היתר בפני עצמו. ולא יוכל להפרד מהכרם. - להכי הרי זה כשארי איסורי תורה ויש בזה תורת ביטול, - ורק במאתים אמרו חכמים דלא בטיל:

ע"ד השאלה בנשים הלובשות בגד צבעונים לטהר הכתמים. והנה מהטעם המבואר בשו"ע סימן ק"צ ס"י שכתב דכתם הנמצא על בגד צבוע טהורה, והרמ"א הוסיף לפיכך תלבש האשה בגדי צבעונין כדי להצילה מכתמים, - אמנם הגאון החת"ס בסימן קס"א שדא בה נרגא דדוקא בבגד עליון נאמרה ולא בבגד התחתון שעל הגוף:

א ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם רבי נתן בר יוסף אמר אינו מטמא משום כתם שלא תקנו בגדי צבעונין וכו' אמרי הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. - ויש להבין במאי פליגי הני תנאי, דהלא ע"כ כו"ע מודים דאין אדמומית של דם ניכר בהצבע. וכמו שפירש"י שאין הכתם ניכר בו כמראה דם גמור. וא"כ מ"ט דרבנן דסברי דמטמא משום כתם, והלא כיון שאין הדם ניכר בו, וא"כ אין זה כתם ברור. ואם סברי רבנן דגם בשאינו ניכר יש בזה תורת כתם א"כ מ"ט דר' נתן בר יוסף:

ב ונראה לומר דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בפר"ט מאי"ב הל"ו דהנה כתב הרמב"ם וז"ל כל כתם שנמצא על הבגד שאין לה במה יתלה אינו מטמא עד שיודע שהוא דם, ואם נסתפק להם שמא הוא דם או צבע אדום, מעבירין עליו ז' מענין אלו סמנין על הסדר. אם עבר או כהה עינו הרי זו כתם דם וטמאה, ואם עמד כמות שהוא הרי זה צבע וטהורה עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל טעה בזה שאין זה הבדיקה לטהר את האשה אלא לטהר את הבגד שאעפ"י שיהי' דם מאחר שאינו יכול לצאת אינו מטמא מפני שהוא בלוע שאינו יכול לצאת והוא טהור, אבל האשה לעולם טמאה עכ"ל. - ביאור הדברים דלפי מה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם סבר הרמב"ם דאין מטמאין משום כתם רק באופן שהוא ודאי, אבל לא בספק דם ובכ"מ שיש להסתפק אם הוא דם או צבע הרי זו טהורה עד שיבורר לפנינו שהוא דם ודאי. - ועל זה השיג הראב"ד וסובר דגם בספק דם וספק צבע ג"כ תורת כתם עליו והאשה טמאה, - והנה גם הרשב"א בחידושיו לנדה ג"כ מפרש דברי הרמב"ם כן, - וזהו שכתב בהא דתני שבעה סמנין מעבירין על הכתם, כתב הרשב"א וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סמנים ועבר, יעוי"ש, הרי מבואר דמפרש דברי הרמב"ם דכל זמן שאינו מבורר שהוא דם טהורה לבעלה, - ולא כפירוש הה"מ שמפרש דברי הרמב"ם דסבר דגם הרמב"ם מטמא אותה לבעלה מטעם ספק. ובזה מתרץ השגת הראב"ד, יעוי"ש, אבל הרשב"א מפרש בדברי הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד:

ג ובזה יש לפרש דפליגי תנאי בהא דנמצא הכתם בבגד צבוע דרבנן סברי כשיטת הראב"ד דבספק דם ספק צבע יש עליו דין כתם, - וממילא גם הכתם בבגד צבוע מידי ספק לא נפקא שמא הכתם הוא דם, להכי אין תולין בהצבע, - ורבי נתן בר יוסף סבר כשיטת הרמב"ם דלעולם בספק צבע ספק דם בעינן לברר שהוא דם, וכל זמן שאינו מבורר אם הוא דם טהורה לבעלה. - והכא בבגד צבוע שלא תבוא לידי בירור, ממילא טהורה היא, - והרמב"ם לשיטתו לפי"מ שמפרש המשנה דז' סמנין מעבירין את הכתם שפיר פוסק כרבי נתן בר יוסף, - והנה לפי"ז הראב"ד ע"כ סובר כשיטת רבנן, - והנה הרשב"א בחידושיו מבואר דפליג על הרמב"ם לדינא וא"כ סבר ג"כ דבגד צבוע אינו מציל על הכתם, וזהו גם דעת הרמב"ן הובא בהרא"ש, - והרא"ש כתב ובכתמים שומעין להקל, יעוי"ש. - והנה בדין זה כתב הרא"ש להקל, ולפי"ז גם בדין ספק דם ספק צבע ג"כ יש לומר דשומעין להקל כשיטת הרמב"ם, אבל אפשר לחלק דשאני הכא בבגד צבוע דעכ"פ צבע לפנינו, - משא"כ בכתמים דעלמא שאין צבע לפנינו על הבגד. אפשר דבזה סבר הרא"ש כהראב"ד והרשב"א. - אבל עכ"פ הכא דעת הרא"ש להקל, ואפשר שגם הרשב"א מודה הכא, - אבל הרמב"ן דסובר הכא בבגד צבוע כרבנן, א"כ פשיטא דע"כ בסתם כתם סבר כהראב"ד והרשב"א. - והנה הטור הביא דעת הרמב"ן שאין לסמוך על ידי בדיקת סמנין לומר שהוא צבע להתירה לבעלה, יעוי"ש. וזהו כשיטת הראב"ד. - והנה הביא בשם הרשב"א שכתב נראים דברי הרמב"ם שלא אמרו כתמים להחמיר אלא להקל, יעוי"ש. והיינו הכא בבגד צבוע כתב כן, וזהו מפני שהצבע לפנינו על הבגד, - דאילו בדין השני בסתם כתמים דעתו להחמיר, וזהו כדעת הרא"ש:

ד והנה מזה יש להעיר על מה שכתב בהגהות מיימוני בפ"ט מאי"ב דטעמא דר' נחמיה דאמר דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל טומאת כתם, שזהו דכיון שעל הדבר שהכתם בו טהור גם על האשה לא גזרו יעוי"ש, וכן כתב הר"ן בחידושיו לנדה והביאור בזה כמו"ש הנוב"ק סימן נ"ד, לפי מה דקיי"ל מקור מקומו טמא, - וא"כ אפילו אם הוא מראה טהור אמנם ע"כ הבגד שבו הכתם טמא, - וא"כ ליכא אלא חד ספיקא שמא מגופה. ושמא מעלמא. ובחד ספיקא טמא הבגד מדאורייתא, וכיון שהחלטנו לטמא את הבגד, ממילא מוכרחין אנחנו לטמא את האשה ג"כ. - משא"כ כשהדבר שבו הכתם אינו מקבל טומאה ממילא הוי ספ"ס, ואין בזה טומאת כתם, עכת"ד, יעוי"ש. - והנה לפי"ז בבגד צבוע דהבגד מקבל טומאה מטעם דלא הוי אלא חדא ספיקא, - וא"כ היאך אנו מטהרין את האשה:

ה ואפשר לומר דדוקא בכתם שיש לו מראה אדום ברור אז אמרינן לטמאותה אעפ"י שיש גם ספ"ס שמא אינה ממנה ואת"ל ממנה שמא נטף להדיא מאותו מקום לחוץ באופן שלא נגע בבשרה, ומגע בית הסתרים אינו מטמא, אמנם מפני טומאת המקום שהכתם בו טמא מטמאין גם את האשה, - אמנם כל זה לכהפ"ח באופן שניכר אדמומות. משא"כ בבגד צבוע שאין אדמומית ניכר בו כמו שפירש"י. - דאיכא ספ"ס גם אחרי שאנו אומרים שממנה בא הדם. והיינו דהוי ספק שמא אינו דם ואת"ל מראה דם שמא נפל בלא נגיעה בבשרה, - וכיון שאיכא ספ"ס גם אחרי שאנו אומרים שמגופה בא. וזהו שמטהרים כתם בבגד צבוע, והוא מטעם ספ"ס כמו שכתבנו:

ו והנה גם בזה יש לפרש דפליגי רבנן עם ר' נתן בר יוסף, - והיינו דרבנן סברי דכיון דע"כ אנו מטמאין את הבגד, - ממילא מטמאין גם את האשה. - ור' נתן בר יוסף סבר דלהבגד מטמאין ולא את האשה, - והרי זה כהא דשני שבילין וכו' דפליגי ר' יהודה ור' יוסי. ורבא בכתובות כ"ז מוקי שם דפליגי בבא לישאל עליו ועל חבירו מר מדמי לי' לבבת אחת ומר מדמי לי' לבזה אחר זה, יעוי"ש, והכא רבנן סברי דכיון דהשאלה על הבגד ועל האשה הרי"ז כבבת אחת ושניהם טמאין, ור' נתן בר יוסף סבר דדמי לבזה אחר זה. איברא דלא דמי לגמרי דהתם בזה אחר זה מטהרין לשניהם, אבל הכא הרי מטמאין להבגד ולהאשה מטהרין, - אבל נראה דהכא עדיפא מטעם דהכא הוי יותר בזה אחר זה מטעם דלהבגד לא הוי אלא חד ספיקא. ולהאשה הוי שני ספיקות, - וכיון דהתם קיי"ל דהוי כבזה אחר זה פשיטא דהכא הוי דיניהם כבזה אחר זה:

ז והנה בספר האשכול בה' נדה כתב וז"ל והא דאמר בדקה קרקע עולם ומצאה עליה דם טהורה דס"ל כר' נחמי' דאמר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים וכו', וכן אם נמצא כתם על בגד צבוע שאינו לבן דלא ניכר אדמומית טהורה דלא גזרו אלא על בגד לבן. ודברים המקבלים טומאה עכ"ל, יעוי"ש, מבואר דסבר רבינו האשכול דבגד צבוע דינו שוה עם דבר שאינו מקבל טומאה דבשניהם לא גזרו על כתמים, - מבואר מזה דסבר דבאמת כל הכתמים טהורים מן הדין, ורק גזירת חכמים איכא בזה, ומשמע שמן הדין גם הבגד טהור, - ולכאורה תמוה דהלא לגבי הבגד איכא רק ספק אחד לדידן דקיי"ל מקור מקומו טמא, וממילא בבגד צבוע יש לטמאות הבגד, - וא"כ לא שייך לומר לא גזרו כיון דלגבי הבגד איכא ספיקא דאורייתא, - וע"כ צריך לומר דסבר האשכול דמקור מקומו טהור וכל עיקר כתמים הוי גזירת חכמים. ולפי דברי האשכול יש לפרש פלוגתא דרבנן ור' נתן בר יוסף דפליגי בפלוגתא דתנאי אם מקור מקומו טמא. והיינו דרבנן סברי מקור מקומו טמא ממילא הבגד טמא, ושוב מטמאין גם האשה, - ור' נתן בר יוסף סבר מקור מקומו טהור, - אבל לפי"ז תקשה על הרמב"ם דסבר מקור מקומו טמא, ומ"מ סבר דבבגד צבוע אין בו טומאת כתם, - וע"כ סבר דכל עיקר דין כתם בין על הבגד ובין על האשה אינו טמא עד שיבורר אם הוא דם, וכיון שחסר הבירור בבגד צבוע, ממילא טהור הבגד, וגם האשה טהורה, - ורבנן ור' נתן בר יוסף פליגי בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד. - ומוכח מזה ע"כ סבר הרמב"ם כפי פירושו של הראב"ד והרשב"א בכוונת דבריו, וכמו שכתבנו לעיל:

ח והנה מכל זה מבורר לנו שאין הבדל בבגד צבוע לבגד עליון או תחתון בין להמחמירין ובין להמתירין. - וביותר לשיטת האשכול שסובר דדין בגד צבוע שוה לדבר שאינו מקבל טומאה, - ומה שכתב החת"ס דכיון דלא מצינו שנמנו עליו לאסור, ממילא אין בגד התחתון בכלל ההיתר, - אם כי דבריו נכונים הם לפי פשטות הסוגיא משום דלא איירי הסוגיא בדבר הבגד התחתון הסמוך לגוף, - אמנם יש להעיר לאידך גיסא דאם באנו להחמיר בבגד צבוע הסמוך לגוף, - א"כ תצא מזה שהבגד הצבוע מביא תמיד להחמיר. והוא כי מפני הצביעות האדמומית של הבגד, - וא"כ הבגדים האלה מביאים קלקול עליה, וא"כ היה לחכמים לגזור שלא תלבוש הבגדים האלה המקלקלים אותה. - וע"כ מוכח מזה דאזלינן להקל בהבגדים הצבועים וזהו כפסקו של הרמ"א. - ע"כ הכוונה של התוה"בהק שהביא הב"י דהמחמיר תבוא עליו ברכה לא הוי הכוונה להחמיר בבגד צבוע, - אלא הכוונה להחמיר ללבוש לבנים: ט לכן נראה לדינא דבאופן שיש לתלות דהכתם במראה אדום שלו הוא מהבגד הצבוע יש לתלות להקל לאחר ג' ימים בהנקיים. וביותר בהימים שעומדת בחזקת טהרה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה