אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף נח.

דף נז.

א אמר רב ירמיה מדפתי מודה שמואל שהיא טמאה מדרבנן, - ופירש"י דלמא ארגשה ולאו אדעתא, וכתבו התוס' ואין נראה דאפילו מוחזק לה שלא הרגישה טמאה הואיל וראתה דם נדות, יעוי"ש, ודברי רש"י תמוה דע"כ צריך לומר דגם בודאי בלא הרגשה טמאה, דהרי מהמשנה דפריך הש"ס מינה בהא דהרואה כתם על בשרה מיירי ע"כ שיודעת שלא הרגישה מדפריך מינה לשמואל ולא משני דלמא ארגשה ולאו אדעתה, - וממילא כשמשני הש"ס מדרבנן ע"כ מיירי גם בודאי לה שלא הרגישה, וע"כ זהו סברת התוס' וא"כ דברי רש"י תמוה טובא, וגם לאיזה צורך פירש"י כן, - ונראה דסברת רש"י דכיון דנמצא הדם כנגד בית התורפה שזה מעיד דהדם מגופה. - וכיון שרוב פעמים בא הדם בהרגשה אין להאמין להאשה שאומרת שלא הרגשה, והרי זה כעד אחד נגד רובא, ואעפ"י שע"כ התורה נתנה לה נאמנות כדכתיב וספרה לה, וע"כ הכוונה דתמיד יש לה נאמנות, - אמנם כיון דלפעמים ארגשה ולא אדעתה להכי לא האמינוה חכמים בזה כיון דהוי גם נגד רובא. - והא דהוצרך רש"י לזה הוא מפני שלכאורה מדוע לא גזרו רבנן על הדם הנמצא שלא כנגד בית התורפה, - ועל זה כתב רש"י דעיקר הגזירה היתה חששא דהרגשה, וזה שייך רק אם יש הוכחה שמגופה בא הדם. אבל אם יש לתלות שהדם בא מעלמא א"כ אין כאן רובא המעיד על הרגשה לא גזרו בזה חכמים. ועוד דאיכא ספ"ס שמא מעלמא. ושמא לא בא בהרגשה:

ב שם, רב אשי אמר שמואל הוא דאמר כר' נחמיה דתנן רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים, ופירש"י דטעמא דשמואל לאו משום הרגשה, יעוי"ש, משמע מזה דרב אשי לא סבר כלל דאין אשה מטמאה רק בהרגשה. אלא גם בלא הרגשה האשה טמאה, - אמנם התוס' פירשו דרב אשי נמי מודה היכא דלא הרגישה טהורה מן התורה. - וכן כתב הרשב"א דרב אשי מודה דבעינן מן התורה הרגשה, ובלא הרגשה טמאה מדרבנן ור' ירמיה ורב אשי פליגי ביושבת על גבי קרקע. ולפרושי דטהורה לגמרי קאמר. יעוי"ש. נמצא דבעיקר הדבר אם בעינן הרגשה מן התורה דלרש"י פליגי בזה ר' ירמיה ורב אשי, - ולשיטת התוס' ליכא בזה פלוגתא. והנה לפירש"י דרב אשי סבר דשמואל לא איירי בהרגשה, א"כ היאך מתפרשא הא דאמר שמואל שנאמר בבשרה, - ומצאתי שהקשה בזה בנוב"ק סימן נ"ה, גם יש בזה בשו"ת שב יעקב סימן מ"א בארוכה, גם מבואר שם בעוד סימנים מה שפלפלו הגאונים בדבר שיטת הרי"ף והרא"ש שהביאו דברי ר' נחמיה, ולא הביאו דברי שמואל דבעינן שתרגיש בבשרה והרבה דברים מחודשים מבואר שם, וקצרתי בזה במקום שהאריכו בזה הגאונים שם:

ג והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם שפוסק בפר"ט מא"ב דאין האשה טמאה משום נדה רק באופן שהיתה הרגשה, - ומשמע דהדם שבא בלא הרגשה אין להדם הזה טומאת נדה, שתהיה טמאה שבעת ימים כדין נדה, ורק טומאת מקור מקומו טמא שהוא רק טומאת ערב לחודיא. - ולפי"ז מדוע בה' מו"מ לא כתב הרמב"ם דבעינן לתנאי זה דהרגשה. - ומצאתי בשו"ת שב יעקב סימן ל"ו תשובה מהגאון ר' גבריאל שהקשה בזה ודחק הרבה כמבואר שם להמעיין. - ד ונראה דהנה בדברי שמואל שמחדש הדין דהרגשה יש לפרש בשני אופנים. א) אם הוא מטעם דאיכא לספוקי דלמא שאין הדם ממנה. וההרגשה תברר שהדם ממנה, ולהכי אף בשבדקה הקרקע שישבה עליה אמרינן דלא בדקה היטב, ולהכי בעינן הרגשה שזה תעיד דהדם בא מגופה. ב) אפשר שהוא מצד גזירה"כ דבעינן הרגשה, וכבר ישב על מדוכה זו הגאון המהר"ם בשו"ת סימן ב', יעוי"ש. - והנה יש לומר דהרמב"ם מפרש דברי שמואל כאופן הראשון. והיינו דיש להוסיף דאפילו אם בא מגופה שמא בא הדם מן העליה, או מן הצדדין. אבל כשהיתה הרגשה זה מברר שהדם בא מן המקור. - ומפרש דברי שמואל שאמר שבדקה קרקע עולם ומצאה דם עליה שטהורה מפני חסרון הרגשה, והיינו שכל זמן שלא הרגישה אכתי מידי ספיקא לא נפיק - והטעם דבעינן בבשרה היינו שיהיה ודאי מבשרה. ואפילו ספק הרחוק ג"כ לא נקרא בבשרה, מטעם דבעינן בבשרה ודאי:

ב אמנם כשמצאה בבשרה כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"א ח"ל ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה עכ"ל, - והביאור בזה דכיון דרוב דמים מן המקור הם באים. והדם היוצא מן המקור בהרגשה הוא בא, ובזה אתי שפיר הא דלא כתב הרמב"ם התנאי דהרגשה בה' מו"מ דשם מיירי בדם נדה הבא מגופה ממש. וכל שבא מגופה בחזקה שבא בהרגשה. וכל הדמים הנמצאים חוץ מגופה, או דם הנמצא חוץ מהפרוזדור כל זה תורת כתם עליו. - ומטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש כל עיקר דינא דשמואל בדבר ההרגשה מטעם דסברי ג"כ דכל דם הנמצא בגופה בחזקת הרגשה הוא בא ועיקר דינא דשמואל לומר דכיון דלא הרגישה אין לטמאותה בהדם הנמצא חוץ לגופה, מטעם חסרון בירור שבא בתורת ודאי ולא סמכינן על הבדיקה של הדבר שנמצא עליו הדם. כי אין זה בתורת ודאי דמגופה בלא הרגשה, ורק דין כתם עליו:

ו ובזה יש ליישב גם דברי רש"י התמוה לכאורה טובא בזה שמפרש הא דרב אשי שמפרש דברי שמואל שאמר בדקה קרקע עולם. לאו משום הרגשה אלא כרבי נחמיה, יעוי"ש, ותמוה דהיאך שייך לומר דשמואל לא מיירי בהרגשה הלא דרש הקרא דבבשרה המורה על הרגשה, - והרבה מגדולי אחרונים דייקו מדברי רש"י דסבר אליבא דרב אשי דליכא לגמרי דין דהרגשה. עי' בשו"ת שב יעקב. - אבל לפי מה שכתבנו נראה דרש"י סבר אליבא דרב אשי דלא בעינן לימוד להרגשה כיון דחזקה להדם שנמצא בפרוזדור דבהרגשה הוא בא, ולא יצוייר לדם בלא הרגשה, והוא מטעם דרוב דמים מן המקור, והמקור אינו מוציא דם בלא הרגשה. - ודינא דשמואל שאמר דבעינן הרגשה זהו מטעם אחר דבאופן שחסר הרגשה אין לנו בירור על הדם הנמצא אם הוא בא מגופה, וע"ז מביא הא דאמרה תורה בבשרה, - וזהו שפירש"י לאו משום הרגשה היינו שלא בא שמואל ללמדנו דבעינן לדם הרגשה כי זה לא נצרך, כי כל דם המקור המטמא בא בהרגשה. רק בא ללמדנו כי בלא הרגשה אין לנו בירור על הדם שבא מגופה, וממילא אין בהדם הנמצא אלא תורת כתם וע"כ הא דנקט שמואל בדקה קרקע עולם, בא ללמדנו דינא דר' נחמיה דלא גזרו חכמים טומאת כתם על דבר שאינו מקבל טומאה. - והנה אעפ"י שהוכיח המהר"ם שם בתשובה דע"כ הסוגיא מתפרשא שהרגשה הוא מצד גזירה"כ, - אבל הרמב"ם תפס כדברי רב אשי, כן נראה בס"ד:

ז ויש לעיין לפי"ז לשיטת הרמב"ם כפי המבואר דאם הדם מגופה אז אמרינן דודאי הדם בא מן המקור, ובא גם בהרגשה כי כן דרך המקור שאינו מוציא אלא בהרגשה. - והנה לפי"ז בהא דכתם הנמצא שטומאתו רק מדרבנן, - וקשה והלא כל עיקר הספק אם הדם בא מעלמא, או מגופה, אבל אם אמרינן דמגופה בא, שוב אין להסתפק שום ספק משום דאם מגופה אז יש לנו לדון דדם טמא הוא וגם בהרגשה, וא"כ הוי ע"כ ספק דאורייתא. וא"כ מדוע אמרו רבותינו כתמים דרבנן. כדאיתא לקמן ע"ב, וכן נקטו כל הפוסקים וקשה הא לשיטת הרמב"ם הוי ספיקא דאורייתא, וממילא הוי גם איסור דאורייתא ככל ספק איסור, - איברא דהרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ב כתב ומדברי סופרים שכל הרואה כתם דם על בשרה או על בגדיה וכו' וטומאה זו בספק שמא, שמא כתם זה מדם החדר בא, יעוי"ש. הרי דקרי לזה ספק משמע ספק דאורייתא. והא דקאמר ומדברי סופרים אפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דכל ספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא, - והנה לפי"ז להרמב"ם הוי כתמים ספד"א, - אבל תמוה מהא דתנן במשנה לקמן דכתמים הוי דרבנן, - וגם תמוה מדוע נקטו הפוסקים שהוא רק דרבנן. וגם מה שהקשה הכס"מ דכתמים הוי ספ"ס מגופה ספק מעלמא. ואת"ל מגופה דלמא מן העלי' יעוי"ש. תמוה דלשיטת הרמב"ם אם אמרינן מגופה שוב אין להסתפק בזה ופשיטא שבא מן החדר וגם בהרגשה:

ח והנה אפשר לומר דהטעם בזה דכיון דאיכא חזקת טהרה להאשה, להכי יש להעמידה על חזקתה חזקת טהרתה, וממילא זה תכריע דהדם לא בא מגופה, ולפי"ז באשה שמצאה כתם בימי נקיים לשיטת הסוברים דבחזקת טומאה עומדת, עי' שו"ת רע"א סימן ע"ח, דאז הוי ספק מעליא מדאורייתא, - וזהו דבר חדש ולא העירו בזה הפוסקים וגדולי האחרונים:

ט ואפשר לומר ולדון בזה בדבר הבגד הנמצא שגם עליו יש לדון אם נטמא מהדם, והיינו דאם הוא דם נדה גם הבגד נטמא ואם מעלמא הבגד טהור, וכיון דספק הוי יש להעמיד הבגד בחזקת טהרה, - וממילא כיון שאין לטמאות הבגד מן הספק שוב אין לטמאות גם האשה, כיון שלא גזרו חכמים טומאת כתם אלא בדבר המקבל טומאה, - והנה בזה יש להשיב דלא בעינן קבלת טומאה בפועל, אלא סגי אם ראוי לקבל טומאה. - אבל זה ליתא דהרי איתא לקמן ס' ע"ב מטהר היה רבי נחמיה במטלניות שאין בהן שלש על שלש, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"ז. - הרי חזינן דאעפ"י שזה המין ראוי לקבלת טומאה, אבל אם אינו מקבל טומאה אין בו דין כתם. - והנה עדיין יש להשיב דשאני התם דהוי פחות מכשיעור לקבל טומאה ממילא הוי גם אינו ראוי לקבלת טומאה, משא"כ בשיש בו כשיער לקבל טומאה, אלא שאין בו דין טומאה מצד החזקה שפיר קרינן לזה בר מקבל טומאה, - וא"כ אעפ"י שהבגד טהור מצד חזקה, מ"מ האשה יכולה להיות טמאה מצד הכתם, - והאשה בימי לבונה אם אין לה חזקת טהרה יש לטמאותה מצד ספק, והוי ספד"א ממש, - אבל יש להעיר להא דחקרו הפוסקים ביו"ד בסימן ק"י בנידון שאלה בצלע בשר שפירש מן הקבוע וחצי צלע נשאר אם להתיר הנשאר, ועי' בפר"ח סימן ק"י בקונטרס אחרון דהכריע להיתר מה שפירש אעפ"י דהוי תרתי דסתרי, ועי' בכו"פ ובש"ש ד' פר"ד. - אמנם נראה דהכא שאני דדוקא התם שההיתר הוא מצד אחד, דהיינו מטעם כל דפריש, משא"כ כשאנו דנין על עצם הענין עובדא היכי הוי, וא"כ אם לטמאות הבגד שבו נמצא הכתם, ואנו מכריעין שהדם הוא מעלמא ולא מן האשה, שוב אין לטמא גם האשה. - ומטעם זה אמרו חכמים דכתמים הוא דרבנן. והוא מטעם דהחזקה דהבגד חזקת טהרה שלו מכריע לטהרה:

י אמנם לפי"ז יותר היה לרבותינו לגזור טומאה לכתם בנמצא בדבר שאין מקבל טומאה דאז אין לדון לחזקה שתכריע. ועוד הכל טעמא מאי מדוע גזרו טומאה בכתם הנמצא ולא אמרינן דהחזקה דהבגד תכריע, ועוד מדוע טימאו גם להבגד:

יא והנה בעיקר הדין של ר' נחמיה דלא גזרו דין כתם אלא בנמצא על דבר המקבל טומאה כתבו התוס' הטעם דכיון שהדבר הנמצא בו טהור גם על האשה לא גזרו, יעוי"ש ותמוה דמה שייך זה אל זה דהרי מה שלא נטמא הדבר שנמצא בו הכתם הוא מצד שאינו בר קבולי טומאה ומה שייך זה אצל האשה, והנוב"ק סימן נ"ב כתב דלמ"ד מקור מקומו טמא, ונהי דאם יצא הדם מגופה ולא נגע בה ולא נטמאת גם טומאת ערב, מ"מ אנו דנין על הבגד אם טמא אם טהור וליכא אלא חד ספיקא או מגופה, או מעלמא דמגופה אפילו ארגשה טמא, משום דמקור מקומו טמא, וא"כ אי אפשר לנו לטהרה לבעלה מספ"ס שמא מעלמא, ושמא בלא הרגשה, כיון שכבר הנחנו לענין טהרות שבא מגופה עכ"ל, יעוי"ש, אבל דבריו תמוהין חדא מה נעשה למ"ד מקור מקומו טהור, - ועוד מדוע לא נטהר להבגד מטעם חזקת טהרה שלו, וגם הספק שמא לא נגע הדם בבשרה זה רחוק מן המציאות:

יב ונראה לפי מה שהעיר הפליתי דבכל כתם שהוא מראה אדום יש לחוש שהוא נגע טמא. - ובזה אני אומר כי יש לטמאות הבגד מצד ספ"ס להחמיר. חדא שמא מן האשה בא על הבגד ושמא מעלמא. ושמא הוא מראה נגע טמא, נמצא שיש שני ספיקות לטומאה, ורק חד ספק לטהרה, ומטעם זה בטלה חזקת טהרה שלה, וממילא כיון שמעמידין הבגד בחזקה לטומאה, מעתה יש לטמאות להאשה ג"כ, - ואפשר שמטעם זה לא גזרו כתמים אלא בנמצא על דבר המקבל טומאה, מפני שמפני טומאת הבגד אנו מטמאין להאשה, - אבל אין זה בירור גמור על האשה שהדם בא מגופה. מטעם שטומאה זו שאנו מטמאין להבגד מכח ממנפ"ש מטומאת נגעים אין זה שייכות להאשה. אך מפני שאין להבגד חזקת טהרה, זה מועיל לגזור על האשה טומאת כתמים:

יג ולשיטת הרמב"ם ע"כ מפרש הא דכתמים דרבנן היינו רק באופן שעומדת בחזקת טהרה, ובאמת יש להעמידה על חזקת טהרתה במקום ספיקא. ומדרבנן החמירו בזה, - והיינו ג"כ כח הבגד כיון שע"כ יש לטמאות הבגד שוב אין להקל לטהר האשה, וזה נלמד מדר' נחמיה שאמר לא גזרו כתמים על בנמצא על דבר המקבל טומאה, וכמוש"נ:

יד ובזה שכתבנו מובן הדברים שכתבו התוס' וההיא משתיתא דבסמוך נהי דלא מקבלת טומאה, מ"מ מקבלת טומאה בנגעים, יעוי"ש, וזה מתאים לזה שכתבנו שמפני שיש לטמא הדבר הנמצא בו מטעם הצירוף החששא דשמא היא נגע במראה אדמדם שמפני ספק זה ובצירוף הספק שמא דם נדה הוא בטלה החזקת טהרה של הבגד, - ואעפ"י שאין טומאת נגעים טרם שיטמא הכהן אותה. - ועוד דבספק נגע אין מטמאין כמבואר במשנה דעד שלא נזקק לטומאה ספיקו טהור, ע"כ מוכח מזה דאעפ"י שאין נוהג דין טומאת נגעים טרם שמטמאין אותה, אבל עכ"פ שם טומאה עליה, ועכ"פ חזקת טהרה אין לה, - (ומסופקני אם הכניס בגד המנוגע למקדש טרם שראה הכהן וטימא אם חייב משום הכניס אב הטומאה למקדש):

טו והנה המנחת יעקב חידש דאם נמצא הכתם בבית מקום שמקבל נגעי בתים דיש בה דין טומאת כתם יעוי"ש, והנה מה שכתב מקום שמקבל טומאה כוונתו דלא בכל מקום נוהג דין נגעים בבתים. והיינו דדין זה דוקא בארץ ישראל כדכתיב בארץ אחוזתכם. ולראבר"ש בעינן קרן זוית, עי' סנהדרין פ"ז ע"ב. - והפליתי השיג על המח"י בזה שאין נגעי בתים נוהג בחו"ל, יעוי"ש, אבל המנח"י מדייק מקום, וכוונתו בארץ ישראל ובמקום שהבית נטמאת בנגע, - והנה בודאי שאין זה שייך בחו"ל כיון שאין הבית נטמא בזה, וביותר לפי המבואר דלא סגי בזה שראוי להיות נטמא, אלא בעינן טומאה בפועל ממש, אשר על ידי זה מבטלת החזקת טהרה של האשה, וכמוש"נ: טז אמנם כל זה אליבא דרב אשי דאמר דשמואל אזיל אליבא דר' נחמיה. וסבר דבישבה על קרקע טהורה לגמרי אפילו מדרבנן, והיינו דלא שייך טומאה בקרקע כלל, אבל אליבא דר' ירמיה מדפתי דסבר דגם בישבה ע"ג קרקע איכא טומאה מדרבנן וכמו שכתב הרשב"א דבזה פליגי ר' ירמיה ורב אשי - נמצא דאליבא דר' ירמיה לא תלי כלל בטומאת הדבר שנמצא בה הכתם, ורבנן טימאוה אעפ"י שיש לה להאשה חזקת טהרה - ויש להבין הכל טעמא מאי לא העמידוה בחזקת טהרה. - ואפשר דלא פליגי רבנן דכיון דאם נמצא על הבגד טמאה, להכי גזרו רבנן בכל אופן משום לא פלוג:

יז שם ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא אתאי לקמי' דר' ינאי אמר לה תיזיל ותיתי והתניא אין שונין בטהרות וכו' אבל לחומרא שונין והובא להלכה בשו"ע סימן ק"צ סעל"ב - אבל הרמב"ם לא הביא להאי דינא, ותמוה מדוע השמיטה הרמב"ם וראיתי בספר ע"ל הקשה בזה ומתרץ דהרמב"ם סבר דמשתיתא לא נקרא דבר המקבל טומאה לענין כתמים. והנה התוס' כתבו דהמשתיתא מקבל טומאת נגעים, והרמב"ם לא סבר כן, והנה הראב"ד מדחה מזה דברי ר' נחמיה והרמב"ם מדחה זה מכח דברי ר' נחמיה עכת"ד יעוי"ש אבל דבריו תמוהין דהלא איכא נפק"מ באופן דאשתכח דמא על דבר המקבל טומאה, וכמו שכתב השו"ע להאי דינא סתם ולא כתב במשתיתא. - יח ונראה דהנה יש לדייק דההיא עובדה מייתי הש"ס בההיא איתתא דאשתכח לה דמא, ולא כתב דאשתכח כתם. - לכן נראה דשאני דם מכתם - והיינו דבכתם אדום יש להסתפק במראה נגע - ובצירוף ספק זה מטמאין להדבר שנמצא בו הכתם. - אבל זה לא שייך באשתכח דמא - והנה באופן זה יש להעמיד האשה וגם הדבר שנמצא בו הדם בחזקת טהרה. ובזה יש להכריע שהדם אתא מעלמא. - אמנם כל זה לר' נחמי' דמטהר בשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה דבשביל טומאת הבגד מטמאין להאשה אמנם לר' יעקב דפליג על ר' נחמיה לקמן בברייתא וסבר דמטמאין לאשה טומאת כתם בכל אופן. והיינו שגזירת חכמים היא - וא"כ אין הבדל בין כתם לדם ואדרבה אם בכתם יבש מטמאין כש"כ בדם ולא איכפת לן בדבר הבגד. ואף אם הוא טהור מכל מקום מטמאין להאשה, וא"כ סבר הרמב"ם דר' ינאי סבר בזה כר' יעקב ולהכי מחייב להיות שונה בכדי לטמאותה, - אבל הרמב"ם דסבר כר' נחמיה לא סבר להאי דינא ולהכי השמיטה מהלכותיו:

יט וסברת הרא"ש והטור והשו"ע שהביאו להאי דינא אעפ"י שסברי כר' נחמיה נראה דסברי דאדרבה כיון דאשתכח דמא, ולא כתם, מסתבר הדבר שנפל עתה בעודו לח, - וכיון דלא שכיח דם על הדבר הנמצא, וא"כ אין לתלות שבא ממקום אחר, מטעם דאם ממקום אחר מזמן הקודם דאז היתה כתם ולא דם, ולהכי מצרכו להיות שונה, וזהו תיזיל ותיתי לברר הדבר. - ומזה הטעם כתבו הפוסקים דם ולא כתם. כן נראה לבאר שיטת הרמב"ם והפוסקים בזה: כ שם, ולענין דינא תנן. וקשה הא איכא הכא ברי ושמא, והיינו כי הראשונה בדקה חלוקה טרם שהשאילה להשנייה, ואצלה הוי טענת ברי, והשנייה אין לה אלא טענת שמא, וכיון שמבואר הכא דהשנייה לא תתחייב בכיבוס, וא"כ מבואר דלא אמרינן ברי עדיף לאפוקי ממונא, ותק' לר"י דאמר ברי עדיף גם לאפוקי ממונא, ומצאתי בחדושי הריטב"א שהקשה בזה וכתב לתרץ בשם בנמוקי הרב מורי ז"ל וז"ל אעפ"י שיש עדים שבדקה שמא לא בדקה יפה עכ"ל, ביאור הדברים דאין כאן טענת ברי גמור משום דשמא לא בדקה כהוגן, ואפילו כשיש עדים שבדקה ג"כ אין לסמוך על זה. - ולפי"ז הוי שמא ושמא. דברי הגרוע לא עדיף משמא. אבל תמהני הלא כיון שיש עדים שבדקה חלוקה, וא"כ מדוע הוי זה ברי גרוע, - וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שג"כ מביא כן בשם מורו ז"ל. אבל יש להבין דהלא חזינן דבכתם מטמאין עד שעת בדיקה כדתנן לעיל, הרי חזינן דלענין טהרות סמכינן אבדיקה, ומדוע לא הוי זה ברי טוב גם לענין דינא. ומ"ש זה מהאומר מנה לי בידך דהוי ברי טוב, וה"נ שאומרת בברי שנתתי לך חלוקה בדוקה:

כא ואפשר דשאני גבי מנה לי בידך דהמנה הוא מנה בודאי. וכיון שאומר בברי שנתן לו, והשני אינו יודע אם קבל, אמרינן ברי עדיף משמא ומפקינן ממונא גם מהמוחזק. - אמנם הכא שהטענה שנתנה חלוקה בדוקה ובאה לאפוקי ממונא שאין אנו יודעין אם זה תביעת ממון רק על פיה שהיא אומרת שזהו טענה של ממון, - והשנייה טוענת שאין כאן כלל תביעת ממון, נמצא שרק עפ"י טענת ע"א יש כאן תביעת יצירת הממון, ובזה אין להאמין ע"א שיש כאן כלל תביעת ממון. - ושאני לענין טהרות דע"א נאמן בזה כן נראה בהבנת דברי רבותינו ז"ל:

כב ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לקמן ע"ב בהא דפריך הש"ס מהא דשתי נשים שנתעסקו בצפור וכו' דמאי פירכא היא דשאני הכא דלא אפשר לאפוקי חדא מינייהו. אבל הכא אין לתלות בראשונה הואיל ובדקה. יעוי"ש. אבל איכא למימר כיון דחזינן דלענין ממונא אמרינן דהראשונה לא בדקה. ולא סמכינן על בדיקתה. ממילא אית לן לומר ולחוש גם לענין טומאה. וממילא יש לסתור התלייה דבראשונה, וממילא צריך להיות שתיהן טמאות. מטעם דהראשונה אימר לא בדקה יפה, וראיתי אח"כ בריטב"א שהעיר בזה. - וכן ראיתי בחדושי הרשב"א שנחית לזה. - ועל זה משני הש"ס שאני התם דאיכא סלע יתירה, משא"כ הכא דעכ"פ הראשונה בדקה. - והיוצא מזה דלגבי עצמה מהני הבדיקה שלה. אבל לא מהני הבדיקה שלה לחייב את השנייה בכבוס דזהו לאפוקי ממונא:

כג והנה הרמב"ם לא הביא האי דינא דרב ששת שזהו דינא דברייתא וחבירתה תולה בה. - אמנם נראה לדייק בלשונו שכתב להאי דינא לענין טומאה בפר"ט מא"ב ה"ל שכתב וז"ל ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה, יעוי"ש, ויש לעיין למה מדייק הרמב"ם דהמציאות הכתם לאחר שהחזירה, דאין לומר שבא לתרץ הא דהקשו התוס' נימא כאן נמצא כאן היה, דזה ליתא דע"כ מציאת הכתם היתה בהשנייה דהרי מחזירתו בכתם, לכן נראה דכוונת הרמב"ם להודיענו דיכולה להחזירה כמו שהוא בכתם, ואינה מחוייבת השנייה בכבוס, וזהו דינא דרב ששת שמפרש הא דתנא וחבירתה תולה בה היינו שמחזירתו כמו שהוא עם הכתם:

כד תוס' ד"ה ולענין דינא תנן. וא"ת מדינא נמי תתחייב השנייה לכבסו כדאמר בהמדיר כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, וי"ל כיון דאינה לשניה אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותה, ועוד יש לומר דהתם קאמר שאם ירצה להוציא יביא ראיה, אבל הכא לא תתחייב האחרונה לכבסו עכ"ל, והנה יש נפק"מ בין התירוצים אם שכרה החלוק דאז לתירוץ הראשון מחויבת השניה לכבס. - ולתירוץ השני גם בששכרה החלוק פטורה מלכבסו, - ויש לעיין לתירוץ השני דרק לענין ממון לא אמרינן כאן נמצא כאן היה לחייבה בממון. - אבל בזה שנוגע לטהרה משמע דיש כאן חזקה דכאן נמצא כאן היה, - וביותר לפי מה שכתב הריטב"א דאפילו לרב אשי בכתובות ע"ו דלא סבר חזקה זו דכנכ"י אבל לענין טהרות כו"ע סברי לחזקה זו. יעוי"ש. - וא"כ מאי פריך הש"ס מ"ש מהא דתניא וכו' הא איכא למימר דהכא הראשונה טהורה מטעם דנמצא הכתם בהשניה, - ויש בזה חזקה דכנכ"י, - וע"כ צריך לומר דהתירוץ השני סבר ג"כ התירוץ הראשון דבשאלה לא אמרינן כנכ"י. - וע"כ הא דנחתו התוס' להתירוץ השני משום דיש נפק"מ לדינא באופן שהיתה בשכירות אצל השנייה. - ועוד בכדי שיתורץ גם הא דהקשו התוס' לקמן הא שאני הכא דהראשונה בדקה, - ולזה כתבו התוס' דכיון דלענין ממון קאי החלוקה ברשות הראשונה, וא"כ יש לתלות בה גם לענין טהרה לומר שהיא טמאה וכמו שכתבו הרשב"א והריטב"א:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה