אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף נז.

דף נו.

א מאי דרוש לא תסיג וכו' כל שיש לו נחלה יש לו גבול, - ומוכח דנפל אינו בר נחלה, - ומטעם זה דרשו כותים שאין נפלים טעון קבורה. - אמנם בעיקר הדרשא דכותים אנן לא סבירא לן, עי' או"ח סימן תקכ"ו, ומזה הקשה המג"א שם על המחבר דפסק דנפל אין טעון קבורה, יעוי"ש, - אמנם בעיקר הדין דנפל לענין נחלה כתב הרמב"ם בפר"א מנחלות הי"ג אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הרי"ז נוחל ומנחיל, - הרי כתב דנפל הוא בר נחלה, איברא דתמוה מהא דאיתא בתוספתא דשבת פרט"ז דבן שמונה אינו נוחל ואינו מנחיל. יעוי"ש, וגם מסוגיא דכתובות ל"ט כן מוכח, והקשה בזה הקצה"ח. - וראיתי באור שמח שמביא גם מהספרי פ' שופטים והתוספתא בפרט"ו מאהלות ומה שכתב הר"ש: ב שם, והא לית להו ולפני עור לא תתן מכשול. אמר ר' אבהו בכהן עומד שם וכו', וקשה ודלמא הוי ספק טומאה ברה"י וכותים לא חיישי לזה, כיון דמדרשא נלמד מסוטה. ומזה הטעם אוכל גם תרומה שם. - וע"כ דסבר הש"ס כיון דסברי עצם הטומאה חיישי גם לספק טומאה ברה"י. - אמנם התוס' בד"ה אילן כתבו דאינו מקפיד על ספק טומאה, יעוי"ש. - איברא דהרשב"א בחידושיו כתב להקשות בהא דוהפרעות לקמן דאי ברה"י נינהו ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא דבר תורה ואפילו בשאינו מהלך על פני כולה היה לו להאמין את הכותי מפני שאינן חשודין על דבר תורה יעוי"ש. מבואר דהרשב"א לא סבר כהתוס' בזה. - ונראה דהרשב"א למד זה מסוגיא דנא מדחזינן דלא חיישינן לספק טומאה ברה"י. - וא"כ דברי התוס' תמוה היאך סמכינן הכא בהא דכהן עומד שם דלמא הוי ספק טומאה ברה"י וכותי לא חייש לזה:

ג ואפשר לומר דסברי התוס' דכיון דלא איתחזק טומאה באותו מקום אין לחוש לספק טומאה ברה"י. - ולהכי סמכינן אכותי שאומר שלא קברו שם נפלים:

ד והנה מסוגיא דחולין ד' דאיתא דקוריא של ציפרין קוטע ראשו של אחד מהן ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. יעפוי"ש. ולכאורה מדוע לא ניחוש לספק נבלה, ולומר דאיכא בהדקוריא ספיקו נבילות וכותי לא חייש לזה. - משמע דבמקום דחיישי לודאי חיישי גם לספיקא. ומזה ראיה לשיטת הרשב"א. והנה מהרמב"ן משמע שסבר כדעת הרשב"א:

ה והנה בזה שכתבו התוס' לעיל ד"ה קוברין את הנפלים. דלפי שעה היו קוברין שם נפלים ולאחר זמן מסלקין אותם לקוברם בביה"ק, יעוי"ש, משמע מזה דיש איסור בל תלין גם בנפלים. ולהכי היו קוברין לפי שעה משום איסור בל תלין. וזהו שיטת המג"א בסימן תקכ"ו סק"כ שמציין להתוס' נדה, יעוי"ש, ומשמע שזהו כוונתו כמו שכתבנו:

ו תוס' ד"ה ודלמא כהן טמא הוא, ואע"ג דטמא נמי אסור לשהות בביה"ק וכו' דבחבורים עושין את האחר אב הטומאה, יעוי"ש, עי' בספרנו נזר הקודש למנחות כ"ד:

פרק שמיני:

א משנה, הרואה כתם על בשרה. - ויש לדייק מדוע שנה התנא הרואה כתם, מה שייך לומר רואה. הלא בכתם שייך לומר נמצא, כי רואה שייך על ראייה שמגופה אבל כתם ספק לנו אם בא על ידי ראייה שמגופה, ולא שייך רואה בזה. - ואפשר שמרמז לנו התנא כי לפעמים גם בראייה שמגופה אין לזה אלא תורת כתם, והיינו באופן שבא שלא בהרגשה, כי כן הסכימו כל הראשונים שמן התורה אין האשה טמאה אלא רק אם בא הדם בהרגשה אפילו בראייה שמגופה, וכמו שכתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב ה"א וז"ל אין האשה מתטמאת מן התורה וכו' עד שתרגיש ותראה דם ויצא מבשרה וכו' ואם לא הרגישה ומצאה דם בפנים בפרוזדור הרי"ז בחזקת שבא בהרגשה. יעוי"ש. וכוונתו בכדי שלא תקשה מהא דתנן דם הנמצא בפרוזדור טמא, וכן כתב הרמב"ם שם בפ"ה והוא מטעם דתלינן שבא מן המקור מטעם דרוב דמים מן המקור הוא בא, אבל עדיין תקשה הא בעינן הרגשה, ועל זה כתב דחזקה שבא בהרגשה. ואמרינן דארגשה ולאו אדעתה. אמנם אם ברור שלא בא בהרגשה טהורה מן התורה. וכן כתב הרמב"ן בפ"ד אין האשה מתטמאת מן התורה עד שתרגיש בשעה שהדם יוצא בבשרה, הא לא הרגישה הרי היא טהורה מן התורה אפילו ידוע בודאי שהדם יצא מגופה. וכן כתב בחידושיו דהא דכתמים דרבנן הם ואפי' בידוע שמגופה חזאי דבר תורה טהורה, ואינן מביאין לא לידי זיבה ולא לידי נדה, כדאיתא לקמן בפר' הרואה. יעוי"ש. וכן כתב הרא"ה בספר החינוך מצוה ר"ז, יעוי"ש. וזהו כוונת התנא הרואה כתם על בשרה הכוונה שאין הבדל בין רואה לנמצא אם רק על בשרה. - דבשניהם אין תולין בדבר אחר. וכמו שאין תולין ברואה כן אין תולין בנמצא, אפילו בשעברה בשוק של טבחים. כן איתא בסוגיין דאם על בשרה אפילו אם עברה בשוק של טבחים טמאה, ובשני האופנים אין זה אלא טומאת כתם גרידא שטומאתן הוא מדרבנן:

ב ובזה יש להבין דברי הרשב"א שכתב וז"ל הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה אעפ"י שעברה בשוק של טבחים כדאיתא בגמ' דכיון דמגופה חזיא ובגופה אשתכך רגל"ד דמגופה אתא, יעוי"ש. והנה מה שכתב דכיון דמגופה חזיא תמוה והלא אם מגופה חזיא אין זה כתם אלא ראייה. - אמנם כוונת הרשב"א לכלול גם ראיה שמגופה שלא בהרגשה שהוא מתורת כתם, - ואשמעינן גם כן דכמו שהראיה שמגופה אין לתלות הדם בדבר אחר, כן אין לתלות הדם בדבר אחר גם כשנמצא הדם בבשרה בהני המקומות שחשיב התנא: ג ומזה משמע שענין הרגשה הוא פתיחת המקור ולא סגי בהרגשת זיבת דבר לח גרידא. - והיינו דכיון דאף באופן שבודאי יצא הדם מגופה, והיא יודעת שמגופה. אבל באופן שלא לתלות ההרגשה בהעד או בהשמש, ואמרינן דהרי הוא רק מדרבנן. והנה בטח היתה מרגשת בפרוזדור לחלוחית, וא"כ משמע דזה לא נקרא הרגשה, - אמנם יש להעיר ולומר דשפיר יצויר שבודאי בא מגופה בלא הרגשת גם זיבת דבר לח, והיינו שמצאה הדם מבחוץ במקום בית התורפה, שזה מעיד שהדם בא מגופה. גם בלא הרגשת זיבת דבר לח גם כן:

ד שם, בגמ' אמר שמואל בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה טהורה שנאמר בבשרה עד שתרגיש בבשרה. - והנה בזה שאמר ומצאה דם עליה דהיינו על הקרקע, - לכאורה משמע דאם מצאה דם על בשרה דהיינו על בית התורפה מבחוץ שהיא טמאה אעפ"י שלא הרגישה. - וא"כ דבריו סותרין שמסיים עד שתרגיש. - ולכאורה יש לפרש דהטעם דאכתי יש להסתפק דלמא לאו מגופה והרגשה מעידה שהדם בא מגופה, אבל בלא הרגשה אכתי איכא לספוקי דלמא לאו מגופה, - ולהכי דוקא כשמצאה דם עליה דהיינו על הקרקע הבדוקה טהורה מטעם דאכתי אין זה בבירור שהדם בא מגופה, אבל כשמצאה דם על גופה אעפ"י שלא בהרגשה טמאה היא, - וכל עיקר הא דדריש שמואל מבשרה עד שתרגיש הוא רק בלברר שהדם בא מגופה, - ולפי"ז אם איכא בירור אחר המעיד שהדם בא מגופה אף בלא הרגשה ג"כ טמאה. - והנה לפי"ז לא הוי כשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל דסברי דמן התורה בלא הרגשה טהורה, - אבל לפי"ז תקשה הא דאמר שמואל ומצאה דם עליה. - ונראה דלרבותא אמר שמואל לפי מה שמסיק הש"ס דמודה שמואל דמדרבנן טמאה, והיינו דאפילו באופן שמצאה דם עליה היינו על הקרקע הבדוקה, ומ"מ טמאה מדרבנן. ושמואל תרתי בא להודיענו היינו דין התורה דבעינן הרגשה בפועל ממש. ודין דרבנן דאפילו באופן זה דלא מצאה על גופה טמאה מדרבנן:

ה שם, ואכתי מיבעי ליה בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה, תרתי שמע מינה. - ולכאורה היאך יש ללמוד שני דינים מחד קרא, - וראיתי בשם הר"ן שכתב ומפרש דכיון דדרשינן מבשרה עד שתרגיש. ממילא משמע מזה ולא בשפיר ולא בחתיכה שאין כיוצא בזה הרגשת דם, - ביאור דבריו דהרגשת השפיר והחתיכה אין זה הרגשת הדם בהבשר, והיינו דהרגשה נקראת שהדם פותח פי המקור, אמנם אם השפיר והחתיכה פתחו להמקור והוציאו דם, אין זה הרגשה האמורה בתורה. - ויש לעיין דלמא אתי קרא למעט שפיר וחתיכה שהם גרמו היציאה דהדם מהמקור, והיינו שזה הוי סיבה חיצונית, ובזה מיעטה תורה מפני שהסיבה באה מן החוץ. אבל אכתי לא ידענו באופן שבא הדם מצד עצמו בלא סיבה מן החוץ. רק חסרון הרגשה לחודיא מנין שגם בזה טיהרה התורה. וע"כ מוכח מזה דבאופן זה שבא הדם בלא הרגשת פתיחת פי המקור אלא שהדם זב והולך ומרגשת לחלוחית הוי ג"כ הרגשה מעליא, ורק באופן שבא הדם על ידי השפיר וחתיכה, שבאופן זה לא נגע הדם כלל בבשרה בזה טהורה מפני שחסר בזה גם ההרגשה דזיבת דבר לח. - ומזה משמע כדברי הגאון נוב"ק סימן נ"ה שכתב דגם בהרגשת זיבת דבר לח הוי הרגשה, ומזה תקשה על הגאון שב יעקב סימן ל"ט שכתב דהרגשה דזיבת דבר לח לא הוי הרגשה: ו אמנם נראה לפי מה שפירש"י לעיל כ"א בהא דחתיכה דמין במינו אינו חוצץ. יעוי"ש, וא"כ מבואר דהרואה דם בשפיר ובחתיכה יש בזה גם נגיעת בשר. - והרי זה כמו הרגשה דזיבת דבר לח, ומכל זה ממועט מטעם דחסר הרגשת פתיחת המקור מהדם, וא"כ משמע מזה דכמו דלא הוי טמאה מהרגשת השפיר והחתיכה, כן אין לה טומאה גם מהרגשת זיבת דבר לח, - וע"כ דזהו מה שכתב הר"ן דכל עיקר המיעוט דשפיר וחתיכה הוא מטעם חסרון הרגשה, דאל"כ אין לנו למעט שפיר וחתיכה, דהרי בשביל זה דמב"מ אינו חוצץ שפיר קרינן לזה דם זובה בבשרה, וע"כ עיקר הטעם משום חסרון הרגשה: ז והנה לפי"ז משמע כדברי הגאון שב יעקב דהרגשה הוי דוקא הרגשת פתיחת פי המקור. - ובזה מיושב מה שהקשה בס"ט. - והנה מה שהקשה דלפי"ז מדוע ברואה שפיר ובחתיכה טהורה לגמרי, ואם בשביל חסרון הרגשה הרי עכ"פ יש לטמאות מדרבנן, יעוי"ש, נראה דלא גזרו רבנן בלא הרגשת באופן שעכ"פ היתה היציאה דהדם בלא סיבה המכריחה. משא"כ בשיש סיבה המכריח להדם לצאת, בזה לא גזרו, - עוד אפשר לומר כמו שפירש"י לקמן דטמאה מדרבנן דלמא ארגשה:

ח והנה מה שמוכיח בנו"ב שם דעד שתרגיש בבשרה קאי אפרוזדור ומזה משיג על הגאון ש"י, יעוי"ש כתב החת"ס דאדרבה מדממעט בבשרה ולא בשפיר ע"כ על פי המקור קאי, יעוי"ש:

ט שם, אי דארגשה לאחר זמן אמאי פטורים מן הקרבן. ביאור הדברים דכיון דהיתה הרגשה בשעת תשמיש אית לן לומר דבודאי היתה דם בשעת תשמיש ונחייבוהו קרבן. - ואע"ג דאיכא למימר דהדם בא אחרי הביאה, אבל סבר הש"ס דהרגשה זהו יציאת הדם לחוץ. - ומזה למד התה"ד דאשה שהרגישה שנפתח מקורה ובדקה ולא מצאה כלום דטמאה, וזהו מהא דבעי הש"ס למימר דבשביל הרגשה יש לחייב גם בקרבן, וע"כ דהרגשה מעידה על יציאת הדם. - ואע"ג דאיכא למיפרך דשאני הכא דעכ"פ מצאה דם אח"כ, ובזה יש לדון דהדם היה מעיקרא גם בשעת ביאה. וא"כ אין ללמוד מזה בשבדקה ולא מצאה כלל, והד"מ מקשה כן על התה"ד, יעוי"ש, - אמנם נראה דאם לא הוחזק דהרגשה בודאי מוציאה דם, אין להחזיק מציאת הדם בלמפרע לעשות ודאי, ויותר מספק לא הוי, וכיון שחזינן דקאמר הש"ס לחייב גם בקרבן, מבואר דע"כ יש לדון לחזקה ודאית שהרגשה מוציאה דם בודאי, ואין לומר דאנו דנין לספק זה לספק טומאה ברה"י דהרי מקום סתר הוי רה"י בודאי, וספיקו כודאי כמו"ש התוס' ריש מכילתין. ובתוס' סוטה כ"ח, דזה ליתא כמו"ש התוס' לעיל דאין ללמוד מסוטה לענין למפרע. וע"כ משום דהחזקה דהרגשת פתיחת המקור מוציאה דם, ומזה למד התה"ד דגם בלא מצאה דם אמרינן דע"כ היתה איזה טפי דמים ונפלו:

י אמנם קשה דהלא כל עיקר הא דתה"ד זהו אם אמרינן אי אפשר לפתיה"מ בלא דם כמבואר שם, - וא"כ לישני הש"ס לעולם דארגשה, ומ"מ פטורין מקרבן מטעם דסבר האי תנא אפשר לפתיה"מ בלא דם. וא"כ כיון שמצאה הדם אח"כ א"כ אפשר שלא יצא דם בשעת ההרגשה, ומספק פטורין מן הקרבן. וע"כ צריך לומר דכיון דמצאה דם על העד, הרי זה כמכריע שיצא דם בשעת תשמיש, וכיון דמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם, אבל עכ"פ מידי ספיקא לא נפיק, ומציאת הדם תברר שע"כ יצא הדם מעיקרא, - ומכש"כ למ"ד אי אפשר לפתיה"מ בלא דם, דהדם הנמצא תברר שיצא הדם מעיקרא, - וגם ספק לא הוי, וא"כ תקשה על התה"ד היאך למד מזה לפתיה"מ ולא מצאה כלום: יא לכן נראה כמו שכתבנו לעיל דע"כ מוכח דהרגשה מוציאה דם בודאי דאל"כ אין סברא לחייבם בקרבן בשביל הדם שמצאה אחר הזמן של אותיום. - והא דלא משני הש"ס דסבר האי תנא דאפשר לפתיה"מ בלא דם, - נראה דסבר התה"ד דבנידון זה ליכא פלוגתא, וכו"ע סברי בזה דאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. - והיינו דבאופן שהוציא המקור איזה דבר בזה סברי הרבה מן התנאים דאפשר דהפתיחה דהמקור בלא דם. הכוונה דכיון דהגרם דהפתיחה היתה בשביל החתיכת בשר או איזה לידה. ובזה אפשר בלא דם. - אמנם בשאין הפתיחה בשביל איזה דבר המכריח להפתיחה. דאז ע"כ עיקר גרם הפתיחה היתה הדם שבמקור. כי זהו אורחא דמילתא תמיד. וזהו ענין הרגשה האמור בתורה. ובזה לכו"ע אמרינן אי אפשר לפתיה"מ בלא דם:

יב ובזה יש ליישב ג"כ מה שקשה לכאורה טובא על עצם הדין דתה"ד מהא דאיתא לעיל כ"ב ע"ב ליפליג נמי רבי יהודה בהא, וכתבו התוס' אשערה וקליפה לא פריך דליפלוג רבי יהודה דמועטין נינהו ולא שייך בהו פתיחת הקבר, יעוי"ש. וא"כ יש לדון קל וחומר באופן שלא מצאה כלום. - ובספר ע"ל השיג בזה על התה"ד בעצם דינו, יעוי"ש. אבל לפי מה שכתבנו ליתא מזה השגה על התה"ד, - והיינו דהתם בשערה וקליפה אנו רואין דהגרם הפתיחה היתה מהשערה והקליפה. - ואין לנו לומר דהדם שבמקור גרם להפתיחה כיון דאנו רואין סיבת הפתיחה שהוא מהשערה ומהקליפה. וממילא כיון שמועטין נינהו אנו דנין שאין בכחם לגרור גם הדם עמהן. - משא"כ בנידון התה"ד שלא מצאה כלום. וע"כ אין לתלות גרם הפתיחה בשום דבר, רק בהדם שבמקור שזהו דרך נשים. ובזה יובן הא דכתב התה"ד שאי אפשר לפתיה"מ בלא דם. ולא נחית לומר שזה דוקא להסוברים שאי אפשר לפתיה"מ בלא דם, - והיינו מפני שסבר שזהו ע"כ אליבא דכו"ע וזהו כמו שכתבנו:

יג עוד נראה דע"כ צריך לומר כן דבשלא מצאה כלום גרע טפי, - דע"כ מודה התה"ד בשבדקה ומצאה מראה טהור דאין לחוש לדם טמא, דאל"כ לא משכחת לה לטהר אשה בשמצאה מראות טהורות. וע"כ כמו שכתבנו:

יד עוד בזה דאם לא אמרינן דחזקה דהרגשה מוציאה דם. א"כ אמאי קאמר הש"ס אם ארגשה חייבין בקרבן. והלא אם ההרגשה לא הוי יותר מספיקא. הלא אית לן לאוקמה אחזקת טהרה. ולומר דהדם הנמצא בא אחר התשמיש. ועכ"פ יותר מספיקא לא הוי. וא"כ אין לחייבן בקרבן מספקא שהוא חוב"ע, - ומזה דן התה"ד דהרגשה בודאי מוציאה דם, ואעפ"י שהסוגיא בשבועות בפר"ב מוקי להאי בסמוך לוסתה, מ"מ עומדת היא בחזקת טהרה, וביותר למ"ד וסתות דאורייתא ושמואל סבר כן לעיל ט"ז, - וא"כ אם ספק הוי אם פתיה"מ מוציאה דם אין לחייבן בקרבן, ומזה מוכח דע"כ הרגשה מעידה על הוצאת דם בודאי:

טו ודינו של התה"ד הובא בשו"ע סימן ק"צ בשם יש מי שאומר. - ואעפ"י שהד"מ מקשה עליו כמו שכתבנו לעיל. - ומ"מ הרמ"א בסימן קפ"ח כתב זה בלא שום חולק, יעוי"ש, - ולדינא עוד יש עיון בזה:

טז ובדבר הגרם הפתיחה מבחוץ עי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף מ"ח דף הספר:

א שם, ת"ש נמצאת אתה אומר ג' ספיקות באשה וכו' ובמגעות ובהיסטות הלך אחר הרוב מאי הלך אחר הרוב אם רוב ימיה טמאין טמאה, - ופירש"י דמיירי אשה שלא מצאה כתם, והרי היא מחזקת עצמה בספק נדה כגון אשה שאין לה וסת ורגילה לראות תדיר ונגעה או הסיטה הלך אחר רוב ימיה אם רוב ימיה רגילה לראות מגעה והסטמה טמא, יעוי"ש. וקשה לי מדוע שביק התנא להאי דינא לענין עצם טומאת נדה לבעלה. ונקט לענין מגע והסיט שזהו רק לענין טומאת תרומה וקדשים. ומשמע מזה דלענין לבעלה אין להחמיר כל כך. - וכוונת התוס' שהקשו דלא מצינו חומרא זו בשום מקום דהא אשה שיש לה וסת דיה שעתה, ובאין לה וסת מטמאה מעל"ע או מפקידה לפקידה. יעוי"ש, והכוונה דאף לחומר קדשים לא מצינו חומרא זו. - וראיתי אח"כ בחדושי הרשב"א שמפרש ג"כ דמיירי רק לענין קדשים, ובזה מיישב מה שהקשה מורו הרב לפירוש התוס' דמיירי בנמצא על חלוקה ואזלינן בתר רוב ימים טמאים אפילו בעברה בשוק של טבחים. דלפי"ז אמאי נקט מגען והסיטן לימא הלך אחר הרוב וכתב הרשב"א דלפי"ז הוי אמרינן דגם לבעלה כן הדין קמ"ל דרק מגען והסיטן דהיינו לקדשים וטהרות דמחמרינן בזה טפי בכולי מכילתין:

ב ולפי"ז תמהני טובא מדוע השמיט הרמב"ם להאי בה' מו"מ דמחמרינן במגעה והיסטה מטעם דאזלינן בתר רוב ימים אם רוב ימיה טמאים, וצ"ע: ג ובדבר מה שהקשו התוס' לפירש"י. - נראה ביישוב כוונת רש"י מה שפירש שמחזקת עצמה בספק נדה. - והיינו שמפני שהיא רגילה לראות תדיר מחזקת עצמה לספק נדה. - וא"כ אין להקשות מהא דלא מצינו חומרא כזו. - משום דכל הני מיירי שמחזקת עצמה לטהורה להכי לא טימאו אותה חכמים יותר ממעל"ע או מפקידה לפקידה, - משא"כ הכא שמחזקת עצמה לספק טמאה, - להכי מחמרינן עליה למיזיל בתר רוב ימיה. ד שם, איביע"א מחגור ולמטה כגון שעברה בשוק של טבחים על בשרה מגופה אתא דאי מעלמא אתאי על חלוקה מיבעי ליה לאשתכוחי, - ויש לעיין לשיטת הרמב"ם דסבר בפר"ט מא"ב ה"ו שהכתם הנמצא על בשרה אין לו שיעור, יעוי"ש. והביאור בזה דבנמצא על בשרה אין תולין בשום דבר ואמרינן דמגופה אתאי, - וא"כ הכא בנמצא על בשרה מחגור ולמטה אין תולין בשום דבר, וא"כ גם בלעדי ההוכחה יש לטמאות, - ואפשר דשאני בשעברה בשוק של טבחים, וראיתי בספר ע"ל מביא בשם הר"ן שמדייק ג"כ מסוגיא זו להקשות על הרמב"ם, אבל נראה דשאני בשעברה בשוק של טבחים במקום דשכיח דם, ולזה בעינן הוכחה לטהרה. והנה כמו כן ראיתי בחת"ס שהקשה בזה לשיטת הרמב"ם דעל בשרה אפילו בפחות מכגריס טמאה הוי מצי לשנוייה אפילו בלא עברה ופחות מכגריס, יעוי"ש, אבל נראה דהש"ס בא ללמדנו רבותא דבעברה בשוק של טבחים בעינן הוכחה לטהרה. ואדרבה מזה הוי סיוע להרמב"ם דבליכא הוכחה תמיד אין תולין בכתם שבבשרה:

ה שם, ועוד תנן הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, ואע"ג דלא ארגשה, וקשה מה זה פשיטא להש"ס דמיירי בלא הרגשה, דהרי כל הסוגיא לעיל מביא הוכחה לאוקמיה דמיירי בלא הרגשה, אבל בלא הוכחה מיירי בפשטות בהרגשה, והכא פסיקא להש"ס דמיירי בלא הרגשה, - ומצאתי בשו"ת נוב"ת סימן קי"ח שהעיר בזה ומפלפל טובא כדבר התה"ד:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה