נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף נו.
טו אלא אמר ר' יוחנן משום רשב"י דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע וכו'. והנה זה ישנו גם בכיחו וניעו ומי האף, - ומטעם זה אמר ר' יוחנן דמי האף אף בשיצא דרך החוטם טמא. בתורת מעיין, - וזהו מפני דהוי דומיא דרוק. - ויש לעיין דלפי"ז למה איצטריך קרא לרבות כיחו וניעו ומי האף, הלא שפיר יש ללמוד מטעם הדומיא דרוק. - ואפשר לומר דאי לאו האי ריבוייא הוי אמרינן דרק רוק ממש הוי מעיין. אבל לא שארי דברים אעפ"י שדומים הוא לרוק, - אמנם לאחר שרבתה תורה לכיחו וניעו ומי האף. וא"כ יש לומר דגם דם היוצא מפיו מפי האמה בכלל הריבוי. על זה דרשו למעט למי שאינו דומה לרוק, - ויש לכוון כי זהו כוונת התוס' ד"ה מה רוק שכתבו דאי לאו הנהו קראי הוו ממעטינן כולהו: טז שם, דם היוצא מפי האמה מנלן דטהור דתניא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמאין, ופירש"י דהדם היוצא מפיו יהיה טמא מפני שנידון כרוק, ודם היוצא מפי האמה יהא נדון כזוב, - ת"ל זובו טמא הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור וקשה דזה ניחא דממעטין דם היוצא מפי האמה לומר שאין דם מאותו מקום טמא, והיינו שדם אינו זיבה, אבל אכתי אין מזה ראיה להדם היוצא מפיו שאין זה רוק, הלא איכא למימר שגם דם נכלל בהא דוכי ירוק, דמי כתיב ירוק רוק, וכמו שאיתא ביבמות ק"ה דאיכא מאן דאמר יבמה שירקה דם דגם זה נקרא רקיקה מדלא כתיב וירקה רוק, - וכיון דיש מקום לומר דגם רקיקה דדם נחשב לרוק, ואם כן אין זה הוכחה מדכתיב הוא דבא למעט דם היוצא מפיו. והנה הרא"ש בפרק מצות חליצה אות י"ב כתב וז"ל ואני כתבתי בפירושי דהנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפילו שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכן כתב הראב"ד ז"ל דטעמא דמסתבר הוא דהא רוק לא כתיבא באורייתא וגבי זב נמי דכתיב וכי ירוק הזב אי לא דכתיב זובו טמא ה"א דם היוצא מפיו טמא יעוי"ש, - הרי מבואר דדם היוצא מפיו ג"כ נכלל בהא דוכי ירוק מטעם דנחשב לרקיקה, - וא"כ יש להבין היאך ממועט מהא דזובו טמא הוא למעט רקיקה דדם, דהלא איכא למימר דבא למעט דם היוצא מפי האמה מטעם דלא נחשב דם לזיבה, משא"כ דם היוצא מפיו דנחשב לרקיקה מדלא כתבה תורה וכי ירוק רוק, א"כ גם דם בכלל דוכי ירוק, וא"כ יהיה הדם טמא מטעם רוק:
יז ונראה דכוונת התנא שהתורה כתבה מיעוט גבי זוב, - ע"כ כוונת התורה למעט מה שדומה לזוב. - וזהו דם היוצא מפי האמה שדומה לזוב, בזה שאינו מתעגל ויוצא, וזהו דם היוצא מפי האמה שג"כ אינו מתעגל ויוצא, ואמרה תורה דרק גבי זיבה שגורם טומאה גם אינו מתעגל ויוצא טמא ומטמא, והיינו כיון שמטמא להכי גם הוא עצמו טמא, - והמיעוט דכוותיה ממעט, וזהו דם היוצא מפי האמה שאינו מתעגל ויוצא שאינו טמא אלא טהור, - וכיון דכוונת התורה למעט דבר שאינו מתעגל ויוצא, וכיון דהדם היוצא מפיו ג"כ אינו מתעגל ויוצא, - הרי הוא ג"כ בכלל המיעוט, - ולהכי אעפ"י דירוק שכתבה תורה גם רקיקה דדם בכלל, מדלא כתיב וירוק רוק, אבל כיון דמצינו שמיעטה התורה דבר שאינו מתעגל ויוצא, להכי אמרינן שגם דם היוצא מפיו ליתא בתורת מעיין:
יח והנה לפי"ז הא דכיחו וניעו ומי האף היוצא דרך הפה אין למעט מהא דמיעטה התורה לדם היוצא מפי האמה. - והיינו מפני שהני אינן דומים לזוב מפני שהם מתעגלים ויוצאין, - וא"כ קשה למה לן לרבות כיחו וניעו ומי האף, והלא כיון שאין למעטם, ממילא הם בכלל וכי ירוק, - והנה התוס' ד"ה מה רוק כתבו דאי לאו הריבוי דמכי ירוק הוי ממעטינן כמו שממעטין דם היוצא מפי האמה, יעוי"ש, תמוה דהלא שאני הני שהם מתעגלים ויוצאין. וא"כ דומים המה לרוק, ולא לזוב וכשמיעטה התורה מזוב דכוותי' ממעט. ונראה דסברי התוס' דכיון דזה ודאי דכוונת התורה למעט דכוותיה דהיינו דם היוצא מפי האמה. מעתה יש לדון בקל וחומר למעט גם כיחו וניעו ומי האף. וזהו הק"ו דלעיל מה דם היוצא מפי האמה שבא ממקום טמא טהור, כש"כ להני הבאים ממקום טהור, דהיינו הבאים מפיו ודרך פיו, ומטעם זה אם לאו הריבוי דוכי ירוק הוי ממעטינן לכולהו, אבל עכשיו דרבינן להני הבאים דרך פיו, תפסינן לכל מי שדומה לרוק, דהיינו מתעגל ויוצא, כן נראה בביאור דברי התוס' והסוגיא:
א והנה לענין דם היוצא מפיו דטהור מוקי הש"ס ביבמות ק"ה דמיירי בשותת, אבל במוצצת טמא מטעם דאי אפשר בלא צחצוחי רוק וכן כתבו התוס' הכא:
ב ויש לעיין מדוע בדם היוצא מפי האמה טהור, ומדוע לא אמרינן דיהיה טמא מטעם דא"א בלא צחצוחי זיבה, וכמו שסבר ר' יהושע דקרי של זב מטמא במשא, מטעם דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, - עוד קשה למ"ל וזאת לרבות מימי רגליו, והלא בלא"ה משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, והרמב"ם בפר"א מהל' מו"מ הי"ד כתב וז"ל ומימי רגליו ושכבת זרעו א"א שלא יהיה בהם צחצוחי זיבה, יעוי"ש. ומרן הכס"מ הקשה דהלא הסוגיא יליף מוזאת, וכתב דהסוגיא יליף מוזאת אפילו לר' אליעזר דלא סבר האי סברא דא"א בלא צחצוחי זיבה ומטהר לש"ז שלו מטומאת משא אבל לדידן דקיי"ל כר' יהושע בלא"ה טמא מטעם הצחצוחי זיבה, יעוי"ש. - אמנם לפי"ז קשה טובא מדוע סבר הרמב"ם דדם היוצא מפי האמה טהור כמו שכתב שם בהט"ז דדם היוצא מפי אמה טהור, ולא חייש לצחצוחי זיבה:
ג ונראה בזה כמו שכתבנו לעיל בשם הרשב"א והריטב"א שהקשו לעיל לרב דסבר במי האף דמטמא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי הרוק, דא"כ למה לי קרא לרבות כיון דרוק הוא, ומתרצים דאם לא רבתה תורה, הוי אמרינן שאינו מטמא אלא רוקו הגמור, אבל צחצוחי הרוק כלל כלל לא דהפרש יש בין גוף הדבר לצחצוחי וכדאמרינן זיבה גמורה סותרת ז' צחצוחי זיבה יום אחד עכ"ל, וכן כתב הריטב"א, מבואר מזה דבכל מקום דאמרינן טומאה מטעם הצחצוחין כל זה דוקא באופן שיש לזה ריבוי מהקרא, אבל לא בסברא גרידא, - וזהו גם דעת התוס' והוא בהא דכתבו התוס' לעיל כ"ב ד"ה לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ומה"ט מטמא ר' יהושע קרי של זב במשא, והא דלא מצריך ר' יהושע קרא כי הכא מפרש ר"ח דהתם מיירי בשרואה זיבות בו ביום דאז יש בו רוב זיבות, וסבר ר' יהושע דלא אפשר בלא צחצוחי זיבה בעין, ור' אליעזר דפליג עליה בפר' כיצד הרגל ואמר דאינו מטמא במשא, מודה דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה, ואפ"ה לא מטמא במשא דכיון דפתיכא ביה ש"ז, וה"נ אי לאו קרא לא הוי סותר אפילו יום אחד עכ"ל, מבואר להדיא דגם שיטת התוס' דבסברא גרידא הא דלא אפשר בלא צחצוחין לא מהני להיות טמא. ור' יהושע דמטמא במשא גם בלא קרא יש בזה שתים. א) משום דראה זיבות בו ביום. ב) וגם ניכר הזיבה בעין. וכוונת התוס' דלא שייך ביטול מטעם דדבר בעין ליתא בביטול, וכמו"ש הרבינו משולם לחד תירוצא הובא במרדכי חולין דליתא בביטול מטעם שניכר לעין:
ד ובזה אתי שפיר בדם שיצא מן האמה דטהור. ולא אמרינן דלהיות טמא מטעם הצחצוחי זיבה. זהו מטעם דכיון דליכא קרא לרבות, ואדרבה איכא קרא למעט דם היוצא מאמה, - וע"כ מיירי ג"כ שאין זיבה ניכרת באותו דם:
ד ובזה אתי שפיר הא דמי רגלים טמא מטעם הצחצוחי זיבה. - והיינו כיון דאיכא קרא דוזאת לרבות, להכי הרי זה דומה לכיחו וניעו ומי האף דאמר רב דמטמא מטעם הצחצוחי זיבה מטעם דאיכא קרא לרבות, ובזה מיושב קושיות הכס"מ למה איצטריך קרא. כיון דכתב הרמב"ם שמטמא מטעם הצחצוחי זיבה. אבל לפי המבואר אתי שפיר דרק בשביל הריבוי דוזאת יש טומאה מטעם הצחצוחין:
ה ובזה יש לדייק בהא דיבמה שרקקה דם דאמרינן דהוי רקיקה מעליא מטעם דלא אפשר בלא צחצוחי רוק. וקשה הא התם ליכא קרא לרבות, וא"כ יש לנו לומר דרוק כזה דפתיך בהדם לא נחשב לרוק. - אבל ע"כ התם ג"כ ע"כ עיקר היסוד מדכתיב וירקה ולא כתיב וירקה רוק, ממילא גם דם במשמע, וכדאיתא שם בגמ' מי כתיב וירקה רוק. - ממילא הוי זה כמו ריבוי לרבות גם הצחצוחי רוק. - ומטעם זה יש פוסקים דסברי שזהו מדרבנן לפוסלה על האחין. - ודעת הרמב"ם והראב"ד והרשב"א התם ביבמה דהעיקר הוא משום הצחצוחי רוק, - אבל זהו מטעם דלא כתיב רוק בהדיא, וסתם רקיקה משמעו רוק להכי בעינן רוק. אבל סגי גם בהצחצוחי רוק משום דסברי דזהו כוונת התורה מפני שכתבה וירקה סתם, והרי זה כריבוי, ומטעם זה בעינן דוקא מוצצת שאז אנו בטוחים שיש בזה צחצוחי רוק. - והרשב"א הובא בהה"מ בפר"ד מיבום וחליצה הכ"ג כתב שאם לא שותתת ולא מוצצת איכא למימר דלא היה צחצוחי רוק, אין זה רקיקה:
ז והנה גבי דם היוצא מפיו דטהור זהו רק בשותת אבל בלאו הכי טמא מטעם הצחצוחין דהרוק כדמוקי הש"ס ביבמות. - הנה בזה איכא גם קרא דוכי ירוק דמרבה צחצוחי, והיינו זה הריבוי עצמו דמרבה כיחו וניעו. וכמוש"נ:
ח והנה התוס' ד"ה דם היוצא מפיו טהור בפרק מ"ח מוקי בשותת, דאי לאו הכי טמא משום צחצוחי הרוק. - ולכאורה מדוע לא כתבו התוס' דבעינן מוצץ וכמו שמוקים הש"ס ליבמה דבעינן מוצצת. - ומשמע דסתם רוקק לא אמרינן א"א בלא צחצוחי רוק, - וכמו שכתב הרשב"א והובא בהה"מ שכתבנו לעיל. - והרשב"א הכא בחידושיו כתב ג"כ אבל ברוקק טמא. משמע דלא בעינן מוצץ דוקא. ונראה דהתם ביבמה להתירה לעלמא בעינן בודאי רוק. ואין זה ודאי רוק בסתם רוקקת, אלא בעינן מוצצת, אמנם הכא לענין טומאה גם ברוקק איכא ספק לצחצוחי רוק. וספק טומאה ברה"י טמא, ולזה דייקו התוס' וכתבו הא לאו הכי, היינו אם רק אינו שותת אלא גם רוקק יש לטמאות להאי דם משום ספק צחצוחי רוק:
ט שם, ונילף מזובו וכו' אמר רבא מזובו ליכא למילף שכן גורם טומאה לאחרים, - והביאור בזה דלהכי זובו טמא אעפ"י שאינו דומה לרוק שאינו מתעגל ויוצא, משום דכיון דגורם טומאה לזב. להכי גם הוא טמא. וקשה בשלמא רבא דלא סבר שעיר המשתלח יוכיח כדאיתא לעיל ל"ה שפיר קאמר דמזובו ליכא למילף, אמנם לדידן איכא למיפרך שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. הרי חזינן דסיבה שגורם טומאה לאחרים לא הוי סיבה שיהיה גם הוא טמא, וא"כ אכתי איכא למימר ונילף מזובו. ומדוע לא קאמר הש"ס הכא שעיר המשתלח יוכיח, כמו שקאמר הש"ס לעיל: י ונראה דזה הוקשה להתוס' ד"ה ונילף מזובו, אי זיבה לאו מעיין הוא דבעי' היא בפר' בנות כותים לעיל ל"ד. - והיינו דסברי התוס' דאם אמרינן דמקום זיבה מעין הוא ליכא למילף מזובו, ורק רבא לשיטתו דסבר מקום זיבה לאו מעין כדאיתא לעיל. ורבא לשיטתו שפיר קאמר דמזובו ליכא למיליף משום דגורם טומאה לאחרים הוא. ולא סבר שעיר המשתלח יוכיח, אמנם לדידן דסברינן שעיה"מ יוכיח, ואין לומר המעלה שגורם טומאה לאחרים, אבל אנן קיי"ל דמקום זיבה מעין הוא וליכא למילף מזובו דשאני זובו שהוא מעין. - והנה מזה ראיה להרמב"ם דפסק ראיה ראשונה של מצורע מטמא במשא, כמבואר בפר"א מה' מו"מ הי"ג וזהו משום דמקום זיבה מעין הוא:
יא שם, והשרץ, אמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא וכו' אמר ר' זירא לא קשיא הא בכולן הא במקצתן דתניא אמר ר' יצחק ברבי ביסנא אמר רשב"י בהם יכול בכולן ת"ל מהם, אי מהם יכול במקצתן ת"ל בהם הא כיצד כאן בלח כאן ביבש, - והקשו התוס' הא בפר"ק דחגיגה דרשינן מזה ששיעור בכעדשה. ותירצו הא דשיעורים הללמ"מ, והתם אסמכתא בעלמא. - והנה הרמב"ם סבר דהדרשא דהכא הוי אסמכתא, מדכתב בפר"ד מאבוה"ט הי"ב וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם, יעוי"ש, וכתב מרן דסבר הרמב"ם דדרשא זו הכא אסמכתא. - והנה לשיטת הרמב"ם השיעור בשרצים בכעדשה נלמד מקרא, ונפק"מ דזה שנלמד מקרא חמירא טובא:
יב ונראה שהיה להרמב"ם הוכחה מהא דכתב שם בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול לכלב טהור. - ולפי"ז שרץ שיבש או שנשרף אעפ"י ששלדו קיימת, אבל ע"כ נפסל מאכילת כלב, ובאופן זה אין טומאה לשרץ כמו שכתב הרמב"ם שם וא"כ מדוע מטמא כיון שנפסד מאכילת כלב, - וזהו מה שכתב מרן הכס"מ דסבר הרמב"ם כיון שנתייבש ונעשה כעפר, יעוי"ש. - והיינו דחידוש דין איכא בשרץ שלם, דבבשר השרץ סלקא טומאתו בזה שנפסד מאכילת כלב. אבל בשרץ שלם לא סלקא טומאתו מיניה. וזה מפני שלימותו, ושיטת התוס' דהוי דרשה גמורה ומטמא מדאורייתא והרמב"ם סבר דהטומאה מדרבנן. - יג וראיתי אח"כ בטו"א לחגיגה י"א כתב ג"כ בכוונת הרמב"ם שכתב שטומאה זו מדבריהם הוא מפני שסבר דהדרשה לשיעורים הוא העיקר. אבל הקשה מנין להרמב"ם לומר דהדרשה דחגיגה הוא העיקר דלמא להיפך דדרשא דהכא הוא העיקר. וכן גם מסתברא משום דשיעורים הוי הללמ"מ עכת"ד, אבל לפלא שלא הביא מה שכתב מרן משום דמסתבר דאין טומאה לדבר שנתייבש והרי הוא כעפר:
יד והא דפשיטא למרן שמיירי הרמב"ם בנתייבש כ"כ עד שנעשה כעפר. הנה זה משמע מדנקט הרמב"ם או שנשרף. והנה בנשרף בודאי הרי הוא כעפרא, ומסתמא כן מיירי ביבש, - והנה בפיה"מ כתב הרמב"ם ואם נתייבש השרץ תכלית היובש, יעוי"ש. וא"כ מבואר דמיירי ביובש כל כך עד שנעשה כעפרא, ובזה לא מסתברא שיהיה טומאתו מן התורה, ואינו דומה למת שגם עפרו טמא ומטמא. - עוד מסתבר הדבר דמן התורה בעינן גם בשרץ שלם שיהיה לח, והוא דהא דבעינן לח נלמד כן במותם שדרשו מזה כעין מיתה, ובמותם שהוא שעת מיתה ע"כ בשלם דיבר הכתוב, ומ"מ בעינן לח: טו והנה תצא מזה נפק"מ לדינא בין תוס' והרמב"ם דלשיטת התוס' דשרץ שלם יבש מטמא מדאורייתא, א"כ לא בעינן לעשות בחינה בפושרין אם יכול לחזור ולהיות כמו שהיה, כיון דעל כל אופן טמא. אבל להרמב"ם נחוץ לברר על ידי פושרין אם יחזור ללחותו, ואז טומאתו מן התורה, - ולפי"ז יש לעיין דהרמב"ם כתב הא דבחינה בפושרין בבשר השרץ שהוא במקצת ובשרץ שלם ושלדו קיימת לא כתב שיש לעשות בחינה בפושרין בכדי לידע אם טומאתו מן התורה:
טז ונראה דהבחינה בפושרין זהו רק גבי בשר השרץ נאמרה. - אבל השרץ שיבש ורק שלדו קיימת משמע שאין לו בשר, מפני היבשות כלה הבשר והלך לו, ורק שדרתו והעצמות נראית לזה אין מקום לבחינה עוד על ידי פושרין, והיינו דביבשות כזה שאין לו בשר, שוב לא נדרש לבחינה, מפני שזה גופה הוי עדות על היבשות שהוא יבש ממש:
יז וע"כ אין זה יבשות דהשרץ דתנן לקמן השרץ שנמצא במבוי שמטמא טהרות למפרע עד הבדיקה, ומיירי שמצאו יבש, וכן פסק הרמב"ם בפרי"ח מאבה"ט ה"ד, - ומבואר דמטמא גם בזמן היבשות, מדמטמאינן עד שעת היציאה, אמנם מיירי שעדיין בשר עליו, משא"כ בנידון שרץ היבש הכא מיירי שאין עליו בשר רק שלדו ועצמות עליו, בזה טומאתו מדרבנן:
יז והנה באור שמח ה' מ"א פר"ד ה"כ כתב מקור לדברי הרמב"ם מהא דהירושלמי פרק המפלת הובא בתוס' נדה כ"ז דמת שנשרף ושלדו קיים דטומאתו מדרבנן, וא"כ שרץ שנשרף ושלדו קיים ע"כ טומאתו מדרבנן, וא"כ הוא הדין יבש עכת"ד, ולדעתי תמוה דהלא שאני שרץ שנלמד מהדרשא דבהם ומהם, וחידוש דין הוא בשרץ, ואינו ענין להא דהירושלמי דמיירי במת, ואין זה ענין להא דשרץ אם דרשינן הדרשא דבהם ומהם שזה מורה דאם שלדו קיימת יש עליו דין שלם, - ולזה הקשה הטו"א מה ראה הרמב"ם לומר דדרשא זו דבהם ומהם הוי אסמכתא והדרשא דשיעורים הוא העיקר כיון דמצד הסברא לא בעינן דרשא לשיעורים דהוי בזה הלמ"מ וכיון דמסתברא שדרשא זו עיקרית ולפי"ז אין זה ענין להא דהירושלמי למת אדם. - וביותר תמוה טובא על הגאון באור שמח שמביא סעד להרמב"ם דבשרץ יבש ושרוף ושלדו קיימת דטומאתו רק מדרבנן מהא דאיתא בירושלמי דבאדם שרוף ושלדו קיימת דטומאתו מדרבנן, וזה תמוה דהרי הרמב"ם בפר"ג מטו"מ ה"ט כתב וז"ל המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות הרי זה מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך עכ"ל, יעוי"ש, הרי מדמה נשרף לנחרך. וגם כתב שדינו כמת שלם. וע"כ דטומאתו מן התורה, וא"כ יוגדל התמיה מדוע כתב בשרץ שטומאתו מדבריהם, - וע"כ דשאני טו"מ שגם עפר מטמא ומלא תרוד רקב מטמא וזה ליתא בשרץ, וע"כ כדברי מרן הכס"מ דטעם הרמב"ם דבעינן בשרץ שלא יופסל מאכילת כלב, ובאופן שנעשה עפרא נתבטלה טומאתו, וכמו שביארנו לעיל. - עוד יבואר בזה להלן בעזה"י:
א שם, אם יכולין להשרות, - ת"ש דתניא כמה היא שרייתן בפושרין יהודה בן נקוסא אומר מעל"ע תחילתו אעפ"י שאין סופו רשב"ג אומר צריכין שיהיו בפושרין מעל"ע ופירש"י בד"ה יהודה בן נקוסא אומר, אין צריך שיהיו המים פושרין בסוף וכו' וקולא היא דאי לא הדר בהכי טהור, יעוי"ש:
ב והנה הרמב"ם בפר"ב מה' מו"מ ה"א כתב וז"ל אם שורין אותו בפושרין מעל"ע וחוזר לכמות שהיה הרי זה מטמא בלח אם היו המים פושרין בתחילתן אעפ"י שאין פושרין בסופן. - וכתב מרן וז"ל שם פלוגתא דתנאי ופסק לחומרא כדאורייתא, יעוי"ש ודבריו תמוהין דאדרבה זהו קולא ולא חומרא דהלא אם שרה אותם במים שהיו פושרין מתחילתן ולא סופן ולא חזר לכמות שהיה הרי זה יבש וטהור, ולרשב"ג עדיין חשוב לח עד שיהיו המים פושרין מתחילתן עד סופן, ועי' במל"מ שתמה בזה:
ג ונראה דסברת מרן בדברי הרמב"ם שע"כ מפרש דלא כפירש"י והיינו דמדייק הרמב"ם וכתב "וחוזר לכמות שהיה", והביאור בזה - דהשרץ היבש כשנמחה במים נופל לפירורים. - וכדאיתא לקמן ע"ב דפריך שרץ נמי אימר יבש היה ומיא נפל עליה, ומשני אם איתא דהכי הוא אמרטוטי אימרטט, - וסבר הרמב"ם דהבחינה בפושרין צריך להיות באופן דלאחר השרייה דמעל"ע יהיה נשאר בשלימות, וזה מעיד עליו שהוא לח עדיין, - ולפי"ז אם נשרה בפושרין בתחילתו ונשאר שלם, סבר יהודה בן נקוסא דזה סגי להעיד על לחותו, - ולרשב"ג לא סגי בזה אלא אם נשאר שלם בנשרה מעל"ע בפושרין עד סופו. ובנשרה בפושרין בתחילתו בלא סופו אכתי אין לנו בירור שהוא לח, ואינו מטמא. נמצא דלר' יהודה בן נקוסא הוי חומרא. וזהו שכתב מרן דהרמב"ם תפס לחומרא מספיקא, - ולמד מרן שכן סבר הרמב"ם מזה שמדייק וחזר לתמותו, והיינו דבעינן שיהיה נשאר שלם. - ויסודו של הרמב"ם מהא דאיתא לקמן דמיא מברר על היבישות דאם נתייבש, דאז על ידי המים נעשת לפירורים, - וזה נראה לנכון בדברי הרמב"ם, ודברי מרן כנים: ד ויש לעיין בהא דשרץ שיבש ושלדו קיימת דטמא, והיינו שאין עליו בשר אלא עצמות וזהו השדרה והחוליות של עצמות אם בעינן לחלוחית בעצמות, או"ד שגם העצמות הם יבשות, - ונראה דכיון דזה הדין גם בנשרף, וזה ודאי דבנשרף גם העצמות המה יבשות, וממילא הוא הדין ביבש דאף אם עצמות המה יבשות ג"כ טמא, - ויש להבין מנין לרבותינו לחדש כן, נראה דכתיב בתורה שני פעמים בהם ומהם. ודרשו מאחד לשרץ שיבש. ובזה יש מקום לומר דבעינן לחלוחית בהשלדו, בכדי לקיים הא דכתיב במותם כעין מיתה. אבל כיון שכתבה תורה עוד פעם בהם ומהם, בא לרבות גם נשרף לומר דאף בשאין בעצמות של השלדו שום לחלוחית גם כן טמא. ומובן הדברים דאם לא כתבה תורה אלא פעם אחת הוי אמרינן דאתי לרבות רק יבש, והוי אמרינן יבש כזה דיש בו לחלוחית בהשלדו, אבל כיון דאיכא עוד קרא דרשינן לרבות גם נשרף אעפ"י שאין בו שום לחלוחית, וממילא גם יבש טמא אעפ"י שאין בו לחלוחית:
ה ובזה יש ליישב הא דחלקן התנא לשתי דרשות. - וזהו משום דשני לימודים נינהו, - ומיושב הא דהקשו התוס' הא דלא עריב ותני יבש ושרוף בהדי הדדי דמחד קרא קדריש להו, יעוי"ש, אבל לפי המבואר דמתרי קרא נפקא להו, - ואפשר שגם התוס' סברי כן דמתרי קראי ילפינן ליבש ולשרוף. - ורק הקשו דהתנא היה יכול לכוללם יחד:
ו ויש להוכיח שהתוס' סברי ג"כ דמתרי קראי ילפינן. והוא מדכתבו דהדרשא דחגיגה לשיעור, הוי אסמכתא, ועיקר הקרא לדרשא דהכא. והיינו דלא סברי כהא שכתבו התוס' בחגיגה י"א ד"ה הא כיצד, דאיתא שם ולמורי נראה תרי קראי כתיבי כל הנוגע בהם במותם מהם במותם אשר יפול מהם אל תוכו ואל תטמאו בהם דחד מהני פסוקי מורה על השיעור, וחד מורה על דרשא זו דשרץ שיבש ונשרף, יעוי"ש, ולשיטה זו הוי הני דרשות תרווייהו מדאורייתא והתוס' הכא שכתבו דדרשא דשיעורים הוי אסמכתא, א"כ תקשה מה יעשה בהא דכתבה תורה שני פעמים בהם ומהם וע"כ דסברי התוס' דהני שני הכתובים נדרשים חד לשרץ שיבש ושלדו קיימת. וחד לנשרף ושלדו קיימת, ואי לא כתבה תורה אלא חד מהני קראי הוי מוקמינן במסתברא לשרץ שיבש, - ואז הוי אמרינן דבעינן בהשלד דהעצמות לחלוחית בכדי שיקוים הלימוד מהם במותם שהוא כעין מיתה דהיינו שיש בהשלדו לחלוחית, ולהכי כתבה עוד קרא ללמדנו בנשרף, וזה מלמדנו גם על יבש דלא בעינן לחלוחית בעצמות:
ז והנה הרשב"א כתב וז"ל הא כיצד כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף. ואע"ג דרבי יצחק מוקי לה ביבש ושאינו יבש. חדא דרשא היא, דשרוף ויבש תרווייהו חד גוונא נינהו ותרווייהו נפקי מבהם, ושאינו שרוף ולא יבש נמי חד גוונא נינהו עכ"ל, והנה מה שכתב דאינו שרוף ואינו יבש חד גוונא נינהו אינני יודע מה בעי הרשב"א בזה הלא זה פשיטא דאם אינו שרוף וגם אינו יבש, הרי הוא שרץ שלם, ומה שייך לומר שהוא חד גוונא: ח ונראה דאפשר דכונת הרשב"א כסברת התוס' בחגיגה בשם מורי דהני תרי פסוקי נדרש חד לשיעורים, וחד לשרץ שיבש ונשרף ושלדן קיימת. - והוקשה להרשב"א מנין לחדש גם לנשרף דלמא אתי הקרא ליבש שזה מסתבר יותר, - וגם בתוספי הרא"ש כתב דיבש מסתבר יותר לרבות. - וביותר כמו שכתבנו לעיל דביבש יש לומר דיהיה בהעצמות גם לחלוחית, וא"כ מנין לרבות נשרף ושלדו קיימת, - על זה כתב הרשב"א דיש לדון ההיקש דבהם דומיא דמהם שנדרש על קצת בשר. - דע"כ בהא דמקצת אין בזה לא שרוף ולא יבש. דהרי בעינן בזה במותם כעין מיתה. - כן הא דבהם דנדרש על השלדן שנשאר בלא בשר אין הבדל באיזה סיבה נשאר בלא בשר וכך לי יבש או נשרף. וזהו שכתב ושאינו שרוף ולא יבש כוונתו על המקצת הבשר שנדרש מהא דמהם שאנו דורשים על סיבת הדבר. הנה כן אין לדרוש בסיבתו של הבהם שמיירי בהשלדן בחסרון בשר:
ט והנה מוכח לפי"ז דגם הרשב"א סבר שדרשא זו היא דרשא גמורה ולא בגדר אסמכתא, והוי מדאורייתא טמא שרץ שיבש או נשרף ושלדן קיימת. ואעפ"י שנפסל מאכילת כלב. - אמנם ע"כ סברי הני רבותינו דהדין דבעינן ראוי לאכילת כלב באוכל נאמרה דהיינו על הבשר שטומאתו מצד שהוא בשר. - אבל בשרץ שיבש או נשרף שאין לו בשר, והא דהוי טמא הוא מצד גזירת התורה, וחידוש דין הוא בשרץ, ולזה לא בעינן ראוי לאכילת כלב. כיון שאין טומאתו מצד אוכל, אלא מצד שצורת שרץ עליו:
י והנה לפי"ז שרץ שיש עליו בשר כראוי אבל נפסד ונסרח ונפסל מלאכול לכלב והנה טהור הוא מצד הבשר, - אבל כיון ששלדו קיימת ע"כ מטמא מצר השלדו. - ולפי"ז הרמב"ם שכתב בפר"ד מאבוה"ט הי"ב בשר השרץ שנפסד והבאיש ונפסל מלאכול הכלב טהור, וכתב מרן שזה נתבאר בפר"א והכוונה מהא דכתב הרמב"ם הי"ג בנבלה שאם אינה ראויה לאכילת כלב טהור, - וסבר הרמב"ם שכן הדין בבשר השרץ, אבל ע"כ זה הוי רק על הבשר. אבל לא על השרץ עצמו וכשהבשר הנבאש על השרץ, אם אינו טמא מצד הבשר, אבל טמא הוא מצד צורתו, ולזה מדייק הרמב"ם וכתב בשר השרץ, ולא כתב סתם שרץ: יא ומזה יש לתמוה על סברת מרן הכס"מ שכתב בטעם הרמב"ם שכתב על שרץ שיבש או נשרף ושלדן קיימת שטומאה זו מדבריהם, וכתב מרן מטעם שהרי הוא כעפר, תמוה דהלא זה שייך רק גבי בשר שטומאתו מצד בשר שהוא אוכל, אבל בהא דשרץ שיבש או נשרף שטומאתו מצד הצורה מפני העצמות כמו"ש הרמב"ם בפיה"מ א"כ מה איכפת לן שהוא עפרא. וכמו שביארנו ע"כ זהו סברת התוס' והרשב"א, ואין סברא שיחלוק על זה הרמב"ם, - וע"כ העיקר בזה שסבר הרמב"ם דדרשא זו אסמכתא, וזהו מפני שהדרשא דשיעורים הוא העיקר. ושפיר הקשה הטו"א מה ראה הרמב"ם לומר שדרשא זו הוי אסמכתא ולא להיפך שדרשא זו עיקרית ודרשא דשיעורים, כיון דשיעורים ידענו בלא"ה מהללמ"מ:
יב ונראה בסברת הרמב"ם דתפס סוגיא דחגיגה לעיקר הוא מטעם דכיון דכל עיקר דרשת רשב"י הוא מכח רומיא דקרא דבהם משמע שיגע בשרץ כולו, ומהם משמע דגם בנגיעה דמקצתו טמא, - ולזה מוקמינן כאן בלח כאן ביבש. - והנה הפסוק דמהם הוא הפסוק האמור בתורה וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. וכמו שפירש"י שזהו הפסוק האמור מהם. והנה בתו"כ פרשה ו' אות קט"ו מידרש לאבר מן החי בשרץ שמטמא, יעוי"ש, נמצא דלא מתפרש מהם על מקצת שרץ. אלא על אבר מן החי שמטמא. ולפי"ז אין דין מקצת מפורש בתורה. - וא"כ מנין לנו למידרש כאן ללח כאן ליבש. - והלא איכא למימר דליתא כלל דין יבש בתורה. ותמיד בעינן דין לח מטעם דכתיב במותם כעין מיתה. ורק זה אנו יודעין מבהם אנו יודעין דבעינן שרץ שלם, ומהא דכתיב מהם אנו יודעין דאבמה"ח מן השרץ גם כן מטמא, - אבל יבש לא שמענו, - ואעפ"י שאנו יודעין דבשר מן השרץ בכעדשה גם כן מטמא זה אנו יודעין מהללמ"מ, וממילא לאחר שידענו זה מהלמ"מ שפיר מתפרשא בהם לומר שגם בשר בכעדשה נקרא בהם מטעם שכן החומט מתחילת ברייתו גידולו כעדשה. אבל יבש לא שמענו. וא"כ עיקר הדין דיבש ליכא למידרש מהקרא, - לזה כתב הרמב"ם וקרוב בעיני שטומאה זו מדבריהם, - והיינו שמפרש דכל עיקר הדרשא מכח הקראי ולחדש דין יבש בשרץ ששלדו קיימת או בנשרף כל זה הוא רק אסמכתא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם, וכמוש"נ: יג שם, אמר רבא הני זבוני דמחוזא כי שלדן קיימת טמאין, - ויש לעיין מאי קמ"ל רבא בזבוני דמחוזא, אם בא לאשמעינן דינא דריש לקיש לימא כמו שאמר ריש לקיש שרץ שיבש ושלדו קיימת טמא, ובזה נכלל כל השרצים שישנם בטומאה, ואם בא לאשמעינן דהני זבוני הם מהשרצים הטמאים. למאי נקט דוקא באופן שיבש, - ועוד מדוע נקט מחוזא, אם בא ללמדנו דהני זבוני המה הצב האמור בתורה, לימא שזהו הצב האמור בתורה שהוא מהשרצים הטמאים, ולמה אמר דמחוזא, - ואם דוקא בעירו של רבא נמצאים:
יד ונראה דרבא בא ללמדנו דלכאורה יש מקום לומר דדינא דריש לקיש בשרץ שיבש ושלדו קיימת הוי ספיקא דדינא, משום זה עצמו דהכא מודרש הא דבהם ומהם, לשרץ שיבש ושלדו קיימת, ואילו בחגיגה מידרש לשיעורים, וא"כ הוי האי דינא בספיקא דדינא אם יש טומאה לשרץ באופן זה, וא"כ הוי ספק טומאה, וסבר רבא דגם בספיקא דדינא הוי ספק טומאה ברה"ר טהור. וכמו שהדין בספק שרץ ספק צפרדע דברה"ר טהור, - ולזה בא רבא לומר דהני זבוני דמחוזא הנמצאים בעיר של מחוזא שהוא רה"ר, ואם הוי ספיקא דדינא ברה"ר טהור, על זה בא רבא לומר דגם הנמצאים במקום שרבים מצויים שם, גם כן טמא, והוא מטעם שסבר רבא דדרשא דהכא הוא עיקר ודרשא דחגיגה הוי אסמכתא. וזהו כשיטת התוס' הכא, כן נראה על צד החידוד:
טו רש"י ד"ה דם היוצא מפי אמתו, של זב גמור. - ולכאורה מה בעי רש"י בזה שפירש גמור, ונראה דרש"י מיישב הא דהקשו התוס' הא כבר ממעטינן איש מאודם כדאיתא לעיל ל"ב, ותירצו התוס' דהתם המיעוט דאינו נעשה זב מאודם. אבל אם הוא זב מקודם הוי אמינא דהאודם דעכשיו ליהוי כמו רוקו, ולזה איצטריך קרא למעוטי, יעוי"ש, וזהו כוונת רש"י שפירש של זב גמור. דהיינו שנעשה זב מקודם. - ומצאתי בע"ל שנחית ג"כ לזה, ונכון:
טז שם, גמ', שכבת זרע, בראוי להזריע. - וקשה דלמא בא למעוטי יבש מעיקרו, לח ונעשה יבש מנלן, - וכמו שפריך הש"ס לעיל כ"ב לענין דם הנדה:
יז תוס' ד"ה ש"ז בראויה להזריע. וא"ת והלא ש"ז וכו' ומטמא יעוי"ש ולכאורה הא התם שמרבה מקרא דכתיב מקרה אפילו קרי בעולם. וא"כ טמא מטעם דהוי רואה, ואפשר דאזלי התוס' לשיטה דנוגע הוי, עי' לעיל כ"ב. - וא"כ יש טומאה להטפה לטמאות, - ותירצו התוס' דמין הראוי להזריע בעינן, יעוי"ש, - וקשה הא לח ונעשה יבש הוא ג"כ במין הראוי להזריע, ואין לנו למעט אלא יבש מעיקרו, וצ"ע:
יח שם, משנה. השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע וכו'. - והיינו דהמבוי הוי רה"י וספיקו טמא, - וכן פירש הרמב"ם בפיה"מ, - ובספר ע"ל מפרש שהטומאה מדרבנן כמו באשה לענין טומאת מעל"ע, - ואישתמיטתיה לדברי הרמב"ם בפיה"מ. - והא דבאמת מטמא למפרע ברה"י לפי דברי התוס' ריש מכילתין דכתבו דטומאה למפרע לא ילפינן מסוטה. - עי' שם במהרש"א ומהרמ"ל. - ועי' לעיל מה שביארנו זה הענין:
יט שם, ר' שמעון אומר היבש מטמא למפרע וכו', וקשה הא יבש אינו מטמא. אבל ע"כ צריך לומר דמיירי שלא היה יבש כל כך. אלא מיירי שעל ידי מים נעשה לח. או דמיירי בששלדו קיימת. - וכן כתב הרש"ש:
כ והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב דאין הלכה כר' שמעון, ותמוה דפרי"ח מאבה"ט פסק לגמרי כר' שמעון, וצ"ע, עי' בתוסיו"ט:
דף נו/ב:
כ משנה כל הכתמים וכו' הבאין מבין הנכרים טהורין, - וכתבו התוס' אע"ג דבפר' בנות כותים אמר דדם הנכרית מטמא כרוקה וכמימי רגליה, בכתמים דרבנן לא גזרו. - הנה ע"כ הא דכתמים היינו באופן דלא הוי משכב ומושב ומרכב, משום דהני בלא"ה טמאים כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מה' מו"מ ה"י, והיינו שטומאתו כטומאת הזב, - וע"כ מיירי הכא בכתם שנמצא על דבר שאינו ממין הזה, ועל זה לא גזרו, - והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב משום דהוי ספק וע"כ כוונתם משום דכיון דכל עיקר הא דכתמים הוי מספיקא וספק דרבנן לקולא, - וקשה הא לדידן ג"כ הוי ספק, אבל רבנן גזרו על ספק זה אעפ"י שע"כ גם לדידן הוי כתמים דרבנן. אפילו אם אנו יודעין שהדם בא מגופה מטעם שבא שלא בהרגשה, אבל רבנן גזרו על זה, ושפיר כתבו התוס' דבנכרים לא גזרו, וא"כ מדוע כתב הרמב"ם שהכתמים שלהם טהורין כיון שהוא מצד ספק, דהרי הספק הזה החמירו בו חכמים. - והנה בפר"ד מה' מו"מ ה"י כתב וז"ל והבאים מבין העכו"ם בחזקת טהורין עכ"ל, הרי דן בזה שטהורין מצד חזקה, - ויש להבין מה שייך חזקת טהרה גבי עכו"ם כיון שכל מה שיש להם אנו מחזיקין לטומאה, - ואפשר לומר כיון דע"כ מיירי שנמצא הכתם במקום שאינו לא משכב ומושב ומרכב. - והמקום אשר הכתם בו אינו מקבל טומאה מן הדם, וא"כ הרי זה כנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה שאין בו תורת כתם, - והיינו דבעינן שהדבר שבו הכתם יהיה טמא בפועל, וכיון שזה ליתא בפועל טומאה, להכי אין בו תורת כתם, - ומזה ראיה לדברי הגאון נוב"ק סימן נ"ב, יעוי"ש, וזהו כוונת הרמב"ם שכתב בחזקת טהורין, - וזהו הכוונה שכתב בפיה"מ דמספק טהורין, והיינו דשאני ספק זה דגבי עכו"ם מטעם שהדבר אשר בו הכתם טהור. ב שם, ומבין הכותים וכו', הנה הרמב"ם לא הביא האי דינא דכותים, - ואפשר כיון דעתה הם כנכרים הם. וסבר הרמב"ם שדינם כנכרים ממש, ואין דמים שלהם טמאים מן התורה, - וזהו כמו שכתב בפיה"מ לענין טומאת אהל אם מת לא יטמא באהל לפי שהם עכו"ם, ואין מטמאין באהל, יעוי"ש, ואעפ"י שלכאורה קשה הלא קיי"ל במומר אעפ"י שחטא ישראל הוא, אבל אפשר דהרמב"ם תפס לדינא דכותים גרי אריות הן כמו שסברי חכמים הכא, - ובראשונה נהגו להחמיר בדמן, ובשארי דינים, ואח"כ עשאם כנכרים ממש מפני שכן הוא לפי האמת, ומכש"כ לענין כתמים פשיטא שהם כנכרים. - וכיון שכתב הרמב"ם דין כתם בנכרים, הרי גם הכותים בכלל הזה. ועי' בתוס' ר"ע, מה שהביא שיטת הפוסקים לענין קדושין: