נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף נה.
א אי מה היא מטמאה באבן מסמא. אף מדוה נמי מטמאה באבן מסמא. והקשו בתוס' הא עיקר אבן מסמא הוא מטעם משכב ומושב, וכיון שדם הנדה ממועט מדין מו"מ. וא"כ ממועט גם מטומאת אבן מסמא דע"כ אבן מסמא לא חמיר ממשכב ומושב כיון שזהו מטעם מו"מ. - ותירצו בשם הר"י דאבן מסמא אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולהכי איצטריך למעט מאבן מסמא אעפ"י שהיא טומאה קלה, יעוי"ש ביאור דבריהם דהמיעוט ממשכב ומושב הוא למעט שאין המו"מ של דם הנדה נעשה אב הטומאה לטמא טומאה חמורה. אבל אבן מסמא שהיא טומאה קלה הוי אמינא שישנה בדם הנדה להכי איצטרך למעט גם מטומאה קלה. - וכן כתב בתוספי הרא"ש:
ב ויש לעיין מה דעתם בדבר טומאה קלה במו"מ. - והוא. דיש לומר דאעפ"י שהתורה מיעטה דם הנדה גם מטומאה קלה באבן מסמא זהו משום דגם בנדה עצמה אין בהאבן מסמא יותר מטומאה קלה היינו שהמשכב תחת אבן מסמא שעל ידי נדה וזבה נטמא לטמא רק אוכלין ומשקין, - ובזה ממועט דם הנדה גם מאותה טומאה קלה. - אמנם במשכב ומושב ממש שהנדה עצמה עושה משכב לטומאה חמורה, ודם הנדה ממועט מאותה טומאה חמורה. אבל טומאה קלה יש לה לדם הנדה. או"ד דלאחר שמיעטה התורה לדם הנדה בהא דאבן מסמא במילא ממועט דם הנדה גם במו"מ מטומאה קלה ג"כ:
ג והנה מסתבר הדבר שזהו דעת התוס' ותוספי הרא"ש דבמשכב ומושב ממש יש לדם הנדה טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין, דכיון דמיעטה התורה מאבן מסמא. - מובן הדבר דסברי דבמו"מ ממש מטמא דם הנדה טומאה קלה, וזהו דלא כשיטת הרמב"ם והר"ן שכתבנו לעיל להוכיח שאין בזה בדם הנדה ובאבן המנוגעת במו"מ אפילו טומאה קלה. - וע"כ אמנם דעת התוס' ותוספי הרא"ש דיש להם טומאה קלה:
ד והנה הרשב"א בחידושיו הקשה ג"כ הא דהקשה התוס' כיון דאין להם טומאת מו"מ ממילא אין להדם הנדה גם טומאת אבן מסמא. - ומפרש בשם התוס' דתרי גווני אבן מסמא איכא, והיינו דאם ידו או רגלו למטה מן האבן, והאבן נתונה עליו וכלים על האבן דהאי משום משא הזב, דהיינו היסטו של זב שלא מצינו לו חבר בכל התורה כולה. והיינו דאמרינן בשמעתא דידן דממעטינן ליה מן והנושא אותם וכו' וההיא דתו"כ הוי איפכא כגון שמשכב ומושב תחת האבן והזב יושב על האבן, וההוא דרשינן ליה מוכל המשכב עכת"ד, יעוי"ש:
ה מ.בואר מדברי הרשב"א דההוא אבן מסמא שהוא מטעם משכב לא בעינן למעט מאבן מסמא כיון שכבר ממועט ממשכב ומושב. ואבן מסמא לא עדיף ממשכב, והא דאיתא הכא בשמעתתא למעט דם הנדה מאבן מסמא היינו אבן מסמא כזה שהוא מטעם משא. וכיון שדם הנדה מטמא במשא. שפיר יש מקום לומר שמטמא גם באבן מסמא כזה שהוא בתורת משא:
ו ומד.חזינן דלא נחית הרשב"א לומר דהמיעוט השני בא למעט גם מטומאה קלה, כמו"ש התוס' והתוספי הרא"ש ע"כ סבר הרשב"א דזה שמיעטה התורה לדם נדה ממשכב ומושב מטומאה חמורה, הנה כן ממועט גם מטומאה קלה, ולא איצטריך עוד מיעוט לטומאה קלה, וזהו כשיטת הרמב"ם והר"ן לפי מה שהוכחנו לעיל, נמצא דאם דם הנדה במשכב ומושב אם יש לו טומאה קלה לאוכלין ומשקין הוי ספיקא דדינא:
ז ויש הוכחה גמורה יותר מזה שכתבנו לעיל דשיטת הרמב"ם בדם הנדה שאין לה גם טומאה קלה לאוכלין ומשקין במשכב ומושב. - והוא דהנה באבן מסמא כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' מו"מ ה"ה דהמשכב של האבן מסמא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים. - וזהו דלא כשיטת התוס' שכתבו שרק לטמא אוכלין ומשקין והנה לפי"ז תקשה הא דהקשו התוס' והרשב"א. וע"כ צריך לומר דהרמב"ם סבר ג"כ כמו שתירץ הרשב"א דתרי עניני אבן מסמא איכא, וכ"כ הר"ש בפר"א דכלים מ"ג כהרשב"א, יעוי"ש, וכיון שכן מוכח ע"כ דהרמב"ם סבר ג"כ כהרשב"א דאין למשכב ומושב של דם הנדה טומאה כלל אפילו לאוכלין ומשקין כמו שכתבנו לעיל:
א שם, ובשר המת. מנלן אמר ר"ל אמר קרא לכל טומאתו, לכל טומאות הפורשות ממנו. - וקשה הא מבואר בתו"כ פ' כ"ב דדריש שם לכל טומאתו לאסור בתרומה אף בימי קולן (דהיינו מלבד בזמן הטומאה ממש. אלא גם בימי הספירה להיות טהור), וא"כ מנא ליה לר"ל למידרש מזה לבשר המת יבש, - ונראה דר"ל סבר דהתו"כ דמרבה מכל לרבות ימי קולן אזלא אליבא דר' יוסי דסבר בשר המת יבש טהור, - אבל לרבנן דסברי בשר המת יבש מטמא דרשי לרבות בשר המת יבש, - ואפשר לומר דרק לר' יוסי נדרש לרבות ימי קולן דהיינו בימי הספירה, - וזהו לשיטת ר' יוסי דסבר דבימי הספירה אינו בסתירה בלמפרע. ומזה מוכח דבימי הספירה אינו בחזקת טומאה, - משא"כ לרבנן דסברי דאם לא יעלה הנקיים ישנם בסתירה למפרע מן התורה, עי' פסחים פ"א. - ולזה נדרש ר' יוסי לרבות ימי קולן דהיינו ימי הספירה לרבות שאסור בתרומה. זהו מה שנראה בסברת ר"ל: ב והנה בספר ע"ל הקשה לר"ל הא בתו"כ מידרש להנוגע בזב וזבה ונדה ויולדת יעוי"ש, זה לא קשה כלל, משום דזה נדרש מטומאתו, ור"ל מרבה מדכתיב לכל, וזהו משום דטומאתו ג"כ מיותר דהרי כתיב אשר יטמא לו מקודם, להכי נדרש מטומאתו לנוגע בטמאים. ומכל נדרש לרבות לטומאות הפורשות, וזהו ממת דהרי כתיב שם באדם ודרשו במת, וכן פירש"י בחומש, וממילא הריבוי קאי גם על האדם דכתיב בפ', וזהו לכל טומאות הפורשות מן המת, וזהו בשר יבש, - ומזה תקשה לר' יוחנן מדוע לא דריש מכל הפורשות מן המת, וזהו בשר יבש, - ומזה תקשה לר' יוחנן מדוע לא דריש מכל לרבות בשר המת יבש, ומדוע אזיל למידרש מקרא אחר:
ג ונראה דמדרשא דר"ל אנו יודעין דבשר המת יבש יש לו טומאה, אבל אין אנו יודעין אם זה הבשר הוא כמת להיות הנוגע בו נעשה אב הטומאה להכי מביא להקרא דאו בעצם דאם ללמדנו שהבשר המת יבש דינו כעצם שהוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה אב הטומאה:
ד והנה הרמב"ם בפיה"מ מפרש בשר המת יבש כתב וז"ל והוא באמרו או בעצם אדם אפילו בתכלית היובש כעצם עכ"ל ביאור דבריו דמפרש המשנה כר' יוחנן. ונתן טעם מדוע יליף ר' יוחנן מהא דאו בעצם דבא להורות אפילו בתכלית היובש, שזה לא נלמד מהא דר"ל מהא דלכל טומאתו, שמזה לא ידענו שיעור היובש. אבל בדרשת ר' יוחנן יש ללמוד גם לתכלית היובש דומיא דעצם. - והנה מלשון הרמב"ם משמע דשיעור ר' יוחנן שהיבישות יותר מדאי, - ואילו בסוגיא משמע דשיעור דר"ל הוא ביותר יבישות מהא דקאמר הש"ס א"ב דאפריך אפרוכי דלר' יוחנן טהור ולר"ל טמא:
ה והנה עוד קשה בהא דאיתא הכא בסוגיא מיתובי בשר המת שהופרך טהור, ומשני התם דאקמח והוי עפרא, - והביאור בזה דלר"ל מיירי באופן דאקמח והוי עפרא. - אבל לר' יוחנן בלא"ה אתי שפיר מטעם דבעינן דומיא דעצם, - ולפי"ז להרמב"ם דפוסק בפר"ב מטו"מ ה"א כר' יוחנן מדכתב שם וז"ל וכן כזית מבשר המת בין לח בין יבש כחרש מטמא כמת שלם יעוי"ש, מבואר דסבר כר' יוחנן דבעינן שיהי' הבשר היבש כחרש. והיינו דומיא דעצם שזהו כר' יוחנן, וא"כ תמוה בזה שכתב בפר"ג מטו"מ בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור, יעוי"ש, משמע שדוקא אם נעשה כקמח טהור, אבל באיפרך גרידא טמא, ותמוה דהרי מבואר בסוגיא דזהו דוקא לר"ל. אבל לר' יוחנן גם באיפרך לחודיא טהור ומרן בכס"מ כתב לפרש בכוונת הרמב"ם שהוא יבש שאילו יפרך יעשה כקמח, יעוי"ש. - אבל דוחק לפרש כן בלשון הרמב"ם שכתב ונעשה כקמח:
ו ונראה לפרש בשיטת הרמב"ם דסבר דבאמת לא פליגי ר' יוחנן ור"ל, והיינו משום דשני הכתובים מוכיחים אשר ע"כ נדרשים הם, - ובכדי שלא תקשה מה יאמר ר' יוחנן בהכתוב דכתיב לכל טומאתו שע"כ הכוונה להטומאה הפורשות מן המת. - להכי סבר הרמב"ם דשני דינים איכא בזה, - היינו, א) שהבשר היבש דין מת עליו. ב) שדין נפרש מן המת עליו. אבל לא הוי כהמת עצמו, ונפק"מ לדינא כאשר יבואר:
ז והנה מצינו במשנה כלים פרכ"ז מ"י שלשה על שלשה שנחלק טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס יעוי"ש, והביאור בזה דאעפ"י שבטלה טומאת מדרס הקודמת אבל טמא מגע מדרס מפני הנגיעה בשעת פרישה. ועי' בחולין ע"ב ע"ב. - וכן תנן שם בכלים סדין טמא מדרס יעשאו וילון טהור מן המדרס. אבל טמא מגע מדרס, ועי' במנחות כ"ד. - והנה הכא בבשר המת שיבש, ואיפרך. - כו"ע סברי שטמא. - וזהו כהסתם משנה הכא דתנן בשר המת יבש טמא. ומשמע בכל אופן. - אמנם באופן שאיפרך. אין עליו טומאת מת ממש, אלא דין הבשר היבש שנפרך דין נפרש מן המת, - והלכה מזה דין מת ממש. שהוא אבי אבות הטומאה, והנוגע בו נעשה אב הטומאה. אלא דין בשר היבש הנפרד כדין מגע מת, ואינו אלא אב הטומאה. הנוגע בזה הוי ראשון לטומאה ויקוים בזה שני הדרשות מהשני הכתובים. והיינו שזה שמביא ר"ל מה דכתוב לכל טומאתו לטומאה הפורשת, היינו שהבשר היבש שנפרך אין עליו דין מת ממש, אבל טומאתו מתורת מגע המת, - ומקוים ג"כ הדרשא דהוקש לעצם, היינו דבאופן שהוא דומה לעצם הוי עליו דין מת ממש והוי אבי אבות הטומאה שהנוגע בו נעשה אב הטומאה. - ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דבפר"ב כתב וכן כזית מן הבשר המת בין לח בין יבש כחרש מטמא כמת שלם. - וע"כ הכוונה שהוא כמת עצמו. - ומובן מזה דאם אינו כחרש, ביבישות שלו, עדיין לא נטהר מטומאה. אבל לא הוי טומאתו כמת שלם, אלא דינו כמגע במת, ובפר"ג כתב בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור, היינו שטהור לגמרי. - ובזה יובן לנכון מה שכתב בפיה"מ שנותן שיעור לקשיותו. מפני שבזה התכוון הרמב"ם לומר שבזה הוי דינו כמת שלם, להיות עליו טומאת מת ממש. - כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד: ח ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה דהנה הכא חזינן דר"ל דריש כל לרבות, ור' יוחנן לא דריש כל מדלא יליף מהא דכתיב לכל טומאתו. - וזה הוי היפך מהא דפליגי לענין חצי שיעור דר"ל לא דריש לרבות חצי שיעור מהא דכתיב כל חלב. ור' יוחנן דריש כל לרבות חצי שיעור. - ועוד קשה מה שהקשה בע"ל מאי עביד ר' יוחנן בהדרשא דלכל טומאתן. ובשלמא לר"ל לא קשה מה עביד מהקרא דעצם אדם דהרי יש לימודים כדלקמן אלא לר' יוחנן קשה מה עביד מהא דלכל טומאתו. יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו ביישוב לשיטת הרמב"ם אתי שפיר. - והיינו דר"ל סבר דהכא בע"כ מידרש לרבות לטומאה הפורשת. מטעם דע"כ איכא הכא משום מגע המת, - ור' יוחנן ג"כ סבר להאי דרשא לטומאה הפורשת, ר' יוחנן מוסיף דבאופן דהבשר קשה כעצם יש בזה טומאה כמת עצמו להיות אבי אבות הטומאה כמו שכתבנו לעיל: ט והנה בזה שדרש ר' יוחנן מעצם אדם לדין בשר יבש, - יש לעיין בהא דאיתא בנזיר נ"ג ע"ב שדרשו או בעצם אדם זה רובע עצמות, יעוי"ש. והביאור מפני שיש ברובע עצמות שזהו עיקרו של אדם ומטמא באהל, - וא"כ כיון שנצרך לדרוש מזה לרובע עצמות מנין לר' יוחנן למידרש לבשר יבש. - ואפשר דסבר ר' יוחנן דתרתי שמעינן. והיינו דאעפ"י שבעינן עצם אדם למידרש על רובע עצמות של מת, אמנם איכא למידרש ג"כ היקשא דאדם לעצם לענין בשר יבש:
י והנה כמו כן דרשו בספרי במדבר פ' י"ט או בעצים אדם זה אבר מן החי, מה המת בשר גידין ועצמות אף אבמה"ח בשר גידין ועצמות כברייתו, יעוי"ש. וא"כ לכאורה קשה מנין לר' יוחנן למידרש מזה לבשר יבש, כיון שנדרש לדין אבמה"ח דבעינן כברייתו. - אבל נראה דזה נלמד מהא דהקישה תורה העצם למת, והיינו דהכוונה עצם הנפרש מן האדם, וזהו אבמה"ח ומדסמכה תורה למת ילפינן דבעינן עצם הנפרש דומה למת, והיינו דהאבר הנפרש שהוא מת בזה שנפרד מחי דינו כמת שלם:
יא והנה הגאון מלבי"ם שם בספרי מקשה בהא דדרשו בעצם אדם לאבמה"ח שזה היפך מסוגיא דנזיר שדרשו מזה לרובע עצמות של מת, ומפרש דזהו דברי ר"מ והיינו דר"מ שם ברישא, הנה גם סיפא כולא מילתא ר' מאיר אמר לה אבל ר' יאשיה לא סבר לה, יעוי"ש. - והנה לדבריו אם אנו תופסין להאי דינא דרובע עצמות, לית למיתפס להאי דינא דאבר מה"ח. - וזה תמוה דהרי הרמב"ם פוסק בפר"ב מטו"מ ה"ב להאי דרשה דהספרי דבעינן אבמה"ח כברייתו גם מההיקש הזה דאיתקש למת, וסובר ג"כ להא דרובע עצמות. ולשיטת הגאון מלבי"ם הוי דרשת הספרי דעת יחיד וליתא להלכה מטעם הסוגיא דנזיר. - אבל ע"כ חזינן דלא הוי כדבריו לשיטת הרמב"ם ולפי פסק הלכה. - אבל ע"כ הנכון בזה דתרווייהו דרשות מקוימים. היינו מטעם השני הקישים היינו ההיקש לעצם, וההיקש למת. וכמו שכתבנו לעיל: יב שם, והרי עור דגזעו מחליף דתנן הגלודה ר' מאיר מכשיר. וחכמים פוסלין. ואפילו רבנן דפסלי לא קפסלי אלא אדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה ולעולם גזעו מחליף וכו' ותנן אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו' ומשני הא איתמר עלה אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור. - ואיכא דאמרי והרי עור האדם דאין גזעו מחליף ותנן וחכמים פוסלין, ואפילו ר"מ לא קא מכשר אלא דקריר בשרא וחייא, - ויש לעיין במה פליגי הני תרי לישני דחד אמר דעור גזעו מחליף. וחד אמר דעור אין גזעו מחליף, וזה תימה היאך פליגי במציאות. דללשון ראשון ברור שגזעו מחליף וללשון שני אין גזעו מחליף. ואטו לא ידעו רבותינו טבע דהמציאות:
יג ונראה דשניהם אמת ורק חילוק יש בין הגלודות היינו בין נגלד העור כולו לבין נגלד מקצתו. דבנגלד כולו לכו"ע אין גזעו מחליף, ובנגלד מקצתו גזעו מחליף, ור"מ ורבנן בתרווייהו פליגי, היינו דר"מ דמכשיר בגלודה מכשיר אפילו בנגלד העור כולו, אעפ"י שאין גזעו מחליף, ורבנן דפסלי פסלי אפילו בנגלד מקצתו, - ולהכי הלשון ראשון לשיטת ר"מ בנגלד מקצתו דגזעו מחליף, בזה רבנן דפסלי ע"כ הטעם משום דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה. - והביאור בזה דלא היה י"ב חדש וטריפה. והא"ד תפס בנגלד כל העור כולה דבזה אין גזעו מחליף, וסברת חכמים סברא צודקת. ור"מ דמכשר משום דקריר בשרא וחייא:
יד והנה תצא מזה נפק"מ לדינא גם לענין טומאה דבעינן שאין גזעו מחליף, וא"כ בגלודה לגמרי שאין גזעו מחליף טמא שהוא דומיא דעצם, אבל בגלודה במקצת שגזעו מחליף אין בו טומאה. - ולפי"ז היה להרמב"ם לחלק לדינא בין גלודה בכולה לגלודה במקצת. - והנה הרמב"ם בפר"ג מטו"מ הי"א כתב סתם עור האדם כבשרו יעוי"ש, ומשמע אפילו בשנגלד מקצת העור ג"כ בכזית כבשר האדם. אעפ"י שגזעו מחליף, וזה תמוה:
טו והנה התוס' בחולין קכ"ב ד"ה עור אדם טהור, כתבו כדמפרש טעמא בריש דם הנדה דלא הוי דומיא דעצם אדם דעור גזעו מחליף יעוי"ש. וקשה הא דלא חלקו בין גלודה במקצת לגלודה בכולה:
טז והנה סעד לדברינו דיש הבדל בין גלודה בכולה לגלודה במקצת הא דאמר רב בחולין נ"ה כל העור כולו מציל בגלודה חוץ מעור בית הפרסות, ופירש"י בד"ה כל העור כולו. כל היכא דמשתייר ההוא כסלע מעלה ארוכה וחוזר כל העור לקדמותו, יעוי"ש, מבואר דבנשתייר כסלע הוי גזעו מחליף, חוץ מבית הפרסות דלא הוי עור והוי כלא נשתייר כלום. - וא"כ גם על התוס' קשה מדוע לא נחתו דעור אדם טהור מטעם שגזעו מחליף דזהו רק בנשתייר עור, אבל בשלא נשתייר כלל מהעור שאז אין גזעו מחליף הרי הוא טמא:
יז והנה יש ליישב שיטת התוס' דסברי דכיון דבנגלד מקצת מן העור אין בו טומאה, וא"כ אין בו שיעור כזית לטומאה כמו שאיתא בבשר הניטל מן המת להכי שוב אין לדון בו דין טומאת בשר, ולהכי גם בנגלד כולו אין בו טומאה, אמנם הרמב"ם דתפס לדינא שעור אדם טמא, וע"כ סבר דגם הנגלד מקצת, ויש בהעוד כזית מטמא כבשר. קשה הא זה הוי גזעו מחליף: יז ונראה דסבר הרמב"ם כמו שמסיק רב אשי בהא דפריך הגמ' והרי בשר דגזעו מחליף וטמא ומשני רב אשי בשר נעשה מקומו צלקת, ופירש"י כלומר נשאר בו רושם חריץ או גומא, - הנה יש לומר דבגלודה במקצת כיון שדינו כבשר, וגם טבע בשר להעור, ולהכי אפילו בשגזעו מחליף נעשה מקומו צלקת, דהיינו שנשאר בו רושם ומטעם זה טמא, וזהו שכתב הרמב"ם עור האדם כבשרו, היינו שהוי כבשרו בכל דבר גם לענין זה דנעשה מקומו צלקת:
יח והנה לפי"ז יש לעיין להאי לישנא דעור האדם טהור מן התורה, ולא חיישי לזה שנעשה מקומו צלקת, - וסברי דעור האדם הוי גזעו מחליף, וכמו שכתבו התוס' שם בחולין. - דלדידהו תקשה הא דפריך הש"ס מבשר דגזעו מחליף וטמא. - ומתרץ רב אשי משום דנעשה מקומו צלקת, - וסברא זו ע"כ כן איתא גם בעור, וע"כ דלא חייש האי לישנא לזה וקשה לדידהו מ"ש מבשר, - ודוחק לומר דסברי דגזעו מחליף ונרפא לגמרי דע"כ אין לעשות פלוגתא בהמציאות:
יח לכן נראה דבזה פליגי הני לישני בהא דעור אדם דמאן דסבר עור אדם מטעם דגזעו מחליף הכוונה דכיון דגזעו מחליף בנגלד במקצת להכי דין גזעו מחליף עליו וטהור, שאינו דומה לעצם. - ומ"ד דעור אדם טמא הוא מטעם דכיון דאם נגלד כל העור אין גזעו מחליף להכי עור אדם דינו כבשר טמא. - וזהו שיטת הרמב"ם:
יט והנה חכמים דר"מ לענין טריפות דגם בנגלד במקצת פסלי, כמבואר שם בחולין, זהו ע"כ מטעם דאיתא הכא בסוגיא משום דאדהכי והכי שליט בה אוירא ומתה, - אבל יש להבין מה שייך לומר בזה גזעו מחליף כיון שמתה מקודם שנתכסה בהעור, וא"כ אין זה גזעו מחליף כיון שמתה מקודם. - אמנם הביאור בזה דכיון דיש בכח להיות גזעו מחליף. ורק סיבת המיתה מעכב, אמנם כל זה לענין איסור טריפות שתלוי בחיות, אמנם לענין טומאה כיון שישנה בכח להיות מתכסה בעור חדש, הרי"ז אינו דומה לעצם וטהור, וע"כ מ"ד עור אדם טמא משגיח על הבפועל. כיון דעכ"פ כח הצמיחה אינה פועלת להיות העור נתכסה בעור חדש, הרי זה נקרא אין גזעו מחליף והרי הוא בדמיון לעצם וטמא:
כ אמנם כל זה שייך לענין טומאה דבעינן רק דמיון לעצם, וכיון שדומה לעצם בנגלד כולה, גם כן שפיר דמי, - וכן יש להוכיח דברי התוס' ד"ה בשר וא"ת כיון דמעצם ילפינן נימא בהאי לישנא מה עצם שאינו עושה חליפין ונמעט אפילו בשר, ויש לומר דשמא גם עצם מתחזק או גדל מעט אחרי שחסר עכ"ל, יעוי"ש. והנה כמובן שעכ"פ אינו דומה לעצם בדמיון ממש, משום דהבשר עושה חליפין טובא לגבי עצם, ומ"מ כיון דלא בעינן רק לדמיון סגי אם דומה קצת. - אבל כל זה לטומאה, - משא"כ בדין טריפות תלוי הדבר אם יכולה להתרפאות ולהיות חוזרת לקדמותה, בפועל ממש ואם אמרינן דגלודה במקצת גזעו מחליף א"כ הרי יכולה לחיות:
כא והנה חזינן מסוגיא דידן דתליא בהני תרי לישנא לפי מה שכתבנו דהלישנא קמא דסובר דעור גזעו מחליף קאי על הגלודה דמקצת, - וסבר דפליגי בזה ר"מ ורבנן, וסברת חכמים דאע"פ דגזעו מחליף אבל קודם שתחליף לגמרי מתה. וע"כ דלא תוכל לחיות י"ב חודש, - אבל האיכא דאמרי דאמר דעור אין גזעו מחליף מיירי בגלודה כולה, ובזה פליגי ר"מ ורבנן. וזה מבואר דאמר האיכא דאמרי והרי עור דאין גזען מחליף דתנן וחכמים פוסלין, הרי דסבר האיכא דאמרי, דרבנן דפסלי גלודה היינו בהוגלד העור כולה דאין גזעו מחליף:
כב והנה הרמב"ם דפוסק כהאיכא דאמרי דעור אדם טמא ע"כ מפרש ג"כ דהא דפסלי חכמים בטריפות הוא ג"כ בהוגלד כולה. - והנה כן כתב הרמב"ם בפר"ט מהל' שחיטה ה"ז וז"ל בהמה שנפשט העור כולו וכו' ונמצא בשר בלא עור הרי זו טריפה, יעוי"ש. הרי שמדייק הרמב"ם דבטריפות דגלודה הוי דוקא בהוגלדה לגמרי, אבל אם נשאר מעט אין זה גלודה לטריפות, - וזהו כהאיכא דאמרי הכא דאמרי דהא דחכמים פוסלין מיירי בנגלדה כולה שבזה אין גזעו מחליף, ואינה חוזרת לקדמותה. וע"כ גם בלא נשאר כסלע אלא גם מעט מן הסלע אין זה נקראת גלודה, - וע"כ הא דאמרו רבנן דבעינן שתשאר כסלע על פני כל השדרה או על הטבור זהו מדרבנן:
כג ובזה יש ליישב הא דפסק הרמב"ם באם ניטל כרוחב סלע מעל השדרה או מעל הטבור או מעל ראשי איבריה ושאר כל העור קיים הרי זו ספק, ויראה לי שמתירין אותה עכ"ל, וזה תמוה דהרי זה הוי בעי' דלא איפשטא בגמ' וספד"א לחומרא. ומרן בכס"מ הקשה כן בשם הרשב"א והרא"ש, יעוי"ש. - אבל יש לומר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דסבר דעור אדם טמא, וממילא סבר כהאיכא דאמרי דסברי דחכמים דפסלי בגלודה היינו בגלודה כולה דוקא, וזהו מדין התורה, והא דבעינן שיעור כסלע בהני המקומות שקבעו חכמים הוא מדרבנן. - וממילא בספיקא דבעי' הוי ספק דרבנן ולקולא:
כד והנה מצאתי אח"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן רי"א כתב כן לפרש דברי הרמב"ם דבנגלד כולו הוי דאורייתא אבל בשיור מקצת מן התורה מותר, והשיעורים הוא דרבנן יעוי"ש, והנה כתב כן מסברת עצמו בלא שום מקור לדבריו, - אמנם לפי מה שכתבנו הוי הרמב"ם לשיטתו, והוא מוכרח מכח סוגיא דידן, וכמוש"נ בס"ד:
כה והנה הרמב"ם בפיה"מ שם בחולין כתב וז"ל וגלודה היא שנפשטה עורה כולו מעליה. וכל זמן שישתייר מן העור רוחב סלע לאורך שלשלת השדרה כולו עד שיהיו כל החוליות מכוסין הרי זו כשרה. ואם יהיה כל העור במקומו ונפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה הרי זו אסורה עכ"ל, הנה אנחנו רואים אשר בפיה"מ פוסק הבעי' דש"ס לחומרא, וזה היפך ממה שפסק בספר הי"ד. - ולפלא שלא העירו בזה הפוסקים. - אבל נראה דכוונת הרמב"ם לפרש המשנה כפי מה שמבואר הכא בסוגיא, - אבל להלכה הוכרח מטעם הסוגיא הכא במכילתין. וזהו לדינא, וצ"ע:
כו שם, אמר עולא דבר תורה עור האדם טהור. ומ"ט אמרו עור אדם טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור. - והנה האיכא דאמרי אמר עולא דבר תורה עור אדם כי עבדו טהור ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין. ולא אמר לחמור כמו בלישנא קמא, - והנה יש לומר כי בלישנא קמא מיירי בשלא עבדו. ואינו ראוי לאדם הני שטיחין רק לחמור. אבל ללישנא בתרא דמיירי לאחר שעבדו. הנה ראוין הני שטיחין גם לאדם להכי לא אמר בזה לחמור:
כז והנה לכאורה הרי זה דבר מבהיל שיעשה אדם מעור של אביו ואמו שטיחין. וראיתי בריטב"א מביא בשם הרמב"ן שהקשה והלא רשע שבגוים אינו עושה כן וכש"כ ישראל, (והכוונה דלא שייך לעשות גזירה על דבר שאינו שכיח). וכתב דשטוחין היינו שעשה מהן דבר חשוב ומעובד יפה לשטחן על גבי הכותל להתאבל עליהם ימים רבים, או שיזכור מעשיהם הטובים, והיינו דנקט לשון שטיחין. ולשון אביו ואמו עכ"ד. יעוי"ש. - אמנם קשה לי טובא דזה ניחא ללישנא בתרא דמיירי במעובדין. ומה"ט לא אמרו שטיחין לחמור, אבל בלישנא קמא דמיירי באינן מעובדין, והגזירה שמא יעשה שטיחין לחמור, ובזה לא אפשר לפרש כן שעושה זאת להיות לו לזכרון לדבר נאה ויאה. אלא אדרבה בזיון איכא שעושה מעור אביו ואמו שטיחין שהוא מרדעת לחמור כדפירש"י, וצ"ע:
כח ונראה דהרמב"ן מפרש חמור לא חמור ממש, אלא הוא מין תכשיט כדאיתא בשבת נ"ז מאי טוטפת אמר רב יוסף חומרתא דקטפתא, ושם ס"ב מאי רוכלת אמר רב יוסף חומרתא דפילון פירש קשר שיש בו מיני בשמים, ובעירובין ס"ט ההוא דנפיק בחומרתא דמדושא, פירש טבעת וביבמות ק"ב והאי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא. יעוי"ש, הרי מצינו דלשון חמור יש בו גם מובן של תכשיטים ובגדים משונים, ואפשר שהם לנוי, - ושפיר מצוייר שעושה זאת לכבוד אבותיו, ואין בזה משום ניוול:
כט ואפשר שאין בזה מטעם איסור ג"כ כיון שאין עושה זאת עבור הנאה, אלא עושה כן למטרה טובה, אשר לדעתו הוא ענין של מצוה או להתאבל עליהם תמיד בזה שהם תמיד לפניו לזכרון. - ומיושב בזה הא דהקשו התוס' והלא מת אסור בהנאה, יעוי"ש. משום דבאופן זה לא נקרא הנאה מן המת, כיון שאין עושה כן עבור הנאת הגוף, אלא אדרבה צער הוא לו. - ומטעם זה הוצרכו לגזור טומאה, - ובזה שכתבנו אתי שפיר דברי הרמב"ן לשני הלשונות, וכמוש"נ:
א כתב הרמב"ם בפר"ב מטו"א הי"ח כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח אם נפסל מלאכול לכלב או שיבש כחרס הרי"ז טהור, יעוי"ש. וכתב מרן הכס"מ ומה שכתב או שיבש כחרס בפר' דם הנדה דף נ"ה משמע דיבש כחרס עפר בעלמא הוא עכ"ל, יעוי"ש ותמוה דהלא אין זה מבואר בסוגיא דיבש כחרס טהור, ואדרבה מבואר דדוקא באופן שהופרך טהור באופן דאיקמח והוי עפרא, - ומצאתי בנוב"ק חיו"ד סימן כ"ו שהקשה בזה על מרן, יעוי"ש: כ ונראה דמרן שפיר חזא. - והוא דהנה מבואר דאם הוא יבש כעצם בשר המת הוא בטומאת המת וסבר הרמב"ם דהיבישות כעצם הוא בדמיון יבש כחרס. וזהו שכתב בפר"ג מטו"מ ה"י בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור. והרי יבש כחרס טמא, יעוי"ש, וזה מהא דהוקש בשר המת לעצם אדם, וכמו שסבר כן ר' יוחנן בסוגיין. - ואם אמרינן דהיבישות כחרס עדיין לא יצא מתורת אוכל לכלב, א"כ למה בעינן לימוד מקרא לבשר המת יבש שטומאת מת עליו, והלא קיי"ל דכל דבר שנטמא, או טומאתו עליו מקודם לא נפקע טומאתו ממנו עד שיפסל מאכילת כלב כמו"ש הרמב"ם בפר"ב מטו"א הי"ד ומקורו מהמשנה דטהרות פר"ח מ"ו. - וא"כ הכא בבשר המת שטומאת מת עליו עד עתה. וא"כ אם היבשות כעצם, שהוא כחרס ראוי לאכילת כלב. א"כ למה לן קרא למידרש מטעם דהוקש בשר אדם לעצם. הלא בלא"ה עדיין טומאת מת עליו. וע"כ מוכח דיבש כחרס נפיק גם מאכילת כלב, ולהכי אמרינן דרק מטעם דהקישא תורה בשר המת לעצם רבתה תורה שיש על הבשר היבש כחרס טומאת מת, ומזה שמעינן דבעלמא האוכל שיבש כחרס נפיק מתורת אוכל גם לכלב, וזהו שכתב מרן דמסוגיא דפר' דם הנדה משמע דיבש כחרס עפר בעלמא הוא. - והנה מה שכתב הכס"מ עפר בעלמא אין כוונתו להא דאיקמח והוי עפרא, שזה גם בבשר המת טהור, אלא כוונת מרן שדינו כעפרא מטעם שנפסל מאכילת כלב, ולענין אכילה הרי זה כעפר מטעם הקשיותו כחרס, ומדויק בדברי מרן שכתב, משמע, דהיינו שאין מפורש, אלא משמע. וזהו ממשמעות הענין, וכמוש"נ: ג תוס' ד"ה שמא וא"ת והלא מת אסור בהנאה וכו' ועור קדשים מותר בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. - ויש להעיר בהא דאיתא במסכת ידים פר"ד שמא יעשה עצמות אביו ואמו תרוודות, יעוי"ש. וקשה הא עצמות עולה גם לאחר זריקה אסור כדאיתא בזבחים פ"ו דגם לאחר זריקה מועלין, יעוי"ש. - והנה לפי מה שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן גם בזה אתי שפיר, עוד יש לומר דשם מיירי בצדוקים והם לא סברי דמת אסור בהנאה. והוא דכיון דכל עיקר הלימוד מהגז"ש מע"ע. - והם לא סברי הלימוד דהגז"ש:
ד אמנם בעיקר דברי התוס' שמחדשים דעור אינו בכלל בשר לגבי אדם מטעם כיון דילפינן מע"ע וע"ע גופה ילפינן מקדשים. - קשה מה ענין עור בהמה לעור של אדם דהלא שאני עור האדם שעורו כבשרו, ובר אכילה הוא כהבשר, וזהו ששנה התנא אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם, וזה ליתא בעור בהמה, ולפי"ז אף שמצינו שחלקה תורה העור מהבשר כמו גבי עולה דהבשר כליל על המזבח והעור יאותו הכהנים, וכמו כן בע"ע דהעגלה אסורה בהנאה והעור מותרת זהו משום דעור לאו בשר הוא, - משא"כ עור האדם אם האדם אסור בהנאה דהיינו הבשר, ע"כ גם העור בכלל הבשר כיון שדין בשר על העור ג"כ, כיון שנאכל עם הבשר:
ה ונראה דזה כתבו התוס' ללישנא קמא דסבר דמן התורה עור האדם גם קודם עיבוד לא הוי כבשר, ואעפ"י שנאכל עם הבשר, מ"מ כיון דגזעו מחליף לא הוי כבשר, - וממילא דינו כעור בהמה, ולא חמור יותר מעור הקרבן - אבל תקשה ללישנא בתרא דעור האדם קודם עיבוד דינו כבשר, וא"כ לא דמי לעור של ע"ע והעור העולה, - לכן נראה דהתוס' כתבו תירוץ זה ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא ע"כ התירוץ הראשון הוא העיקר, והיינו בזה שטומאה חמירא להו טובא:
ו שם, כתוס' כתבו וניחא השתא דאיצטריך בשור הנסקל לא יאכל להנאת עורו דלא אתי מבשרו יעוי"ש. והיינו משום דעור לאו בכלל בשר, והוי אמרינן דרק הבשר אסור אבל העור אינו בכלל הזה, ולהכי כתבה תורה קרא. לאסור גם הנאת עורו, - וקשה טובא דהלא בלא"ה זה פשיטא שהעור אינו בכלל בשר, וביותר שהעור אינו בכלל אכילה, וכשכתבה תורה איסור אכילה על הבשר פשיטא שהעור לא בכלל אכילה דהכשר, - ובע"ל העיר בזה ג"כ: ז ונראה דהנה בשור הנסקל הוא לאו דוקא שור אלא גם חיה ועוף בכלל הזה משום דילפינן שור שור משבת וכדאיתא לעיל ח' ע"א ועל תרנגול שנסקל בירושלים על שהרג את הנפש ובברכות כ"ז ובעדיות פר"ו, - ובחולין קל"ח ע"ב אמר רבינא הלכך עור טהור שהרג את הנפש פטור מלשלח, ופירש"י הואיל ובר קטלא הוא, - והנה בהני עורותיהן כבשרן, ואם בשרן אסור גם עורן אסור מטעם בשר, - וכיון דבעוף פשיטא דהעור אסור בהנאה. - ממילא אית לן לומר דהוא הדין בשור דע"כ הדין שוה בכל הני, מטעם הגזי"ש דמרבה חיה ועוף. זהו סברת התוס' בכוונתם למה כתבה תורה לאסור בשור הנסקל הנאת עורו, ולזה כתבו דכיון דע"כ מצינו דעור לאו בכלל בשר כמו בע"ע. לזה כתבה תורה קרא מיותר להנאת עורו:
ח עוד נראה בזה דכיון דכתיב לא יאכל המורה על איסור הנאה כדאיתא שם ב"ק מ"א. - והא כתיב בשרו לא הוי הכוונה אכילה דבשר, אלא הכוונה להורות אע"ג דעבדיה כעין בשר כגון דשחטיה דלא נפקע האיסור ממנו, כמבואר שם בסוגיא. - נמצא דהא דכתיב בשר לא קאי על אכילה דבשר השור הנסקל. - והרי זה כאילו לא כתבה תורה בשר כלל בדבר האכילה, והעיקר הא דכתיב לא יאכל אזהרה על הנאה כתיבא באורייתא. - והנאה על כל השור נאמרה דהיינו כל מה שיש בהשור שהיה בסיוע דהנגיחה, ופשיטא שהעור בכלל השור, - ועל זה כתבו התוס' דבזה שכתבו דמצינו דעור לאו בכלל גבי עגלה ערופה וכדומה כן גבי אדם. וא"כ יש מקום לומר דגם בשור הנסקל כן הוא, - להכי כתבה תורה קרא מיותר להנאת עורו:
ט ובתוס' סנהדרין מ"ח הקשו מדוע לא נאסר העור של אדם מטעם תכריכין, יעוי"ש. והיינו דאפילו אם אין עור בכלל בשר, עכ"פ ליתסר העור מטעם דהוי בגד למת, וזהו תכריכין, וממילא יהיה מדאורייתא העור באיסור הנאה, והנה לכאורה יש להעיר דהלא אם היתה המחשבה להפשיט העור ממילא לא נאסרה העור מטעם תכריכין, ועי' בספרנו נזר הקודש למס' ערכין דף מ"ו דף הספר:
י והנה התוס' שם תירצו מטעם דחמירא להו טומאה יעוי"ש, וזהו לתירוץ ראשון הכא בתוס', אבל לתירוץ השני אינו מיושב מ"ש מתכריכין, - אמנם לפי מה שכתבנו בשם הרמב"ן דכל עיקר הא דהפשיטו העור של המת עשו זאת לכבוד ולתפארת. - יש ליישב הקושיא, - והוא דהרי עיקר האיסור דתכריכין מטעם משמשין שילפינן מע"ז דמשמשין אסירי, - כמבואר שם בסנהדרין, - והנה כל עיקר הא דמשמשין אסירי הוא מטעם נוי לע"ז, אבל אם העור אינו לנוי, והיינו דלפי דעתם כוונתם בההפשט העור לעשות כבוד להמת על ידי ההפשטה, ובאופן נוי זה לא ילפינן מן משמשין דע"ז דהתם השימוש הוא לע"ז ממש, - משא"כ הכא שאין השימוש על המת ממש כמו בע"ז דהשימוש הוא לנוי על ע"ז ממש. - וכיון שאינו בדומה למשמשי ע"ז להכי לא נאסר משום תכריכין. וכמוש"נ:
יא תוס' ד"ה בשר נעשה מקומו צלקת ואין גזעו מחליף. הקשה הרשב"ם בהא דאמר בחולין קכ"ח דבשר מן החי אינו מטמא באהל כו' ובשר עושה חליפין. ותירץ דאין הכל אחד דגזעו מחליף משמע חוזר לגמרי, וזה אינו עושה בבשר אבל עושה חליפין משמע שגדל קצת ולא לגמרי, וזה איתא בבשר, - והנה בתוס' שם בחולין ביארו יותר דהכא מעניניה דקרא והתם מעניניה דקרא. התם דומיא דעצם שמתרפא קצת, אבל אין מתרפא כבתחילה ובשר נמי נעשה צלקת. - והכא דומיא דמיתה שאינה עושה חליפין כלל, ולכך נקט הכא לשון חליפין. והתם נקט גזעו מחליף:
יב אבל הזוב. זוב מנלן. היינו מנלן שהזיבה בעצמותה יש לה טומאה לטמא במגע ובמשא, ואעפ"י שיש לה טומאה שעל ידה נעשה זב. זהו מפני הראייה, אבל לא מפני שנגע בה, ויש מקום לומר שהזיבה בעצמותה אין לה טומאה כלל, וזהו שפריך הש"ס מנלן דהזוב יש לה טומאה להנוגע בה ולנושאה. - ועל זה הביא הש"ס ברייתא דתניא זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא. - והיינו דהטיפת זיבה בעצמותה טמאה בדין אב הטומאה לטמא במגע ובמשא: יג ופריך והלא דין הוא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ. - ולכאורה מה זו פירכא הלא הא דנעשה זב הוא מפני הראייה, - ואין הזיבה עושהו לזוב אלא מפני שראה זיבה, וא"כ אין ראיה מזה להנוגע בהזיבה שיהיה טמא במגע ובמשא. - ונראה דסבר הש"ס דכיון דעל ידי הראייה נעשה כל גופו טמא לטמא אחרים. הנה ברגע זו גם הזיבה בעצמותה נעשית טמאה כמו הזב בעצמו. והרי היא הזיבה צריכה להיות כמו חלק של הזב, והרי היא בטומאתו של הזב בעצמו, והביאור בזה כשם שהראייה פועלת על הזב להיות טמא, הנה כן צריכה הראייה להיות פועלת גם על הזיבה שתהיה דינה כמו הזב, - ועל זה קאמר שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים דהיינו להמשלח. והוא עצמו טהור, והיינו שאינו מטמא למי שנגע בו או שנשאו, ולא אמרינן שיהיה נעשה השעיר טמא כמו המשלחו. - ולומר דהשילוח המביא טומאה שיביא טומאה על שניהם, להכי גם בזיבה יש לומר דהפעולת הראייה של זיבה אינה פועלת רק על הרואה, והזיבה הוי דבר נפרד ממנו. ולזה אמרה תורה זובו טמא, לומר שהזיבה היא באותה טומאה של הזב ג"כ: יד והנה התוס' הקשו ואם תאמר ולימא דם הנדה יוכיח שגורם משכב ומושב לנדה ודמה אמעיט לעיל מינייהו, - וקשה הא שאני משכב ומושב לגבי דם הנדה משום דלאו בני משכב ומושב נינהו. ומצאתי בריטב"א שנחית לזה. - ונראה כמו שכתבנו לעיל דענין גורם הוא שצריך להיות הגורם כמו הנגרם, משום דכיון דנעשה הדבר הנפעל מכחו של הפועל והפועל והנפעל המה דבר אחד. וא"כ בדם הנדה צריך להיות הדם כמו הנדה בעצמה וממילא צריך להיות משפט הדם כמו הנדה גם לטמא משכב ומושב לולא שמיעטה התורה. - ובזה תירצו התוס' דמצינו בדם הנדה שהיא כמו הנדה עצמה למגע ולמשא. - וא"כ יש ללמוד מדם הנדה גם לזיבה שתהיה כמו הזב למגע ולמשא, לזה מביא יוכיח מהא דשעיר המשתלח שאין להשעיר טומאה כלל: טו והנה לכאורה יש להוכיח מהזב גופיה מהא דמשכב ומושב שהזב מטמא משכב ומושב. והזוב אף לאחר שרבתה תורה שהזוב מטמא זהו רק למגע ולמשא אבל אינו עושה משכב ומושב. - וראיתי בתוספי הרא"ש שכתב דמשום דאם ילפינן בקל וחומר שהוא עצמו והוא לא יהיה טמא - ממילא אם הזב מטמא משכב ומושב שאז בשביל הק"ו גם הזיבה תטמא משכב ומושב, וממילא אין לעשות מזה יוכיח. יעוי"ש, מבואר דמפרש דכוונת הש"ס שהזיבה תטמא משכב ומושב גם כן כטומאת הזב בעצמו:
טז והנה לפי"ז גם לאחר שרבתה תורה דיש טומאה לזיבה. - והיינו למגע ולמשא, וטומאת משכב ומושב ליתא בזה מטעם דכיון דלא מצינו בתורה טומאת משכב ומושב לזיבה להכי אין בזה אלא טומאת מגע ומשא לחודיא, - ויש לעשות ק"ו זה שכתב בתוספי הרא"ש והיינו אם גורם להזב לטמא משכב ומושב לעצמו לא כש"כ. - אבל כיון שמצינו לשעיר המשתלח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור, להכי אין לדון בזה ק"ו, - נמצא דהק"ו מופרך. - והאי יוכיח מהשעיר המשתלח נחוץ גם לפי האמת:
יז אמנם לפי"ז קשה מה ראיה משעיר המשתלח שגורם טומאה והוא עצמו טהור, הלא איכא למימר דשאני שעיה"מ שאין לו טומאה כלל, משא"כ זיבה דזב דיש לה טומאת מגע ומשא, - והנה לקמן הקשו התוס' בד"ה כי איצטריך למשא, והקשו כיון דמגע נפקא לן בלא קרא היכי שייך למימר שעיה"מ יוכיח. הא לא דמי דבזוב איכא טומאת מגע וכו' ותירצו כיון דשעיה"מ מטמא אחרים העוסקין בו אינו טהור גמור ושייך לטומאת עצמו והוי כאילו טמא במגע ודמיא לזוב. יעוי"ש, והנה ע"כ כל זה שייך רק לטומאת מגע גרידא דבזה איכא למימר שדומה הוא לשעיה"מ שג"כ הוא בדמיון לטומאת מגע כיון שעכ"פ המשלחו טמא ומטמא בגדיו. - אמנם זיבה של זב שמטמא גם למשא משום דלמגע לא איצטריך, ועיקר הקרא למשא אתי. נמצא דזיבה של זב טומאתו חמורה ביותר, וחמיר טפי משעה"מ, וא"כ איכא ק"ו לטומאת משכב ומושב, - וזהו כי הזיבה שגורמת להזב טומאת משכב ומושב. הוא עצמו לא כש"כ, ואין לעשות יוכיח משעיה"מ. דשאני שעיה"מ שאין לו טומאת משא: יח והנה לפי מה שכתב הריטב"א בתירוץ קושיות התוס' דשאני משכב ומושב גבי דם נדה מפני שאינו בר משכב ומושב, אתי שפיר הכא ג"כ בהזיבה שג"כ אינו בר משכב ומושב, - אמנם להתוס' דלא נחתו לסברא זו הכא בהקושיא וסברי דשפיר יש לעשות מזה יוכיח, - א"כ גבי זיבה ג"כ יש לעשות מזה יוכיח. - וביותר לשיטת תוספי הרא"ש שכתב דאם אנו באים לקל וחומר הזה אם גורם לאחרים לעצמו לא כש"כ דבזה עושה הזיבה גם משכב ומושב, - ורק מפני שיש להשיב מהא דשעיה"מ, - אבל לפי האמת דהזיבה המטמא גם במשא. שוב אין לעשות היוכיח משעיה"מ. וא"כ יש לדון ק"ו שהזיבה תעשה משכב ומושב, - והנה בדם הנדה שנינו לעיל דהתורה מיעטה מדכתיב היא יושבת עליו היא ולא דמה. אבל גבי זיבה ליכא קרא למעט. וא"כ הק"ו במקומו, - והנה לפי מה שכתבנו לעיל דע"כ שיטת הרמב"ם והר"ן דגם בלא קרא למעט דם הנדה ממשכב ומושב אנו יודעין דאין לדם נדה מו"מ אתי שפיר הכא ג"כ. אבל להתוס' הרא"ש דע"כ סבר דהעיקר הוא מטעם המיעוט דהקרא. ומה"ט הכא דליכא קרא למעט, שפיר מידרש בק"ו, ורק היוכיח דהשעיה"מ מבטל הק"ו קשה דבזה אין להוכיח מהשעיה"מ, וא"כ ליטמא הזיבה במו"מ. ואין לומר דבאמת מטמא הזיבה גם במו"מ כי זה לא אמרינן, - והנה אפשר לומר שממעטין אבן המנוגעת שלא לעשות מו"מ מדכתיב הזב כדאיתא לעיל, - ה"נ יש למעט מזה דגם הזיבה כן הדין כיון שרק על הזב נאמרה. - אבל לפי"ז תקשה על תוספי הרא"ש שכתב דיש ללמוד מהק"ו גם לענין משכב ומושב, וצ"ע:
יט ועוד לרבא דלא סבר להא דשעיה"מ יוכיח כדאיתא לעיל ל"ה, - א"כ איכא ק"ו שהזיבה עושה מו"מ מכח הק"ו, וזה לא סבר שום תנא ואמורא. וע"כ דממועט מהא דאמרה הזב דממועט אבן המנוגעת להוציא מכח הק"ו, הנה כן ממועט גם זיבה דזב, ומזה תקשה ג"כ על תוספי הרא"ש. שכתב דאם מידרש ק"ו אם גורם טומאה לאחרים לעצמו לא כש"כ שמטעם זה היתה הדם הזיבה עושה גם מו"מ דלפי"ז תקשה לרבא דלא סבר הא דשעיה"מ יוכיח. וא"כ הוי ק"ו מעליא וע"כ דרבא סבר דממועט זיבה ממו"מ מכח המיעוט דכתיב הזב לומר דדוקא זב עצמו: