אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף נד:

דף נג:

א משנה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבישין. - ובגמ' מנה"מ ופירש"י דהבעי' מנלן דדם נדה מטמא מגעו ומשאו. - ואם בשביל המקור שמקומו טמא - א"כ לא הוי האי דם אלא ראשון לטומאה, ואין בזה טומאת מגע ומשא לטמא אדם וכלים:

ב והנה הקשו התוס' לרבא דלא סבר שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. א"כ יש לידע דהדם הנדה טמא מדגורם טומאה להאשה. יעוי"ש. לכאורה יש לעיין דזה ניחא להדם נדה בתחילה, אשר מזה נתטמא טומאת נדה. אבל אכתי לא נדע מה דינו של הדם הבא אח"כ דהיינו כל השבעה ימים שהיא בנדתה. דהדם הזה אינו גורם טומאה, - וכמו כן לדם לידה שאינו גורם טומאה דהיולדת טמאה טומאת נדה אף בלידה יבשתא, - והנה התוס' תירצו דהכוונה לדם נדה של מצורעת. - אבל קשה למה לא כתבו התוס' דהנפק"מ גם לדם נדה גופה כמו שכתבנו:

ג ונראה דסברי התוס' דדם נדה שרואה כל שבעת ימי נדה נקראת גורם טומאה לאחרים. והיינו דאם לא הדם דבתחילה, יש בכח הדם דאח"כ לטמאותה משום נדה. וכיון שיש בכח כל הדם שתראה להיות גורם טומאה איכא ק"ו. - והא דכתבו התוס' לדם נדה של מצורעת. דגם כן בלאו טומאה דמצורעת היתה הדם נדה בעצמה גורם טומאה. - יש לומר כיון שהוא מין טומאה אחרת, - משא"כ בנדה שכל דמים שתראה הם טומאת נדה בעצמותה. - ודם נדה בלידה. - יש לומר דהדם והלידה הם ג"כ מין אחד דהתורה קוראה ללידה נדה כדכתיב כנדתה:

א שם, גמ'. אי מה היא עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים. אף דמה עושה מו"מ, ופריך אטו דמה בר מו"מ הוא ולטעמיך אבן מנוגעת בר מו"מ הוא וכו' ת"ל הזב הזב ולא אבן מנונעת, - וכו' היא ולא דמה. - וקשה בשלמא למעט דמה ממו"מ בעינן קרא מטעם דסד"א דומיא דהיא שמטמאת מו"מ. וכיון שהתורה הקישה דמה להיא כדכתיב והדוה בנדתה. אלא אבן מנוגעת למ"ל קרא. כיון שהמצורע גופי' אינו מטמא מו"מ. - כמו שכתבו התוס' ורש"י בפסחים ס"ז דמצורע אינו מטמא מו"מ. - אמנם דעת התוס' ביומא ו' שמטמא מו"מ יעוי"ש. ומזה ראיה לשיטה זו. והנה דעת הרמב"ם בפר"י מה' טו"צ הי"א דמצורע מטמא מו"מ יעוי"ש. ועי' במל"מ שם שהעיר מדברי התוס', - והנה מברייתא זו מוכח כשיטת הרמב"ם:

ב אבל יש לעיין מאי משמע מהזב למעט אבן מנוגעת. הלא אפשר לומר דהזב מלמדנו דרק זב מטמא מו"מ ולא שארי טומאות. היינו דהני טומאות דליתא גבייהו טומאה זו דמו"מ כמו בע"ק וטמא מת, ובתו"כ ממעט להו מהזב יעוי"ש, אבל אבן מנוגעת כיון שיש טומאה זו במצורע לשיטת הרמב"ם והתוס' ביומא א"כ אין למעט מהזב, דהלא איכא למימר דהלא מצורע ג"כ אינו נכלל בהזב. ומ"מ איכא גבי טומאת מו"מ, וא"כ מנין למעט אבן מנוגעת שדין טו"צ הוא. ואפשר לומר דכיון דאבן מנוגעת לאו אורחי' דמו"מ ג"כ אינו דומה להזב שזב אורחי במו"מ, וזה לא שייך באבן, ואינו דומה למצורע כיון שעכ"פ בר מו"מ, ודם הנדה ג"כ ממועט מטעם דלאו אורחא במו"מ וממועט מהזב:

ג והנה התוס' ד"ה יכול תהא אבן המנוגעת. וא"ת מת תוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה מו"מ, ועוד מצורע גופיה לא עביד מו"מ לטמא אדם לטמא בגדים אלא אוכלין ומשקין, וי"ל דמקרא דהכא ממעטינן להו הזב ולא המצורע ולא המת עכ"ל. - וקשה דלפי"ז מדוע שונה התנא אבן המנוגעת דאיכא למימר דדוקא אבן המנוגעת ממועט מטעם דלאו בר משכב ומושב הוא משא"כ מצורע ומת דבני משכב ומושב נינהו. - ואדרבה היה להתנא למיתני מצורע ומת, וממילא הוי ידעינן למעט אבן המנוגעת, אבל השתא דשנה התנא אבן המנוגעת, אכתי איכא למימר דהטעם בזה משום דלאו בר מו"מ הוא, וכמו שבאמת סבר כן הרמב"ם לדינא, וכמו שכתבנו לעיל:

ד והנה בתוספי הרא"ש כתב דעיקר הא דשנה התנא אבן המנוגעת הוא לטומאה קלה לומר שעושה מו"מ לטמא אוכלין ומשקין כמו מצורע שאעפ"י שאינו עושה מו"מ לטמא אדם ולטמא בגדים אבל עושה מו"מ לטמא אוכלין ומשקין. והא דנקט התנא לטמא אדם ובגדים משום דמהק"ו יש ללמוד גם לזה. אבל לא מצי למימר מצורע תוכיח שמטמא בביאה ואינו עושה מו"מ משום דסבר התנא דעיקר הלימוד הוא לענין אוכלין ומשקין כעין מצורע עכת"ד, ולפי דברי תוספי הרא"ש אתי שפיר הא דשנה התנא אבן המנוגעת. - והנה משמע דלפי זה ע"כ אבן המנוגעת ממועט גם מטומאת אוכלין ומשקין, - אבל קשה דהלא אכתי איכא למימר דמהזב ממועט מדין מו"מ מטומאה חמורה. אבל איכא למימר דטומאה קלה יש לו להאבן המנוגעת כמו מצורע. כיון דאין למעט מטומאה קלה מדרשה דהזב. וא"כ צריך להיות דין אבן המנוגעת כדין מצורע:

ה אמנם אפשר לומר דשאני אבן המנוגעת כיון דלאו בר מו"מ הוא להכי אין לו גם טומאה קלה. והביאור בזה נראה כך, דבשלמא אם היינו דנין בק"ו לומר שגם מצורע עושה מו"מ לטומאה חמורה דאז גם אבן המנוגעת בכלל הזה מצד גזירה"כ שניתן לדרש בק"ו. וגם אם אין אבן המנוגעת בר מו"מ הוא. אמנם מרבינן אותו מצד הק"ו שניתן לדרש. - אבל לאחר שהתורה מיעטה מהזב לומר שרק הזב עושה מו"מ לטומאה חמורה, ולא שארי טמאים, וממילא לענין טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. - בעינן שיהי' בר מו"מ, - ולהכי מצורע שהוא בר מו"מ מטמא עכ"פ טומאה קלה. - אבל אבן המנוגעת שאינו בר מו"מ ממילא כששכב האבן המנוגעת על האוכלין ומשקין, כיון דלאו בר מו"מ הוא, הרי זה כדליתא דמיא. - ו ובזה אתי שפיר טפי הא דנקט התנא באבן המנוגעת לטמא אדם ולטמא בגדים אעפ"י שכוונת התנא גם למעט מטומאה קלה. - והיינו שמדרשת הק"ו יש לרבות גם לטומאה חמורה לאבן המנוגעת וגם למצורע עצמו. - אבל אחרי המיעוט מהא דהזב מטומאה חמורה בין למצורע ובין לאבן המנוגעת, ממילא אנו יודעין דמצורע מטמא עכ"פ אוכלין ומשקין כיון דבר מו"מ הוא, משא"כ אבן המנוגעת שאינו בר מו"מ, להכי אינו גם בטומאה קלה:

ז והנה עוד תירץ בתוספי הרא"ש וז"ל ועוי"ל דהא דמצורע גופיה אינו עושה מו"מ אלא לטמא אוכלין ומשקין היינו מהכא הזב ולא המצורע. ואבן המנוגעת נמי אפשר דעושה מו"מ לטמא אוכלין ומשקין כעין מצורע, והא דלא פריך תלמודא אלמא עושה מו"מ לטומאה קלה משום דלא הוי ידע להוכיח שהוא כך לא ממשנה ולא מברייתא עכ"ל. - וקשה למה צריך להוכיח ממשנה או מברייתא. הלא איכא למימר שדין אבן המנוגעת כדין מצורע כיון ששניהם מטמאין בביאה, ממילא דינם שוה גם לדין טומאה קלה. - וע"כ צריך לומר דסבר הרא"ש דע"כ שונה אבן המנוגעת מטעם דאינו בר מו"מ הוא, ולהכי אין לחדש דין זה בלא הוכחה ממשנה או מברייתא:

ח והנה לפי"ז נפק"מ לדינא בין שני התירוצים דלתירוץ ראשון אבן המנוגעת אינו מטמא אוכלין ומשקין כמו שביארנו, ולתירוץ השני סבר הרא"ש דמצד הסברא דינו שוה למצורע, אבל אין להחליט כן להלכה: ט והנה הרמב"ם פסק בפר"י מטו"צ הי"א דמצורע מטמא מו"מ מטעם שנאמר וכבס בגדיו וטהר מפי השמועה למדו שטהור מלטמא מו"מ, ומבואר בכס"מ שהיא דרשת הספרא, וע"ד הסוגיא דפסחים ס"ז כתב מרן. יעוי"ש. - אמנם בדבר האבן המנוגעת כתב הרמב"ם בפרט"ו שם בה"א שהוא אב הטומאה, ולא כתב מדבר האוכלין ומשקין אם הוא מטמא, - והנה מדלא כתב שהוא מטמא אוכלין ומשקין משמע שאינו מטמא, - וע"כ מפרש הברייתא שממעט אבן המנוגעת עיקר הכוונה למעט מאוכלין ומשקין והיינו שמפרש כפי פירוש הראשון שבתוס' הרא"ש, ולפי הביאור שכתבנו:

י והנה ראיתי בע"ל שמביא דברי הר"ן שכתב וז"ל לאו מי אמרת הזב ולא אבן המנוגעת, כלומר דמשום דאבן המנוגעת לאו בר מו"מ הוא ממעטינן לה מדכתיב הזב, דאי לאו הכי מנ"ל דלמעוטי אבן המנוגעת אתי עכ"ל, ולכאורה דברי תימה הם דהלא ממעטינן גם בע"ק וטמא מת. ושם מקשה כן על הר"ן וכתב שהר"ן סבר כהרמב"ם דמצורע מטמא מו"מ, וא"כ למה ממעטין אבן המנוגעת להכי כתב הר"ן דמשום דלאו בר מו"מ הוא עכת"ד. - והנה אף שדבריו ישרים הם, - אבל דוחק להעמיס כן בדברי הר"ן כיון שלא הזכיר כלל מהא דמצורע מטמא מו"מ שזהו נגד שיטת התוס', ובטח אם לזה נתכוון הר"ן היה מביא דעת הרמב"ם:

יא ונראה בביאור דברי הר"ן דהוקשה לו מנין להתנא למעט אבן המנוגעת מהא דאמרה תורה הזב, דהלא איכא למימר דהזב ממעט להני הטמאים שאינם מטמאים בביאה. משא"כ אבן המנוגעת שמטמא בביאה ואיכא למידרש בק"ו לטמא מו"מ, א"כ גם אבן המנוגעת בכלל מו"מ הוא, והיכן מרומז בהא דהזב למעט אבן המנוגעת, ובכלל זה גם מצורע שהוא מטמא בביאה, והמיעוט בא למעט להני טמאים שאינם מטמאים בביאה מטעם דליתנהו בלימוד הק"ו. - ואין להוכיח גם דמת דממועט מהזב, בזה איכא למימר ג"כ דליתא בק"ו. - והיינו דאעפ"י שמטמא בביאה, וא"כ איכא גם בק"ו ומ"מ ממועט, וכמו שהקשו התוס' דלימא יוכיח ממת, הנה בזה אפשר לומר דשאני מת דאינו טעון שלוח רק ממחנה אחת. משא"כ אבן המנוגעת שטעון שלוח חוץ לשלש מחנות, - וא"כ אין למעט אבן המנוגעת מהא דהזב לומר שהטמאים חוץ מזב אינו מו"מ לטמא אדם ובגדים, - לזה כתב הר"ן דממועט אבן המנוגעת מטעם שאינו דומה לזב מפני שאינו בר מו"מ, - והיינו דכוונת התורה דבעינן דומיא דזב שהוא בר מו"מ, משא"כ אבן המנוגעת שאינו במו"מ מצד המציאות. ולזה לא מהני ק"ו מטעם דכוונת התורה דבעינן דומיא דזב במציאות:

יב והנה הא דממעטינן דם הנדה ממשכב ומושב מטעם דכתיב אשר היא יושבת עליו היא ולא דמה, - גם כן יש לעיין אם המיעוט מצד גזירה"כ, או ג"כ מטעם דלאו בר משכב ומושב הוא:

יג ולדעתי נראה שיש בזה נפק"מ גם לדינא דאם אמרינן דהמיעוט מצד גזירה"כ אז המיעוט רק מטומאה חמורה, אבל לא מטומאה קלה לאוכלין ומשקין. - אבל אם אמרינן דהטעם משום דלאו בר משכב ומושב הוא דאז ממועט גם מטומאה קלה ג"כ:

יד והנה באבן המנוגעת לשיטת הר"ן דממועט מטעם דלאו בר מו"מ הוא ע"כ ממועט גם מטומאה קלה. - והנה אם אמרינן כן גם בדם נדה א"כ לא מטמא גם טומאה קלה אוכלין ומשקין, אבל אם אמרינן דמגזירה"כ הוא, - אפשר דרק מטומאה חמורה ממועט ולא מטומאה קלה:

טו והנה בע"ל שם מביא לדברי הר"ן שכתב דמה דממעטינן דם נדה ממשכב ומושב הוא משום דלאו בר מו"מ הוא, דאל"כ הרי איתקש לנדה ע"כ. - ותמוה דהלא התורה מיעטה מיתורא דהיא יושבת לאפוקי מהיקשא. והע"ל הקשה בזה, ודחק שם, יעוי"ש:

טז אבל נראה דהר"ן מפרש הברייתא דלענין אוכלין ומשקין מיירי הברייתא וכמו שמפרש בתוספי הרא"ש. - ובזה הוקשה להר"ן דהנה כמו כן הא דלענין דם נדה ג"כ מיירי לטומאת אוכלין ומשקין, - וא"כ אין למעט מהא דכתיב היא, - משוש דיש לומר דהמיעוט ממעט דם נדה מטומאה חמורה. אבל אכתי לא ידענו מטומאה קלה. - לזה כתב הר"ן דהמיעוט הוא מטעם דדם הנדה לאו בר משכב ומושב הוא. - ולפי"ז ע"כ אין במו"מ של דם הנדה טומאה כלל, מטעם דכמאן דליתא דמיא, - ומבואר לפי"ז דשיטת הר"ן בין באבן המנוגעת ובין בדם הנדה אין במשכב ומושב שלהם טומאה כלל אפילו לאוכלין ומשקין, כמוש"נ:

יז והנה הרמב"ם בפר"א ממשכב ומושב ה"ח כתב שדם הנדה מטמא במגע ובמשא שנאמר והדוה בנדתה מפי השמועה למדו שמדוה כמוה, יעוי"ש. אבל לפלא שהשמיט הא דממעטין מטומאת משכב ומושב מדכתיב היא, - ואעפ"י שמובן שאינו מטמא טומאת מו"מ מדלא חשיב טומאה זו דמו"מ. אבל מדוע השמיט ולא כתב דרשה גמורה בסוגיא. - וכמו כן לא כתב בפרט"ז מטו"צ בהא דאבן המנוגעת הלימוד למעט ממו"מ:

יח והנה לולא דמסתפינא אמינא מילתא חדתא דע"כ לא שייך מו"מ לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה מצד אחר, - והוא בהא דתני משכבו ולא הגזול בב"ק ס"ו, והביאור בזה דכוונת התורה במשכב דבעינן שתהיה המשכב מיוחד לו לשכיבה, ומטעם זה הגוזל משכב מחבירו, כיון שע"כ אינו מיוחד לו לשכיבה לא קרינן בזה משכבו ואין לו טומאת מו"מ. - ומזה נראה דגם במשכב שלו אבל לא היתה כוונתו לשכיבה כגון ששכב בנפילה באונס. ג"כ לא נקרא משכבו. מטעם משכב כזה המיוחד לשכיבה ושוכב עליו ברצונו. ושכיבה דאונס לאו שכיבה נקראת. - וזהו חידוש דין טומאת שכיבה שלא מצינו כן בכל הטומאות שמטמאות בין באונס בין ברצון. - אמנם שאני משכב דבעינן מיוחד לישיבה. - ומטעם זה לא שייך משכב ומושב באבן המנוגעת וכן בדם הנדה. כיון דלא שייך אצלם משכב המיוחד, דע"כ לא שייך לומר משכבי המיוחד לו לדומם שאינו בייחוד לו לשכיבה, ול"ש לומר משכבו למי ששוכב עליו כיון שהוא ליתא בזה מצד שהוא דומם. - וע"כ הברייתא דממעט אבן המנוגעת ממשכב ומושב לא סברי להאי דרשה דמשכבו ולא הגזול. - וזהו הא דתנן פר"ז דטהרות גנבים שנכנסו לבית המשכבות וכו' ואם יש עמהם עכו"ם או אשה הכל טמא. - והתוס' ב"ק הקשו בזה ותירצו שהוא מדרבנן אבל הרמב"ם סבר דתנאי פליגי בזה, וזהו דהתנא דברייתא זו סבר ג"כ דלא בעינן ייחוד למשכב. ומטמא בכל אופן. וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שלא כתב הכל טמא שהוא מדרבנן, ומשמע שמפרש המשנה שהוא מן התורה (איברא דיש להעיר מהא דפסק הרמב"ם בפרי"ב מה' מו"מ הי"ג דאם יש עמהם אשה הכל טמא, ומשמע שהוא מדאורייתא. וזה תמוה דהלא לפי מה שפסק כהברייתא דמשכבו ולא הגזול מדוע טמא שם, - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם ג"כ שהוא טומאה דרבנן. ובלא"ה הוי שם רק ספק טומאה ברה"ר. - אבל עכ"פ סבר הרמב"ם דפליגי תנאי בזה) אמנם כיון שסבר הרמב"ם דבעינן משכבו המיוחד לשוכב, וא"כ זה לא שייך לא גבי אבן המנוגעת. ולא גבי דם הנדה, להכי השמיט הרמב"ם ולא הביא האי דרשה כלל:

יט עוד נראה דהנה מברייתא זו עצמה יש להוכיח דלא שייך משכב ומושב באבן המנוגעת. - והיינו דלכאורה מדוע לא שנה התנא ק"ו מהא דטומאה באונס. - והיינו דמה זב שאינו נעשה זב באונס דהיינו ראייה שנייה דבעינן מחמת עצמו ולא באונס, ומכל זה מטמא מו"מ, - אבן המנוגעת שמטמא באונס אינו דין שעושה מו"מ, - וע"כ דסבר האי תנא דכיון דכל עיקר משכב ומושב אינו טמא באונס. וכל דין משכב ומושב כן הוא שאינו נטמא בשכיבה דאונס. - ודמיא לזב, - ולהכי דן ק"ו מהא שאינו מטמא בביאה. וע"כ הא דקאמר הש"ס שאבן המנוגעת אינו בר שכיבה יש לפרש על זה הכוונה. - אמנם אם הק"ו היה ניתן להדרש דהיינו אם לא נמעט מהזב כי אז נשתנה הדין והיה הדין כי לא בעינן ייחוד לשכיבה להשוכב. - ואז היה נדרש משכבו ולא הגזול כפשוטו שדין הוא בגזלן, ולא מטעם ייחוד אבל לאחר שמיעטה התורה בהזב למעט, - ממילא קם דינא דבעינן ייחוד לשכיבה להשוכב, וכיון שזה לא שייך באבן המנוגעת, ממילא מובן שנתמעט לא מטעם הקרא אלא מפני עצמותו שהוא מטעם חסרון ייחוד:

כ ובזה מיושב לנכון דברי הר"ן שכתב דאבן המנוגעת ממועט מטעם דאינו בר שכיבה. - וע"כ שזהו שיטת הרמב"ם. ולהכי כיון שפסק בדין מו"מ דבעינן מיוחד להשוכב. וזה לא שייך לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה, להכי לא הביא ברייתא זו להלכה לא באבן המנוגעת ולא בדם הנדה: כא ומזה יש לדון דכיון דלא שייך בהני ענין מו"מ כלל. להכי יש לומר בברור שאין בהם דין טומאת משכב ומושב כלל גם לטומאה קלה לאוכלין ומשקין, כמו שנתבאר:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה