נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף נ:
יא צריכות מחשבה לכשיתלשו קסבר מחשבת חיים לא שמה מחשבה. - והיינו דכמו דלא מהני מחשבה לגידולן בעודן במחובר מטעם דלא מהני מחשבה בשעה שאינו בקבלת טומאה משום דמחובר אינו מקבל טומאה. כן מחשבה לאכלין בבעלי חיים שאינן מקבלין טומאה אינה מחשבה. - ולכאורה לא דמיא להא דעולשין דהמחשבה היתה בתחלה לאכילת בהמה. - ולהכי גם כשנמלך עליהן לאדם לא מהני בחיבורן. - אבל אם חשב לאדם גם בחיבורין משמע דסבר ר' יוחנן דמהני, וא"כ אין ראיה מהא דמחשבה מחיים בנבלת עוף טהור. - והתוס' כתבו לעיל בחד תירוצא דשאני באופן שהיו מיוחדים לבהמה. - ואפשר שזה הוקשה להתוס' בזה שכתבו דמחיים לא חשב לאוכלה עד אחר שחיטה והרי מתה, יעוי"ש, וע"כ הביאור דכיון דמחשבתו לאכילה נתבטלה מטעם שמתה. והרי זה כאילו לא היתה מחשבה לאכילת אדם. - אבל אכתי קשה דלמא שאני גבי עולשין גרע מטעם המחשבה דלבהמה, וזה גרע מהא דנבלה דהוי כאילו חסר מחשבה. - ואפשר דכוונת רבא דאמר אף אנן נמי תנינא הוא מכח כש"כ דפשיטא דגבי עולשין לא מהני מחשבה דחיבורין:
יב עוד קשה דלמא שאני התם גבי נבילת עוף טהור דלהכי לא מהני מחשבה דחיים משום דנשתנה לגריעותא דהיינו בזה שנעשית נבלה. משא"כ בהא דעולשין שלא נשתנה לגריעותא. - וא"כ אפשר דבאמת מחשבת חיים שמה מחשבה. וכמו כן מחשבת חיבורין שמה מחשבה באופן שלא נשתנה לריעותא. - ונראה דזה נמי הוקשה להתוס' וכתבו וז"ל אבל אי שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתפסוד מאכילת כלב עכ"ל, ביאור הדברים דאם אמרינן בכל מקום דמחשבת חיים שמה מחשבה, הנה ההשתנות הזה שנעשית נבילה, אין בכחה לבטל ממנה תורת אוכל. מטעם דכיון דנעשית אוכל פעם אחת שוב לא נפקע ממנה תורת אוכל עד שתופסד מאכילת כלב, ומזה מוכח דהמחשבה דאכילה בחיים בשעה שאינו ראוי לאכילה לית ממשא כלל. - וכמו כן מחשבה בחיבורין כיון שאינו ראוי עכשיו לאכילה לא נתפס מחשבה דאוכל וצריכה מחשבה מחדש:
יג אמנם יש להעיר דזה ניחא לשיטת הראב"ד שכתבנו לעיל דסבר דכל שראוי לאדם מקבל טומאה עד שיופסד מאכילת כלב, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דלענין קבלת טומאה מתחילה בעינן ראוי לאדם כמו"ש לעיל בשמו. - א"כ מאי מייתי רבא ראיה מהא דנבלת עוף טהור. דמחשבת חיים לא שמה מחשבה, הלא איכא למימר דשאני התם דלהכי צריכה מחשבה משום דלאחר שנתנבלה ואינה ראויה לאדם שוב אינה בקבלת טומאה וצריכה מחשבה בכדי שתהיה ראויה לאכילה דאדם. - וא"כ אין להוכיח מזה דמחשבת חיים לא שמה מחשבה, וכן מחשבה דחיבורין. משום דאיכא למימר דשאני בנבילת עוף טהור דנתבטלה מחשבה קמייתא בזה שנשתנה הדבר דמעיקרא היתה אוכל ועכשיו שנתנבלה נעשית לאו בר אכילה לאדם וצריכה מחשבה כפי המצב ההווה, וצ"ע:
יד והנה אפשר לומר דסבר הרמב"ם דיש הבדל באינו ראוי לאדם כזה שאינו ראוי מצד איסור, אבל בעצם הדבר ראוי הוא לאדם. - ולהכי אם אמרינן מחשבת חיים שמה אכילה. - הרי נתפסת היא בתורת מאכל אדם, והשתנות כזה שהוא מצד איסור גרידא אינו פועל לבטל המחשבה קמייתא:
טו שם, רבי זירא אמר הכא בגוזל שנפל מן הרום עסקינן וכו' רב פפא אמר תרנגולתא דאגמא הוא, יעוי"ש, והנה מבואר דלר"ז ור"פ מיירי המשנה בהא דנבלת עוף טהור שצריכות מחשבה מיירי באופנים האלו אבל אם לא באופנים האלו אינה צריכה מחשבה, וע"כ דסברי מחשבת חיים שמה מחשבה. וא"כ הוא הדין מחשבה בחיבורין שמה מחשבה, ודלא כר' יוחנן. וכיון דקיי"ל בכל מקום הלכה כבתראי. - וא"כ תמוה שפסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג דמחשבת חיבור לא שמה מחשבה כר' יוחנן, ופסק ג"כ שם כנבלת עוף דצריכה מחשבה, וצ"ע:
טז ואפשר לומר דהרמב"ם לשיטתו דסבר דבתחילה טרם קבלה טומאה אינה מתטמאה טו"א אלא בראויה לאדם. - וא"כ בנבלת עוף טהור אפילו אם אמרינן מחשבת חיים שמה מחשבה שאני הכא דנשתנה לגריעותא ובטלה מחשבה קמייתא. - וא"כ אין ראיה מנבלת עוף טהור לעולשין. - ולפי שיטה זו אין מקום לתירוצא דר"ז ור"פ. - וכיון שיש מקום לשיטת הרמב"ם מסוגיא דכריתות כ"א כמו שביארנו בספרנו שם. - ולפי"ז סבר הרמב"ם דאמוראי פליגי בזה. - וסוגיא דהכא ע"כ סברה דאם מחשבה מועלת בחיים שוב לא פקע עד שתופסל מאכילת כלב, ולשיטה זו אזלי הא דר"ז ור"פ. - אבל הרמב"ם לשיטתו אין לפרש המשנה דנבלת עוף טהור כמו אוקימתא דאמוראי, להכי פסק כסתמא דהמשנה דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה בכל אופן. ופסק כר' יוחנן בהא דעולשין מקום דליכא מאן דפליג עליה. ואתי שפיר, כמוש"נ:
א שם, ת"ר גוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לכותי טמא, לכלב טהור. - הנה משנה היא בטהרות פר"ח מ"ו דאיתא ברישא כלל אמרו בטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיופסל מאוכל כלב, וכל שאינו מיוחד לאוכל אדם טהור עד שייחדנו לאדם, כיצד גוזל שנפל לגת וכו', וזהו הכיצד בא לפרש הא דכל שאינו מיוחד לאוכל אדם. - היינו דבעינן מחשבה לאוכל אדם. - והנה כתב הרמב"ם בפיה"מ וז"ל הלא תראה הגוזל להיותו מאכל אדם עם היות שנפסד ושב להיות נאות למאכל הכלב לבד אם חשב עליו יקבל טומאה, וזהו כוונת אמרו שכל מאכל אדם לא יוסר מלקבל טומאה עד שיפסול מלאכול לכלב עכ"ל. מבואר דמפרש הרמב"ם האי כיצד דבא לפרש הרישא. - אבל תמוה דהלא שיטת הרמב"ם דכל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה כמו שכתב בפר"ב מטו"א הי"ד. - אמנם ע"כ הכא כוונת הרמב"ם ללמדנו עד כמה מהני מחשבת אדם לשוויה אוכל. דכל זה הוא רק אם עדיין ראוי לאכילת כלב, אז מהני מחשבה לאכילת אדם לעשותו אוכל לקבלת טומאה. - אמנם אם גם נפסל מאכילת כלב. אז לא מהני מחשבה לאכילת אדם. - ומפרש הרמב"ם כל המיוחד לאוכל אדם, היינו גם מה שמייחדים לאוכל אדם עד שיפסול מאכילת כלב, דהיינו שטרם שנפסל מאכילת כלב, הוי ייחוד לאדם דין ייחוד ומקבל טומאה. - ובזה סרה מה שהשיג הראב"ד שם מהמשנה זו דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד למאכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול הכלב, יעוי"ש. לא קשה להרמב"ם דמפרש המשנה דהכוונה רק לענין ייחוד דהיינו מאכל אדם שיופסד, ומהני מחשבה וייחוד לעשותו אוכל זהו רק באופן טרם שיפסל מאכילת כלב מהני מחשבה. - משא"כ בעצם הדין של אוכל משחת דהיינו בלא מחשבה, בזה סבר הרמב"ם דבעינן ראוי לאדם ממש ואתי שפיר דברי הרמב"ם ולא קשה עליו מהמשנה. - ולפלא על מרן שלא שם לב לפיה"מ אשר לפי פירושו בהמשנה ליתא להשגת הראב"ד, וכמוש"נ:
א ע"ד הספק אם נבלה עוף טהור מטמא טומאת ביה"ב באכילה שלא כדרך אכילתן. - הנה לכאורה כיון דאמרה תורה בלשון אכילה כדכתיב לא יאכל לטמאה בה, משמע דבעינן דוקא דרך אכילה כמו בכל מקום שאמרה תורה בלשון אכילה דדינו בכדרך אכילתן. - או"ד כיון דהכא האכילה היא רק תנאי להטומאה. והביה"ב הכא הוי כמו נגיעה כשארי טומאה. ורק הכא בעינן שתהי' הנגיעה בביה"ב, והאכילה היא רק מפני שעל ידי האכילה באה לביה"ב. וא"כ גם באופן שבאה הנבלה לבה"ב בשלא כדרך אכילה ג"כ מטמאה. זהו מקום הספק:
ב והנה לכאורה משמע דהטומאה דביה"ב קשורה עם האיסור נבלה ובאופן שליכא איסור נבלה ליכא טומאת נבלה. ובאכילה שלא כדרך אכילה דליכא משום אכילת נבלה לענין איסור נבלה, ליכא ג"כ משום טומאת נבלה. - והוא מהא דתניא בזבחים ס"ט ע"ב רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים אבית הבליעה. ת"ל נבלה וטרפה לא יאכל מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל, נבלה אלא משום בל תאכל טמא. יעוי"ש. והיינו דכיון שלא חל איסור נבלה על איסור טמא להכי ליכא טומאת ביה"ב בעוף טמא. ולפי"ז באופן שאוכל העוף טהור בשלא כדרך אכילה דליכא משום איסור נבלה, ליכא ג"כ משום טומאת נבלה. - אבל יש לומר דכוונת רבי יהודה לא הוי משום זה דאין איסור חל על איסור. אלא שאני עוף טמא משום דליכא בו כל עיקר דין נבלה דלא הוזהרו משום נבלה בטמאים, וכן כתבו התוס' שם ד"ה רבי יהודה דדוקא עוף טמא משום דאין במינו משום בל תאכל נבלה. - ועכ"פ יש מקום לומר דבדין טומאת ביה"ב אינו מקושר הטומאה עם האיסור, ושפיר מצינו למימר דיש טומאת ביה"ב באוכל שלא כדרך אכילתן אעפ"י שאין בזה משום איסור נבלה. אבל יש בזה משום טומאת נבלות:
ג והנה אם אמרינן דיש טומאת ביה"ב גם באכילה שלא כדרך אכילתן. - יש לעיין בהא דהקשו התוס' שם בזבחים תימה אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל אאיסור קדשים וכו', יעוי"ש, וקשה הא יצוייר באוכל שלא כדרך אכילתן דאין בזה משום איסור קדשים כמו שכתבו התוס' פסחים כ"ו ד"ה שאני היכל. - ובאופן זה שפיר חייל עליו איסור כמו שכתבו התוס' בשבועות כ"ג ד"ה דמוקי, יעוי"ש. וע"כ דסברי התוס' דבאופן שליכא איסור מוקדשים דהיינו בשלא כדרך אכילתן דליכא איסור הקדש, כן ליכא גם משום טומאת נבלות, אמנם נראה להוכיח מכמה דוכתי דיש טומאת נבלות ביה"ב גם בשלא כדרך אכילתן כאשר יבואר:
ד איתא במנחות ע' בהא דכתב אפינקסא דאילפא ביצי נבלת העוף הטהור מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים מטמאין בגדים אביה"ב, ופירש"י מבפנים כגון אם הכניס פיו למעיה ואכלן בפנים מטמא בגדים אביה"ב כדין נבלת עוף טהור וכו' אלמא הוי אכילה ולא אמר בטלה דעתי, יעוי"ש, הרי מבואר דאכילה שלא כדרך אכילתן מטמא טומאת ביה"ב. - וכן כתבו שם התוס' וז"ל וקאמר שבפנים מטמאין בגדים אביה"ב אעפ"י שהם מאוסים ולא אורחי' למיכלינהו דלא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם יעוי"ש. - וא"כ מבואר מסוגיא זו לפירש"י ותוס' דיש טומאת ביה"ב אף שלא כדרך אכילתן: ה והנה הכא בהא דגוזל שנפל לגת וחשב עליו להעלותו לכותי טמא לכלב טהור. ר' יוחנן בן נורי אומר אף לכלב טמא אמר ריב"נ ק"ו אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה וכו' יעוי"ש. והנה נחזה אנן בהאי גוזל שנפל לגת ומת ע"כ הוי אכילה שלא כדרך אכילתן וביותר באופן שלא חשב עליו גם מחשבת אכילה, ופירש"י דמיירי באופן שלא ידע שזה הוא, וא"כ חסר מחשבה. - ואעפ"י שיש לומר דאכילה בעצמותה הוי מחשבה כמו"ש התוס' במנחות ס"ט. - אבל ע"כ דינו של ריב"נ מיירי אף באופן שתחב לו חבירו בביה"ב כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף פ"ז דף הספר. ובספרנו למנחות דף ק"ד דף הספר. וא"כ אין לך שלא כדרך אכילה יותר מזה וא"כ מבואר דיש טומאת ביה"ב גם באוכל שלא כדרך אכילה:
ו וכן יש להוכיח מהספרא פ' אחרי דתניא שם יכול אם הקיאה תהא מטמא בגדים דרך יציאתה, ת"ל אשר תאכל בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה ע"כ. - והנה אם אמרינן דבעינן דרך אכילתן דוקא לענין טומאת ביה"ב. - א"כ למה לן קרא למעט דרך יציאתה. והלא ק"ו הוא דאם בכדרך אכילה דהיינו דרך פיו בעינן אכילה כדרך שבני אדם אוכלים. א"כ כש"כ דלא הוי אכילה כדרך יציאה ועוד דאין לך שלא כדרך אכילתן יותר מזה, ומוכח מזה דאם אוכלה דרך פיו אפילו בשלא כדרך אכילתן יש טומאת ביה"ב, ורק דרך יציאה מיעטה התורה:
ז והנה אעפ"י שפשוט הדבר דאכילה דרך יציאה הוי שלא כדרך אכילתו. - הנה כן מוכח ג"כ מהא דאיתא בחולין ק"ג ע"ב אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו, יעוי"ש. וקשה מדוע בעינן חזר ואכלו והלא ההקאה בעצמותה הוי אכילה שנייה. - וע"כ דבזה ליכא למיבעי מטעם דהוי שלא כדרך אכילתן ובכל איסורי תורה כדרך אכילה בעינן ולהכי בעי רק אם חזר ואכלו. - וא"כ מוכח מהספרא דממעט אכילה דרך יציאה זהו משום דאכילה שלא כדרך אכילה פשיטא להתנא דמטמא טומאת ביה"ב: ח וכן יש להוכיח מהא דאיתא בירושלמי יומא פר"ו ה"ו אמר רבי יוסה נבלת עוף הטהור אין לה מחיצה אלו יש להן מחיצה, אמר ר' מנא נבילות עוף הטהור יש לה מחיצה מחיצה אדם הוא מחיצתה, דאל"כ אלו הביא כלב והלבישו בגדים והאכילו נבלת עוף הטהור שמא מטמא בגדים, (כגירסת הקרבן העדה וזה עיקר ודברי הפנ"מ תמוהין). וביאור דברי הירושלמי שמפני שהקפידה תורה על אכילת אדם דוקא לטומאת בגדים להכי הרי"ז כמחיצה. - ולכאורה קשה מה ראיה היא הלא יש לומר דהא דאין אכילת כלב מביא טומאה על הבגדים שנושא בשעת הבליעה, זהו לא מטעם דחסר בזה המעיים של אדם שזהו כמו מחיצה, דלמא הטעם משום דחסר בזה אכילה, דע"כ אכילת כלב לא נחשב אכילה לפי כוונת התורה. וע"כ דאכילת כלב לא הוי יותר משלא כדרך אכילה לגבי אכילת אדם. - וע"כ מוכח מזה דלגבי דין טומאת ביה"ב גם אכילה שלא כדרך אכילתן נחשבה לאכילה, ואכילה כזו לא עדיפא מאכילת כלב, וע"כ עיקר הקפידא הא דאין הכלב מטמא בגדים הוא מטעם חסרון מחיצה. - והא דנקט הירושלמי כלב נראה דסמיך אדברי ריב"נ שאמר אף לכלב טמא. - ולהורות בא דלענין טומאת ביה"ב סגי גם אם ראוי לכלב, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט הי"א. - ולהכי נקט התנא ריב"נ אכילה דכלב. וזהו גם כוונת הירושלמי. ולא סגי בזה שנפסל לאדם מטעם דיש טומאת ביה"ב גם בשלא כדרך אכילתן, ובזה שאני הא דטומאת ביה"ב מאיסור אכילה דנבלה, ואעפ"י שפוסק הרמב"ם בפרי"ד ממ"א גבי איסור דאם נפסל מאכילת אדם פטור על אכילתו, אמנם שאני לענין טומאה דבזה בעינן שיופסל מאכילת כלב גם כן. - ומיושב בזה מה שהקשה במנח"ח מצוה קס"א מדוע כתב הרמב"ם לענין טומאת ביה"ב עד שיופסל לכלב. יעוי"ש. - אבל לפי המבואר אתי שפיר דשאני לענין טומאה, וכמו שכתבנו:
ט וכיון שמבואר דטומאת נבלות בביה"ב ישנו גם בשלא כדרך אכילתן תקשה מה שכתבנו לעיל לתמוה על התוס' דהקשו דלא תחול איסור נבלה על איסור מוקדשין. ותמוה דהרי נפק"מ לשלא כדרך אכילתן דליתא בהקדש. - אבל אפשר דהתוס' הכא לא סברי כהתוס' דפסחים. - ועי' בשאג"א סי' ע"ו שהרבה להקשות על התוס' דפסחים:
י ומקור לזה נראה מהא דקאמרה הסוגיא בזבחים ע' לר"מ דבעינן תרי קראי חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס, יעוי"ש. - וקשה מדוע לא קאמר דבעינן חד קרא שהוא בלשון אכילה לומר דבעינן אכילה כדרך אכילתן. משמע מזה דגם בשאוכל שלכדה"נ מטמא בביה"ב, והיינו דכיון דחידוש הוא הא דטומאת ביה"ב, להכי בעינן לימוד דבעינן שיעור כזית, ובעינן ללימוד דבעינן אכילה בכדי אכילת פרס, ומדלא אמרה תורה עוד קרא למעט שלא כדרך אכילתן, ממילא אית לן לומר דבאכילה שלא כדרך אכילתן ג"כ מטמא. - והא דלא מוקים הש"ס חד קרא למעט שלכד"א מלאוקמיה לאכילה דשיעור בכזית, או לאכילה דאכילת פרס. - זהו משום דזה יותר מסתבר לומר ללמד דבעינן שיעור כזית, וגם באכ"פ. - מלומר דבעינן בכדרך אכילתן דיותר מסתבר לומר דישנו לטומאה דביה"ב בשלא כדרך אכילתן כיון דעכ"פ איכא שיעור אכילה וגם בשיעור דאכילת פרס, - וא"כ מוכח מסוגיא זו דטומאת ביה"ב איכא גם בשאכל שלכד"א. - וזהו משום דכיון דחידוש הוא מטמא אף בשלא כדרך אכילתן וזהו מדליכא קרא למעט כמו שכתבה תורה למעט פחות מכשיעור, וביותר מאכילת פרס. - וזהו מקור להאי דינא, כמוש"נ:
א גרסינן ב"ב י"ט ע"ב אמר ר' טובי' בר קיסנא אמר שמואל רקיק אינו ממעט בחלון וכו' ותיפ"ל דהו"ל דבר שהוא מקבל טומאה וכל דבר שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה, שנולש במי פירות. ופירש ר"ח, הובא בתוס' כגון שמן, והקשו התוס' וז"ל ולא דק דשמן מכשיר הוא כדמוכח בפר"ק דשבת ושם קמ"ד דשמן חשיב משקה אלא דוקא מוהל היוצא מתחילה עכ"ל, ודברי הרבינו חננאל תמוה טובא דהלא משנה ערוכה בפר"ו דמכשירין מ"ד דשמן הוא מהז' משקין המכשירין. - ומה שכתב כת"ר דהכוונה של הר"ח מטעם דשמן אין לו כח לעשות חיבור. וכמו דתנן בטבו"י פר"ג מ"ה ירק של חולין שבשלו בשמן של תרומה ונגע בו טבו"י ר"א בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל כולה, רע"א אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו, - וטעמו של ר"ע משום דשמן אינו מחבר וממילא כמאן דמיפרת דמיא, וכוונת הר"ח לומר דממילא הוי האי רקיק פחות מכשיעור. - ומיושב בזה הא דהקשו התוס' שם ד"ה שנילושה מדוע לא מוקים דמיירי בפחות מכשיעור. - ולדברי הר"ח דנילושה בשמן ממילא הוי תמיד פחות מכשיעור עכת"ד. - הנה אין זה מספיק ביישוב דברי רבינו חננאל. דהרי סו"ס קשה מדוע דחק לאוקמי' בשמן. הלא כן הדין בכל מי פירות שאינן מכשירין אין עושין חיבור כמבואר שם במשנה הקודמת, וכן מבואר בידושלמי פר"ב דחלה דכל שנילוש במי פירות הרי הם כפרודים. - וגם אין לפרש דברי הר"ח נגד הבנת דברי התוס' בדברי הר"ח שהם הבינו שסבר הר"ח דשמן אינו מכשיר. וכן הבין הרמב"ן בחידושיו לב"ב. איברא דיש לפרש כוונת הר"ח ולומר דכוונתו לשמן קרוש וכמו שכתבו התוס' במנחות לרש"ש דשמן קרוש אינו מכשיר. - אבל אכתי תמוה מה דחשו לרבינו חננאל לכנס לדוחק דמיירי בשמן קרוש ומדוע לא ניחא לרבינו כמו שמוקים הש"ס שנילוש במי פירות. דאינן מכשירין. וגם אינם בהתחברות, ותמיד חסר להשיעור מטעם דהוי כפירורין וכל פירור הוא בפני עצמו:
ב ובעיקר הא דהמשנה דטבו"י שם כתב הרא"ש בפירושו להמשנה דבאמת שמן כשם שהוא מכשיר. כך הוא מחבר ג"כ כיון שהוא בכלל השבעה משקין. ומפרש דכוונת התנא שאין בכח השמן לחבר חולין לעשות כאילו הוא כולה תרומה יעוי"ש, ונכון מאד. ולפירושו של הרא"ש אתי שפיר דנקט התנא כל עיקר האי דינא גבי תרומה, - והיוצא מדברי הרא"ש אשר באמת יש לשמן כח מחבר היינו לחבר תרומה לעשותה לגוף אחד, ולחבר חולין כמו כן לעשותה לגוף אחד. ורק אין בכח שמן של תרומה בירק של חולין לעשות החולין לכולו תרומה. - וממילא האי רקיק של חולין ע"כ בשנילוש עם השמן נעשה כולו גוף אחד ממש. - ובזה אתי שפיר הא דמהני חיבור במנחה בלולה בשמן להיות עשרון שלם. ובעיקר דברי רבינו חננאל יבואר לקמן בעז"ה: א כתב הרמב"ם בפר"א מטו"א ה"ד וז"ל אין שם משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד, אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל עכ"ל, וכ' הראב"ד בהשגה וז"ל לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל, אלא שאין מצטרפין אוכלין כשבעת המשקין דתנן במסכת טבו"י עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות וכו' ר"ע אומר לא פסל אלא מקום מגעו. יעוי"ש. והנה משמע מדברי הראב"ד דפליג על הרמב"ם גם לענין הכשר, והיינו דסבר דטומאה והכשר שניהם שווים, וכיון שמקבלים טומאה המי פירות, כן מכשירים גם כן. וזה מדויק בלשונו מהא דמביא ראיה מהא דעוקצין עיסה שנילושה במי פירות וכו' דמשמע שלא הוכשרה מקודם מדלא קתני שהוכשרה כמו דתנן בטבו"י. - וע"כ דמי פירות מכשירין, וא"כ מקבלין טומאה ג"כ. - וגם מרן הכס"מ סובר כן בדעת הראב"ד כמבואר שם להמעיין. וכן מצאתי בחזון נחום בפר"ג דטבו"י שם שע"כ כן הוא בדעת הראב"ד:
ב והנה לכאורה תמוה טובא היאך פליג על המשנה דפר"ו דמכשירין דשנה התנא דרק השבעה משקין מכשירין. ועוד מדוע לא השיג הראב"ד על הרמב"ם שם בהלכה ב' דחשיב רק הז' משקין המכשירין. - אבל אפשר לומר דמפרש הראב"ד דכוונת התנא דחשיב הז' משקין הכוונה שאלו הז' משקין מכשירין לטומאה בכל אופן והיינו בשבלולים המה בעיסה. מטעם כי יש להם כח ההתחברות לעשות גוף אחד. ואעפ"י שדוחק לומר כן. - אמנם הראב"ד לפי דיוקו בהמשנה דעוקצים הביאו ההכרח לפרש כן:
ג אמנם לפי"ז היאך יפרש האי דאיתא בב"ב י"ט ע"ב דפריך שם הש"ס ותיפ"ל דהוי דבר שמקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה. ומשני שנולש במי פירות ולא הוכשרו לקבל טומאה. וקשה להראב"ד דסבר דמי פירות מכשירין ומקבלין טומאה ג"כ. וא"כ אינו חוצץ בפני הטומאה - ולפרש דכיון דהמ"פ אין מצטרפין וממילא הרי חסר השיעור לקבלת הטומאה, קשה, דזה ניחא אם סבר הראב"ד דלקבל טומאה בעי כשיעור. אבל נראה דע"כ סבר הראב"ד דאוכל מקבל טומאה גם בפחות מכשיעור, וזהו מדכתב הרמב"ם בפר"ד מטו"א ה"א דאוכל כל שהוא מקבל טומאה, ומדלא השיג הראב"ד שם ע"כ מודה להרמב"ם בזה. - וא"כ האי רקיק דמונח בחלון כל משהו ומשהו ישנם בקבלת טומאה. וא"כ אינו בחציצה בפני הטומאה. - ועוד דהכא בהאי רקיק המונח בחלון להגן מפני טומאת המת אין זה ענין לנגיעה דטומאה דלטמא מקום מגעו, דהרי זה ע"כ נחשב לכל הרקיק שהוא בנגיעה מטעם דהחלון כולו מלא מטומאת המת, וא"כ אפילו אם אמרינן דהאי אוכל דינו כפרוד, מ"מ הלא הנגיעה ישנה בכל פירוד ופירוד, וממילא אין כאן חציצה בפני הטומאה: ד והנה אם אמרינן דבהכשר מודה הראב"ד דמי פירות אינם בהכשר, ורק בקבלת טומאה פליג על הרמב"ם לא תקשה מסוגיא זו. - והיינו דאעפ"י דסבר הראב"ד דמי פירות מקבלים טומאה, אבל כל זה כשהן בעין אבל כשנילושין בעיסה בטלים הם לגבי העיסה. והעיסה לאו בת קבלת טומאה היא מפני חסרון הכשר:
ה ויש לעיין אם נטמאת העיסה בטומאת משא דנדה וזב וזבה. - וזהו לשיטת הרמב"ם והראב"ד בפר"א מאבוה"ט דטומאה ליתא בביטול לגבי טומאת משא גם מן התורה ודלא כשיטת התוס' בכורות כ"ג דסברי שהיא מדרבנן. - ויש לעיין להראב"ד דסבר דמי פירות מקבלין טומאה היאך הדין אם ישנה העיסה בקבלת טומאה בטומאת משא. - ומסוגיא דהכא אין לדייק מהא דחוצץ בפני הטומאה, - מפני שעתה בטומאה דמת אינה בקבלת טומאה, וזהו כמו שפירש הר"י מיגש הובא בשיט"מ ב"ב דפירש בהא דקאמר הש"ס ותיפ"ל דהו"ל דבר המקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה, הכוונה דכיון דאיהו גופי' הא איטמי לי' הו"ל ככל הכלים שנטבאו בבית, יעוי"ש. מבואר מדבריו דאם אינו מקבל עכשיו טומאה מהמת. לא איכפת לן ממה שהיה ראוי לקבל טומאה באיזה אופן שהוא. - ולהכי אף אם אמרינן דישנו להאי רקיק טומאה ע"י משא הזב. אמנם כיון שעכשיו אינו מקבל טומאה מהמת הוי חציצה מעליא. - ולא דמי לסכך שאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו אם בטלינהו עתה, ואינם בקבלת טומאה, ופסול דהיה ראוי לקבל טומאה מקודם, - זהו משום דהתורה אמרה באספך מגרנך ומיקבך דהיינו המין שאינו בדין טומאה כלל:
ו אמנם כל זה אם נפרש בשיטת הראב"ד דמי ביצים אינן מכשירין ורק בני קבלת טומאה נינהו וכמו שכתבנו. - אבל אם נפרש דסבר הראב"ד דמי ביצים ישנם בהכשר ג"כ תמוה טובא היאך יפרש סוגיא זו, וצע"ג:
ז והנה בסוגיא זו שמשני הש"ס שנילוש במי פירות פירש ר"ח הובא בתוס' כגון שמן, והקשו התוס' הלא שמן מכשיר הוא כדאיתא שבת ה' ושם קמ"ד יעוי"ש. ודברי ר"ח תמוה טובא הלא שמן הוא מהשבעה משקין המכשירין. ומשנה ערוכה בפר"ו דמכשירין מ"ד. - ובהגהות תמהו בזה ג"כ. - ובעיקר דברי רבינו חננאל יש לתמוה מה הכרח היה לרבינו לפרש דמיירי בשמן הלא יש מי פירות הרבה לבד משמן:
ה ונראה דהר"ח סובר דמי פירות ישנם גם בהכשר ובקבלת טומאה כשיטת הראב"ד. וא"כ הוקשה להר"ח מה מהני שנילוש במי פירות כיון שגם הם מכשריין. וישנם בקבלת טומאה, ואעפ"י שאינם בצירוף. אבל עכ"פ אין כאן חציצה באהל המת, וכמו שכתבנו לעיל. - להכי מפרש הר"ח דכוונת הש"ס שנילוש בשמן. - ודין השמן מבואר בתוספתא דטהרות פר"ב השמן לא אוכל ולא משקה. - והגר"א ז"ל מבאר וז"ל פירש אלא אם נתן לאוכלין הוי אוכל, ואם למשקין הוי משקה והיינו כשנתן בקדרה, אבל השמן בעצמו ודאי משקה הוא עכ"ל, והנה לפי"ז כשלש עיסה בשמן הרי זה נתן השמן לתוך המאכל כמו לקדרה ותורת אוכל על השמן הזה, ואינו במכשיר כיון שאוכל הוא ולא משקה. - ונראה שזהו ג"כ כוונת הראב"ד: