אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף נ.

דף מט:

ג רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. - ביאור הדברים דכיון דחזינן דכשר גמר דין בלילה. להכי יש להכשיר סומא באחד מעיניו גם להתחלת הדין. והטעם בזה משום דסומא באחד מעיניו רואה יותר מבלילה אצל כל אדם, - והנה התוס' בסנהדרין ל"ד הקשו דאכתי איכא למימר דשאני אצל כל אדם דילפינן מדכתוב ושפטו את העם בכל עת אבל לענין סומא מקשינן ריבים לנגעים והניחו בתימא. יעוי"ש. - אבל הנכון בזה כמו שפירש הראב"ד והובא בחדושי הר"ן לסנהדרין שמפרש דמדמכשרינן לילה לגמר דין משמע דלא מקשינן ריבים לנגעים ודלא כר"מ, וממילא אתכשר סומא באחד מעיניו בין לתחילת דין בין לגמר דין דמהיכי תיתי למיפסליה, יעוי"ש. - אבל אכתי קשה היאך נכשיר סומא גם לתחילת דין, הנה שם בר"ן מבואר יותר בזה:

ד והנה התוס' בד"ה ורבי מאיר כתבו דגם סומא בשתי עיניו כשר לרבנן, יעוי"ש. - תמוה טובא דהא כיון דפסול לעדות אפילו במה שראה מקודם וכמו שהוכיחו התוס' מסוגיא דב"ב קכ"ח, וכיון שכן היאך כשר לדון הא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד, הא כל הפסול להעיד פסול לדון ג"כ. - דאל"כ אלא אמרינן דסומא בשתי עיניו אעפ"י שפסול להעיד, כשר לדון הלא היה להתנא למיתני דיש פסול להעיד וכשר לדון. ומוכח דע"כ זה ליתא. - והנה יש לדחות משום דהמשנה אתיא כר"מ דפוסל גם סומא באחד מעיניו. - ואידחיא מהלכה. - אמנם ע"כ כל זה קאי אסיפא הא דתנן ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. - אבל הרישא ודאי הלכתא היא ולית מאן דפליג בהא, וראיתי אח"כ בחדושי הר"ן לסנהדרין שהוכיח כן דסומא בשתי עיניו פסול לכו"ע, יעוי"ש, וא"כ דברי התוס' תמוה. - ואפשר שסברי התוס' דהרישא ג"כ אליבא דר' מאיר אזלא, ולכן אין לדייק מזה לפסול סומא בשתי עיניו לדידן. אמנם לדינא נקטו הפוסקים רובם ככולם דסומא בשתי עיניו פסול. וכמוש"נ:

ה תוס' ד"ה ורבי מאיר היא, וא"ת למאי קאמר לאתויי סומא ופליג מתניתין אסתמא דסנהדרין. לימא לאתויי אוהב ושונא הכשרין להעיד ופסולין לדון כדאמר בפר' זה בורר לרבנן דר' יהודה, יעוי"ש. - וקשה הא יש לומר דאוהב ושונא בדיעבד דיניהם דין והגהת הרא"ש שם סבר כן לדינא, והב"י כתב בסימן ז' דמדברי הרמב"ם משמע דמסכים לדעת הגהת הרא"ש. - וע"כ דסברי התוס' דאוהב ושונא שדנו אין דיניהם דין גם בדיעבד. - וזהו כפסקו של הרמ"א:

ו והנה גם מהרמב"ם בפיה"מ יש לדייק שסבר דגם בדיעבד אין דיניהם דין. - והוא דכתב וז"ל ואשר חייב שלא שם הש"ס זאת המשנה באוהב ושונא אשר הוא כשר להעיד כפי סברת חכמים ופסול לדין. להיותו ענין נעתק במהרה, והוא שישוב השונא אוהב וישוב תיכף על ענין האמצעית. יעוי"ש. - הרי חזינן דהרמב"ם מקשה ג"כ מדוע לא מוקי הש"ס באוהב ושונא, - וע"כ דסבר הרמב"ם דגם בדיעבד אין דינו דין. - ותירוצו משום דלא שייך בזה לומר פסול כיון דבנקל יכול להתהפך ומשונא נעשה אוהב. וא"כ מבורר דדעת התוס' והרמב"ם כדעת הרא"ש דגם בדיעבד אין דיניהם דין:

ז והנה התוס' מתרצים דלהכי לא נחית הש"ס לאוקמיה להסתם משנה באוהב ושונא משום דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרין, יעוי"ש, ותמוה דמה מהני הא דכשרים לכל העולם. הלא גם קרובים לבעלי דינים ג"כ כשרים לכל העולם. ובתוספי הרא"ש כתב משום דלשארי אנשים כשרים לדון. וגם זה תמוה מה מהני הא דכשרים לשארי אנשים כיון דלשארי אנשים אינם לא אוהבים ולא שונאים. אבל להם שהם אוהבים או שנואים להם במה יוכשרו, ואפשר דכוונת התוס' דכיון דלשארי אנשים כשרים הם להכי גם להם דיניהם דין בדיעבד, ולהכי לא חשיב הש"ס פסול זה בכוונת התנא. - ובעיקר הדבר מדוע משונה זה מפסול קרובים דכשרים הם לעלמא, ולקרוביהם אינו דין גם בדיעבד. - ומצאתי בתומים שהעיר בזה, ודחק שם:

ח אבל נראה בכוונת התוס' והתוספי הרא"ש כפשוטו, והיינו דסברי דהש"ס מפרש כוונת התנא דכשר להעיד ואינו כשר לדון היינו בפסול כזה שפסול הוא מצד עצמו פסול הגוף, וממילא בפסול כזה הוי פסול לכל העולם אבל לא מיירי התנא בפסול כזה שאינו פסול הגוף אלא הפסול הוא מטעם סיבת האנשים ולזה מוקי הש"ס בסומא שפסול זה הוא פסול הגוף, ופסול הוא לכל העולם וזה ברור בכוונתם. - וממילא אין לדייק בדבריהם להכשיר בדיעבד, וכיון שהקושיא מוכיח לפסול גם בדיעבד. הרי זה סיוע לדין הרמ"א: א משנה, כל שחייב במעשרות מטמא טו"א, ויש שמטמא טו"א ואינו חיוב במעשרות, והנה האי כללא דכל שחייב במעשר הרי הוא אוכל לטמא טו"א. - ומשמע כל שנפסד מאוכל לקבלת טומאה דהיינו שאינו ראוי למאכל אדם. פטור ממעשר:

ב ויש לעיין לשיטת הרמב"ם בפר"ב מטו"א דבשנפסל ממאכל אדם אינו מקבל טומאה. - והנה שאור ע"כ נפסל מאכילת אדם א"כ אינו מקבל טו"א ומ"מ חייב במעשר כדאיתא בחולין ו' אינו חושש לא משום מעשר. וזה קאי אשאור כמבואר הכא בתוס' ד"ה כל. - וע"כ צריך לומר דכיון דשאור ראוי לחמעא עיסה נקרא ראוי למאכל אדם לקבלת טומאה. ומטעם זה חייב גם במעשר. - ומטעם זה אתי שפיר הא דתניא בפסחים מ"ה כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה, וכתבו התוס' אעפ"י שראוי לאכילה כיון שאין מקיימין אותו לאכילה וכו' וע"כ הא דראוי לאכילה אינו כמו שהוא דע"כ שאור נפסל מאכילת אדם כמו"ש הרמב"ם והראב"ד בפר"א מחו"מ. - אמנם כיון שראוי להשאור לחמע בו עיסה הרי"ז נחשב למאכל אדם. - ג והנה איתא שם בפסחים ת"ר הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טו"א בכביצה וכו' משום רבי נתן אמרו אינה מטמאה, - והנה פת שעיפשה הרי היא שאור, וכיון שלא נפסלה מאכילת כלב הרי היא ראויה לחמע בה עיסה כדאיתא שם לעיל לענין ביעור חמץ אשר מטעם זה חייב לבער. - וא"כ חזינן דאעפ"י שראויה לחמע בו עיסה. מ"מ נקרא נפסלה מאכילת אדם, ופשיטא לענין מעשר שפטור ומ"מ מטמאה טו"א, - וזה סתירה להכלל במשנתינו, - וגם קשה מהא דחולין דשאור מחויב במעשר. - וע"כ צריך לומר דבאמת שאור כל זמן שלא נפסל מאכילת כלב דין אוכל עליה מטעם שראויה לחמע בו עיסה, והא דקרי לו התנא נפסל מאכילת אדם היינו כמו שהוא בעין, אבל מדין אוכל לא נפיק מטעם שראויה לתקן בו עיסה. - ומטעם זה לא קשה להרמב"ם דסבר דכל שנפסל ממאכל אדם אינו מקבל טומאה משום דשאני הפת שעיפשה שעדיין עומד לאכילה ע"י עיסה:

ד אבל קשה מדוע לא הביא הרמב"ם בהלכה לדין זה בפת שעיפשה שמטמא טו"א. וצ"ע:

ה אמנם נראה דע"כ הרמב"ם מפרש הברייתא דמיירי שהפת בטומאתה ורבנן דאמרי מטמאה טומאת אוכלין הביאור שהרי היא עדיין בטומאה כל זמן שלא נפסלה מאכילת כלב. - והוכחה לזה בהא דאיתא שם כמאן אזלא הא דתנן כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב כמאן דלא כרבי נתן, - והנה הרמב"ם מפרש המשנה דמיירי באוכל שנטמא, ואינו יוצא מידי טומאה עד שיופסל מאכילת כלב. וכן איתא להדיא בפיה"מ להרמב"ם. יעוי"ש. - וא"כ לפי"ז היאך קאמר הש"ס דזה דלא כר' נתן. הלא איכא למימר דר' נתן שאמר אינה מטמאה. היינו דאינה מקבלת טומאה בתחילה. והמשנה מיירי שכבר נטמאת, וכמו שמפרש הרמב"ם. - וע"כ דהרמב"ם מפרש דהברייתא מיירי שהפת היא בטומאתה מקודם. ורבי נתן דאמר אינה מטמאה סבר דהטומאה הלכה לה. אעפ"י שעדיין לא נפסלה מאכילת כלב. ועל זה קאמר הש"ס שפיר דהמשנה דלא כרבי נתן. - והנה לפי"ז שפיר הא דלא הביא הרמב"ם לדינא הא דהפת שעיפשה כיון שדין זה כשאר אוכל שנפסל מאכילת אדם. ולא נפסל מאכילת כלב שעדיין עומדת בטומאתה. - והנה לפי"ז אין יתרון להפת שעיפשה דזהו שאור. משארי אוכלין שנפסלו מאכילת אדם. - ובזה שראוי האי פת שהוא שאור לחמע בו עיסה אין בזה יתרון לענין קבלת טומאה. ואינה מקבלת טומאה, אעפ"י שלענין מעשר הרי זה פת גמור להתחייב במעשר:

ו והנה לפי"ז לכאורה יש להעיר דהלא מצינו דיש חיוב מעשר אעפ"י שאינה בטומאת אוכלין. וקשה לפי הכלל המשנה דכל שחייב במעשר מטמא טו"א. - אבל יש לומר דשאני מעשר מטעם שהשאור החייב במעשר לא בא החיוב מטעם שהוא שאור, ומפני שלא נפסל עדיין מאכילת כלב. אלא העיקר בזה מפני שנתחייב במעשר מקודם. - והחיוב לא נפקע טרם שנפסל מאכילת כלב. - ובאופן זה גם גבי טומאת אוכלין כן הדין לשיטת הרמב"ם. - עוד בזה לפי מה שמבואר לקמן דכוונת התנא על המין ואינו נוגע להפרטים באיזה אופן נקרא אוכל:

ז וכמו כן הא דאיתא בגמ' לאתויי מאי לאתויי בשר ודגים וביצים. - והנה בהא דבשר דחשיב הש"ס שאינו במעשר ומקבל טו"א. - וקשה הלא יש בשר שחייב במעשר, והוא מעשר בהמה. - והקשו בזה הרשב"א והריטב"א ותירצו דהכוונה על בשר חיה דלקמן אמרינן דמין קתני, יעוי"ש, והביאור דיש במין בשר דליכא בחיוב מעשר, וישנו בטו"א. - וא"כ ה"נ איכא לממיר דמין קתני היינו אעפ"י שלפעמים יצוייר חיוב מעשר וליכא טו"א, אבל מין אוכלין הוא כן דכל שיש בו חיוב מעשר יש עליו תורת אוכל לטו"א: ח תוס' ד"ה שזרעו מתחלה לבהמה, משמע דסתמא לאדם קיימי או לתרווייהו ואפ"ה כי זרען לבהמה פקע שם אוכל מינייהו. ואע"ג דאמרינן בכריתות כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסל מלאכול לכלב, יעוי"ש. - והביאור בדבריהם דשם מבואר דכל זמן שראוי לבהמה תורת אוכל עליו. - וא"כ גם כי זרען לבהמה לא נתבטל מתורת אוכל, והרי הוא כמו שראוי לאדם ג"כ. - אמנם לשיטת הרמב"ם כמו שכתבנו לעיל אתי שפיר מטעם שמפרש דזה מיירי לאחר שנטמא לא פקע הטומאה עד שיפסול מאכילת כלב, אבל קודם קבלת הטומאה אינו ראוי לאדם אלא לבהמה אינה בקבלת טומאה, ובזה אתי שפיר הכא כיון שזרען לבהמה, וליתא באכילת אדם אינה בקבלת הטומאה: ט והנה התוס' תירצו דכיון שזרען לבהמה אין עליה שם אוכל ולא היה שם גידולים מעולם לאדם יעוי"ש. - וקשה הא כיון דסברי התוס' דאכילת כלב הוי חשיבה אוכל לקבלת טומאה. וא"כ גם כי זרען לבהמה עדיין תורת אוכל עליה. - וע"כ דסברי התוס' דלענין תורת אוכל בעינן ראוי לאכילת אדם. - ולא נפקע ממנו תורת אוכל עד שיפסל מאכילת כלב, אבל כשלא ירד לתורת אוכל, לא מהני לקבלת טומאה. וזהו כמו הכא כיון שזרען לבהמה ולא ירד לתורת אכילת אדם. אינו בקבלת טומאה. - ולזה הקשו התוס' אח"כ מהא דחולין קכ"ח עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני, הקשו דכיון דמעיקרא הוי אוכל אדם שוב לא פקע תורת אוכל ממנו עד שיפסל מאכילת כלב. אבל בהדחה לבהמה ע"כ לא נפקע ממנו תורת אוכל, והיינו כיון דעכ"פ חזיא לבהמה הוי תורת אוכל על העולשין. י והנה התוס' מתרצים שני תירוצים, חדא דמיירי שמתחלה היו מיוחדים לבהמה, והיינו שמעולם לא היה עליהם תורת אוכל אדם, עוד תירצו דשאני לענין הכשר דלא מהני הכשר לבהמה אף לאוכל אדם, והביאור בזה דכיון דבעינן הכשר לרצון הבעלים, הכוונה רצון לאוכל אדם, עי' בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ס"ח דף הספר. - אבל עכ"פ נשמע מדברי התוס' דלענין תורת אוכל סברי דתוס' כשיטת הרמב"ם לענין טומאה, והיינו דכמו שסבר הרמב"ם לענין טומאה שיש הבדל בין לקבל טומאה לבין ביטול הטומאה. הנה כן סברי התוס' לתורת אוכל דיש הבדל אם נעשה אוכל אדם דבעינן נפסל מאכילת כלב, אבל לא נעשה אוכל אדם בזה שמתחילה לא היה ראוי רק לבהמה. - וזהו גם שיטת הראב"ד בפר"ב מטו"א:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה