נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מט:
ז היה טורד טיפה אחר טיפה בידוע שכונס משקה. - והנה לכאורה שזהו לדברי הכל. וא"כ תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם בפרי"ט מכלים בדיקה זו, - ואפשר לומר שזהו ג"כ דברי רבי יוסי. - והת"ק שהם חכמים בסתם לא סברי להאי בדיקה, להכי לא סבר לה. - ויש לדייק מלשון רש"י שפירש כלומר וזו נמי בדיקה, ומשמע שר' יוסי קאמר לה שמוסיף עוד בדיקה: ח שם יש בו עצם ואין בו צפורן מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. הנה בבכורות מ"ה פריך הש"ס ממנפ"ש אי אבר הוא באהל נמי תטמא ואי לאו אבר הוא במגע ובמשא נמי לא ליטמי. - ויש שני אוקימתות. חדא משום עצם כשעורה נגעו בה. וחדא אוקימתא גזירה שאינה נספרת אטו נספרת, יעוי"ש. ונפק"מ דאם בשביל עצם כשעורה הוי טומאה דאורייתא הא דטומאת מגע ומשא, ואם בשביל גזירה לא הוי אלא טומאה דרבנן, - והנה יש לומר דשניהם שייך בזה דלמ"ד שהוא מטעם גזירה מדוע לא ניחוש משום עצם כשעורה ויש בה טומאה דאורייתא. - ויש לעיין דהרמב"ם פסק בפר"ב מטו"מ ה"ז שטומאה בזה מדברי סופרים. וקשה מדוע לא ניחוש לעצם כשעורה שהוא מדאורייתא, - ויש לומר לפי מה שכתבו התוס' הכא בד"ה יש בו וכו' שהקשו אמאי מטמא במגע כשנוגע בבשר ואינו נוגע בעצם וכו' דיש לומר דגזרו חכמים אטו לפעמים דיש בעצם כפול. וזהו מטעם יד, יעוי"ש, ביאור הדברים דעפ"י רוב אין בעצם כפול, רק יש במגע גזירת חכמים. - נמצא דגם בשביל טומאת העצם לא הוי אלא טומאה דרבנן גרידא. - אבל עדיין קשה מטומאת משא שמטמא אפילו כשעורה. ומדוע לא ניחוש לה והיא טומאה דאורייתא גם לשרוף עליה תרומה וקדשים. - וע"כ צריך לומר דרב פפא שאמר משום גזירה סבר דכיון שאינה נספרת אין בה אפילו טומאת משא, ופליג אמ"ד דמשום עצם כשעורה נגע בה דסבר דעצם זה ג"כ מטמא כשארי עצמות מן המת דמטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ורב פפא סבר דכיון שאינו נספרת אין לה גם דין עצם מן המת, והרמב"ם פוסק כר"פ. - אח"כ ראיתי ברגמ"ה שם מפרש כן דר"פ סבר שאין לה טומאה כלל מדאורייתא, ופסק הרמב"ם כר"פ שהוא בתרא:
ט אמנם רש"י בד"ה מטמא במגע פירש וז"ל אין בו צפורן לא הוי אבר, ומיהו מטמא במגע ובמשא כדין עצם כשעורה שהרי יש בו עצם עכ"ל. משמע מזה דסבר רש"י דאעפ"י שאין בו תורת אבר, אבל לא גרע עצם זה משארי עצם שבמת. - משמע דזה הוי לכו"ע גם לר"פ, דאל"כ מה זה דחק רש"י לפרש דלא כר"פ שהוא בתרא. - ואפשר דסבר רש"י דהא דלא מוקי ר"פ משום עצם כשעורה, - הוא כמו שכתבו התוס' משום דכיון דלטומאת מגע בעינן שיהיה העצם כפול. - וממילא גם טומאת מגע הוא מדרבנן משום דרוב פעמים אין ביתר אבר שאין בו צפורן כפול. ומדלא מפרש רב בדבר טומאת מגע אם יש בהעצם כפול. להכי מפרש דסבר רב שהטומאה הוא מדרבנן, אבל עדיין קשה דלפירש"י איכא טומאת משא שהוא בודאי דאורייתא, לפי פירושו ור"פ סבר שהוא מדרבנן לגמרי, לכן יותר נכון כפירושו של רגמ"ה דלר"פ אין בזה טומאה כלל. - וזהו שיטת הרמב"ם ודברי רש"י הכא צ"ע:
א משנה. כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש שראוי לדון דיני ממונות ואינו ראוי לדון דיני נפשות, ומפרש בגמ' לאתויי ממזר וגר. - ויש לעיין היאך הדין בעניני אישות כמו גיטין וקדושין אשר תצא מזה לנפשות אם ממזר ראוי לדון בזה:
ב והנה התוס' הקשו דהכא משמע דגר כשר אע"ג דאין אמו מישראל, מהא דאיתא ביבמות מ"ו דרבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל מטעם דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה, יעוי"ש, ואפשר לומר דהתמנות דרמי בר רחל היתה גם לעניני גיטין וקדושין דאיכא בזה גם תוצאות לנפשות, ולזה בעינן שיהיה אמו מישראל, והכא מיירי לדיני ממונות ממש. - משמע מזה מדלא נחתו התוס' לחלק בזה ע"כ סברי התוס' אחת משתים או שזה נחשב לנפשות, ובעינן ישראל מעליא, או דנחשב לדיני ממונות ממש, ולא בעינן אמו מישראל אמנם החת"ס מדייק מהא דפירש"י שם ביבמות בהא דמנייה רבא לרב מרי לדיני נפשות מיירי. - והלא בימי רבא לא היה נוהג דיני נפשות, וע"כ דמיירי לענין איסורים דנפקא מיניה נפשות כגון גיטין וקדושין. - ואפשר דהתוס' סברי דאין זה נפשות, וצ"ע:
ג והנה הקצה"ח סימן ז' הקשה היאך משכחת לה לדון דיני ממונות אם אינו ראוי לדון דיני נפשות. והלא כיון דבעינן סמוכין, ולפי דברי הרמב"ם בפר"ד מה' סנהדרין דאין סומכין אלא אם כן ראוי לכל הדברים, וכיון דממזר וגר אינם ראוים לדיני נפשות, וא"כ אינם בסמיכה לדון גם דיני ממונות, יעוי"ש. - והנה אפשר לומר דכוונת התנא הכא בלא כפייה. ולזה לא בעינן בי"ד סמוכין. - ולזה נחית שם גם הקצה"ח:
ד ונראה דאפשר לומר דבאופן שנעשה שלוחים של הבי"ד הסמוכים יכולין לדון מן התורה גם בכפייה. - וכמו שבזה"ז אנו דנין מטעם דעבדינן שליחותייהו, והיינו שהבי"ד הסמוכין דמקודם עשו אותנו שלוחים במילתא דשכיחא. - ואעפ"י שהרמב"ן והרשב"א כתבו שהוא רק מדרבנן מטעם נעילת דלת. - אבל יש להוכיח שהוא מדאורייתא מהא דמקבלין גרים בזמה"ז וכמו שכתב הנתיה"מ בסימן א'. - וא"כ אפשר לומר דשיטת הרמב"ם שסובר שאין סומכין רק אם הוא ראוי לכל הדברים סבר דשליחות מהני גם מן התורה, וא"כ הא דגר וממזר כשרים לדיני ממונות, הכוונה באופן שנעשים שלוחים מהבי"ד המוסמך, אדעתייהו דבי"ד הסמוכים הם דנים. - ומטעם זה אפשר שיכולים לדון ולהורות גם בענינים אשר נפקא מזה גם לנפשות, כמו גיטין וקדושין. ולאסור אשה לבעלה אשר להרבה פוסקים צריכים דו"ח מטעם דדמיא לנפשות ע"י בנו"ב מה"ק חאה"ע סימן ע"ב, וזהו מטעם דעושים השליחות של הבי"ד הסמוכין כמו שאנו עושים:
ה אמנם בעיקר מה שהקשה בהא דכתב הרמב"ם דאין סומכין אלא למי שראוי לכל הדברים. נמצא דמי שאינו ראוי לדיני נפשות אינו ראוי לדיני ממונות, וא"כ ממזר וגר שאינם ראוים לדי"נ אינם מומחין בסמיכה גם לדי"מ. - נראה דכוונת הרמב"ם הוא רק למה שנוגע לחכמת התורה בעינן שיהיה מומחה לכל הדברים. - דהנה שם בפר"ד ה"ח כתב וז"ל ויש להם למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים. כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבי"ד לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון וכו' יעוי"ש. - מבואר בדברי רבינו דעיקר הסמיכה שהוא חכם מופלא לכל התורה כולה. - ואח"כ נותנים לו בי"ד הגדול רשות על איזה דברים. והיינו באיזה ענינים הוא כשר. - ולפי"ז ממזר וגר נותנין להם סמיכה על רוב חכמתם. - ואח"כ נותנין להם רשות להורות ולדון בהדברים שהם ראוים:
ו וראיה לזה מהא דכתב הרמב"ם בפר"ב מסנהדרין ה"ט וז"ל בי"ד של שלשה שהיה אחד מהן גר הרי"ז פסול עד שתהא אמו מישראל וכו' וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו כשר משא"כ בסנהדרין עכ"ל, וקשה הא כיון דסומא באחד מעיניו פסול לסנהדרין משום המום. וא"כ היאך כשר לדיני ממונות מטעם חסרון סמיכה. - וע"כ צריך לומר דגם הסומא באחד מעיניו הרי מוסמך מטעם רוב חכמתו, ורק בסנהדרין לא יחשב. אבל בבי"ד של שלשה כשר הוא. - ז אמנם נראה להוכיח דע"כ בעינן שיהיה ממש ראוי לכל הדברים, - והוא בהא דאיתא ביבמות ק"א ורבי יהודה הדיוטות מנא ליה, נפקא ליה ממלעיני דאמר מר לעיני פרט לסומים, ומדאיצטריך לעיני למעוטי סומים ש"מ דאפילו הדיוטות, דאי ס"ד סנהדרין בעינן למ"ל למעוטי סומין מדרב יוסף נפקא דתני רב יוסף כשם שבי"ד מנוקים בצדק כך בי"ד מנוקים מכל מום, יעוי"ש. - הרי מבואר דבעינן לסנהדרין שיהיו ראוים לכל הדברים, דאל"כ איכא למימר דלענין דיני נפשות איתא להאי דינא דרב יוסף שיהיו בי"ד מנוקים מכל מום אבל בזה שנוגע לחליצה לא איכפת לו גם אם במומין, להכי כתבה תורה לעיני למעט סומין, וע"כ צריך לומר דאם בעינן לחליצה דיינים מוסמכים שהם ראוים לסנהדרין בעינן שיהיו ראוים לכל הדברים. ואם אינם ראוים לדיני נפשות, אינם ראוים גם לדיני חליצה, ולא איצטרך קרא למעט סומין. - ומזה לכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם שכתב דבעינן לסמיכה שיהיו ראוים לכל. (והנה מרן הכס"מ כתב שצריך עיון מנין לרבינו שצריך שיהיו ראוים לכל הדברים. יעוי"ש.) ולפי מה שביארנו יש מקור טהור לשיטתו מסוגיא זו, וכמו שכתבנו:
ח אבל לפי"ז תקשה היאך מכשיר לדיני ממונות סומא בעין אחד, והלא אינו ראוי לדיני נפשות, וממילא לא הוי מומחה דהיינו מוסמך:
ט ונראה דדברי הרמב"ם מקורו מהירושלמי חגיגה פר"א ה"ח דאיתא שם ריב"ל מני לכל תלמידיו והוה מצטער על חד דהוה בכי בעיינוי ולא הוי יכול ממייתיה, וימנינוה לדברים יחידים. הדא אמרה הראוי לכל הדברים ראוי לדבר אחד, ושאינו ראוי לכל הדברים, אפילו לדבר אחד אינו ראוי, יעוי"ש. - מבואר דסומא בעין אחד כיון שאינו ראוי להיות בסנהדרין אינו ראוי אף לדבר אחד, ומשמע אף לדיני ממונות. וכן פירש שם הקר"ע. - והנה אנו רואים שדברי הרמב"ם המה דברי הירושלמי ממש. - אבל לפי"ז תקשה מדוע מכשיר הרמב"ם סומא באחד מעיניו, - הלא חסר לו להיות מומחה להוראה ולדון. וכמו כן תקשה על גר וממזר, - וכמו שהקשה בקצה"ח ומזה מוכח ג"כ דלא כמו שכתבתי לעיל דכוונת הרמב"ם רק על הידיעה בחכמת התורה. - דהרי חזינן דלא נתן ריב"ל סמיכה לתלמידוי רק מפני שהיה בכי בעיניה. ומשמע דאעפ"י שהיה חכם גדול בתורה, ורק מפני המום שבו מנע מלסמכו. - וא"כ תקשה טובא, וכמו שכתבנו לעיל, וצע"ג. י אמנם נראה דשיטת הרמב"ם בזה דשני דינים איכא בהא דדיני ממונות אופן אחד שהוא בתורת בי"ד, אופן שני שהוא בתור דיין. אבל אינו בתורת בי"ד, - וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ב מסנהדרין הי"א וז"ל אחד שהיה מומחה לרבים או שנטל רשות מבי"ד הרי זה מותר לדון יחידי, אבל אינו חשוב בי"ד יעוי"ש. - והנה ע"כ האי יחידי הכוונה אעפ"י שאינו מוסמך. - ובזה אתי שפיר דהנה להיות מוסמך בעינן שיהיה ראוי לכל הדברים. אבל כשר להיות דיין גם בשאינו מוסמך, וזה נלמד מדברי רב אחא שאמר בסנהדרין ג' דמדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך, ומפרש הרמב"ם דלא בעינן לזה מוסמך להיות ראוי בסנהדדין, ואין בזה דין סנהדרין. אבל במקום שצריך שלשה אז בעינן שיהיה עליהם תורת בי"ד, ובעינן לזה שיהיו מוסמכים. אבל במקום שהכשירה תורה ליחיד, אין עליו תורת סנהדרין, וממילא כשר גם סומא באחד מעיניו, - ובאופן זה כשר גם גר וממזר, ומה שכתב הרמב"ם שם בה"ט אפילו שלשתן ממזרים הרי אלו כשרים לדון. היינו ג"כ באופן שאין עליהם תורת בי"ד כיון שאינם מוסמכין, וזהו שכתב הרמב"ם וכן אם היה כל אחד מהם סומא באחד מעיניו כשר. משא"כ בסנהדרין. הכוונה שאין עליהם תורת סנהדרין. - ומטעם זה ההודאה לפניהם לא חשיבה הודאה בפני בי"ד, והנה כמו כן בחליצה רבתה תורה דלא בעינן להשלשה שיהיה עליהם תורת בי"ד מוסמכים אלא סגי בהדיוטות היינו דלא בעינן סמוכין, דאל"כ לא בעינן לעיני למעט סומין, משום דאם בעינן מוסמכין הלא הסומא ליתא בזה, - נמצא דהש"ס דיבמות מתאמת עם הירושלמי דחגיגה. - יא וסומא בשתי עיניו כתב הרמב"ם שם דפסול. - אעפ"י דלכאורה כיון דלא בעינן לזה סמוכין. ומדוע לא יכשר גם סומא בשתי עיניו. - אבל מפני שפסול להעיד, וכל מי שאינו כשר להעיד פסול לדון. אבל הכל טעמא בעי הלא כיון שאין מום פוסל בזה מה לי עין אחד או שתי עינים. - והרי חזינן דגבי חליצה מיעטה התורה להדיא סומא, משמע דאי לאו דמיעטה התורה בהדיא הוי מכשרינן גם סומא וזה כיון דלא בעינן מומחין דומיא דסנהדרין, וא"כ מדוע בדיני ממונות פסול סומא. - והנה הגהות מיימוני כתב בטעם הרמב"ם משום דסבר כר' מאיר וכסתם מתניתין דכל הכשר לדין כשר להעיד, יעוי"ש. ותמוה דהלא לר"מ גם סומא באחד מעיניו פסול. - וראיתי בתומים סימן ז' אות ב' כתב דבזה הלכה כר"מ דמקיש ריבים לנגעים, ולא נחלקו חכמים על ר"מ כמו"ש הרמב"ן והיינו דהרמב"ן במלחמות כתב דגם רבנן סברי דמקשינן ריבים לנגעים. והא דסומא באחד מעיניו כשר הוא כמו"ש הרי"ף משים דהואיל וגמ"ד בלילה כשר, להכי הסומא ביום כשר, - משא"כ סומא בשתי עיניו פסול מטעם ההיקש ריבים לנגעים עכת"ד. יעוי"ש. נמצא דרק מטעם ההיקש פסול סומא בשתי עיניו: יב והנה בחליצה סומא באחד מעיניו יש לעיין אם דינו כדיני ממונות וכשר, או"ד כיון דהתורה מיעטה בהדיא מהא דאמרה תורה לעיני אפשר דבעינן שיהיה רואה בשתי עיניו. - והתוס' ביבמות שם כתבו בשם הר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעטינן מלעינו וסגי באחד ויכול לראות הרוק מפי היבמה, יעוי"ש. - אמנם הרש"ל ביש"ש חולק, ובנוב"ת סימן קנ"א כתב שמוכח מהירושלמי פרק בן סורר דלעינו ממעט אפילו סומא בעיניו מעיניו, יעוי"ש. ונראה ליישב דברי ר"ת והיינו דאעפ"י דמשמעות דלעינו מורה על שתי עינים כמו התם בבן סורר, אמנם הכא בחליצה דכוונת התורה בהא דלעיני בא להורות למעט דלא בעינן סנהדרין דהיינו סמוכין וסגי בדיינים הדיוטות, נמצא דלא היתה הכוונה פשוט דבעינן עינים ממש. - והא דכתבה תורה בלשון רבים משום דזה מוסב על הזקנים, ולא דמי לבן סורר שמיירי שם לעצם הדין דבעינן לעיני: יג והנה דעת התוס' הכא בד"ה ור"מ דרבנן לא סברי ההיקש ריבים לנגעים וסברי דסומא בשתי עיניו ג"כ כשר לדיני ממונות. אעפ"י שפסול להיות עד אפילו בזה שראה מקודם וכו'. - והנה הסברא בזה דכיון דלא בעינן סמוכין כשר גם סומא בשתי עיניו. - אבל קשה לשיטתם דסומא בשתי עיניו כשר לדיני ממונות, א"כ גבי חליצה בעינן לעיני למעט סומא בשתי עיניו. - וא"כ אעפ"י דלא בעינן לעיני לומר דלא בעינן דין סנהדרין, משום דאינו ראוי להיות בסנהדרין במום, אבל עכ"פ עדיין בעינן לעיני למעט סומא בשתי עיניו שכשר בדיני ממונות, וא"כ אכתי תקשה מנין להכשיר הדיוטות לחליצה. דאעפ"י דלא בעינן דין סנהדרין, אבל עכ"פ מומחין בעינן, ומצאתי בנמוק"י בסוגיא דסנהדרין ל"ג. והרש"ל מביא זה בשם הר"ן. ומזה הוכיחו דע"כ סומא בשתי עיניו פסול בדי"מ. יעוי"ש אבל נראה דסברי התוס' דהא דמיעטה התורה דלא בעינן סנהדרין הכוונה שלא בעינן מומחין. והכוונה הדיוטות היינו מומחין אבל לא סמוכין. - ומומחין ודאי בעינן, היינו שיודעין הלכה על בוריה. - וכן ראיתי בנמו"י כתב בשם יש מפרשים דלא קרי להו הדיוטות אלא משום דלא בעי סמוכין. אבל צריכין שידעו הלכות חליצה וקריאתה, יעוי"ש. ונראה שזהו גם דעת התוס' הכא. וזהו שלא כהתוס' ביבמות שסברי דסגי אם הם בקיאים בקריאה:
יד נמצא לפי מה שביארנו לשיטת הרמב"ם דבעי לענין סמיכה שיהיה ראוי לכל הדברים, אתי שפיר המשנה הא דכשר ממזר וגר וגם סומא באחד מעיניו זהו משום דסבר כרב אחא דמדאורייתא לא בעינן סמוכין לדיני ממונות, וזהו מטעם דלא בעינן בי"ד. - אמנם לרבא דסבר דדיני ממונות בעינן מן התורה שלשה שהם בי"ד ובעינן מומחין מן התורה, ורק משום נעילת דלת הקילו בהדיוטות, ע"כ לא סבר הא דהירושלמי דבעינן לסמיכה ראוי לכל הדברים. ואתי שפיר לפי"ז דגם גר וממזר ראוים הם לסמיכה לזה שהם ראוים כפי הדין. - טו ובזה אתי שפיר שפסק הרמב"ם כרב אחא. ולא פסק כרבא שהוא בתרא, וכאשר תמה בזה מרן בפר"ב מסנהדרין, יעוי"ש. - וזהו מפני שהירושלמי בחגיגה, וסוגיא דיבמות מוכיחות כרב אחא. וכמוש"נ בס"ד. טז תוס' ד"ה לאתויי ממזר, וא"ת ואמאי לא קאמר לאתויי בעל מום דפסול בדיני נפשות וכו'. ונראה דאם הוי אמר לאתויי בעל מום לא הוי ידעינן גר וממזר דכשרים לדיני ממונות. - משום דהוי אמרינן דפסולים מק"ו מחליצה דכשרים בהדיוטות ומ"מ גר וממזר פסולים לחליצה מהא דמיעטה תורה מבישראל כמבואר שם ביבמות, והנה בדיני ממונות דבעינן מומחין פשיטא דגר וממזר פסולין. - אבל עכשיו שאמרינן לאתויי גר וממזר פשיטא דבע"מ כשר מדחזינן דגם בחליצה כשר בע"מ כמו שכתבו שם התוס' בשם הר"ת דדוקא סומא בשתי עיניו מיעטה התורה מלעיני אבל סומא באחד מעיניו כשר, ומעתה אנו יודעין בק"ו שבע"מ כשר לדיני ממונות דאם בחליצה שגר וממזר פסולין ומ"מ בעל מום כשר, וא"כ בדי"מ שגר וממזר כשרים, פשיטא שבע"מ כשר. - ואפשר דסברי התוס' הכא דבע"מ פסול לחליצה, וא"כ ליכא למילף בק"ו לדיני ממונות ולהכי הקשו מדוע לא קאמר לאתויי בע"מ. - ומזה יש סמך להיש מחמירין הובא בסדר חליצה שלא יהיה בהם מום, יעוי"ש. דהיינו שכל מום פוסל בדייני החליצה ולאו דוקא מום בעין, ומדברי התוס' כמו שביארנו יש מקור לשיטה זו. - לכן יש להחמיר:
יז וראיתי אח"כ בשו"ת נוב"ת חאה"ע סימן קנ"א מביא בשם שו"ת מהר"י מינץ שמחמיר בחליצה בכל המומין. - וכתב שזהו נגד הסוגיא דיבמות שם ק"א דיליף מדאיצטריך למעט סומין מכלל דלא בעינן סנהדרין. דאל"כ כל המומין פוסלין. וא"כ עכ"פ מפורש דבאמת לא בעינן סנהדרין ולא פסלי בהו מומין יעוי"ש, והנה ראיתי בסדר חליצה למהר"י מינץ כתוב וז"ל שמעתי ממורי שהאבי"ה מקפיד על אשר אין לו כי אם עין אחד שנאמר לעיני הזקנים עכ"ל, אבל לא מצאתי שמקפיד על כל מום, וההקפדה על עין אחד זהו כשיטת היש"ש. - והנה לפי מה שביארנו יש מקום להחמיר בכל מום לשיטת התוס'. - ואין זה פלא והיינו דאעפ"י דלא בעינן סנהדרין, אמנם כיון שהחמירה תורה בפגם משפחה וגם סומין פסולין. - מסתבר דיש להחמיר גם בסתם מומין:
יח והנה בתוספי הרא"ש הקשה מדוע לא קאמר הש"ס לאתויי חלל דכשר לדיני ממונות ופסול לדיני נפשות כדתנן דבעינן מן המשיאין לכהונה. - ומתרץ משום דזה שמעינן ליה מלישנא דמתניתין, יעוי"ש. מבואר דסבר דחלל פסול לנפשות מצד הדין. אבל הרמב"ן מביא שם שיש דוחין דרק בקביעות אין מושיבין חלל בסנהדרין לנפשות. - אבל כשר הוא לנפשות. יעוי"ש. - והנה לשיטת התוס' דחלל פסול לנפשות. - יש לעיין היאך הדין בשלא נודע שהוא חלל. ואח"כ נודע שהוא חלל אם דינו דין. - ולכאורה תליא בהא דפליגי במכות אם מתה כהונה או בטלה כהונה, יעוי"ש. ואפשר דשאני הכא כיון שהיה בצירוף הסנהדרין וצ"ע:
יט תוס' ד"ה חדא לאתויי גר. אע"ג דאין אמו מישראל, היינו שנעשה גר מעצמו, ותימה דבפ' החולץ אמרינן דרבא אכשר לרב מרי בר רחל ומנייה פורסי דבבל דכיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ליה. - ותירצו דיש הבדל בין לגר חבירו שלא בעינן אמו מישראל, ובאופן זה מיירי, - והתם ביבמות מיירי לענין לדון ישראל, ובזה בעינן לגר כזה שאמו ישראלית, כמו הא דרב מרי בר רחל יעוי"ש, וקשה באופן שאמו ישראלית הלא הוא כישראל דעלמא דהרי קיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, וישראל מעליא הוא, ולא בעי גירות כלל. - ולכאורה נראה מזה שדעת התוס' כשיטת הפסקי תוס' בקדושין ע"ה דנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר היינו שלא הוי ממזר, אבל בעי גירות. ועיין במהרש"א שם. - אמנם לדינא מבואר דכשר הוא בלא גירות, וזה מבואר בבכורות מ"ז דמחויב בפדיון בכור, וע"כ דישראל מעליא הוא. ועי' בשעה"מ בפרט"ו מא"ב ה"ג שמיישב הסתירה ברש"י שהעיר המהרש"א, ועי' בפ"ת אה"ע סי' ד' אות א'. והנה הריטב"א מקשה הכא קושיא זו דבאמו ישראלית ישראל גמור הוא. - וכתב דאפשר לפרש דמיירי בגר שבא על בת ישראל, יעוי"ש. (ביאור הדברים דנכרי הבא על בת ישראל שאז הולד כמוה משום דאין הולד מתייחס אחרי האב כלל וכמאן דליתא דמיא. - אמנם בגר שבא על בת ישראל, כיון שאביו הגר ישראל מעליא הוא, והבן מתייחס אחריו דין הולד כדין גר. ובגר כזה מרבה להיות כשר לדון דיני ממונות). אבל הקשה הריטב"א דלפי"ז היאך קאמר הש"ס דבא מטיפה פסולה. - וכתב הריטב"א דהכא מיירי שאין אמו מישראל. ומ"מ כשר לדון את חבירו הגר בדיני ממונות ופסול לדיני נפשות אפילו לחבירו הגר. ואפילו אמו ישראלית, עכת"ד:
כ והנה יוצא מדברי הריטב"א חידוש דין בגר שבא על בת ישראל דין הולד כדין גר. ולדון דיני נפשות פסול הוא, - אע"ג דבת גר כשרה לכהונה, וא"כ הרי הוא מן המשיאין לכהונה, ומ"מ פסול לנפשות להיות דיין. וצ"ע:
כא שם, בא"ד בתוס' מביא בשם פירש הקונטרס ביבמות דלדון חבירו גר. כשר גם לנפשות. ראיתי בריטב"א שם מקשה הא אפילו לדון שור למיתה בעינן סנהדרין כשרה, יעוי"ש. - והנה משמע מדברי הריטב"א דאפילו שורו של הגר במשפט של הריגה צריך סנהדרי כשרה. - אבל לפיה"ק דסבר דגר כשר לדון לחבירו הגר גם לנפשות, דאז כשאנו דנין בדבר שורו תליא בבעי' דגמ' סנהדרין מ"ו לענין שורו של כהן גדול אי לבעלים דידיה מדמינן או לבעלים דעלמא. ולפי"ז אפשר לומר דאם גר כשר לדון חבירו הגר לנפשות, דאז גם לשורו כשר. - וע"כ כוונת הריטב"א להקשות משור דעלמא דבעינן סנהדרי כשרה, וא"כ לא גרע הגר משור דעלמא דבענין סנהדרי כשרה. והסברא בזה דלא גרע אדם מבהמה. - אבל סברת רש"י דעיקר הדין דבעינן לנפשות דיינים מיוחסים לישראלים מיוחסים נאמרה. - וממילא למיוחסים שבישראל בהמתם המה כדין הבעלים מטעם ההיקש שהוקשו הבעלים והבהמה להדדי כדכתיב השור יומת וגם בעליו, וממילא לגר שאמו ישראלית גר כשר לדינו היינו גר כיוצא בו, ובהמתו כדין הבעלים. וכמוש"נ:
א שם, משנה, כל הכשר לדון כשר להעיד. - והקשה בע"ל הרי איכא טריפה דכשר לדון, ואינו כשר להעיד, מטעם דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, וא"כ היאך אמר התנא כללא דכל הכשר לדון כשר להעיד. יעוי"ש. - הנה מה שמחליט דטריפה כשר לדון אפילו דיני נפשות זה לא נכון. דהרי מבואר בסנהדרין י"ח דלמי שאין דנין אינו יכול להיות דיין מטעם קשוט עצמך וכו' יעוי"ש, וכיון שכן כיון דלא מצינן למידן לטריפה מטעם חסרון עדים שאינם בהזמה מטעם דגברא קטילא בעי למיקטל, וכיון דליתא בדינא אינו יכול למידן לאחריני, - וא"כ אתי שפיר המשנה כל הכשר לדון כשר להעיד, וגם טריפה בכלל דלענין דיני ממונות ישנו בשילום דמים, ושייך בזה הזמה ג"כ. וכשר טריפה להעיד, וגם לדון, ובדיני נפשות אינו בעדות, ואינו בלדון ג"כ:
ב איברא דישנו לטריפה ודיינינן ליה כמו בהרג לפני בי"ד או שרבע בפני בי"ד ולא בעינן לקבלת עדות כדאיתא בסנהדרין ע"ח. - אבל זה ליתא והיינו דכיון דליתא בדינא דקבלת עדות פסול להיות דיין, ושאני בפני בי"ד שהוא מפני ובערת הרע וגו':