נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מט.
א משנה, כיוצא בו כל כלי חרס שהוא מכניס מוציא ויש שמוציא ואינו מכניס. - הנה המשנה בא ללמדנו שהכלי חרס שמוציא ואינו מכניס עדיין תורת כלי עליה ולא נטהרה מטומאתה, וגם מקבלת היא טומאה, וכן מבואר ברמב"ם פרי"ט מכלים ה"א העשוי למשקין משינקב מכניס במשקין. - וזה קאי על מה שכתב בתחלה שזה לענין להיטהר מטומאתן אם היה טמא, או שלא יקבל טומאה אם היה טהור, - ומטעם זה מבואר בגמ' מכניס פסול למי חטאת, מוציא כשר למי חטאת כיון שעדיין כלי היא. והנה הביאור כשר למי חטאת היינו לקדש בו שנותנין בהכלי מים ואפר פרה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מפרה ה"ו כלי חרס שנקב בכונס משקה אין ממלאין ומקדשין בו אבל אם ניקב במוציא משקה מקדשין בו, ב והנה הקשו התוס' והא דאמרינן ביומא שכל מעשיה בכלי גללים בכלי אבנים בכלי אדמה. - ביאור דבריהם אשר לא היו מקדשין כלל הכלי המקבלת טומאה והכא בכלי חרס שניקבה במוציא משקה תורת כלי עליה לקבלת טומאה ופסולה לקידוש לגמרי. - ותירצו דדוקא גבי כהן השורף את הפרה החמירו. יעוי"ש. - והנה נראה דיש לפרש דהתם מיירי מעשה פרה עד הקידוש. דהרי בקידוש ע"כ בעינן כלי כדכתיב בקרא, ובתוסי"ש ביומא מביא בשם רבינו שלמה כגון אסיפת אפרה שזה אינו קידוש. - (עיין בספרנו נזר הקודש למס' יומא). והכא מיירי בקידוש כמו שפירש"י הכא. וכן כתב הרמב"ם כדלעיל:
ג והנה הרמב"ן כתב בשם י"מ שעד שלא נתנו אפר במים היו מעשיה בכלים הללו שאין מקבלין טומאה. אבל משנתנו אפר לתוך המים שוב אינה מקבלת טומאה כדאמרינן בעלמא מי חטאת שנגע בהם שרץ טהורין, וכיון שכן בכל כלים היו נותנין ואפילו בשל חרס ולכך פסלו מכניס. עכ"ל. - והנה לפירוש זה לא מיירי לקידוש, - משום דבשעה זו טרם שנתערבו המים והאפר עודם מקבלים טומאה. ורק לאחר שנתנו אפר לתוך המים שוב אינם מקבלים טומאה. אבל ע"כ כלי בעינן להזות מתוך כלי כדתנן בפרה פר"ה מ"ה ואין מקדשין ואין מזיק מי חטאת אלא בכלי. יעוי"ש. - וע"כ לפירוש זה הא דאיתא מכניס פסול למי חטאת, מוציא כשר למי חטאת אפילו בכלי חרס שמקבלת טומאה מיירי לאחר שקידשו המים והאפר ונתונים בכלי להזות על הטמאים, ואינם מקפידים מה שנתונים בכלים המקבלים טומאה. - ונתן הרמב"ן הטעם משום דלא איכפת לן גם בנגע שרץ בהמים המקודשים:
ד אבל יש לעיין עצם הדין דהמי חטאת אינם מקבלין טומאה. - והלא גם על זה דברה תורה למשמרת למי נדה חטאת היא. - ומה שכתב הרמב"ן כדאמרינן בעלמא. - לכאורה לא אדע מקומו איה. - והנה הריטב"א כתב ג"כ כמו שכתב הרמב"ן וגם הוא לא כתב המקום הזה כדאמרינן בעלמא איה זה דאמרינן בעלמא. - ובחדושי הרמב"ן הנדפסים מחדש המגיה כתב שלא מצא מקום זה: ה והנה לכאורה יש לדון כן מהמשנה דפרה פר"ט מ"ב נפל לתוכה שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהם פסולין. - וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מפרה הי"א וז"ל מים מקודשים שנפל לתוכן שקצים ורמשים ונתבקעו או שנשתנו מראיהן פסולין. והנה הרמב"ם קורא מים מקודשין היינו לאחר שנתערבו עם המים והאפר. כמו שכתב בפר"ו ח"א. - ומדלא מפליג בין שקצים ורמשים המטמאים לאינם מטמאים משמע דגם השרצים המטמאים במותם כמו הכא דנתבקעו. - ומכל זה אין בזה משום טומאה אלא פסולין מטעם אחר, - ומזה יש למצוא מקור לדיני של הרמב"ן והריטב"א. - אמנם בתוספתא דפרה פר"ט מדייק וחשיב אלו שאין בהם טומאה כמו דג וצפרדע וכדומה, וע"כ המשנה מיירי ג"כ באופן זה, וצ"ע:
ו והנה אדרבה משמע דגם במים המקודשים שייך טומאה, והוא הא דאיתא בחגיגה כ"ג פעם אחת הוליכו כלי שהיה בו מי חטאת בספינה בירדן וכו'. - והנה שם איתא מעבירין מים מקודשים בספינה בים הגדול וכו' שלא גזרו וכו'. - וכן איתא ברמב"ם מים מקודשים שהוא לאחר שנתערבו המים והאפר ומ"מ חששו לטומאה. - והיינו דאם ליתא טומאה כלל באלו המקודשים, לא שייך לדון בזה כלל אודות הטומאה. - וגם מהא דכתב הראב"ד בפר"י ה"ב דהיה"ד פוסל. שהוא ג"כ משום טומאה. - ועי' זבחים צ"ג וצ"ע: