אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף מח:

דף מח.

יג דכו"ע מיהת אתחתון סמכינן, - היינו דלא סמכינן אעליון הקיש הכתוב אשה לאיש. - והנה ההיקש הזה מלמדנו שהושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. - אבל אין היקש למחצה, כן מפרש הריטב"א:

יד מה איש תחתון ולא עליון. - וקשה היאך דנין אפשר משאי אפשר, ומצינו דפליגי בזה תנאי ביבמות מ"ו ועוד בכמה דוכתי. - וכתב הריטב"א דשאני היקשא דלכו"ע דנין אפשר משאי אפשר, ובמה מצינו או בגז"ש הוא דפליגי תנאי בהאי יעוי"ש. וקשה בהא דקאמר הש"ס ביבמות מ"ו, והתניא מנין לפסח דורות וכו', ולדברי הריטב"א מאי פריך דלמא שאני התם דהוי היקש. - איברא דהתוס' שם כתבו ג"כ דשאני היקש, והתם הוי היקש כמו"ש שם התוס', וכן מבואר במנחות פ"ב ולכך ס"ל לר"א דדנין גם משאי אפשר משום דאין היקש למחצה. וכן משמע שזהו שיטת הרמב"ם ג"כ והוא מהא דבפרי"ג מא"ב ה"ו פסק דאינו גר עד שימול ויטבול, יעוי"ש. וע"כ דלא יליף אפשר משאי אפשר דאל"כ ניליף מאמהות, והנה בפרט"ז ממעה"ק הט"ו פסק דפסח אינו בא אלא מן החולין, וזהו כר"א וע"כ משום דיליף מפסח מצרים, וע"כ דסבר הרמב"ם דשאני היקש משום דאין היקש למחצה ועי' בריטב"א מכות ה'. - והנה לשיטה זו שפיר כתב הריטב"א הכא דכיון דהוי היקשא שפיר דנין אפשר משאי אפשר. - אמנם תקשה להני דסברי דגם בהיקש אין דנין אפשר משאי אפשר, א"כ מנין שאין לסמוך על הסימן עליון באשה באופן שאין סימן התחתון, - ואפשר דהני תנאי סברי דלא אפשר לעליון בלא תחתון והיינו דליכא אפילו מיעוט. - והיינו דכל עיקר הא דבענין להקש הוא רק אם לא סברי הא דלא אפשר לעליון בלא תחתון, והיינו דאיכא מיעוטא דבא העליון בלא תחתון, אבל אם אמרינן דלא אפשר לעליון בלא תחתון, דאז אף אם בדקו לתחתון ולא מצאו, ע"כ תלינן לומר דנשרו, וכן משמע מהריטב"א שכתב בהאי דקאמר הש"ס דודאי אתא ומנתר הוא דנתר, כתב הריטב"א וז"ל פירש ודוקא היכא דאמר אי אפשר אבל כי איכא מיעוטא טפי תלינן במיעוטא כי בדקן ולא אשכחן, יעוי"ש. - מבואר דמאן דאמר לא אפשר לעליון בלא תחתון, תלינן בנשירה, ולהכי נראה דלהני דלא ילפי אפשר משאי אפשר, ולא ילפינן אשה מאיש אפילו מטעם ההיקש, ע"כ סברי דלא אפשר לעליון בלא תחתון, ואם בדקו ולא אשכחן לתחתון, סמכינן אעליון. ותלינן לתחתון דנשר:

טו כתב הרמב"ם בפר"ב מאישות הט"ו וז"ל בן י"ג שנה ויו"א שלא הביא סימן שלמטה ונראו בו כל הסימנים של מעלה הרי זה ספק בין גדול לקטן, ואם לא נבדק מלמטה כיון שנראה בו סימני בגרות מלמעלה הרי זה בחזקת גדול עכ"ל. והנה יוצא מדברי רבינו שגם באיש יש סימנים בעליון, ותמוה טובא שזה הוי היפך הסוגיא דמבואר שאין לאיש סימנים בעליון. וזהו כוונת הראב"ד בהשגה, עוי"ש. - ולדעתי עוד יותר תמוה מדברי הרמב"ם עצמו לפי מה שכתב בפיה"מ וז"ל ומבואר שאין אצלינו סימן עליון אלא באשה לבד, כי אין לאיש סימן עליון עכ"ל. הרי כתב מפורש שאין לאיש סימן עליון, וא"כ היאך כתב בספר היד להיפך:

טז והנה על עיקר הדברים שכתב הרמב"ם שאין באיש סימן עליון כלל, וכן כתב הראב"ד קשה לי טובא ממשנה מפורשת בכורות מ"ד דדין שוכבין כשל אשה חשיב שם למום באדם. - וכן פסק הרמב"ם בפר"ח מביא"מ ה"ט. - הרי חזינן דלפעמים יש סימן עליון גם באיש. - ואעפ"י שאין זה מן הרגיל, אבל כיון שיש במציאות א"כ מדוע לא אמרינן שזה מורה על גדלות באיש הזה. ואעפ"י שנחשב למום. אמנם טרם שבא לגדלות לא היו גדולים כל כך. - ואם הוי זה סימן באשה מדוע לא נאמר דהוי סימן גם באיש. - ועכ"פ חזינן דיש במציאות הסימן העליון. וע"כ כוונת הרמב"ם בפיה"מ שכתב שאין לאיש סימן עליון, הכוונה שאין זה נחשב לסימן, והיינו כי הדדין באיש אינו כמו הדדין שבאשה וזהו כי הדדין באשה מורה על סימן גדלות, ובאיש הדדין שלו הרי הוא כמו תלתל של בשר גרידא:

יז ונראה עוד בזה דעיקר הדבר אם נחשב הסימן העליון באיש לסימן של גדלות תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן. - והיינו דלר"מ דסבר דלא סמכינן על סימן העליון באשה כלל. - ולא נחשב למאומה. - ובשהביאה סימן עליון בלא תחתון סבר ר"מ דלא תלינן בנשירה דתחתון. - וזהו דסבר דהסימן העליון יש לתלות לתלתל בשר בעלמא. ואין לו התקשרות של מאומה עם הסימני גדלות להעיד על סימן התחתון. והרי זה כמו שיש סימן עליון באיש שאינו מורה על סימן גדלות כלל. - כן הדבר באשה ג"כ. - והיינו דסבר ר"מ כי העליון באשה לא הוי סימן כלל. - ובאמת תקשה לפי"ז הא דהקשו התוס' לר' מאיר למה הוזכר סימן העליון כיון דלא סמכינן עליה, ותירצו דאיצטריך לענין עונשים וקדושין ומילי טובא דרוב פעמים תחתון אתי ברישא. וא"נ אי חזינן עליון מסתמא כבר בא תחתון, יעוי"ש. אבל אם בדקו לתחתון ולא מצאו. - אז לא סמכינן על העליון כלל, - ואפשר וקרוב הדבר דסבר הרמב"ם אליבא דר"מ כלשון השני שבתוס' דהעליון לחודא לא מהני כלל גם לאיסורים. והרי זה כמו סימן העליון באיש שאינו סימן כלל. - ובע"כ צריך לומר דר"מ סבר דבאיש לא הוי העליון סימן כלל, דאל"כ אלא הוי סימן באיש א"כ כש"כ דהוי סימן באשה. - וזהו שכתב הרמב"ם בפיה"מ. - אבל ע"כ כל זה אליבא דר' מאיר, ועל זה מסיים שם בפיה"מ ואין הלכה כר' מאיר. - אמנם לרבנן דסברי דבאשה הסימן העליון מעיד על הסימן התחתון. - וכיון שלפעמים נמצא גם באיש הסימן העליון אמרינן ג"כ דמעיד על התחתון, וזהו שכתב דבאיש אם יש לו סימן העליון הרי זה עדות על התחתון. כן נראה בשיטת הרמב"ם בס"ד:

יח והנה לר' מאיר דאמר דאפשר לעליון לבוא בלא התחתון. - ובלא בדקו לתחתון חייש לחומרא שמא לא בא התחתון ולא חולצת ולא מתייבמת. - אמנם בשבדקו לתחתון ולא ראו השתי שערות דלרבנן אמרינן דנשרו מפני שאי אפשר לעליון בלא התחתון, אבל לר"מ הוי ספק השקול:

יט והנה תצא מזה נפק"מ לדינא גם לענין כתמים, והוא לפי מה שמבואר לעיל דגזרו על הכתמים משהגיעו לימי הנעורים, וכן כתב הרמב"ם בפר"ט מא"ב. - וזמן הנעורים פירש"י שם שהביאה ב' שערות. או בת י"ב שנים ויום אחד ולא הביאה ב' שערות, יעוי"ש. וא"כ סבר רש"י דהגעת הימים בלחוד חוששין לה לכתמים. - אמנם דעת הרשב"א בתה"ב דאף אם היא בת י"ב שנים ויו"א ולא הביאה השערות לא גזרו עליה כתמים. - והיינו אם בדקוה ואין לה שערות אין לה כתם, ואין חוששין לשמא נשרו אלא גבי חליצה ומיאון היכא דאיכא ספיקא דאורייתא. כן מבואר דעת הרשב"א בב"י סי' ק"צ, ולזה הסכימו הטור והשו"ע:

כ והנה לפי"ז יש לעיין בשיש לה סימן עליון להבת שהגיעה לשנים ולא הביאה שערות, דהיינו שבדקוה ואין לה שערות, דלרבנן מחזקינן לה לגדולה כיון שאי אפשר לעליון בלא התחתון. - אבל לר"מ ספק הוי, - וא"כ לענין כתם לרבנן חיישינן לכתמה. ולר"מ הוי ספק - וממילא לענין כתם הוי ספיקא דרבנן. וטהורה היא:

כא והנה לקמן מ"ט פריך הש"ס פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, וקשה לפי מה שאיתא לעיל ט' דבדרבנן בשעת הדחק עבדינן כיחיד נגד רבים. וכן מבואר להלכה בחו"מ סימן כ"ה. - והנה איתא לעיל בסוגיא דכל זה דוקא בדלא איפסקה ההלכה בהדיא. אמנם אם איפסקא ההלכה נגד היחיד שוב אין אנחנו רשאים לסמוך עליו אף בשעת הדחק, - והנה לפי"ז יש לעיין בהא דפריך פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ומדוע בא התנא לסתום כהרבים. והלא איכא נפק"מ רבתי דאם לא איפסק בהדיא כהרבים אז בשעת הדחק יש להקל כהיחיד. וכמו בהא שכתבנו לענין כתמים, אבל כיון שהתנא סתים בהדיא כהרבים. שוב אין לעשות כהיחיד אפלו בשעת הדחק. - והנה לפרש"י שמפרש דמשהגיעה לשנים לא משגיחין על השערות אתי שפיר דבנידון דידן דע"כ מיירי שהגיעה לשנים וגם הביאה סימן העליון, ובזה הרי היא בגזירת כתמים, אתי שפיר הכא משום דלא משכחת להקל לר"מ. - באיזה דחק. - אבל לשיטת הרשב"א והפוסקים דסברי כוותי' א"כ איכא נפק"מ לענין כתמים ולהקל בשעת הדחק כמו שאיכא ספק בשעשתה בטהרות וכדומה לזה. - ולפי זה הוי מזה ראיה לפירש"י, וקשה מזה על הרשב"א. - וביותר תמוה על השו"ע שהכריע בזה כהרשב"א והש"ך שם כתב דאפילו אתו ודאי מגופה כל שהוא שלא בהרגשה טהורה מאחר דאינו אלא מדרבנן, ולא גזרו בקטנה, יעוי"ש. - ולפי המבואר באופן שהגיעה לשנים ולא הביאה שערות הלא מוכח מסוגיא זו דגזרו על הכתמים וא"כ לא יצוייר איזה קולא להתיר בשעת הדחק לר' מאיר ולזה פריך הש"ס פשיטא, וא"כ פסק השו"ע תמוה, וצ"ע:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה