אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף מז.

דף מו:

א עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבו"י דברי ר"מ וד' יהודה, רבי יוסי ור' שמעון פוטרין מן החלה, יעוי"ש. והנה לדברי רבי יוסי ור"ש דפוטרין מן החלה מטעם המדומע של התרומה, יש לעיין היאך סברי לענין אם נפסלת בטבו"י, והנה מסתבר שכיון שדין תרומה עליה, נפסלת גם בטבו"י, דהרי לר"מ ורבי יהודה דסברי דפטורה מן החלה סברי דאינה נפסלת בטבו"י, וע"כ מפני שתורת חולין על העיסה, וממילא לר"י ור"ש דסברי דפטורה מן החלה מטעם שתורת תרומה על העיסה צריך להיות נפסלת בטבו"י. אבל לפלא שלא אמרו ר' יוסי ור"ש דנפסלת בטבו"י. וע"כ דסברי ג"כ דאינה נפסלת בטבו"י. - והיינו דסברי כהני תנאים. - ולא פליגי בזה על ר"מ ור' יהודה. - אבל יש להבין טעמייהו בזה, דהלא כיון דנתנו דין תרומה על העיסה, א"כ מדוע אינה נפסלת בטבו"י. - ואם מיירי בתרומה בזמן הזה דרבנן, וחלה דרבנן אתי שפיר. - אבל למסקנא הכא בסוגיא דתרומה דאורייתא וחלה דרבנן, א"כ אם אמרינן דהתרומה דאורייתא א"כ מדוע אינה נפסלת בטבו"י:

ב ועוד דהלא עיקר הדין דפטורה מן החלה הוא משום דמדומע פטור כדתנן בפר"א דחלה מ"ד. - והוא מגזיה"כ מהא דכתיב תרימו תרומה ולא שכבר נתרמה והיא דרשת הספרי והובא בר"ב. וכן בתוספתא פר"א איתא וחכ"א מדומע פטור, וא"כ רבי יוסי ור"ש דפוטרין את העיסה מחלה הוא מטעם זה דדמוע פוטר, אבל לא נתבטל תורת תרומה. ואדרבה איכא תורת תרומה על העיסה מדיש לה זכות של פטור לחלה, וא"כ מדוע לא נפסלת בטבו"י כיון דתורת תרומה על העיסה:

ג והנה ראיתי אח"כ במשנה פר"ג דטבו"י מ"ד עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבו"י רבי יוסי ור"ש פוסלין. יעוי"ש, וע"כ דת"ק הוא ר"מ ואזיל לשיטתו דמחייב בחלה וסבר ג"כ דאינה נפסלת בטבו"י, ור' יוסי ור"ש לשיטתייהו דפוטרין מחלה, סברי דנפסלת בטבו"י ג"כ כדין תרומה. - ולפי"ז יש להבין דהרמב"ם פוטר מן החלה מטעם מדומע כדאיתא בפר"ו דבכורים ה"ד. - ואילו בפר"ח מטו"א הט"ו כתב דאין העיסה נפסלת בטבולת יום, יעוי"ש:

ד עוד תמהני טובא על הרמב"ם דשם בהלכה י"ג כתב המקפה של חולין והשמן של תרומה שנגע טבו"י במקצתן לא פסל אלא מקום מגעו. יעוי"ש. אבל חזינן דלא נתבטל השמן בהמקפה של חולין. ומקום מגעו נפסל. - ואפשר לומר דשאני התם דהוי מין בשאינו מינו. ולהכי אין לומר דנתבטל השום והשמן לומר שהוא כמאן דליתא דמיא, דע"כ איתא בעין השום והשמן. משא"כ בעיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה דנעשה השאור כולו עיסה ואמרינן דהתרומה נתבטלה וכמאן דליתא דמיא:

ה אבל קשה טובא מהא דאיתא בתוספתא פר"ב דטבו"י עיסה שנדמעת או שנתחמצה בשאור של תרומה נתחייבת בחלה ואינה נפסלת בטבו"י דברי ר"מ ורבי יהודה, רבי יוסי ור"ש פוסלין. אמר ר' מנחם ברבי יוסי אמרתי לפני אבא אי אתה מודה במקפה ובחמיטה של חולין והשום והשמן של תרומה שאם נגע טבו"י במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו, אמר לו זה מין אחד, וזה שני מינין, יעוי"ש. והיינו בהא דעיסה מין אחד כמו שפירש הגר"א ז"ל, מבואר דכיון דהוי מין אחד נעשה כל העיסה תרומה ונפסלת כולה בנגיעה דטבו"י, הרי חזינן דכל זמן שליכא שיעור ביטול לגבי דין תרומה יש בזה תורת מב"מ בזה שנעשה הכל תרומה, והרי זה כאילו נגע בתרומה, ולא גרע זה מהא דהמקפה חולין והשום והשמן של תרומה דנפסל מקום מגעו, והוא מטעם דחסר שם חיבור, ובעיסה דמחוברת היא לגמרי צריך להיות נפסלת במגע טבו"י, ומה ראה הרמב"ם שלא לפסוק בזה כר' יוסי ור"ש, וצע"ג: והנה אפשר לומר דכיון דהתנא בפר"ג דטבו"י מ"ד תנא בסתם שאינה נפסלת בטבו"י. - חזינן מזה דהתנא סבר כן, להכי פסק הרמב"ם כוותי' והיינו דכיון דתנן סתמא בא להורות שחכמים רבים סברי כן, ולהכי אעפ"י שלענין חיוב חלה סבר כר' יוסי ור"ש דפטורה העיסה מן החלה, מ"מ לענין פסול בנגיעה דטבו"י סבר כסתמא דהמשנה דטבו"י. - והטעם בזה דאעפ"י דלענין איסור חשבינן לתרומה כבעין. אבל בזה שנוגע לקדושת תרומה חשבינן כדליתא מטעם הביטול ברובא, והטבו"י הפוסל ע"כ הוא רק מצד קדושת תרומה, וזה נתבטלה, ואין טבו"י פוסל:

ז תנן בפר"א דחלה מ"ד מדומע פטור מן החלה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מבכורים ה"ד וז"ל אבל המדומע פטור מן החלה. - והנה סתם מדומע היינו שנפלה תרומה לפחות ממאה חולין, וכן פירש הר"ב במשנה. - וקשה היאך אתי דמוע דרבנן ומפקיע חיוב חלה דאורייתא. - ואין לומר דהתנא וכן הרמב"ם מיירי בזה"ז שחיוב חלה דרבנן. - דזה ליתא דהלא כיון דסתמא תנן. וגם הרמב"ם מיסתם סתום וע"כ הכוונה גם בזמן שכל יושביה עליה ג"כ כן הדין. - וראיתי בקרית ספר שמפרש דברי הרמב"ם הכא דמיירי שרובא תרומה, יעוי"ש. אבל תמוה מדלא כתב הרמב"ם כן להדיא. אמנם אם נפרש כן תצא מזה דאם רובא חולין דעת הרמב"ם דחייב בחלה. - נמצא לפי"ז דפוסק הרמב"ם לגמרי כר"מ ור' יהודה בהא דעיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה דחייב בחלה. אבל לפלא שלא הביא הרמב"ם להאי דינא דחייב בחלה:

ח אמנם איתא בירושלמי שם כהנא שאל לשמואל אמר לו לא מסתברא דההן מדומע דתנינן הכא כשרובו תרומה, אמר לו אף אנא סבר כן, אלא כד תסיק לארעא דישראל שאיל ליה דסליק שמע ר' ייסא בשם ר"י אפילו בצ"ט חולין. אמר ר' אבהו כך משיב ר"ל לר"י הסאה פוטרת את הכל. יעוי"ש. והנה חזינן מזה תרתי, חדא דאף ברובא חולין מדומע פטור מן החלה ועוד נשמע מזה דהירושלמי סבר דהא דתנן מדומע פטור ע"כ הוא מדאורייתא והוא מהא דחזינן דרוצה לומר דמיירי שרובו תרומה מיירי המשנה וע"כ מפרש דהמשנה מיירי בדאורייתא, ועל זה מסיק שם בירושלמי דאפילו בצ"ט חולין סאה אחת דתרומה פוטרת מן החלה. מבואר מזה דלא כהקרית ספר דמפרש הא דמדומע פטור מיירי ברובו תרומה. - ולפי"ז ע"כ אין לפרש דמיירי הרמב"ם ברובו תרומה. וע"כ בכל אופן מיירי כמסקנא בירושלמי, וממילא ע"כ הא דפוטר מדומע מיירי בכל אופן:

ט והנה ראיתי אח"כ בריט"א בה' חלה להרמב"ן מביא שם בשם הר"י קורקוס בביאורו על הר"ם הקשה דאמאי לא ביאר הר"מ לומר דדוקא בחלה בזמן הזה דמדרבנן, וכתב אפשר דסבר רבינו דבכל גוונא מיירי, או משום דסבר דכיון דדרשינן ליה מאת מקדשו ממנו הרי הוא כשל תורה. א"נ דעשו רבנן חיזוק לדבריהם ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה בשוא"ת והכי משמע בירושלמי וכו' יעוי"ש. - וזהו הירושלמי שכתבנו לעיל דמבואר דאפילו ברובא חולין כן הדין. - אמנם דבריו תמוהין טובא כאשר הרבה להקשות בזה הריט"א דהלא מה שייך שוא"ת הלא יש בזה איסור טבל הטבול לחלה. וזה קום ועשה, יעוי"ש, שמאריך בזה ונכנס בדוחקים:

י ונראה להצדיק דברי מהרי"ק דכוונתו דיש כח ביד חכמים לעקור בשוא"ת היינו מטעם הפקר בי"ד דהוי הפקר. - והפקר פטור מחלה כמו"ש הרמב"ם בפר"ח מבכורים והובא כן להלכה בשו"ע סימן ש"ל. - איברא דלאחר שגלגלה לא מהני הפקר לפטור מחלה. - אמנם הלא כל עיקר דין מדומה שפטור מחלה מיירי ג"כ קודם גלגול, דלאחר גלגול לא מהני המדומע להיות פוטר מחלה כדתנן במשנה פר"ג דחלה מ"ב נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה פטורה שהמדומע פטור, ומשגלגלה חייבת, וכן כתב הרמב"ם בפר"ח ה"ו, יעוי"ש. ולפי"ז כשנדמעה העיסה ביטלוהו חכמים להעשה על ידי הפקר בי"ד, ועושה הגלגול בהיותה הפקר ואח"כ זוכה מההפקר, ובאופן זה שפיר שייך פטור חלה גם כשצ"ט סאין מחולין וסאה אחד תרומה וזהו שכתב הרמב"ם סתם מדומע פטור, זהו לדעתי ביאור דברי הרי"ק כתירוצו:

יא והנה בתירוץ הראשון שכתב דכיון דכתיב את מקדשו ממנו הרי הוא כשל תורה, לכאורה מה שייך את מקדשו ממנו כיון שמן התורה ברובא בטל ואיזה סברא יש לומר דסאה אחד של תרומה מהפך הצ"ט של חולין להיות דינו כתרומה להיות פטור מחלה. - אבל נראה כוונתו בזה דכיון דאמרה תורה את מקדשו ממנו והיינו כי בהרמת החלה תתקדש. אמנם בשנתערבה תרומה וכשיטול חלה ע"כ יש בילה בעיסה ויש תערובות תרומה שנתקדש מקודם בקדושה זו עצמה והיינו דחלה ג"כ איקרי תרומה. - ומזה יש להוכיח לשיטת הראשונים דסברי דעל ידי הביטול לא נתהפך האיסור להיות היתר כהמבטל. - והוי כעין גזירה"כ, וזהו ביאורו של הרי"ק בתירוץ הראשון. - אמנם אם נפרש כן. א"כ מדוע בשנתערב לאחר גלגול חייבת בחלה. - להכי נראה דהעיקר כהתירוץ השני:

יב ובזה מתפרשא הכא בסוגיא דפליגי תנאי בעיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה דר' מאיר ור' יהודה מחייבין בחלה מטעם שרובה חולין ור' יוסי ור"ש פוטרין מטעם דרבנן עשו חיזוק לדבריהם שלא יבואו להקל ולזלזל. - וזהו הדין הא דתנן בחלה דהמדומע פטור מן החלה, וכן סברי חכמים בתוספתא פר"א דחלה. - וזהו דין הרמב"ם שפסק דהמדומע פטור מן החלה, ובאין הבדל אם רובא תרומה או רובא חולין. רק הבדל יש דברובא תרומה פטור מדאורייתא וברובא חולין פטור מדרבנן. - אבל אח"כ כשעשו רבנן להעיסה הפקר ממילא יש כאן פטור גם מדאורייתא, ולהכי כתב הרמב"ם סתם מדומע פטור כיון שתמיד הוי הפטור מן התורה. ובזה אתי שפיר ג"כ הא דכתב הרמב"ם דאינה נפסלת בטבו"י. והיינו משים דהא דמדומע פטור הוא לאו מטעם דנחשב לכולו תרומה, אלא אדרבה מטעם שתורת החולין עליה, ופטורה מן החלה מטעם אחר:

יג אמנם לפי"ז יש לעיין הא דאיתא בסוגיא דידן דקאמר הש"ס בטעם ר' יוסי דפוטר דמוע מן החלה שהוא מטעם דחלה הוי דרבנן. - ולפי שיטת הרמב"ם ולפי ביאורו של הר"י קורקוס, וכמו שביארנו אתי שפיר אפילו אם אמרינן דחלה הוי מדאורייתא:

יד ונראה דהנה כל הסוגיא דידן אזלא אם אמרינן דסבר רבי יוסי מופס"ל דרבנן, וא"כ קשה היאך מהני התרומה שתרם המופס"ל שהוא רק מדרבנן ומתקן טבלא דאורייתא. - ומטעם זה מוכרחין לומר שגם חלה דרבנן. אמנם הרמב"ם דסבר מופס"ל דאורייתא, א"כ יש לומר ג"כ דסבר רבי יוסי תרומה דאורייתא. - וגם יש לומר דחלה הוי דאורייתא, וטעם רבי יוסי דפוטר דמוע הוא מטעם אחר, והוא מטעם שהמדומע בכלל פטור. וכסתם משנה דחלה. וכחכמים בתוספתא. - והטעם בזה הכל כפי המבואר לעיל ואפילו במדומע שמה"ת בטלת ברוב ג"כ פטור מחלה, וכמו שביארנו בס"ד:

טו שם, אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר. ואמינא להו אנא אפילו למ"ד תרומה בזמן דאורייתא חלה דרבנן וכו'. הנה הרמב"ם סופר"א דתרומות פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן. - והשיג הראב"ד וכתב ואי איתא לתא מילתא בחלה הוא דאיתא, יעוי"ש. ואפשר דסבר הרמב"ם כדאהדר רב הונא בריה דר' יהושע ממילא איכא קל וחומר מחלה, דאם חלה דרבנן, כש"כ תרומה:

א שם, שמואל בדק באמתיה ויהיב לה ד' מאה זוזי דמי בושתה. שמואל לטעמיה דאמר שמואל לעולם בהם תעבודו לעבודה נתתיו ולא לבושה. - וקשה הא פליגי חכמים ורבי יהודה ב"ק פ"ז וחכמים סברי דיש לעבדים בושת, ור' יהודה סבר אין לעבדים בושת. ויחיד ורבים הלכה כרבים, וא"כ אין זה תלוי בדעת שמואל אלא כן הלכה - ואדרבה קשה מזה על רב נחמן ורב ששת דנהגו בהן מנהג הפקר, מטעם דסברי שאין לעבדים בושת, ותמוה כיון דקיי"ל כחכמים דר' יהודה דיש לעבדים בושת:

ב ונראה דיש הבדל בין ביישו האדון לביישוהו אחרים. - והיינו דהא דסברי רבנן דיש לעבדים בושת היינו כשביישוהו אחרים שאין להם רשות אדנות. - משא"כ האדון שיש לו רשות אדנות בזה אפשר דאין לו בושת. - והביאור בזה כיון דאם ביישוהו אחרים ומשלמין דמי בושתו לעבד הרי זה זכה רבו, וא"כ כשרבו ביישו ממילא זוכה בהזכות של הדמים, והרי זה כאילו זכה העבד, ורבו זכה ממנו. ובזה חידש שמואל כי מצד הדין גם האדון אין לו זכות לביישו להעבד. - ואפשר שמצד הדין מחויב לשלם, ויתן להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו. וממילא שמואל שנתן ד' מאה זוזין עשה כן מצד הדין, עי' בתוס'. - אבל אפשר שסבר שמואל שמחויב: ג והנה קשה לר' יהודה דאמר אין לעבדים בושת. ואילו בספרא בפ' בהר דרש לעולם בהם תעבודו אין לך בהם אלא עבודה בלבד, והנה סתם ספרא הוא ר' יהודה, וכיון שדרש לעבודה בלבד ע"כ הכוונה ולא לבושה הרי סבר דיש לעבדים בושת. - ונראה דהא דסבר ר' יהודה אין לעבדים בושת היינו שאין זה שיווי דמים להיות חייב המבייש לשלם דמים עבור הבושת. - אבל ע"כ סבר דאסור לביישו מצד איסור גרידא:

ד והנה לפי"ז דינא דשמואל הוא דין דהספרא, ורק שמואל מבאר כוונת הספרא דבא למעט בושה. - ולפי"ז קשה טובא לר"נ ולרב ששת דסברי דיש להאדון זכות לביישו ג"כ. - ואפשר דכיון דעבדא בהפקירא ניחא ליה אין זה נחשב לבושת. - והיינו כי האדון מרגיש בבושת הזה. - אבל העבד אינו מרגיש בבושת. - ולאופן בושת כזה לא הזהירה תורה, ושמואל מחמיר היה גם באופן בושת אשר האדון מרגיש בזה נחשב לבושת, וגם זה בכלל האזהרה לעבודה נתתיו ולא לבושה:

ה והנה יש לעיין בעיקר דינו דשמואל שדרש לעבודה נתתיו ולא לבושה מנין למידרש כן והלא שפיר מידרש לעולם בהם תעבודו לומר שאסור לשחררו. וכמו שסבר שמואל בגיטין ל"ח כל המשחרר עבדו עובר בעשה מדכתיב לעולם בהם תעבודו. - וא"כ מנין למידרש דאסור לביישו: ו והנה יש לומר לפי מה שכתב הר"ן בפר' השולח דלא הוי מצוה דעשה גמורה, והוא מהא דחזינן דלמצוה מותר לשחרר. - וע"כ מדוע באמת לא אמרינן דהוי עשה גמור. - וזה היה הכרח לשמואל למידרש דעיקר העשה הוא למידרש לעבודה נתתיו ולא לבושה, ואעפ"י שבע"כ יש בזה ג"כ דאין לשחררו. אבל ע"כ אין זה עשה גמורה:

ז אבל יש להעיר לדברי הר"ן שאין זה עשה גמורה הלא זהו נגד דברי ר"ע בסוטה ג' דסבר דזה הוי חובה. - ואפשר לומר דלהכי לא אמר ר"ע מצוה אלא אמר חובה, וע"כ הביאור משום דלא הוי מצוה גמור. - ואעפ"י שאיתא בסוטה מ"ד מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה, וכן הובא ברש"י זבחים נ"ב יעוי"ש. וא"כ שפיר אמר ר"ע חובה שהוא לגביה ר' ישמעאל דאמר רשות. להכי אמר ר"ע חובה. - אמנם כיון דרק לגבי רשות נקראת חובה ע"כ אין זה מצוה גמורה. ולהכי נדחית מצוה זו בפני מצוה אחרת. ואפשר שגם הא דלה יטמא שאמר שם ר"ע חובה ג"כ לא הוי מצוה גמורה, ונדחית בפני מצוה אחרת, והא דבאמת לא הוי מצוה גמורה, אפשר מפני שנדרש ללמד שלא יתן האדון בושה להעבד, - וזה נדרש גם בספרא כמו שכתבנו לעיל. - וכיון שנדרש לשתי דרשות, ממילא אין זה מצוה גמורה. - ומטעם זה אין להקשות כיון שנדרש ולא לבושה. מנין למידרש לאיסור שחרור. מטעם כי יש בזה שתים כי כיון שאמרה לעולם בהם תעבודו יש במשמעות זה לעבודה נתתיו, ולא לבושה, ויש בזה ג"כ איסור שחרור, כיון דעל ידי השחרור אינו מקיים הא דלעבודה נתתיו:

ח עוד כתב הר"ן שם ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב לא תחנם, יעוי"ש. - ויש להעיר דזה ניחא לרבנן דזכות הוא לעבד. אבל לר"מ דאמר חוב הוא לעבד, א"כ ל"ש בזה לא תחנם, ובודאי דוחק לומר דלר"מ ליכא איסור שחרור לעבד, וזהו מפני דלא נחית לזה בש"ס, וצ"ע:

ט וזה אין להקשות אם שעיקר האיסור הוא מפני לא תחנם א"כ למה כתבה תורה לעולם בהם תעבודו. - אבל אפשר לומר דרבתה תורה דגם בעבד אעפ"י שישנו במצות שהאשה חייבת ג"כ איכא לא תחנם. מפני שזה לא נלמד מלא תחנם הנאמר בהאומות. - י ונראה דפליגי בזה שמואל, ור"נ ור"ש דשמואל דסבר דרבתה תורה איסור לבייש להעבד. - ע"כ אין לאסור ליתן להם מתנת חנם, ואדרבה יש לייפותי בכל מה דאפשר כמו שכתב הרמב"ם שלהי הל' עבדים, וממילא אין לומר דלעולם בהם תעבודו מטעם שאסור ליתן להם חן. - אבל לר"נ ור"ש דסברי דמותר לביישם, שפיר אפשר לומר דאסור ליתן להם חן ולדידהו שפיר אפשר לומר דלעולם בהם תעבודו הוא משום דאסור ליתן להם מתנת חנם:

יא אמנם נראה דגם ר"נ ור"ש סברי דאסרה תורה לביישו. - והוא מהא דחזינן דהרי"ף בפר' בי"ש והרא"ש הכא מביאים להא דשמואל ומביאים ג"כ להא דר"נ ור"ש. - וע"כ דליתא פלוגתא בעצם הדין דבושה לעבד, רק פליגי אם מותר לביישו במה שניחא לעבד. וכמו שכתבנו לעיל. - נמצא דבעצם הדין כו"ע סברי דאסור לביישו לעבד. ומטעם זה פסק הרמב"ם כשמואל מטעם דר"נ ור"ש לא פליגי עליה בעצם הדין:

יב ויש לעיין ביוצא בראשי איברים אם עובר גם משום לעולם בהם תעבודו, והיינו אם האדון היה מכוון לזה. - ומסתברא שכן הדבר, ועובר ג"כ על האיסור שביישו בזה שנעשה חסרון אבר שיש בו משום בושת כי התורה לא נתנה לו רשות על זה:

יג ואם בהחלטה הלזו שעובר בעשה גם ביוצא בראשי איברים וא"כ חזינן שאמרה תורה שיוצא לחירות, יש ללמוד מזה וליישב מה שהקשו האחרונים מדוע לא אמרינן אעל"מ. אמנם ניחא כיון דחזינן שאמרה תורה דיוצא בראשי אברים אעפ"י שעבר על איסור דלעולם בהם תעבודו. מזה נלמד שאמרה תורה דמהני בדיעבד:

יד ובעיקר הא דלא אמרינן אמל"מ עי' בספרנו נזר הקודש למס' תמורה. א שם במשנה איזהו סימניה פירש"י סימני בגרות, והתוס' פירשו בשם הר"ת דאבוחל קאי שהוא סימן נערות. - וכן פירש הרמב"ן בחידושיו והוסיף וז"ל ובוגרת לא קתני משום דממילא ידוע שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ומה שלא פירש במתניתין פירש בברייתא אלו הן סימני בגרות וכו' יעוי"ש. - והנה לכאורה תקשה על הברייתא מדוע נחית לפרש סימני בוגרת כיון שידענו סימני נערות ממילא אנו יודעין שיש להמתין ששה חדשים. - וע"כ צריך לומר דאם לא בדקנוהו בסימני נערות וממילא אינו ידוע אימתי היא בוגרת, לכן בעינן לידע סימני בוגרת. אבל המשנה מיירי שידענו סמני נערות אימתי בא, לכן לא בעינן עוד לידע סימני בוגרת. - אמנם כל זה אם אמרינן דהסימני בגרות הוא רק לאחר ששה חדשים מימי נערות. אבל רש"י בקדושין ע"ט מפרש שלפעמים סימני בגרות ממהרים לבוא. וממילא אפילו כשנדע סימני נערות, בעינן לידע גם סימני בגרות, מטעם שמא באו מקודם הששה חדשים, אבל התוס' והרמב"ן סברי כשיטת התוסי"ש שם בקדושין דהסימני בגרות אינם באים מקודם להששה חדשים. - ובע"כ צריך לפרש הא דברייתא שנותן סימני בגרות. הוא משום אם לא בדקו לסימני נערות. - ב והנה הרמב"ם בפר"ב מאישות ה"ז מביא הסימנים האלו לסימני נערות והוא מדמסיים שם ואם לא נראה התחתון, ונראה בה אחד מכל אלו הרי היא ספק בין נערה לקטנה, יעוי"ש. וכן מדייק הלח"מ, ותמוה. - והע"ל מפרש דהוקשה להרמב"ם למ"ל סימני בגרות כיון דאנו יודעין דבין נערות לבגרות לא הוי אלא ששה חדשים וסבר ג"כ כשיטת התוסי"ש דאין סימני בגרות ממהרים לבוא מקודם, לכן מפרש הברייתא וגריס איזה נערה, יעוי"ש. אבל נראה דאין זה הוכחה, דהרי שפיר בעינן לידע סימני בגרות אם לא בדקו לסימני נערות, ואין ידוע למנות הששה חדשים. - ג והנה הראב"ד כתב וז"ל א"א ואם הביאה שתי שערות עדיין היא ספק בין נערות לבגרות עכ"ל, כוונתו להשיג על הרמב"ם שמפרש הני סימנים על נערות, ויש להחמיר בספק שבין נערה לקטנה, אבל הראב"ד מפרש שכיון שהתנאים פליגי בסימני בגרות, א"כ גם בשהביאה שתי שערות יש להחמיר בהספק שבין נערות לבגרות. - אבל אפשר לומר דהרמב"ם סבר דלא בעינן לסימנים אחרי שהביאה שתי שערות, והזמן הבגרות הוא לאחרי ששה חדשים. - ולהכי מונין לימי בגרות ששה חדשים. - ואם לא בדקוה בזמנה, הלא סמכינן על חזקה דרבא שהביאה בזמנה. וא"כ הסימנים לבגרות הוא ללא צורך - אבל הראב"ד סבר כשיטת רש"י בקדושין ע"ט דאם הביאה סימני בגרות מקודם הרי היא נעשה בוגרת וא"כ כיון דפליגי תנאי בהני סימנים, יש לילך להחמיר מספק שבין נערות לבגרות, ד ורק זה קשה דהרי להרמב"ם כל הסימנים האלה המה סימנים לנערות והברייתא איתא לסימני בוגרת ודוחק לומר שגירסא אחרת היה להרמב"ם:

ה ונראה דהרמב"ם מפרש דבאמת המה סימני בוגרת המעידות על השערות, והיינו באופן שבדקוה בזמן שהגיעה לשנים ולא היו לה שערות. ורק יש לחוש לשמא נשרו. אבל הדבר בספק. - אמנם כשיגיע זמן הבגרות דהיינו לששה חדשים בשנת י"ב ויו"א ואנו רואים סימני בגרות לכל חד כדאית ליה, זה מברר לנו שהיו השתי שערות בזמנם וזהו שכתב הרמב"ם ואם לא נראה התחתון (דהיינו השתי שערות בזמנם). ונראה בה אחד מכל אלו (היינו אחרי ששה חדשים שבין נערות לבגרות), הרי הוא ספק בין נערות לקטנות עכ"ל. והיינו דיש לנו להחמיר שמא אחד מן הסימנים אינו מעיד על בגרות, - וא"כ כיון שבדקנוה בזמן ולא ראינו השערות אין לדון שנשרו. אלא קטנה היתה. - וגם יש לחוש לחומרא שמא אחד מן הסימנים הוא סימן נכון. וא"כ נערה היתה, וזהו שיש לחוש לחומרא משני הצדדין. כן נראה בביאור דברי הרמב"ם ולדעתי זהו הכוונה הנכונה:

ח והנה לכאורה יש להעיר מדוע דחק הרמב"ם לפרש הברייתא דקתני איזה בוגרת שהוא בא לברר על סימן התחתון דהיינו השערות. - ומדוע אינו מפרש כפשוטו איזהו בוגרת לברר על סימני בוגרת לאחר שהביאה שתי שערות. - ויש להעמיס זה ג"כ בכוונת הראב"ד בהשגה. - והיינו דגם אם נפרש כמו שפירשנו. ג"כ תקשה מדוע אינו מפרש לידע סימני בוגרת לאחרי הבאת השערות בזמנם. - נראה משום דהרמב"ם לשיטתו דסבר שאין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים. והסימנים דמקודם לא נחשב למאומה כשיטת התוי"ש. וא"כ ממנפ"ש אם הגיע ששה חדשים הרי היא בוגרת, ואם לא הגיע הששה חדשים לא מהני סימנים. - ועוד מדלא חשבו התנאים לסימן הששה חדשים. - ומפני זה מפרש הרמב"ם הפשט בברייתא דאיזהו בוגרת כמו שכתבנו לנכון:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה