נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מו:
ד לאותן המוזהרים עליו ש"מ קטן אוכל נבלות בי"ד מוזהרים עליו להפרישו, יעוי"ש ובפירש"י. - הנה מוכח מזה דגם באיסור דרבנן מוזהרין בי"ד להפרישו. וקשה מזה לשיטת הרשב"א דסבר דבאיסור דרבנן מאכילין אותו בידים כדאיתא ברשב"א ביבמות קי"ד. - ואפשר דהרשב"א סבר כן לדידן דקיי"ל דבאיסור דאורייתא אין בי"ד מצווין להפרישו. ממילא באיסוד"ר מותר להאכילו בידים. אבל למ"ד דבאיסור דאורייתא בי"ד מצווין להפרישו, ממילא באיסד"ר אסור להאכילו בידים. - והפירוש הכא לאותן המוזהרים עליו שלא להאכילו בידים. ומצאתי במל"מ שלהי מאכלות אסורות שנחית לזה, יעוי"ש. - ה שם, יכול יהא חייב על הקדשן קרבן ת"ל זה הדבר. מבואר דמיעטה התורה מקרבן בהקדש של מופס"ל. - ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא. - ומשמע דסבר הרמב"ם דיש גם חיוב קרבן בהקדש של מופס"ל. - ותמוה דהלא זה סתמא דברייתא בלא חולק, ומדוע נדחה זה מהלכה. - ומצאתי אח"כ במל"מ פרי"א מנדרים ה"ה שתמה בזה יעוי"ש, ובחדושי חת"ס כתב דלמאי דקיי"ל בעל מיפר. וחכם מתיר, ונפק"ל מזה הדבר כדאיתא בנדרים ע"ח, וא"כ לא אייתר זה הדבר לדרשא דהכא. ומביאים קרבן על הקדשו, עכת"ד, יעוי"ש. והנה לפי"ז הדין דחייבין קרבן על ההקדשו דהיינו קרבן מעילה כהקדש דעלמא. - אבל אכתי קשה הלא היה לו לרבינו להביא להלכה שיש קרבן על ההקדש הזה, וכמו שכתב שם שיש מלקות, היה לרבינו לכתוב שיש גם קרבן על המעילה דבשוגג, וזהו כוונת המל"מ שתמה מדוע לא ביאר הרמב"ם אודות זה מאומה:
ו ונראה דהירושלמי בפרק א' דתרומות הל' א' ובירושלמי יבמות פרי"ג ה"ב דבעי שם כמה בעיות בדבר המופס"ל אם יכול להקדיש נדרים ונדבות לקרבן, וע"כ הכוונה שיהיה קרבן ממש להיות הנהנה מהקרבן גם בחיוב קרבן מעילה. - וגם בעי שם אם חייבין על קדשיו בחוץ ופליגי בזה. - מוכח ע"כ דלא סברי דרשא זו דזה הדבר למעט חיוב קרבן על הקדשו, מדלא מביאין שם דרשא דזה הדבר למעט חיוב קרבן על הקדשו. - והיינו דאם ממעטין חיוב קרבן מעילה, הנה ממועט מזה גם קרבן דשחו"ח. - עכ"פ מבואר דהירושלמי לא סבר דרשא זו. - ואדרבה ר' יוחנן ורשב"ל סברי תרווייהו דלוקין על קדשיו בחוץ, יעוי"ש. הרי מבואר דסברי דאלים ההקדש דמופלא סמוך לאיש להיות חייבין על ההקדשו דמפוס"ל. - וזהו ע"כ דלא סברי דרשא דזה הדבר. - איברא דיש לפרש דהתם הכוונה חייבין מלקות, ולא קרבן, כמו דלענין מעילה בנהנה מהקדשו דרק מלקות איכא ולא קרבן. - אמנם פשטות הירושלמי משמע שם דלענין קרבן מיירי, - ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשא זו דזה הדבר מהלכה. - אבל אכתי קשה מדוע השמיט הא דאיתא בירושלמי לענין שחו"ח, וגם עוד איתא שם כמה בעיות בדבר מופלא סמוך לאיש לענין חיובי קרבנות. - והרמב"ם השמיטן, - ומצאתי בשירי קרבן שגם כן תמה מדוע השמיט הרמב"ם לכל הני בעיות דהירושלמי שם:
ז והנה לכאורה אפשר לומר דשיטת הרמב"ם כברייתא זו דממעט חיוב קרבן במופס"ל. וזהו מדכתב בפרי"א מנדרים ה"ה וז"ל הקדישו ובא הגדול ונהנה מן הקדש שהקדישו לוקה מפני שנדריהם נדרים מן התורה עכ"ל. ומדלא כתב שהנהנה מן ההקדש הזה חייב גם קרבן. משמע דסבר דלגבי חיובי קרבן אין הקדשו הקדש. - וכל הקדש שמקדיש הוא רק בנדר קונם שהוא בלא יחל. - ומזה משמע שאין להמופס"ל להביא בהקדישו חיוב קרבן. - ומטעם זה השמיט הרמב"ם כל הני בעיות שמבעי שם לענין קרבן, משום דאין בו כח לעשות חיוב קרבן. - וגם אין בו כח להביא לדין חיוב קרבן. - אבל לפי"ז יש לתמוה בזה שכתב בפר"ב דנזירות הי"ב שכתב וז"ל קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי"ז נזיר ומביא קרבנותיו. יעוי"ש. וקשה הלא אעפ"י שסבר הרמב"ם מופס"ל דאורייתא, אבל אין בכחו להקדיש קרבן שיהיה קרב על המזבח. - וגם אין לפרש שאביו מביא עליו קרבנות נזיר. - משום דאם אמרינן דאין בכחו של המופס"ל להביא בנדרו להתחייב קרבן. וכל דבריו הוא רק בגדר קונם. וא"כ גם אביו אינו יכול להביא על בנו קרבנות גזירותיו:
ח ואפשר שזהו כוונת הראב"ד בהשגה שהשיג למ"ד מופס"ל דרבנן, יעוי"ש. ודבריו תמוהין הלא כבר ידע הראב"ד ששיטת הרמב"ם דמופס"ל דאורייתא כמו שכתב בהל' נדרים. ובפר"ד מתרומות וכמו שתמה שם המל"מ. - אבל לפי מה שביארנו אפשר דכוונת הראב"ד דלענין חיוב קרבן לא הוי מופס"ל אלא מדרבנן, וא"כ ליכא חיוב קרבנות מטעם דהוי חוב"ע. - ומסיים הראב"ד ואפשר דהלכתא כמ"ד מופס"ל דאורייתא, יעוי"ש. הכוונה גם לענין קרבן. - אבל לפי מה שביארנו דשיטת הרמב"ם דליכא במופס"ל חיוב בדבר הבאת קרבן, וא"כ היאך מביא קרבנות נזיר:
ט אבל אפשר לומר דשאני קרבנות נזיר דכיון דאמרה תורה הלכה מיוחדת בנזיר דהאב מדיר את בנו בנזיר ומביא עליו קרבנות נזיר. - וכיון שאיכא חידוש דין בקרבנות נזיר, כשהאב מדירו. - להכי כיון שמופס"ל דאורייתא יכול להדיר עצמו בנזיר והנדר מהני גם לחיוב קרבנות, ולא גרע נדר שלו מנדר האב כשמדירו בנזיר. מטעם דהקרבנות נזיר הוא בגדר נדר לבד. - אבל בשארי קרבנות אין בכחו של המופס"ל. ומטעם דבעינן בחיובי קרבן הקדש כזה הבא מכח בן דעת שהוא איש גמור לכל חיובי תורה. - ולפי"ז מה שכתב הרמב"ם בהל' קרבן פסח פר"ב ה"ד שאין שוחטין פסח על הקטנים שאינם בני דעת. - וכתב מרן דמופס"ל שוחטין עליו. - ולפי מה שביארנו בשיטת הרמב"ם גם מופס"ל הוא בכלל אינו בן דעת לענין זה. - וכן ביארנו בספרנו נזר הקודש לערכין בדין מופס"ל:
י ובזה יש ליישב הא דהקשה הלח"מ דכיון שפסק הרמב"ם דיכול האב להדיר בנו בנזיר עד שיביא שערות. ואם כן ע"כ סבר דמופס"ל דרבנן, יעוי"ש. - ולפי מה שביארנו אתי שפיר והיינו דאעפ"י דמופס"ל דאורייתא ויצא מרשות אביו לנדרים. - אבל כל זה לנדרים אבל אכתי אין לו רשות לעשות קרבן עולה על המזבח, או להביא אחרים לידי חיוב קרבן. - ולהכי אכתי ברשות האב הוא להדירו בנזירות, והא דהמופס"ל מביא קרבנות עצמו כשנדר הוא בעצמו בנזירות. הנה זה בא לו ג"כ מפני זכותו של האב, ולא בזכות עצמו, כמו שכתבנו. ולפי"ז מבואר שיטת הרמב"ם דאין המופס"ל מביא לידי חיוב קרבן לא לעצמו, ולא לאחרים. והנהנה מהקדישו שהקדיש אין כאן חיוב מעילה בקרבן. - וכמו כן בכל הני הבעיות שבירושלמי סבר הרמב"ם דליכא קרבן, והגיה הרמב"ם כל הני ספיקי דהבעי' שבירושלמי מפני הודאי דהברייתא שהובא בש"ס דילן. - וסבר הרמב"ם מדחזינן דפליגי תנאי בשחו"ח של קרבן עכו"ם. והרמב"ם כתב להלכה בפרי"ט ממעה"ק דיש בקרבן עכו"ם משום שחו"ח, אבל זה דוקא בקרבן עכו"ם שמקריבין אותו בפנים. משא"כ קרבן מופס"ל שאין קרבנו קרב על המזבח. - וכל הקדישו הוי רק בגדר קונם שהוא בלא יחל לחודיא. - כן נראה בשיטת הרמב"ם כמוש"נ בס"ד:
יא והנה בהא דפריך הש"ס לעיל ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין עליו להפרישו. - משמע דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו אתי שפיר. ואין בזה גם משום לחנכו. - אעפ"י שהגיע לחינוך. - וקשה לשיטת התוס' בשבת קכ"א ד"ה ש"מ וז"ל ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כש"כ שצריך להפרישו מאיסור. יעוי"ש. ולדבריהם מאי פריך הש"ס ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין עליו להפרישו, והא בהגיע לחינוך לכו"ע מצוין עליו להפרישו, וא"כ מוכח מסוגיא זו דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו, הנה גם במופס"ל אין מצוין עליו להפרישו: יב והנה הנמוקי יוסף ביבמות סו"פ חרש הקשה כמו כן על הרמב"ם שכתב בסוף הלכות מאכלות אסורות שאעפ"י שאין בי"ד מצוין להפרישו מצוה על אביו להפרישו ולגעור בו כדי לחנכו וכו', והקשה הנמו"י שם מסוגיא דהכא דמשמע דלמ"ד אין בי"ד מצוין להפרישו אפילו במוסס"ל כן הדין ומסיים בצ"ע. ומסיים ושמא נאמר דלא אמרו מחנכין אלא למצות עשה. אבל לא למצות ל"ת, עכת"ד:
יג ונראה דהנה כל זה יש להקשות לפי פירש"י דפירש לאותן המוזהרים עליו ומופס"ל דרבנן, יעוי"ש. אבל הלא יש לפרש לאותן המוזהרים עליו ומופס"ל דאורייתא. - ועל זה אמרה תורה לא יחל לומר שבי"ד מוזהרים עליו להפרישו והרי זה לימוד חדש כמו שאמרה תורה גבי שרצים וגבי דם וגבי טומאה להזהיר גדולים על הקטנים כדאיתא ביבמות קי"ד, וכן איתא בירושלמי פר"ב דפסחים לגבי חמץ, יעוי"ש. וא"כ הכא ג"כ קאי הא דלא יחל להזהיר גדולים על הקטנים. וה"נ פריך הגמ' ש"מ קטן אוכל נבילות בי"ד מצוין להפרישו היינו שאיכא עוד אזהרה רביעית בתורה אזהרה לגדולים על הקטנים, ומזה יש ללמוד גם לנבלות ולשארי איסורי תורה - והש"ס פריך בזה, משום דזה מוסכם לש"ס, דליכא רק בשלשה מקומות ותו לא וכמו שעשה הש"ס שם ביבמות צריכותא. - יד ובזה ניחא דלא קאמר הש"ס למ"ד קטן אוכל נבלות וכו' כמו שקאמר הש"ס למ"ד לקמן לענין מלקות. - אבל לפי פירוש זה אין זה שייכות לפלוגתא אם מצווין להפרישו: טו והנה הריטב"א הקשה וז"ל והא אפילו למ"ד קטן אוכל נבלות אין בי"ד מצווין להפרישו היינו היכא דעביד מנפשיה וכדאמר התם מניחו תולש מניחו זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח דהו"ל מאכילו בידים שהוא אסור משום לא תאכלום לא תאכילום עכ"ל, ויש לעיין הלא הא דלא תאכלום לא תאכילום גבי שרצים הוא דכתיבא אין ללמוד מזה לשארי איסורי תורה, משום דאיכא למימר שאני שרצים דאיסורן במשהו, וכמו שקאמר הש"ס צריכותא דאין ללמוד מזה לשארי איסורים לאסור מן התורה להאכילם בידים. ואפשר לומר דסבר הריטב"א דלאחר שרבתה תודה גבי שרצים וגבי דם. וגבי טומאת כהנים ילפינן מזה לכל איסורי תורה. - דלפי זה תקשה הא דאיתא בירושלמי בפר"ב דפסחים אזהרה בחמץ. והרי חזינן דלא ילפינן מזה לשארי איסורי תורה. - וע"כ הא דקאמר התנא שלא יאמר אדם לתינוק להביא לו חותם הבא לי מפתח הוא מדרבנן עוד אפשר לומר דשאני גבי שבת דכתיב בנך. - וע"כ קאי זה על בן קטן, וכמו"ש הרמב"ן בחומש. - וא"כ אין לאוקמיה הכא אזהרה לאותן המוזהרים עליו באופן זה אם נפרש כפירוש שפירשנו שהכוונה שהוא מדאורייתא, וע"כ כוונת הריטב"א להקשות לפי מה שפירש"י שהוא מדרבנן. - אמנם לפי מה שפירשנו לשיטת הרמב"ם אתי שפיר גם זה, כמוש"נ:
טז והא דדחיק רש"י לפרש דסבר הש"ס באוקימתא זו דמופס"ל דרבנן, זהו משום דקאמר הש"ס שם אי מופס"ל דאורייתא מילקא נמי לקי. - והיינו דאם האיסור בל יחל קאי אמופס"ל צריך להיות ללקות, וכמו"ש התוס' שם, וכיון שהתנא ממעט ממלקות, ע"כ צריך לומר דמופס"ל דרבנן, זהו מה שהוכרח רש"י לפרש דסבר הש"ס מופס"ל דרבנן. - אבל איכא למימר דלבתר דמשני הש"ס דאיסור בל יחל קאי לאותם המוזהרים עליו, והלאו דבל יחל קאי על הבי"ד, נמצא דאין על הקטן שום לאו, אלא קאי האזהרה על הגדולים שפיר איכא למימר דמופס"ל דאורייתא. - וליכא מלקות לקטן משום דלא קאי עליו הלאו דבל יחל. - וזה מתאים לפי האמת דליכא מלקות לקטן כמו שכתב הרמב"ם בפרי"א מנדרים ה"ד, וזהו אעפ"י שסבר מופס"ל דאורייתא. - (עי' במל"מ שנחית לפרש כן בשלהי מאכלות אסורות), - וכיון שכן אפשר שהתוס' והרמב"ם מפרשים דסבר הש"ס מופס"ל דאורייתא, ומשני הש"ס לאותן המוזהרים קאי הא דלא יחל. - והא דפריך הש"ס ש"מ קטן אוכל נבלות בי"ד מצוין להפרישו, היינו שנלמד מזה מדחזינן שחידשה תורה בנדרים להזהיר גדולים על הקטנים. - וא"כ אין זה ענין להא דחינוך שכתבו התוס'. ואין זה ענין לדברי הרמב"ם בזה שכתב שמצוה על האב לחנכו בשהגיע לחינוך. - ובזה מיושב ג"כ מה שיש להקשות מדוע לא משני הש"ס דזה קאי על האב לשיטת הרמב"ם דהאב מצווה. - אבל לפי מה שפירשנו דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שכתבנו, וא"כ אין ענין להא דחינוך. וכמוש"נ:
יז שם, הקדיש הוא ואכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין וכתבו התוס' וא"ת והא סבר ר"ל התראת ספק לא שמה התראה. והא הוי התראת ספק שמא לא יביא שתי שערות עד ב' וג' שנים. ונמצא דלא הוי מופס"ל. ויש לומר דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנם, יעוי"ש. - והנה ראיתי בשו"ת למרן הגאון ר' חיים זצ"ל בספר חוט המשולש סימן י' מבאר חזקה דרבא שהוא מטעם רובא דרוב מביאין שערות בזמנם, אבל כיון שמסקנא דאזלינן בתרה לחומרא שלא תמאן, אבל לחליצה לא סמכינן עד שתבדק. - וכתב הטעם שכיון שחזקה זו היא מטעם רובא להכי הוי רוב זה רק מדרבנן וכמו הא דרוב מטפחין שכתבו התוס' בכתובות ט' ד"ה ואיבע"א. - והא דכתבו התוס' הכא דלוקין על רוב זה. גם כן זהו לר"ל דסבר התראת ספק לא שמיה התראה, ואיהו לשיטתו דסבר דרוב מטהרין הוי רוב מעליא ושורפין עליה את התרומה. - אבל לדינא קיי"ל כר' יוחנן, דאין שורפין עליה את התרומה, והיינו דחזקה שהיא מכח רובא לא הוי אלא מדרבנן, עכת"ד. - אמנם לפי"ז יש להבין מדוע פסק הרמב"ם הכא דלוקין אחרים על הנדר של המופס"ל. - ולכאורה יש לומר דלוקין אח"כ כשיבורר דהיה מופס"ל, וסבר דהתראת ספק שמיה התראה, וכמו שסבר בענין שבועה, עי' לח"מ בפר"ה משבועות, ובספרנו נזה"ק לתמורה דף ט' דף הספר. - אבל לפי"ז היה להרמב"ם לכתוב דלוקה אח"כ. - ומדכתב סתם דלוקין ע"כ משמע דגם עתה לוקה, ותמוה אם אינו רוב גמור היאך לוקין על הקדישו. ולא כתב דלוקין אח"כ כשיבורר, ואדרבה מלשון הרמב"ם משמע שלוקה מיד:
יח איברא דלשיטת הרמב"ם לענין נדרים לא בעינן שערות, אבל כל זה דוקא בשבאו לכלל שנים של גדלות כמבואר ברמב"ם שם, וזהו גם שיטת הבה"ג הובא בש"ש שמעתתא ה' פרי"א, יעוי"ש. - אבל משמע מדברי הרמב"ם דגם קודם שהגיעו לשנים של גדלות ג"כ הוי הקדשן הקדש. - דאל"כ נפל הדין של מופס"ל בבירא. - דע"כ אין לומר דמופלא סמוך לאיש נקרא קודם שנה של גדלות אעפ"י שלא יביא סימנים בגדלות. דע"כ זה לא נקרא סמוך לאיש דאיש נקרא רק על פי סימנים, דע"כ כשהגיע לשנים בלא סימנים לא נקרא איש, וממילא לא הוי מופס"ל. - וע"כ שני דינים איכא במופס"ל לשיטת הרמב"ם והבה"ג. - והיינו דהשנים שהוא לפני הבאת סימנים, ובזה בעינן שיודע לשם מי נדר והקדיש, ועוד איכא דין בנדרים שהגיע לשנים בלא סימנים, שדינו ג"כ כדין מופס"ל. - וזה מבואר ברמב"ם שמחלקן לשני דינים. וזהו ג"כ שיטת הבה"ג והוא חידוש דין בנדרים. והנה לפי"ז תקשה להרמב"ם בשלמא בדין זה שהקדיש בשנה של גדלות לא משגיחין על הסימנים. משא"כ במופס"ל ממש, שהוא שנה שלפני גדלות דבזה בעינן בדיקה אם יודעין לשם מי נדר והקדיש. דבזה ג"כ הדין דאחרים לוקין עליו, וזהו הדין המבואר בגמ' דר' יוחנן ור"ל אמרי תרווייהו דאחרים לוקין עליו. - ובזה תקשה הא דהקשו התוס' דהוי התראת ספק. - ואפילו אם סבר הרמב"ם דשמה התראה. - אבל לפי זה ע"כ לוקין אח"כ. - אבל אין זה במשמעות הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל. - וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם כשיטת התוס' דהוי רוב מעליא, ואין זה דמיון להא דרוב מטפחין שאיכא חזקה כנגד האי רובא. והיינו חזקת טהרה של העיסה. - משא"כ הכא דליכא חזקה כנגד הרובא דרוב מביאין שערות בזמנם, והוי רוב מעליא שלוקין עליו ג"כ, כמוש"נ:
יט והנה הא דהקשו התוס' דוקא לר"ל דסבר התראת ספק לא שמיה התראה. משמע דלר' יוחנן דסבר שמיה התראה אתי שפיר. וקשה לפי מה שכתבו התוס' בכתובות מ"ו דבאופן שהספק גם להמותרה אם יבוא לידי איסור דבזה לכו"ע לא שמיה התראה, יעוי"ש. וא"כ גם לר' יוחנן תקשה דהוי התר"ס ומעודי נתקשיתי בזה ועתה ראיתי בערוך לנר שהקשה בזה. - אבל נראה דשאני בין דבר שהוא בשלעבר, לדבר שהוא בלהבא, דדוקא התם דהספק אם יהיה איסור, משא"כ דהספק בלעבר, והיינו דאם הוא מופס"ל הרי יש בו איסור ודאי, - ובזה הוי התראה וההבדל מבואר לנכון:
כ והנה המל"מ בפרי"ח מהל' סנהדרין הקשה בסתירת דברי התוס' יבמות בהא דאמר רב נעשה סריס למפרע וחייב על חלב שאכל ולא נקרא התראת ספק כיון דאיגמ"ל לבסוף. יעוי"ש. וה"נ הכא הרי יתברר אח"כ כשהביא שערות בזמנו, וזה מברר שהיה מופס"ל, יעוי"ש. - ונראה דשאני התם דהאיסור חלב הוא ברור לאיסור גם עכשיו, ועיקר הספק אם הוא עתה בר עונשין. בזה אמרינן איגמ"ל. - משא"כ לברר על האיסור בעצמו שזה איסור לא אמרינן איגמ"ל, עי' בשעה"מ בפר"ב מאישות שנחית לזה. ובע"ל ראיתי ג"כ שנחית לזה:
כא תוס' ד"ה בדרב פנחס. וא"ת א"כ למה נכתב בפ' נדרים דבעל מיפר לאשתו אפילו אינה אשתו כגון הכא דהבעל מיפר דעל דעתו נודרת, יעוי"ש. והנה יש לומר דחידשה התורה דהבעל מיפר אפילו אם נדרה בע"כ דבעל היינו אם הבעל אינו רוצה. וחידשה התורה דהבעל מיפר לה בע"כ דהאשה. - ומצאתי בתוספי הרא"ש שנחית לזה, יעוי"ש. ויש לעיין בנישואין דרבנן והיא מופס"ל, ונדרה שלא לדעת בעלה, אם יכול להפר לה בע"כ ומסתברא דלא אתי נישואין דרבנן, ומבטל נדרא דאורייתא. - וכן יש להוכיח מדברי התוס' לעיל ד"ה אין בי"ד וכו' שהקשו לרב הונא דאמר שהוא עצמו לוקה מה מועיל הפרתו, והיינו דכיון שהנדר חל עליה מן התורה. - וא"כ היאך יפרש הא דתניא יתומה שנדרה בעלה מיפר לה וכתבו התוס' דלהמסקנא שעל דעת בעל היא נודרת אתי שפיר. יעוי"ש. ולפי"ז היכא דלא נדרה על דעת בעלה אינו מיפר לה. - אבל לפלא שלא נחתו התוס' לפרש דכוונת התורה שהבעל יכול להפר אף באופן כשנדרה בפירוש שלא על דעת בעלה. - ואפשר דסברי התוס' דבאופן זה אין הבעל יכול להפר. - והרי זה כמו בנדרה על דעת רבים דאין לו הפרה כמו שכתבו התוס' בגיטין ל"ה, וכן כתבו שם הראשונים, והביאור מפני שלא נדרה על דעתו אלא על דעת הרבים. - וא"כ אפשר לומר אם נדרה בפירוש שלא על דעתו. - אבל בתוספי הרא"ש סבר דהבעל יכול להפר אף באופן זה. - והטעם בזה דכיון דהנדרים שהבעל מיפר הוא מהדברים שיש בהם עינוי נפש, לכן אין לה זכות להפקיע מה ששייך גם להבעל, שאין דעתו נוחה מזה, מפני שהדבר נוגע גם לו:
כב וראיתי אח"כ בעל"נ מביא בשם פסקי התשב"ץ שכתב בהא דנודרת על דעת בעלה זהו בשותקת, אבל באמרה בפירוש שלא נדרה על דעתו אינו מועיל הפרתו וזהו דוקא בקטנה אבל בגדולה אפילו היא אומרת בפירוש, שלא נדרה על דעתו מכ"מ מועיל הפרתו. - ובזה מתרץ הבעל ע"ל שם קושית התוס' דלכן הוצרך הכתוב להשמיענו דבעל מיפר נדרי אשתו דמועיל הפרתו אפילו אמרה בפירוש שלא נדרה על דעתו עכ"ל, הנה בעיקר הסברא כתב כן בתוספי הרא"ש הנדפסים בשסי"ן שלנו. - אבל מה שהביא בשם התשב"ץ לחלק בין קטנה לגדולה. אם כוונתו לקטנה יתומה שנישואין שלה מדרבנן, ואם תרצה תמאן. מובן שאם אמרה שלא על דעתו נדרה אינו יכול להפר. משא"כ בקטנה שנישואיה דאורייתא לכאורה אין הבדל בינה לגדולה. - אבל יש להעיר מ"ש מעל דעת רבים דאין הבעל יכול להפר, מפני שזהו שלא על דעתו דבעל, ומ"ש משנדרה שלא על דעתו דיכול להפר. - וכנראה שזהו שיטת התוס' שלא נחתו לומר דהתורה חידשה דיכול להפר גם כשנדרה בפירוש שלא על דעתו: כג שם, אמר אביי ת"ש קטן שלא הביא ב' שערות וכו' אא"ב מופס"ל דאורייתא וכו'. - ויש לעיין בהא דאיתא בירושלמי פר"א דתרומות ה"א חמשה לא יתרומו רבי שמואל בר נחמן שמע לכולהון מן הכא, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לגוי, מאת כל איש פרט לקמן, אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה. יעוי"ש. והרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל וכמו שזו התרומה אין מביאין אותה אחד מאלו החמשה, כמו כן תרומת גורן אין ראוי שיביאו אותה אחד מהם. - (והנה מזה משמע שגם בדיעבד תרומת קטן אינה תרומה וזהו דלא כהפנ"מ). - והנה הר"ש הקשה דלא ממעט קטן מידבנו לבו כמו שממעט חרש ושוטה. וכתב משום דכשבא לעונת נדרים יש בו דעת לנדב. יעוי"ש. וזהו מופס"ל והנה יש להוכיח מזה דסבר הירושלמי דמופס"ל הוי הקדשו הקדש ונדבתו נדבה, ורק מתרומת המשכן מיעטיה קרא, והוא הדין לתרומת דגן. - אבל עכ"פ שמעינן מזה דמופס"ל הוי דאורייתא, וקשה טובא מדוע לא הביא הש"ס מזה ראיה להמופס"ל שהוא דאורייתא. - וגם קשה בהא דקאמר דלמ"ד קטן שלא הביא ב' שערות סבר מופס"ל דרבנן, וקשה הלא אדרבה מאן דסבר דקטן שלא הביא ב' שערות דהיינו מופס"ל לא הוי תרומתו תרומה ע"כ ממועט מהא דאמרה תורה גבי תרומת המשכן איש למעט קטן דמזה למד גם לתרומת דגן. ע"כ סבר דמופס"ל דאורייתא, דאל"כ למ"ל דכתבה תורה איש. והוי ממעט קטן מידבנו לבו כמו שכתב הר"ש, וצע"ג: כד ונראה לפי מה שכתבנו לעיל לשיטת הרמב"ם והבה"ג דיש שני מיני מופס"ל אחד שהוא שנה לפני גדלות ויודע להפלות, ועוד שהגיע לשנים ולא הביא שתי שערות וגם אינו יודע להפלות שג"כ נדרו נדר. - והנה זה השני איתרבאי מאיש דכתיב גבי נדרים כדאיתא לעיל. - והנה לתרומת המשכן ממועט כיון דעכ"פ לאו איש הוא, ואין למעטו מידבנו לו, כיון שעכ"פ נדרו נדר והקדשו הקדש, אבל לתרומת המשכן, וכמו כן לתרומת דגן איתמעט - אבל במופס"ל שהוא שנה לפני גדלות, ויודע להפלות, וזהו קטן שלא הביא שתי שערות בזה פליגי תנאי אם תרומתו תרומה. - ומטעם זה אין להביא ראיה מהברייתא שהובא בירושלמי שם, משום דזה מתפרש שפיר למעט מי שבא לכלל שנים ולא הביא שתי שערות וגם אינו יודע להפלות: כה והנה בהא דר' יוסי דסבר דבהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה. - יש לעיין הלא העיקר בזה מטעם דהוי מופס"ל. - וקשה הא רבי יוסי חייש למיעוט כדאיתא ביבמות ס"ז. - וא"כ הלא יש לחוש שמא הוא מן המיעוט שאין מביאין שערות בזמנם, וא"כ לא הוי עתה מופס"ל. - ודוחק לומר דכוונת רבי יוסי דהוי תרומה רק לחומרא אבל לא ודאי תרומה. - דע"כ משמעות דברי רבי יוסי דהוי תרומה ודאית. - ויש לפרש דלר' יוסי הוי תרומה ודאית באופן שהביא סימנים בזמנם ומבורר למפרע שההרמה דמקודם הוי תרומה, וצ"ע: