נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מד.
א ופוסל מן התרומה, וזרע אין לה אמר רחמנא והא אית לה, מאי איריא זרע אפילו עובר נמי דכתיב כנעוריה פרט למעוברת, והקשו בתוס' תפי"ל מדכתיב אין לה עיין עליה כי היכי דפסלינן בריש החולץ חליצת מעוברת מאין לו עיין עליו. יעוי"ש. ולכאורה הלא התם רק ר"ל סבר להאי דרשא, אבל ר' יוחנן לא סבר להאי דרשא, וא"כ איכא למימר דהכא אזלא הסוגיא אליבא דר' יוחנן, דלא סבר עיין עליו, ולהכי פריך מהא דכתיב כנעוריה, פרט למעוברת. וע"כ סברת התוס' להקשות לר"ל דסבר עיין עליו. - א"כ למאי איצטריך כנעוריה למעט מעוברת הא בלא"ה לא מצי אוכלת בתרומה מטעם דכתיב אין לה ודרשינן עיין עליה:
ב והנה תירצו התוס' דעיין עלי' הפירוש דהדבר כספיקא אבל לא מיפסלא מן התרומה בהכי, יעוי"ש. והכוונה דליכא מלקות בשאכלה תרומה בהיותה מעוברת כמו זר האוכל תרומה, וכן כתב בתוספי הרא"ש, יעוי"ש. ומבואר דעכשיו שאמרה תורה כנעוריה למעט מעוברת הרי היא לוקה גם כן ונחשבת כמו זרה ממש בשביל העובר:
ג ויש לעיין היאך הדין בשהפילה אח"כ אם היא לוקה. - ומסתבר דזה תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שם ביבמות דלר' יוחנן דסבר איגלאי מילתא למפרע. דנפל הוא, א"כ אינה בת מלקות כיון דאמרינן דנפל הוא מעיקרא, ולר"ל דסבר דלא אמרינן איגמ"ל יש עליה חיוב מלקות. - אבל לפי"ז אין לוקין אותה כל זמן העיבור וא"כ הוי התראת ספק ג"כ, ותליא בפלוגתא אם הוי התראה. ולפי"ז תמוה מדוע לא נחתו לזה התוס' ותוספי הרא"ש: ד לכן נראה דהכא כיון דאמרה תורה כנעוריה שהכוונה שאינה כנעוריה ממש בגופה סריקא הרי היא נחשבת כזרה, והתורה לא ירדה לספיקא אלא אם רק כשהיא בגופה מליא הרי היא זרה לתרומה וצ"ע:
ה והנה בעיקר מה שכתב בתוספי הרא"ש דיש מלקות בבת כהן שנישאת לישראל ומת והניחה מעוברת ואכלה בתרומה. - קשה הא בעינן לענין מלקות שיהי' זר מעיקרא, והכא הרי אינה זר מעיקרא. והנה לכאורה אפשר לומר דכוונתם לענין איסור מלקות. - אבל זה ליתא משום דאיסור מלקות שייך גם בשביל זה דעיין עליה:
ו והנה יש לומר דיצוייר מלקות באופן בת ישראל שנישאת לכהן ומת ויש לה בן מכהן שמת, ושוב נישאת לישראל ומת וממנו מעוברת. והנה בענין זה ג"כ אסורה בתרומה מטעם שמעוברת מישראל. - ובזה הרי היא זר מעיקרא. ושפיר יצוייר מלקות. - וכן גם לענין חומש מחויבת היא כדין זר ממש. - ובזה חידשה תורה מבנעוריה. ובספרנו נזר הקודש למס' כריתות דף כ"ב דף הספר ביארנו שיש מלקות גם באופן שלא הוי זר מעיקרא. ואתי שפיר דברי תוספי הרא"ש לנכון:
ז שם, אמר רב ששת הכא בכהן שיש לו שתי נשים אחת גרושה ואחת שאינה גרושה ויש לו בנים משאינה גרושה. ויש לו בן אחד מהגרושה דפוסל בעבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל וכו' יעוי"ש. וקשה הא אפילו בשאין לו בנים כלל. - אבל עכ"פ יש לו יורשים כהנים, וממילא המה הבעלים של העבדים. והעובר של הגרושה אינו פוסל. - והנה זהו מה שהקשו בתוס', יעוי"ש שכתבו דרב ששת לית ליה הא דשמואל דסבר ביבמות ס"ז דאוכלין בשביל המשפחה:
ח והנה הרמב"ם בפר"ח מתרומות ה"ד כתב לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלים בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל, יעוי"ש. וזהו כאוקימתא דרב ששת הכא, וע"כ דמפרש הרמב"ם כמו"ש התוס' הכא דבאין לו בנים פוסל גם לרבנן משום דסבר דיש זכייה לעובר, וביש לו בנים אין עובר פוסל מטעם דלא חיישינן למיעוט. - וסרה השגת הראב"ד, ועי' בכס"מ. - איברא דקצת דוחק להעמיס כן ברמב"ם מדלא נחית לזה דלא חיישינן למיעוט. - עוד אפשר לפרש דסבר הרמב"ם דביש להעובר אחין אין לו זכייה. אבל כשאין לו אחין יש להעובר זכייה, עי' בכס"מ שנחית לזה. יעוי"ש. ונראה דהביאור בזה דבשיש להעובר אחין שהם ודאי יורשים. אין להעובר זכייה. וזה בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, וכמו"ש התוס' בריש ב"מ וביבמות ל"ח. - משא"כ כשאין לו אחין דאז אין לומר להעביר הנחלה לשארי יורשין. - ועומדין הנכסים ברשות יורש שהוא העובר: