נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מג:
א ומטמאין בכל שהן. אמר שמואל זב צריך כחתימת פי האמה. והנה מסופקני למ"ד דזב צריך שיעור. - ובפחות מכשיעור לא נעשה זב. היאך הדין לענין הזיבה עצמה שמטמא במגע ובמשא, אם גם לזה בעינן שיעור. - והיינו דלא הוי זיבה בפחות מכשיעור, ואין לה טומאה כלל, או"ד דלענין הזיבה עצמה שאמרה תורה זובו טמא לימד על הזוב שהוא טמא. לא בענין לזה שיעור: ב והנה יש לדון מהא דאיתא לעיל ל"ד ולקמן נ"ה זובו טמא הוא לימד על הזוב שהוא טמא במאי אלימא בזב גרידא לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כש"כ יעוי"ש. וקשה למ"ד דלדין זב בעינן שיעור, ממילא בעינן לטומאת עצמו, מפני שאין זה גורם טומאה מפני שהוא פחות מכשיעור ואינו מטמא במשא. ומדלא נחית לזה הסוגיא משמע דגם בפחות מכשיעור מטמא במשא. - וכן לקמן נ"ה קאמר הש"ס דלמגע לא איצטרך דלא גרע מש"ז כי איצטרך קרא למשא, וקשה הא למ"ד דבש"ז צריך שיעור כחתימת פי האמה, עי' לעיל כ"ב וא"כ שפיר איצטריך קרא לזיבה פחות מכשיעור. - וכן יש לדייק מהא דר' יהושע מטמא קרי של זב במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. עי' לעיל כ"ב ובתוס' שם. - והנה הצחצוחין כפי הרגילות הוא פחות מכשיעור, ועוד דאם בעינן שיעור, הלא בהצחצוחין יש להסתפק אם היה כשיעור, ומדלא נחתו לזה בש"ס משמע דלענין עצם הטומאת עצמו לא בעינן שיעור לכו"ע: ג והנה לפי"ז קשה לשמואל דסבר דלזב בעינן שיעור. וקשה הא איכא ק"ו אם לאחרים גורם טומאה גם הפחות מכשיעור לטומאת משא, לעצמו לא כש"כ. - וע"כ צריך לומר דלשמואל דסבר דזב צריך שיעור לדין זב, - ע"כ בפחות מכשיעור ליכא גם טומאת משא, - והוא מטעם שאין דין זיבה כלל לפחות מכשיעור:
ד והנה מרן הכס"מ בפר"ה מאבוה"ט ה"א כתב ונראה מדברי רבינו שהוא פוסק כשמואל, יעוי"ש. - ולפלא שלא הביא מה שפוסק הרמב"ם בפר"ב ממחוסרי כפרה ה"ט וז"ל ראיית הזב אין לה שיעור אלא הרואה כל שהוא טמא שנאמר החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא. יעוי"ש. - הרי מבואר להדיא דהרמב"ם לא סבר כשמואל, דהרי שמואל מפרש כוונת התורה בהא דכתיב החתים הפירוש חתימת פי האמה שהוא שיעור, והרמב"ם מפרש החתים שפירושו ניכר בבשרו. והוא לשון חותם. (והנה לפי הנראה תמוה היכן מצא הרמב"ם לפרש כן פירוש חדש אשר לא נזכר זה בסוגיא, דהרי בסוגיא מבואר דרבנן דפליגי על ר' ישמעאל מפרשי החתים דהפירוש שמטמא לח ולא יבש, וצ"ע). אבל עכ"פ מבואר להדיא דהרמב"ם מפרש החתים שפירושו שניכר, אבל לא בעינן שיעור, אבל עכ"פ לא סבר כשמואל. - וממילא גם הא דכתב הרמב"ם בפר"ה מאבוה"ט שם ולרואה בכל שהו בדין ש"ז. ג"כ בעינן שיהיה עכ"פ ניכר בבשרו, ולפי"ז הא דכתב שם ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו ויחתום ממנו פי אמה אין הכוונה ויחתום כמו שמפרש שמואל דהיינו שיסתום פי האמה. אלא הפירוש ויחתים פי אמה היינו שיהיה ניכר פי אמה שיש שם ש"ז. - ומבואר דהרמב"ם סבר דלא בעינן שיעור לש"ז ולזיבה. והכריע כן להלכה מלבד שסתם משנה סבר כן. הנה כן מבואר אשר כן סבר גם ר' יהושע, וכן הוא סתמא דברייתא לקמן נ"ה, וכמו שכתבנו לעיל. - ובזה סרה גם השגת הראב"ד שם בפר"ה מהל' אבוה"ט. - דהראב"ד מפרש כוונת הרמב"ם בזה שכתב ויחתום פי אמה שכוונתו לשיעור שהוא חתימת פי האמה, אבל הלא מבואר דהרמב"ם מפרש ויחתום שיהיה ניכר, וכמו שכתב בפר"ב ממחוסרי כפרה. וכמו שכתבנו: