נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מב:
ז ה"נ כשיצא לחוץ, והנה לרבא לאו דוקא לחוץ אלא גם בפנים בבית החיצון ג"כ מטמאה מטעם דסבר דהוי ביהס"ת. וכן כתבו התוס' בד"ה אמאי. - והנה באופן זה כששימשה עם בעלה והדם נעקר ממקומו, - כמו הכא ביולדת. או גם בנדה שירדה לטבול לנדתה ונעקר הדם ויצא לבית החיצון וטבלה והדם נשאר שם. - אין זה כבא על הנדה, מפני שנטהרה מטומאת נדה ויולדת. - ולענין טומאה לא נטמא מטעם דהויא מגע ביהס"ת. - אבל יש הבדל בין נדה ליולדת. - דיולדת שטבלה נטהרה גופה מלטמא אחרים בנגיעה כלל. - משא"כ בנדה באופן זה כל גופה טמא, והנוגע בגלוי נטמא: ה והנה בהא דפריך הש"ס שמעתין איפריק. אלא יולדת אי בימי נדה נדה, אי בימי זיבה זיבה. הקשה הרמב"ן מדוע לא מתרץ הש"ס דהברייתא מתוקים כגון שנעקר הדם לבית החיצון ומטמא התם במשא יעוי"ש. ביאור הדברים שנוקים הברייתא כמו שמוקי הש"ס לעיל כר' זירא אמר רב. - והלא עיקר הפירכא שאין בזה טומאה מטעם דהוי טומאה בלועה, אבל לרבא דהוי ביהס"ת, וא"כ איכא טומאת משא, וזהו שמטמא בפנים כבחוץ. - אבל יש לומר דכיון דזה הוי רק לרבא. - והש"ס משני לשיטת אביי. - והרמב"ן ג"כ נחית לזה. - אבל לדידן דקיי"ל כרבא בודאי אתי שפיר. - ובזה ניחא דהרמב"ם לא הביא אוקימתא דהש"ס משום דלפי האמת הברייתא מתוקם שפיר לשיטת רבא דקיי"ל כוותי'. - ואתי שפיר ג"כ מה שיש להקשות דהלא חידוש זה יש לשנות גם בנדה וכדלעיל. ויש להעמיס גם בהא דפריך הש"ס אי בימי נדה נדה משום דגם בנדה יצוייר זה. - אבל אתי שפיר כמו שכתבנו לעיל ביישוב שיטת הרמב"ם:
ט והנה המהרש"א הקשה ג"כ מדוע לא משני דהברייתא דתניא יולדת מטמא בפנים כבחוץ דלרבא אתי שפיר לענין טומאת משא. יעוי"ש. - וכבר קדמו הרמב"ן בקושיא זו כדלעיל:
י והנה המהרש"א מתרץ דבעינן ביולדת מטמאה בפנים כבחוץ דומיא דנדה וזבה וזיבה דמטמא אף במגע, - ביאור דבריו דנדה וזבה שמטמאות בפנים כבחוץ הנוגע בה ג"כ נטמא מפני שכל גופה טמא, - משא"כ יולדת שטבלה כאוקימתא דר"ז בשם רב אין להאשה טומאת מגע כלל. - ואפילו הנוגע בהדם בפנים לא נטמא מטעם מגע ביהס"ת, ואין בזה אלא טומאת משא, - וא"כ אין זה דומיא דנדה וזבה. - ולפי מה שביארנו מסולק השגת הס"ט שהקשה על המהרש"א משום דבנדה וזבה הוי טומאתן טומאת ראיה, והנוגע בדם גם בנדה וזבה אין להן טומאת מגע, יעוי"ש. - אבל לפי מה שביארנו כוונת המהרש"א משום דעכ"פ הנוגע בנדה וזבה נטמא, משא"כ ביולדת כמו שכתבנו: יא אבל נראה להקשות על המהרש"א דהרי חזינן דהש"ס לא חש לזה. - בזה שלא הוי דומיא לנדה וזבה. - והיינו בזה שמוקים הש"ס לעיל הברייתא בהא דיולדת שמטמאה בפנים כבחוץ כהא דר"ז אמר רב. - הרי חזינן דלא איכפת להש"ס הא דלא הוי דומיא לנדה וזבה. - וא"כ הדרא הקושיא לדוכתיה. וזהו ג"כ סברת הרמב"ן דלא חש לסברא זו דלא הוי דומיא לנדה וזבה. והקשה ג"כ מדוע לא מוקים הש"ס לטומאת משא ודברי הרמב"ן נכונים דהסוגיא רוצה ליישב הברייתא גם אליבא דאביי, וכמוש"נ: יב שם, הכב"ע בלידה יבשתא. - וקשה דזה ניחא למ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם. - אבל להני תנאי דסברי אי אפשר לפתיה"מ בלא דם א"כ אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה. - וא"כ אתיא ברייתא זו כתנאי. - ותקשה מזה להפוסקים דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם, והכא סתמא דסוגיא. - וראיה לזה לשיטת הרמב"ם בפר"ה מא"ב הי"ג. - ותקשה מזה להראב"ד שמשיג שם. - אבל אפשר לומר דכיון דאוקימתא זו רק לאביי. - אבל לרבא שפיר מיתוקם הברייתא כפשוטו לענין טומאת משא כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ן: יג אמנם עוד נראה דהכא אתי שפיר הסוגיא גם אליבא דכו"ע. והיינו דאף להני דסברי אי אפשר לפתיה"מ בלא דם וגם בלידה יבשתא ע"כ יש דם. אבל מפני שלא שייך בזה מטמאות בפנים כבחוץ וממילא אין לומר שמטמא בפנים כיון שגם בפנים ליכא דם אלא חששא דדם וא"כ תמיד איכא למימר שיצא לחוץ. כיון שלא ידענו אם הדם הוא בפנים או בחוץ. וממילא מוכרחים לאוקמי כמו שמוקים הש"ס דנפק"מ לענין ולד. - וזהו כוונת הסוגיא דבלידה יבשתא אין לדון על פנים כבחוץ כמו בנדה וזבה. - ורק נפק"מ לענין ולד:
יד ובזה יש להשיג על הגאון עמו"א בסימן נ"ז שכתב מסוגיא זו להוכיח דבאשה שנפלה מקורה (פארפעל) אין לטהר דמה, והוא מדמוקים הש"ס בלידה יבשתא שהוא שלא אליבא דהלכתא דקיי"ל א"א לפתיה"מ בלא דם כמו"ש בהג"מ פר"י מא"ב ה"א. - ומדוע לא מוקים הש"ס שילדה בנפילת המקור דמשום הדם לא מטמיא, והולד כשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור האשה טמאה משום לידה. יעוי"ש.- אבל לפי המבואר האוקימתא בלידה יבשתא אתי גם להני דסברי א"א לפתיה"מ בלא דם כדלעיל:
טו עוד נראה להעיר דלר"ל שסבר במקור שנעקר דאין האשה טמאה טומאת נדה מטעם שאין זה הדם דרך יציאה, והרי זה כמו הדם שיצא דרך דופן. - א"כ אפשר שאין בזה גם כן טומאת לידה. - דהלא עיקר טומאת לידה, נדה קרייא רחמנא כדכתיב כימי נדת דותה:
טז ובזה יש לדחות מה שהביא שם ראיה לאסור הראיית דם בנפילת המקור מהא דהקשו התוסי"ש בכריתות י' למ"ד א"א לפתיה"מ בלא דם למה לן קרא לטמא יולדת תיפ"ל משום דם שעם הלידה יעוי"ש. ואי ס"ד דבנפלה המקור הדם טהור, הלא יש לשנויי דאיצטריך לאופן שנפלה מקורה דמשום דם טהורה. וטמאה משום לידה עכת"ד. ולפי מה שכתבנו דע"כ אם הדם טהור משום נדה, אין בזה גם משום טומאת לידה. וצ"ע:
יז והנה בזה שכתבנו לעיל ביישוב שיטת הרמב"ם בהשמטת הסוגיא בהא דמוקי הש"ס הא דיולדת לענין ולד שהוציא ראשו. - דסבר הרמב"ם ההבדל בין דם נדה לדם לידה, והוא דדם נדה מטמא את האשה. ודם לידה הלידה מביאה טומאה על הדם, וכמו שכתבנו לעיל. - ולפי"ז לולא שכתבה תורה טומאת לידה, לומר דהלידה בעצמותה מטמא. - דאז לא הוי אמרינן דדם הלידה מטמא בטומאת נדה. - ובזה מיושב הקושיא שהקשו התוס' דהרי שפיר איצטרך קרא לטומאת לידה:
יח איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוי למאי נפק"מ כגון שתחבה לה חבירתה כזית נבלה וכו' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמיא. - וקשה מדוע לא קאמר הש"ס דנפק"מ לענין ראוי לביאת מים דאם בלוע הוי לא בעינן ראוי לביא"מ וליתא בזה דין חציצה. - ואם אמרינן ביהס"ת הוי אם היה שם דבר חוצץ מעכב את הטבילה. - והנה אם אמרינן דראוי לביא"מ בביהס"ת הוי רק מדרבנן אתי שפיר דבעי הש"ס נפק"מ לטומאת משא שהוא מן התורה. - ומזה משמע כשיטת הריטב"א בקדושין כ"ה שכתב בשם רבו שהוא מדרבנן. אבל ע"כ דעת התוס' והרמב"ם שהוא מדאורייתא, וא"כ מדוע לא קאמר הש"ס דנפק"מ לענין חציצה:
יט והנה לכאורה אפשר לומר דלענין חציצה ולדין ראוי לביא"מ אפילו בבלוע יש להקפיד. - ואעפ"י שלענין טומאה ליכא טומאה בבלוע. - אבל לענין ראוי לביא"מ בעינן גם אם אמרינן דבלוע הוי. אבל כבר כתבו גדולי האחרונים דבבלוע לא בעינן ראוי לביא"מ, עי' נוב"ק סימן ס"ד ובחת"ס סימן קצ"ג כתב דהנה כל הפוסקים פסקו בפשיטות דוקא ביהס"ת בעי ראוי לביא"מ אבל מקום בלוע לא בעי אפילו ראוי לביא"מ מידי דהוי אטומאה בלועה דלא מטמאה, יעוי"ש. ולפי"ז קשה טובא מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לענין חציצה. - רק אפשר לומר לפי מה שכתבו הפוסקים דחציצה תליא בדין טומאה כמו שמבואר בסוגיא דקדושין כ"ה וא"כ חד דינא אית להו, וממילא כשבעי' הש"ס לענין טומאה, הרי"ז כמו שמבעי' גם לענין חציצה. - אבל דוחק הוא דהלא מצינו בש"ס דקאמרה הסוגיא כמה נפק"מ דאיכא, וכמו שקאמר הש"ס לעיל בבעי' בפולטת אי רואה הויא או נוגע הויא וחשיב שם כל הנפק"מ דאיכא, לסתור ולטמא בכל שהוא ולטמא בפנים כבחוץ. - ואם איכא הכא נפק"מ גם לענין חציצה היה להש"ס לחשוב גם זה. אבל אם אמרינן דראוי לביא"מ דרבנן אתי שפיר דבעי הש"ס לדאורייתא. - וא"כ קשה לשיטת התוס' והרמב"ם דסברי דבעינן ראוי לביא"מ מדאורייתא והמעכב הביא"מ באופן שאינו ראוי הוי חציצה:
כ ונראה דהנה באותו מקום יש שני מקומות היינו לפנים מן השיניים, וחוץ לשינים. - ואביי ורבא פליגי בתרתי היינו דאביי סבר דבלוע הוי. ורבא סבר דביהס"ת היינו בשני המקומות. - איברא דהתוס' לעיל בד"ה אמאי טומאה בלועה היא פירשו דהפירכא גם לרבא משום דסבר כשנעקר מן המקור ולא יצא לחוץ היינו לבית החיצון מודה רבא דבלוע הוי, יעוי"ש. וכן כתב הרמב"ן. יעוי"ש. - אבל לא כן פירש"י, וכן הריטב"א פירש דהפירכא רק לאביי, יעוי"ש. מבואר דסברי דלרבא ליכא באותו מקום שהוא בלוע. אלא ביהס"ת הוא גם מן השיניים ולמפנים. - וא"כ יש לומר דאותו מקום שבין השיניים דלפנים סבר רבא דאעפ"י דהוי ביהס"ת, אבל זהו רק לטומאה, אבל לענין ראוי לביא"מ לא נחשב זה לביהס"ת שליבעי ראוי לביא"מ. - ובזה אתי שפיר דבעי הגמ' לענין טומאת משא, ולא בעי לענין חציצה משום דיש מקום באותו מקום שלענין ראוי לביא"מ דינו כבלוע. - אבל לענין טומאת משא דינו כביהס"ת. - וע"כ הפוסקים דסברי דראוי לביא"מ הוא מדאורייתא מפרשי הסוגיא דרבא סבר דביהס"ת הוי גם מכין השיניים ולפנים. - א שם, איבעיא להו מקום נבילת עוף טהור בלוע הוי או ביהס"ת הוי למאי נפק"מ כגון שתחב לו חבירו כזית נבלה לתוך פיו וכו' אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר ביהס"ת הוי נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא. - והנה יוצא מסוגיא זו דנבלת עוף טהור מטמא דוקא בביה"ב. - והיינו טומאה בלועה שאינו מטמא בכל הטומאות, אבל נבילת עוף טהור מטמא בבלוע אבל נבלת בהמה בביה"ב לאביי אינו מטמא במשא, ולרבא מטמא במשא. - והנה בתוספי הרא"ש כתב דמודה רבא בעומק ביה"ב דבלוע הוי ולענין נבילת עוף טהור גם בזה מטמא, אבל בנבלת בהמה מודה רבא דלא מטמא. - והברייתא דמביא אביו סיוע דממעט התנא טומאת נבלה בהמה מהא דכתיב בה ולא באחרת הכוונה בבלוע כזה שהוא בעומק ביה"ב. - וכן כתבו התוס' חולין ע"א ד"ה מי וכו' יעוי"ש והנה לפי"ז יש לעיין היאך מביא אביי ראיה מהא דממעט נבלת בהמה מטומאת ביה"ב, הלא יש לפרש דהתורה מיעטה באופן הביה"ב בעומק שבזה גם רבא מודה - ובחדושי הרמב"ן כתב משום דמשמע מהברייתא דלעולם אין לבהמה טומאה בביה"ב ולא משמע להו לדחוקה בסוף הבליעה בלחוד. יעוי"ש. - אבל רבא ע"כ מפרש דהכתוב ממעט דוקא בעומק ביה"ב לחוד:
ב והנה התם בחולין הקשו התוס' למ"ל קרא לטומאה בלועה שאינו מטמא, הלא יש ללמוד מדמיעטה התורה לטומאת נבלה בביה"ב מהא דכתיב בה ולא באחרת, יעוי"ש. אבל אפשר לומר דלאביי אתי שפיר משום דאם לא מיעטה התורה טומאה בלועה הוי אמרינן דהא דמיעטה התורה בנבילת עוף טהור בה ולא באחרת. זהו דוקא בבלוע בעומק. - וזהו בסוף ביה"ב. - אבל כשיש לימוד למעט טומאה בלועה אמרינן דגם בתחילת בליעה הוי ג"כ טומאה בלועה, אמנם לרבא תקשה דהרי אם אמרינן דרבא מודה בסוף הבליעה בעומק, ורק בתחילת ביה"ב סבר דהוי ביהס"ת א"כ למ"ל לימוד לטומאה בלועה. הלא שפיר יש ללמוד מהא דבה ולא באחרת:
ג והנה התוס' כתבו שם לרבא דע"כ כשתחב לו חבירו בביה"ב וחזר והוציאו ובית הבליעה היה רחב ולא הסיטה כלל התם ממעט קרא דוקא נבלת בהמה. יעוי"ש. וכעין זה כתבו התוס' הכא בשמעתין דרבא מפרש כן הברייתא, יעוי"ש. אבל יש לעיין דלפי"ז באכילת נבילת עוף טהור באופן זה הוי אכילה, ותמוה דיהיה זה נקרא אכילה באופן שלא נשאר במעיו. - והנה אף שאיתא כזה בחולין ק"ג אמר דבי אסי אמר ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וכו' הרי נהנה גרונו בכזית, יעוי"ש. הנה זה רק במקום שבעינן הנאת גרון. - משא"כ במקום דבעינן בליעה. וע"כ הנאת מעיו בעינן. והנה כי ירא אני מרבותינו בעלי התוס', אבל לפי הנראה דחוק לומר, דהקרא מיירי באופן זה, - והנה אפשר לפרש דכוונת התוס' דהקרא דוהאוכל מיירי בכל אופן, אבל רק המיעוט דבה ולא באחרת ממעט נבלת בהמה באופן זה שלא היה היסט, ולגבי טומאת נבלת בהמה לא בעינן אכילה כמובן:
ד ונראה בכוונת התוס' דרבא מפרש דהא דמיעטה התורה נבילת בהמה מבה ולא באחרת. - היינו דבנבלת עוף טהור יש טומאה בביה"ב כולו היינו גם בהתחלת הבליעה אעפ"י שלא בא לסוף הבליעה ובזה מיעטה התורה נבלת בהמה לומר שאינו מטמא במשא בהתחלת הבליעה. ולזה כתבו התוס' דהיאך יצוייר התחלת הבליעה בלא סוף. ובלא היסט. - לזה כתבו שיצוייר באופן שתחב לו חבירו וחזר והוציאו:
ה והנה הריטב"א כתב יש שפירשו דמודה רבא בסוף ביה"ב ולא נחלק אלא בתחילתו וכו' ורבא לא חש לה דמשמע ליה דההיא בסוף ביה"ב מיירי, ולפי"ז לית הלכתא כאביי, אבל לפי דברי המפרשים דככל ביה"ב פליג רבא הלכתא כאביי, ואע"ג דליכא ביע"ל קג"ם לא קאמר בכלל ההוא. אלא היכא דליכא מתניתא כאביי, יעוי"ש. והנה מדברי הרמב"ם בפר"א מטו"מ ה"ח שכתב וז"ל הנושא בתוך ביהס"ת נטמא וכו' אא"כ נבלע הטומאה בתוך מעיו, יעוי"ש. מבואר דסבר דרק בתוך מעיו ליכא טומאה אבל בסוף ביה"ב דין ביהס"ת עליו ומטמא במשא. - וזהו ע"כ דסבר הרמב"ם דרבא גם אסוף בליעה סבר דביהס"ת הוא. אבל לפ"ז תק' היאך פסק כרבא דזה הוי היפך הברייתא. וע"כ דמפרש הרמב"ם כפי מה שפירשו התוס' דהמיעוט דבה ולא באחרת ממעט באופן שתחב לו חבירו וחזר והוציא בלא היסט. וכמו שפירשנו לעיל. ואעפ"י שנבלת עוף הטהור מטמא גם בהתחלת הבליעה, וכן משמע ברמב"ם פר"ג מאבוה"ט ה"א, אבל ע"כ המיעוט דבה ולא באחרת אינו ממעט אלא סוף הבליעה: