אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף מב.

דף מא:

א בעא מיניה רב שמואל בר ביסנא מאביי פולטת ש"ז רואה הויא או נוגעת הויא נפקא מינה לסתור ולטמא במשהו ולטמא בפנים כבחוץ. וכו' ואליבא דרבנן לא קמיבעיא ליה. ופירש"י דכיון דלרבנן מטמיא בפנים כבחוץ אלמא רואה הויא, יעוי"ש. והביאור בזה דאם נוגע הוי הלא הרי זה נגיעת בית הסתרים, וע"כ דרואה הוי. - עוד פירש"י ולענין סתירה נמי סתרה דהא בתורת זיבה מרבי ליה קרא מיהיה זובה. יעוי"ש. ולכאורה הלא בלא"ה כיון שמטמא, ממילא אנו יודעין סתירה מדכתיב ואחר תטהר שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. - אבל זה מבואר לעיל ל"ג ע"ב דהפירוש ואחר תטהר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן, - אבל הפולטת אינה טומאת זיבה כמבואר שם. - ולזה כתב רש"י דיש ללמוד סתירה מדכתב רחמנא לרבות פולטת מיהיה זובה. - למימרא שיש לה דין סתירה:

ב והנה המהרש"א הקשה הלא בלא"ה איכא כש"כ והיינו מבועלה שאינו מטמא בפנים כבחוץ, ואפ"ה סותר. ומכש"כ היא שמטמאה בפנים כבחוץ פשיטא שסותר. יעוי"ש. שזה הוי כוונתו. - אבל יש לומר דמשום הכש"כ שהוא בתורת ק"ו יש לומר דיו לבא מן הדין להיות כנידון. והיינו מה בועלה אינו סותר רק ביציאה לחוץ. - אבל מריבוי הכתוב שהתורה רבתה מיהיה זובה לומר שלענין פנים יש לה דין זיבה. ומזה ידענו שיש דין סתירה בפנים כבחוץ. ג עוד כוונה נאותה יש בפירש"י. - והוא לפי מה שאיתא לעיל כ"ב דסבר דאפילו בע"ק לא סתר אלא משום דא"א לקרי בלא צחצוחי זיבה. - וא"כ אם אמרינן דילפינן מק"ו מבועלה הלא בעינן גם בפולטת צחצוחי אודם. - והנה ע"כ סוגיא זו לא סבר כוותיה דרב הונא, וכמו שמוכיח הרמב"ן הכא בסוגיא משום דר"ה סבר שם דנוגע הוי מדבעי חתימת פי האמה, ומטעם זה בפולטת דלאו מגופה חזיא ואינה מטמאה אלא בחוץ דאית לן למימר נוגעת הויא ולא סתרה דהא אין בפליטה דאשה צחצוחי אודם כלל עכת"ד, יעוי"ש. ולזה פירש"י דלענין סתירה לא ילפינן מבועלה. - אלא הלימוד בפולטת גופה מדקריא רחמנא זובה, ואמרה יהיה לרבות פולטת, ומטעם זה ישנה בסתירה:

ד ויש לעיין בהא דבעי רמב"ח לעיל ל"ג פולטת ש"ז מהו שתסתור בזיבה רואה היתה וסותרת, או"ד נוגעת היתה ולא סתרה, יעוי"ש. ותמוה הלא מבואר דלכו"ע סותרת אפילו לר"ש, וכש"כ לרבנן. ומזה הביא התוס' שם ראיה דלהלכה קיי"ל דסותרת, יעוי"ש. אבל תמוה מדוע בעי רמב"ח. - אטו לא ידע הא דפליגי רבנן ור"ש. - וגם מדוע לא פשיט הש"ס שם מזה, וביותר רבא דמקשה שם לרמב"ח. - והכא אמר בהדיא דרואה הוי, והתוס' והרא"ש כתבו דרבא חזר בו. - אבל לפלא שלא נחת שם הסוגיא להא דרבנן ור"ש. - עוד יש להעיר מדוע בעי שם רמב"ח רק לענין סתירה, ומדוע לא בעי שם לענין לטמא בפנים כבחוץ. וגם לענין לטמא במשהו כמו שבעי הכא רב שמואל בר ביסנא מאביי. - והלא גם בזה הנפק"מ לדינא, וזה תליא ג"כ אם רואה הויא או נוגעת הויא:

ה ונראה דהנה יש שני לימודים לענין סתירה. א) לומר שפולטת דינה כזבה מהא דיהיה בזובו. והיינו דאמרה תורה שתורת זיבה על הפולטת כיון דבימי זיבה קיימא. - ב) יש ללמוד דין סתירה מק"ו מבועלה שאינו מטמא בפנים כבחוץ, ומ"מ סותר, וא"כ היא שמטמאה בפנים כבחוץ אינו דין שתסתור. ונפק"מ בין שני הלימודים דאם ילפינן מטעם שדין זבה בפולטת שאז הדין כמו זיבה שתסתור ג"כ אף שלא פלטה לחוץ. - אמנם אם הלימוד מהק"ו מבועלה, אז אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כבועלה שאינו סותר רק כשיצא לחוץ:

ו ובזה יש לפרש בעי' דרמב"ח דבעי רק לענין סתירה והיינו שידע רמב"ח דלענין לטמא בפנים כבחוץ ולטמא במשהו דינה כרואה כמבואר הכא בסוגיא. - רק בעי רמב"ח באופן שלא פלטה הש"ז לחוץ אם ישנה בסתירה. - והיינו באופן שלא פלטה לחוץ - ואעפ"י שמטמאה בפנים כבחוץ כמו שרבתה תורה מיהיה זובה. - אבל כל זה שייך לענין טומאה, אבל לענין סתירה אפשר שאין זה ענין זיבה, אלא טומאה אחרת כיון דבאמת אין זה זיבה כיון שאין זה דם אלא ש"ז. - ולא קרינן בזה שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן ושפיר קרינן בזה ואחר תטהר. - או"ד אפשר לומר דכיון דהריבוי לפולטת מיהיה זובה יש בזה תורת זיבה גם לסתירה. - והנה אם פלטה לחוץ פשיטא ליה לרמב"ח דתסתור מק"ו דבועלה. - אבל עיקר הבעיא בשלא פלטה לחוץ:

ז ורבא השיב לו לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה, כמה תסתור תסתור שבעה דיה כבועלה. - היינו דרבא השיב דאף בזה דפשיטא ליה לרמב"ח דפולטת לחוץ ישנה בסתירה מק"ו דבועלה, אבל הלא לפי"ז אמרינן דיו כבועלה. - תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן. - והנה לפי"ז סבר רבא דפולטת ש"ז ליתא בסתירה כלל וזהו דסבר דאעפ"י שרבתה תורה לפולטת שמטמאה בפנים כבחוץ, אבל אין זה שייכות לזיבה כיון דאין זה זיבה. - ואעפ"י שלגבי זב ישנו בסתירה בראה קרי. - ע"כ סבר רבא דזהו מטעם שא"א בלא צחצוחי זיבה כמו שסבר רב הונא לעיל כ"ב. וזה איתא גם אם נוגע הוי, יעוי"ש. - וזה ליתא בפולטת שאין בזה צחצוחי אודם. - והש"ס מסיק שם דאפשר שישנו בסתירה דיום אחד כמו בועלה. - וקרינן בזה ואחר תטהר מטעם שזהו טומאה אחרת, ולא טומאת זיבה. - וזהו תוכן הסוגיא דלעיל דאם פלטה לחוץ דינה כבועלה וישנה בסתירה דיום אחד. - אמנם אם לא פלטה לחוץ זהו דבעי רמב"ח אם ישנה כלל בסתירה. - וזהו מפני שמספקא ליה אם רואה היתה. או נוגעת היתה. - אמנם הכא בסוגיא פשיטא להו לכולהו אמוראי דרואה היא, מזה שרבתה תורה שמטמאה בפנים כבחוץ. - שזהו מפני שדין רואה היא. - דאם משום נגיעה ליתא בבית הסתרים. - וע"כ שתורת זיבה איכא בהאי פליסת הש"ז מטעם דבימי זיבה קיימא אמרה תורה שתורת זיבה איכא בזה לכל דבר. - והתוס' והרא"ש כתבו שגם רבא חזר בו. - והיינו שאין לומר לחצאים דלענין לטמאות כפנים כבחוץ היא זבה. - דלענין טומאת ש"ז לא שייך טומאה בפנים כבחוץ, דע"כ לא חמירא מבועלה וכיון שמטמאה בפנים כבחוץ שזהו מטעם שתורת זיבה על זה, ממילא יש לדון שלא תהא טומאת זיבה מפסת ביניהם. - והיינו אף על פי שאין זה זיבה ממש אבל כיון שעכ"פ טומאת זיבה יש בזה, ע"כ ישנו גם בסתירה מטעם הטומאה. וכמוש"נ: ח שם, בתוס' ד"ה מסתברא דנוגע הוי, ומסיני לא גמרינן דחדוש הוא. כוונת התוס' היאך שייך לומר דמצד הסברא הוי נוגע. - הלא אדרבה יש סברא לאידך גיסא, - וזהו מדחזינן בסיני דלא אחמור בטמאים הבאים מכח נגיעה. - ובפולטת החמירה תורה וע"כ משום דרואה הוי כמו שהחמירה באיש ואמרה תורה אל תגשו אל אשה, וגם היו צריכין לג' ימים לצאת מחשש פליטה. - וע"כ דהושוו אשה לאיש. ושניהם המה משום דהם בכלל רואה. ולזה כתבו התוס' דלא גמרינן מסיני מקום דחדוש הוא, וע"כ הכוונה משום זבין ומצורעים דהם בודאי בכלל רואה שהטומאה יוצאה מגופה ומכל זה לא הוזהרו מלגשת להר סיני. - כמו שאיתא לקמן. - וא"כ איכא למימר דפולטת הויא ג"כ נוגעת. ומ"מ החמירה תורה לקבלת התורה. - ט עוד כתבו התוס' ולהכי לרבנן נמי איצטרך יהיה דלא גמרינן מסיני, יעוי"ש. והיינו דמיהיה רבתה תורה דרואה הוי. - אבל אם לאו מגזירת הכתוב הנה מצד הסברא נוגעת הויא. - וזהו שקאמר הש"ס אי לא שמיעא להו מתניתא מסתברא דנוגעת הויא:

י אמנם מה שכתבו התוס' וז"ל אע"ג דבסמוך בעי למימר דאף לר' שמעון רואה הויא וסתרה עכ"ל, לא אדע כוונתם בזה. - דהנה לכאורה הרי זה קושיא דהכא קאמר הש"ס דמסתברא דנוגעת ולא גמרינן מסיני. - ולקמן קאמר הש"ס לא שמיע ליה מתניתא והכי קמיבעיא ליה מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני. - וא"כ הוי היפך סברא. אבל סגנון לשון התוס' לא משמע כן. - ובאמת יש לתמוה מדוע הכא סבר הש"ס הכא דמסתברא דנוגעת הויא ולא ילפינן מסיני. - ואח"כ אליבא דר' שמעון קאמר הש"ס גם לר"ש דסבר שאינו מטמא בפנים, ומ"מ קאמר הש"ס דיש סברא דרואה הויא מטעם דאחמיר רחמגא אבעלי קריין בסיני:

יא ונראה דיש לעיין הא דאחמור רחמנא בסיני אם הקפידה תודה בפולטת לחוץ דוקא. והיינו דהזהירה תורה אל תגשו אל אשה מטעם פולטת, ואפשר שהחששא מטעם פליטה דחוץ. או"ד שגם על פליטה דבפנים חשה התורה. - וע"כ צריך לומר דזה תליא ג"כ בפלוגתא זו עצמה דרבנן דסברי שמטמאה בפנים כבחוץ. הנה כן היתה גם בסיני, לחוש גם על פליטה דבפנים. - ולר"ש היתה הקפידא על פליטה דבחוץ. - אמנם אי לאו הדרשא דיהיה דמרבה פליטה דבפנים. אז אמרינן דגם בסיני היתה הקפידא על פליטה דחוץ. וממילא אין ללמוד מסיני דרואה הויא. - גם בלאו האי סברא דחידוש. - משום דיש לומר דגם בסיני הקפידא על פליטה דחוץ. - ולזה כתבו התוס' ואע"ג דבסמוך בעי למימר דאף לר' שמעון רואה הויא וסתרה. והיינו דאף לר' שמעון דסבר דאין לפולטת טומאה רק ביציאה דחוץ. וא"כ מסתמא בסיני ג"כ היתה הקפידא דפליטה דבחוץ, ומ"מ בעי הש"ס למימר למילף מסיני דרואה הויא. - משום דעל מגע טומאה לא חש הקב"ה במתן תורה, ומטעם זה ע"כ הא דקאמר הכא הש"ס דמסתברא דנוגע הויא, אעפ"י דאיכא למילף מסיני דרואה הויא, וע"כ משום דחידוש הוא ומחידוש לא גמרינן. זהו כוונת התוס' לדעתי:

יב ובזה אתי שפיר הא דפשיטא הכא להש"ס דלא גמרינן מסיני מטעם דחידוש הוא, ולקמן בעי הש"ס למימר אף לר' שמעון דגמרינן מסיני דרואה הויא. - אמנם הדבר בזה דלרבנן לענין פליטה דבפנים כבחוץ אין למילף מסיני. והיינו דבאנו להחמיר באשה יותר מבאיש. - אמנם לר' שמעון שסבר דגם באשה אינה מטמאה בפליטה דבפנים כבחוץ, ובזה שוה האשה להאיש דשניהם טומאתן בחוץ דוקא. - שפיר איכא למילף מסיני. לומר דכיון דהחמירה תורה בהא דפולטת, והקילה בשארי טומאות הבאות ממגע טומאה. ע"כ דרואה הויא. - ובזה מספקא להש"ס לד' שמעון אם גמרינן מסיני. אבל לעיל לרבנן לענין לגמור מסיני בדבר הפליטה דבפנים פשיטא להש"ס דאין למיגמר מסיני וכדלעיל. וכמוש"נ:

יג שם, איכא דאמרי לעולם לא שמיע להו מתניתא והכי קאמיבעיא להו מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין בסיני רואה הויא. - והיינו דמזה נלמד דפולטת סותרת. - ויש לעיין לשיטת הר"ת הובא בריטב"א שסובר דכל עיקר הא דסתירה בפולטת הויא דוקא בש"ז דזב שסותר בבועלה יום אחד ומשום צחצוחי זיבה. אבל בש"ז דטהור פשיטא דלא הויא רואה כלל, דאפילו בבועלה אינו סותר ואין דינו אלא כנוגע ודיה כבועלה, יעוי"ש. - ולפי"ז תקשה היאך בעי הש"ס למילף מסיני דרואה הויא וישנה בסתירה, דהלא התם בסיני הוי פולטת מש"ז דטהור. - דע"כ היתה הפרישה מטהורים דהרי האזהרה לכל ישראל נאמרה, ועוד דקודם מתן תורה לא היתה כלל עדיין דין דזב וזבה. - וא"כ מה שייך למילף מסיני לסתירה דזב וזבה. - והנה אפשר לומר דעיקר הלימוד מסיני לומר דע"כ רואה הויא מהא דחזינן דלא אחמור על טומאת מגע. - וע"כ פולטת הויא משום רואה. - וממילא נלמד לכל פולטת שהיא רואה הויא. - וממילא נלמד מזה דלאחר שניתנה תורה, וידענו מסיני שזה רואה הויא. להכי הרי היא בסתירה. - אבל לפי"ז ע"כ יש ללמוד דרואה הויא אפילו בש"ז דטהור כמו שהיתה בסיני. - וזהו כשיטת הראשונים דסברי כן יקשה מזה לשיטת הר"ת, וצע"ג: א שם, דהא זבין ומצורעין דחמירי. - ולכאורה הא הוי קודם מתן תורה ועדיין לא הוזהרו בדיני זב וזבה ומצורע. - וע"כ הכוונה דחמירי לאחר שנתנה תורה, וכן פירש בתוספי הרא"ש. - אבל יש לעיין הא דלא החמירה תורה במתן תורה על הזבין ומצורעין. הוא משום דלא אפשר, - דבשלמא בשביל טומאת בעלי קריין ופולטת אפשר לתקן בזה שאמרה תורה אל תגשו אל אשה אבל מה יש לעשות בזבין ומצורעין שנלקו מקודם. - ואין עצה אחרת רק שלא יגשו על הר סיני לקבל התורה, - והקב"ה רצה שגם הם יעמדו על ההר לקבל התורה ולשמוע מפי הגבורה. - וא"כ לפי"ז אין ראיה מהא דלא החמירה תורה על הזבין ומצורעין וזהו משום דלא אפשר:

ב עוד קשה טובא דהלא אמרו רבותינו במד"ר פ' מצורע דהזבין ומצורעין נתרפאו במתן תורה עי' תוס' ע"ז ה' ובר"ן נדרים ז'. - וקושיא זו ראיתי שהעיר בזה במצפה איתן. - ונראה דע"כ המכילתא לא סבר הא דאיתא במדרש דהזבין ומצורעין נתרפאו. והיינו דבמכילתא פ' יתרו פ' ט' חשיב שם בעלי מומין שנתרפאו, ולא חשיב זבין ומצורעין וע"כ דלא סבר לה, וא"כ עמדו זבין ומצורע על הר סיני. וע"כ דכן סבר הש"ס הכא. - אבל זה תמוה דאמרו במדרש שם בשם רשב"י. והכא קאמר הש"ס ג"כ אליבא דר"ש שהוא רשב"י. - ונראה דאעפ"י שנתרפאו מהמחלה אבל עדיין טומאתם עליהם. ועתידה תורה לגזור עליהם שילוח חוץ למחנה. - ומכל זה הקיל עליהם הקב"ה ועמדו על הר סיני. - אבל זה קשה מה שכתבנו לעיל דלמא שאני זבין ומצורעין דלא אפשר. - ונראה דאעפ"י שלא אפשר, מ"מ מדחזינן שהקיל עליהם הקב"ה יותר מבעלי קריין, הנה מידי חידוש לא יצא: א שם, ת"ר הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום כולן מטמאות בפנים כבחוץ. בשלמא כולהו לחיי. אלא יולדות אי בימי נדה נדה, אי בימי זיבה זיבה, לא צריכה שירדה לטבול מטומאה לטהרה וכי הא דאמר ר' זירא אמר ר' חייא בר אשי אמר רב, יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקר ממנה דם בירידה טמאה. ופירש"י שנעקר הדם לבית החיצון ועמד שם יום או יומים, טמאה כל זמן שהוא בה, וכשיצא בעיא טבילה אחריתי דלא טהרתה טבילה, והיינו דתניא יולדת מטמיא בבית החיצון, יעוי"ש. - ויש לעיין הלא עיקר החידוש דהטבילה אינה מטהרת להדם שנעקר מהמקור אעפ"י שעדיין לא יצא לחוץ, א"כ למה נקט התנא להאי דינא גבי יולדת, הלא גם בנדה כן הדין בשנעקר הדם בכלות שבעה ימי נדותה קודם טבילה שאין הטבילה מטהר להדם הנעקר. והא צריכה טבילה אחרת אח"כ כשיצא הדם הנעקר. - וזהו בכלל מה ששנה התנא דנדה מטמא בפנים כבחוץ. והנה הא דאיתא לקמן בסוגיא דפריך פשיטא, ומשני מהד"ת מיגו דמהני טבילה לדם דאיכא גואי תהני נמי להאי קמ"ל. - ולפי"ז האי חידושא שייך רק ביולדות, אבל לא בנדה דהטבילה אינו מטהר לשום דם. אבל זה ליתא דהלא כל עיקר האי חידושא שייך לאביי דסבר דאותו מקום בלוע הוי, ועל זה פריך הש"ס והלא טומאה בלוע הוי וליכא טומאה להאשה כל זמן שלא יצא הדם לחוץ. - וממילא תקשה פשיטא, ולזה משני הש"ס האי צריכותא. - אמנם לרבא דסבר דבית הסתרים הוי. נמצא דגם בשלא יצא הדם לחוץ האשה טמאה מפני הדם שבתוכה, נמצא דעיקר החידוש דלא סלקא טבילה להאשה והיא בטומאתה. - וזהו כוונת התנא שמטמאה היולדת בפנים כבחוץ, וא"כ מה חידוש הוא ביולדת יותר מלגבי נדה. - והנה כל זה קשה לפירוש התוס' דמפרש הסוגיא אליבא דאביי כמבואר. - ב אמנם יש לומר דגם לרבא תקשה מאי קמ"ל גבי יולדות. וכמו שפריך לקמן שמעתין איפריק אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה, והרי זה כמו ולטעמיך, מפני שזה תקשה לכו"ע. - והא ששמני הש"ס דהחידוש לענין הולד דבשהוציא ראשו חוץ לפרוזדור וקמ"ל דהוי כילוד אעפ"י שראשו בפנים זה מוכרח לכו"ע:

ג אבל לפי"ז יש לתמוה בעצם דינא דר' זירא שנקט להאי דינא ביולדת אשר באמת כן הוא גם בנדה, וכמו שכתבנו לעיל:

ד וכן יש לתמוה על הרמב"ם שכתב להאי דינא בה' מו"מ פר"ה ה"ג גבי יולדות, ומדוע לא נקט להאי דינא סתם בכל הנשים. - גם יש להבין מדוע השמיט לאוקימתא דהש"ס בפירושא דמתניתין דיולדת מטמא בפנים כבחוץ דהכוונה לענין ולד:

ה ונראה דהרמב"ם מפרש הסוגיא בהא דפריך הש"ס והלא טומאה בלועה היא זהו רק לאביי. אבל לרבא אתי שפיר משום דסבר ביהס"ת היא. - ועיקר חידושא דהתנא דיולדת מטמא בפנים כבחוץ הוי חידוש מיוחד ליולדת. וזהו גם דינא דר"ז אמר רב. - והיינו דיש הבדל בין טומאת נדה לטומאת יולדת. - והיינו כי טומאת נדה הטומאה באה להאשה מפני טומאת הדם וזהו כי הדם תטמא להאשה. - וממילא בסוף השביעי כשנעקר הדם והוא בבית החיצון לא הוי חידושא דהאשה טמאה מפני הדם, שהרי טומאת נדה הוא רק מפני הדם. - אמנם לא כן יולדת שכל עיקר הטומאה הוא מפני הלידה והדם נטמא מפני הלידה. - והראיה שגם בלידה יבשתא האשה טמאה, וממילא טומאת הדם באה מכח טומאת הלידה. וממילא כשטבלה ללידתה. ואזלא טומאת הלידה הוי אמינא שאזלא גם הטומאה מהדם, ולזה משמיע לן רב דהדם נשאר בטומאה והאשה טמאה בעבור הדם שבגופה, וזהו גם חידוש התנא ששנא לנו דהיולדת מטמאה בפנים כבחוץ. - ולא מהני לה הטבילה דהיולדת, וזה הוי חידוש יותר גדולה מלגבי נדה. - ומטעם זה אין הכרח לאוקמיה המשנה לפרש לענין ולד. - ולהכי כתב הרמב"ם בסתמא מימרא דר' זירא מפני שזהו חידוש מצד עצמו:

ו והנה רש"י בד"ה ונעקר דם פירש לבית החיצון ועמד שם יום או יומים, יעוי"ש. יש להבין מה בעי רש"י בזה שמפרש שעמד הדם יום או יומים, למאי נפק"מ בזה, והלא כשנעקר בזמן הטומאה אפילו בשעה אחרונה וטבלה. ג"כ כן הדין. - ואפשר דכוונת רש"י לדידן דקיי"ל כרב דאמר מעין אחד הוא. והכא המימרא ג"כ אליבא דרב ולדידי' אפילו בשופעת מימי טומאה לימי טהרה דם טהור הוא. ובאופן זה ע"כ יצא דם הנעקר עם הדם טוהר, - ולזה פירש"י שעמד הדם כן היינו דמיירי שעדיין לא בא הדם טוהר. - אבל אכתי אינו מובן למה נקט רש"י יום או יומים:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה