אור ברסלב

נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין

דף מא:

דף מא.

ד ובמקור מקומו טמא קמפליגי מר סבר מקור מקומו טמא. - ופירש"י דהטפה עצמה מטמאה במגע משום דנוגע במקור, ומקור מקומו טמא, יעוי"ש. והנה לכאורה משמע שהדם נטמא במגע המקור דהיינו שהמקור הוי אב, וממילא הוי הדם ראשון לטומאה, וא"כ אין ראשון מטמא אדם, - וא"כ קשה היאך קאמרי הש"ס לקמן דהאשה טמאה טומאת ערב. - ועוד קשה הלא הדם הזה היאך מקבל טומאה כיון שאינו לא אוכל ולא משקה. - וראיתי אח"כ בחדושי הרמב"ן שהקשה שאין לומר דנטמא הדם בנגיעה, דהלא הוי טומאת בית הסתרים, וגם הדם לא הוי לא אוכל ולא משקה, אלא גזירת הכתוב שטומאה נבראת שם מתחילה, וכל שנברא בו טמא הוא ומטמא בנגיעתו טומאת ערב במשהו כדם הנדה, דבמקומו הוא נעשה דם הנדה, יעוי"ש. - וע"כ שכן הוא דעת הרמב"ם שכתב בפר"א ממו"מ ה"ט וז"ל אשה שיצא הולד דרך דופנה ויצא עמו דם מן הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאה כדם הנדה והלידה והזיבה שהמקור מקומו טמא עכ"ל, וע"כ כוונתו כמו שכתב הרמב"ן דהדם הזה הוא דם נדה ממש. - ורק מפני שלא יצא דרך ערותה אינו מטמא אלא טומאת ערב. - אבל עכ"פ הוא דם הנדה. - וא"כ רש"י שפירש שהדם נטמא בנגיעה במקור שהוא רק טומאת מגע תמוה טובא. ה ונראה דכוונת רש"י ג"כ שהדם הוי אב הטומאה, וכמו שפירש"י לעיל ט"ז בד"ה מקור מקומו טמא. וכל דם הבא דרך שם ואפילו אינו דם נדה הוי אב הטומאה לטמא אדם טומאת ערב, יעוי"ש. - וע"כ אעפ"י שבא הטומאה בנגיעה הוי הללמ"מ שהוא אב הטומאה, ואעפ"י שזהו טומאת בית הסתרים הוי הללמ"מ שהדם מקבל טומאה להיות גם אב הטומאה, וכמו"ש שם התוס'. - וזהו גם שיטת רש"י:

ו אמנם יש הבדל בין רש"י והרמב"ם והרמב"ן, דאינהו סברי שזהו דם הנדה, ומטמא גם במשא. - אבל שיטת רש"י משמע שאין בהדם טומאת משא מפני שבא לה הטומאה מהנגיעה, - ואין לה רק טומאת מגע לחודיא, וזהו כוונת רש"י בזה שכתב שטומאת הדם בא בנגיעה. ואעפ"י שהללמ"מ שהדם הוא אב הטומאה לטמא טומאת ערב כמגע, - אבל אין זה הנדה ממש מדלא בא דרך ערותה, והרמב"ם והרמב"ן סברי שזהו ג"כ דם הנדה, רק שאינו מטמא טומאת שבעה כנדה, וגם אין עליה טומאת זיבה, - לעניני דיני זיבה, אבל הדם בעצמו הוא דם הנדה ומטמא גם במשא לטומאת ערב:

ו אמנם בהא דאיתא לעיל ט"ז הרואה דם מחמת מכה וכו' אמר רבינא לא דכו"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא. ופיר"ש וכל דם הבא דרך שם אפילו אינו דם נדה וכו' יעוי"ש, הנה בזה ודאי הדם מכה נטמא מחמת הנגיעה. - אבל הדם אין לו טומאת משא כיון שאין זה דם נדה אלא דם מכה. והא דמטמא אדם טומאת ערב הוא מהללמ"מ. - והנה להרמב"ן שמפרש שאין לטמא בנגיעה מטעם שאינו לא אוכל ולא משקה ואינו מקבל טומאה. - קשה היאך יפרש סוגיא דלעיל בדם מכה למ"ד מקור מקומו טמא ומטמא לאשה טומאת ערב, וצ"ע:

ח והנה הריטב"א מפרש מקור מקומו טמא. פירש לענין טהרות שנגעו בדם, אבל דכו"ע לא הוי דם נדה, יעוי"ש. - נראה שהוכרח לפרש כן, משום דסבר הריטב"א דהדם נטמא מהנגיעה דמקור. - וא"כ הוי דם זה ראשון לטומאה, - ואינו מטמא אדם, אלא טהרות. - אבל לפלא שלא הביא דברי הרמב"ם ופירש"י לעיל ט"ז. - ואפשר דסבר הריטב"א דביצא הדם דרך דופן ליכא הללמ"מ להיות אב הטומאה, ורש"י שפירש לעיל דהוא הללמ"מ זהו רק ביצא הדם כדרך היציאה. - ובזה מיושב הא דפירש"י הכא שהדם נטמא בנגיעה במקור, ולעיל פירש"י שהוא הללמ"מ מצד עצמו. - משום דשאני הכא מפני שיצא דרך דופן:

ט ובזה יש ליישב שיטת הרמב"ם דפסק בפר"ח מא"ב הי"ד וז"ל, וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור וכו' היא טהורה והדם טהור, יעוי"ש. אלמא דסבר מקור מקומו טהור וזהו כרבי דסבר כן כמבואר לעיל ט"ז. - ואילו בפר"א מטומאת מו"מ ה"ט כתב דהדם טמא וזהו כרבנן דר"ש דסברי מקרו מקומו טמא. - ומצאתי בס"ט סימן קפ"ח שהקשה בזה על הרמב"ם. יעוי"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דדוקא בדם סבר שזה הדם הוא דם נדה. ובזה הוי האי דם אב הטומאה. משא"כ בדם מכה סבר דהדם טהור וזהו כיון שאין טומאה לדם מכה, ובנגיעה במקור לא הוי הדם בר מקבל טומאה כיון שאינו לא אוכל ולא משקה. ורק רשב"ג בר פלוגתא דרבי דסבר המקור מקומו טמא גם בדם מכה מטעם הללמ"מ, ובזה פסק דרמב"ם כרבי. - אבל בדם ממש שבא מן המקור אעפ"י שיצא דרך דופן בזה סבר הרמב"ם שהוא דם נדה ממש לטמא טומאת ערב. - ובזה אתי שפיר שפסק הרמב"ם בדם ירוק שהוא טהור אעפ"י שמקור מקומו טמא. - וזהו ג"כ דסבר דרק בדם כזה שהוא דם נדה אמרינן מקור מקומו טמא להיות הדם טמא ומטמא, וכמוש"נ:

א שם, אמר ר' יוחנן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אילימא לטומאת שבעה חמשה דמים טמאין באשה ותו לא, אלא לטומאת ערב, ופי' רש"י טיפי מרגליות, דם לבן וצלול. - והנה מראה לבן אינו דם טמא מפני שאינו מחמשה מיני דמים. - וע"כ דהטומאה היא מפני הנגיעה בהמקור. - ולכאורה מה בא ר' יוחנן ללמדנו, הלא פשיטא דלמ"ד מקור מקומו טמא אין נפק"מ באיזה מראה הדם. כיון שאין להדם טומאת עצמן ורק מפני הנגיעה. - והרי גם דם מכה כן הדין כדאיתא לעיל בפלוגתא דתנאי. - וגם קשה פסקי הרמב"ם דפסק הכא כר' יוחנן כמבואר בפר"א ממו"מ ה"י. - ואילו בדם ירוק שג"כ אינו מחמשה מיני דמים פסק דאין לה טומאה כלל כמו"ש שם בהלכה ח' יעוי"ש. הרי חזינן דאעפ"י שסבר הרמב"ם מקור מקומו טמא. - מ"מ בעינן מראה דם גם לטומאת ערב. - וקשה טובא מ"ש מהני שתי טיפי מרגליות שהוא מראה לבן ומ"מ מטמאה טומאת ערב, ומצאתי בס"ט סימן קפ"ח שהקשה בזה. יעוי"ש:

ב ונראה דהנה יש לדייק מה זה שנקט ר' יוחנן מקור שהזיע. מה לי אם הזיע או סתם שמצאה דם כמין טיפי מרגליות. - לכן נראה דבא ללמדנו דין מחודש שהוא דוקא במקור שהזיע. - והביאור בזה דאשה שמצאה דם ירוק או דם לבן, אז אנו אומרים שהדם במראה זו גם במקור. - והתורה אמרה שאין אלו הדמים טמאים באשה. - והדם הזה שיצא לחוץ שזהו סימן שהדם במקור הוא מאלו הדמים. סבר ר' יוחנן שאין להדמים האלו טומאה כלל. - וסבר ר' יוחנן דגם דם מכה טהור. - אמנם במקור שהזיע כמין שתי טיפי מרגליות. היינו שהאשה יודעת שאלו הטיפין באו מכח הזיע. - אין זה ראיה על הדם שבמקור שהוא לבן. - אלא כן דרך הזיע שיוצא במראה לבן. - אבל הדם במקור הוא מראה ממראות המטמאות. - וכשהאשה מרגשת זיע כמין שתי טיפי מרגליות אעפ"י שהנהו הטיפין במראה לבן. - הנה כן דרך הדם הטמא להזיע מראה לבן, - ובאופן זה ברור לנו שהדם בהמקור הוא מראה טמא. - להכי יש טומאה להדם הלבן הזה להיות מטמא טומאת ערב. משא"כ בשהאשה מצאה מראה ירוק שזה סימן שגם הדם שבמקור הוא מראה טהור אז אין להדם הזה טומאה כלל. והש"ס מודיע לנו שאין סומכין על הידיעה של האשה בדבר הזיע. רק באופן שיש תרתי טיפין. אבל חדא אין לסמוך שבא מזיעת המקור. ותלינן דמעלמא אתיא היינו מן הצדדין. - ואעפ"י שהסוגיא אמרה אימור אבל הרמב"ם כתב שהוא בודאי מחוץ למקור. - ונראה עוד שמדברי ר' יוחנן למד הרמב"ם גם לדם מכה שאינה בטומאה כלל, וזהו מטעם דרק באופן שאם הדם במקור הוא דם טמא, אז יש לטמאות מטעם מקור מקומו טמא. - כמו הכא שיצא הדם דרך דופן. או באופן שהמקור הזיע. וכמוש"נ: א שם, ת"ר בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ וכו' פולטת ש"ז מנין ת"ל והיה, והביאור בפנים שיצאה מבין השינים. - אבל כל זמן שהש"ז בפנים מן השינים אינה מטמאה. - מפני שחסרה היציאה, וביותר לרבנן דר' שמעון דסברי פולטת רואה הוי כמבואר לקמן בעינן שתהיה יציאה מן המקור שזה נקראת ראיה:

ב והנה יש לעיין הא דאמרה תורה ורחצו במים וטמאו עד הערב. - שזה נאמרה גם על האשה. - והלא כשנכנסה הש"ז במקור. ועדיין לא פלטה. אמאי טעונה טבילה, וזה ודאי אם בשביל הש"ז שלא נכנסה במקור, ומונח בפנים על זה לא אמרה תורה שטעונה טבילה, לא מבעיא אם אמרינן דאותו מקום בלוע הוי, ואינה נטמאת בנגיעה, ועוד דהתורה לא ירדה לספיקות ועל תנאי באופן שהש"ז נשארה בפנים ולא נכנסה למקור, וע"כ אמרה תורה דמשמשת טעונה טבילה בלא שום תנאי, ועל כרחך על עצם השימוש אמרה תורה שטעונה טבילה כמו האיש. - אעפ"י שטרם ראתה, דהיינו גם קודם פליטה. וגם אם לא תפלוט כלל הדין שטעונה טבילה כמו האיש. ועל זה נאמר ורחשו ועל שניהם נאמרה, - מוכח מזה דעצם השימוש טעון טבילה. - והנה רבתה תורה עוד דהפליטה מהמקור נחשבת לראיה, וטעונה טבילה גם בעבור הפליטה, ונפק"מ דבשטבלה לאחר שימוש. ואח"כ פלטה טעונה טבילה שנית בעד הפליטה. - ובדבר הפליטה פליגי ר' שמעון ורבנן דרבנן סברי דמטמאה גם בפנים ולא בעינן יציאה לחוץ, ור' שמעון סבר דיה כבועלה דבענין יציאה לחוץ:

ג והנה יש להבין בהא דפריך ומי סבר ר' שמעון דיה כבועלה והתניא ורחצו במים וטמאו עד הערב מה בא זה ללמדנו וכו' אלא שטומאת בית הסתרים היא וטומאת ביהס"ת אינה מטמאה אלא שגזה"כ הוא, יעוי"ש בפירש"י, הרי שמטמאה בפנים ולא אמרינן דיה כבועלה, יעוי"ש. וקשה הא ר' שמעון אמר דינו דיה כבועלה בפולטת. - והכתוב לא מיירי בפולטת, אלא מתשמיש גרידא. - ובזה אפילו לרבנן תקשה כיון שאין כאן פולטת. - וליתא טומאה כלל. - וע"כ דאמרה תורה טבילה עבור עצם השימוש. - וכשמשני הש"ס כאן במשמשת כאן בפולטת, הביאור בזה דהגזירת הכתוב במשמשת שהטבילה באה בעבור השימוש גרידא גם בלא פליטה. - ולפי המבואר ע"כ כן גם לרבנן, וא"כ מדוע פריך הש"ס לר' שמעון, כיון דזה מוכרח גם לרבנן, - ונראה דזהו כוונת התוס' בד"ה וסבר ר"ש שכתבו וז"ל אף דרבי שמעון אדרבי שמעון פריך יעוי"ש, דלא מיבעיא דקשיא לרבנן, אלא גם אדרבי שמעון קשיא ועי' במהר"ם. - וכתבו עוד התוס' וכשמשני הש"ס כאן במשמשת אתי נמי שפיר אף לרבנן, ואיצטרך קרא למשמשת וכו' אעפ"י שלא יצא לחוץ, יעוי"ש. וזהו כמו שכתבנו. - אמנם הרמב"ן כתב דלהכי לא מקשה הש"ס לרבנן דיש לומר דלא הצריכה התורה טבילה משמשת אלא מפני פליטותה שאילו מפני שימושה טהורה היא דהא מגע הוא ואותו מקום בית הסתרים הוא למגע אבל כשהיא חוזרת ופולטת עשאה הכתוב כרואה מדכתיב יהיה וההוא גלי אורחצו במים דמשום פליטה הוא דטמאים, אלא לר"ש קשיא יעוי"ש, מבואר דלדברי הרמב"ן פליגי בזה ג"כ רבנן, ור"ש אם במשמשת בלא פליטה אם צריכה טבילה דלר"ש צריכה טבילה. ורבנן סברי דלא צריכה טבילה רק בפולטת:

ד והנה אף שהמקשה פריך לר"ש מהא דורחצו. - ולא לרבנן לפי מה שסובר רבינו הרמב"ן. אבל בהא דפריך הש"ס לאחר שמשני הש"ס כאן במשמשת כאן בפולטת, ופריך למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והא אמר רבא משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה שאי אפשר שלא תפלוט. הנה קושיא זו תקשה יותר לרבנן. - והיינו דלר"ש אפשר לאוקמי דמיירי שלא יצאת הפליטה לחוץ, אבל לרבנן דסברי שמטמאה בפנים תקשה יותר, - וכן כתב הרמב"ן יעוי"ש. - ומשני הש"ס בשהטבילוה במטה. וטהורה לשימושה. והנה לפי"ז ע"כ צריך דלמסקנא גם רבנן סברי דיש חיוב טבילה גם לשימוש גרידא בלא פליטה. - והיינו דשני דינים איכא בזה דהתורה אמרה טבילה לשימוש בלא פליטה. וזה נלמד מן ורחצו במים ובאופן שתהיה הטבילה במטה ועוד איכא באופן שהיתה פליטה לבית החיצון רבתה התורה מיהיה שמטמא בפנים:

ה וכן משמע מהא דכתב הרמב"ם בפר"ה מאבה"ט ה"ט וז"ל א' האיש וא' האשה ששמשו מטתן שניהן טמאים. ושניהן ראשון לטומאה, ואין האשה טמאה משום נוגעת בש"ז שנגיעת ביהס"ת אינה נגיעה אלא המשמשת הרי היא כרואה קרי עכ"ל, ושם בהלכה י"א כתב האשה שפלטה ש"ז וכו', יעוי"ש. הרי מבואר דסבר הרמב"ם דהמשמשת טמאה משום השימוש בעצמו אף שלא פלטה. - והנה לפי"ז ע"כ לא מהני הטבילה לטהרה מפני השימוש רק באופן שהטבילוה במטה שאז ליכא פליטה. אבל אם הלכה לטבול א"א בלא פליטה, - וזהו דינא דרבא. וגם אחרי הטבילה יש לחוש שמא נשתייר ותפלוט:

ו ובזה תמוה דברי הרמב"ם שכתב בפר"ז מתרומות ה"ז המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת בתרומה לערב. וקשה הא יש לחוש לפליטה גם לאחרי הטבילה, והיינו שמא נשתייר וכמו שמבואר בסוגיא. - והראב"ד השיג בזה. יעוי"ש. ועי' בכס"מ שכתב דהיה להרמב"ם גירסא אחרת. - ולא גריס שהטבילוה במסה. יעוי"ש. אבל תמוה דע"כ אי אזלא בכרעה יש לחוש לפליטה, ולומר דכל שלא נתהפכה בשעת תשמיש שוב אין לחוש לפליטה זהו דבר תמוה. - ואפשר לומר דהרמב"ם כלישנא אחרינא ברש"י שמפרש וז"ל מתהפכת בשעת תשמיש ואין הזרע נקלט ברחם יחד, הלכך פולטת והולכת מעט מעט, אינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת, עכ"ל. - וזהו שיטת הרמב"ם דבאינה מתהפכת בשעת תשמיש הנה בראשית הילוכה פלטה לגמרי בבת אחת. - ואין לחוש לשמא אשתייר ג"כ. - וזהו כשיטת התוס' ד"ה פולטת שכתבו, וי"ל דקרא איכא לאוקמיה דאזלא איהי בכרעה, יעוי"ש. מבואר דסברי התוס' דבמהלכת טהורה לגמרי, ולא חיישינן לשמא אשתייר. - והראב"ד ע"כ סבר דגם בשהלכה חיישינן לשמא אשתייר, ויש שיטה זו הובא ברמב"ן ג"כ. - ולשיטה זו לא מהני הלכה לטבול, ובעינן שתהיה הטבילה במטה, אבל הרמב"ם סבר דבמהלכת לטבול באופן שלא היתה מתהפכת בשעת תשמיש פלטה הכל בבת אחת. - ולא בעינן טבלה במטה. - זהו מה שנראה לפי דברי מרן הכס"מ בשיטת הרמב"ם דלא גריס בגמ' כגון שהטבילוה במטה. - והיינו דללישנא אחרינא לא צריכינן לאוקמיה בשטבלה במטה. - ואפשר דלא גרסי לה, וזהו שיטת הרמב"ם:

ז עוד נראה דהנה קשה לכאורה טובא היאך מהני הטבילה במטה הלא הוי חציצה לטבילה. - ולא מצאתי למי שיעורר בזה. - והנה אם המטה ג"כ טמאה אפשר לומר דלא הוי חציצה כמו שאיתא בחגיגה כ"ב אבל בכלי טמא מגו דסלקא טבילה וכו'. - אבל אם המטה טהורה קשה היאך סלקא טבילה לאשה הא הוי חציצה. - אמנם אם המטה ג"כ טמאה יצוייר שפלטה ש"ז גם על המטה ונטמאת מהש"ז שהוא אב הטומאה. - אבל אם לא פלטה על המטה, - אין להמטה טומאה, דהרי ע"כ כיון דהאיש והאשה אינן אלא ראשון לטומאה, ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה. - והנה הא דאמר רבא משמשת כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט. - ע"כ הכוונה פליטה לחוץ. - דאל"כ מאי פריך הש"ס לעיל לר' שמעון מהא דאמר רבא. - הלא יש לומר דלר' שמעון אינו מטמא עד שתצא לחוץ. וא"כ אפשר שטבלה, והפליטה לא יצאת לחוץ. - וע"כ דסבר רבא א"א שלא תפלוט היינו פליטה דחוץ ג"כ. וכן פירשו הראשונים. - ח והנה הא דמוקי הש"ס במסקנא דלרבא נמי שהטבילוה במטה, הוא לתרץ דלא סמכינן אהא דאזלא איהי בכרעא משום חששא דדלמא אשתייר. אבל כשטבלה במטה ולא פלטה סלקא לה הטבילה. - ע"כ מיירי באופן שקודם שטבלה היתה מתהפכת, ופלטה מעט מעט לחוץ וע"כ נטמאת גם המטה. והוי טבילה מעליא. - ולאחר הטבילה אינה מתהפכת עוד, ומותרת באכילת תרומה. - ובזה יצאנו מחששא דדלמא אשתייר. אבל כל זה לר' שמעון דסבר דבעינן שתצא לחוץ. אמנם לרבנן דסברי דפולטת מטמאה גם בפנים, - ולטומאה זו לא אפשר להטבילה במטה כיון שהמטה לא נטמאת הוית חציצה. - ולפי"ז אין עצה לצאת מחששא דאשתייר, - וסמכינן בזה אדינא דהיינו עצם הדין דבהלכה בהדי דקאזלה שדיתיה. - ויש בזה גם חזקה כמו שפירש"י, וזהו שיטת הרמב"ם דהשמיט שהטבילוה במטה. - והיינו דמפרש כיון שזהו רק עצה טובה לצאת מחששא דאשתייר. - ועצה זו ל"ש אלא לר' שמעון דסבר דפולטת מטמאה רק בשיצאת לחוץ. אבל לרבנן ליכא עצה זו, - וכיון שקיי"ל כרבנן. סמכינן אעיקר הדין:

ט והנה בעיקר הא דאמר רבא כל שלשה ימים א"א שלא תפלוט, ומזה פריך הש"ס לר' היאך טובלת לשימושה וטהורה כיון שתפלוט אח"כ. - וקשה הא אפשר לתת מוך באותו מקום שלא תפלוט לחוץ. - בשלמא לרבנן לא מהני מוך כיון דסברי דפולטת מטמא בפנים כבחוץ. - והמוך לא מהני לסגור המקור שלא יפלוט פנימה. - אבל זה ודאי מהני שלא תפלוט חוצה. - ותאכל בתרומה תיכף לאחר הטבילה לשימושה. - והתוס' ביבמות ל"ד ד"ה התורה כתבו וז"ל או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט יעוי"ש. - והנה מרן הגרע"א מציין לדברי התוס' ואולי כוונתו לזה, ואפשר לומר דאסור לאשה ליתן מוך לאחר תשמיש משום השחתת זרע, ושאני התם ביבמות דמיירי בביאה ראשונה שאינה ראויה להזריע. וכמו שפירש"י שם. - אבל קשה לשיטת הר"ת ביבמות י"ב ד"ה שלש דלאחר תשמיש מותרת לתת מוך, יעוי"ש. א"כ תקשה מדוע פריך הש"ס הכא לר"ש ולא משני שנותנת מוך. - ומזה נראה שזה תעכב הטבילה מטעם שאותו מקום נקרא ביהס"ת ובעינן ראוי לביאת מים. - ומזה מוכח דראוי לביאת מים הוא מדאורייתא, וזהו דלא כהריטב"א בקדושין כ"ה שכתב בשם רבו שהוא מדרבנן. ומזה מוכח דלדעת הר"ת ע"כ מפרש סוגיא דידן דלא תוכל לעכב הפליטה לחוץ על ידי סתימה דמוך משום דבעינן ראוי לביאת מים מן התורה. - והריטב"א בשם רבו יפרש הסוגיא משום איסור השחתת זרע. - נמצא דיוצא מסוגיא זו אחת משתים או דאסור לאשה ליתן מוך באותו מקום גם אחר תשמיש. או דבעינן ראוי לביאת מים מן התורה:

תוכן העניינים

נזר הקודש - נדה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה