נזר הקודש - נדה· הרב משה רוזין
דף מ.
א יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה. - ביאור הדברים אם לא ראתה דם, והיינו שהיתה לידה יבשתא. - ובילדה דרך רחם יש לה טומאת לידה לזכר ז' ולנקבה י"ד, אפילו לא ראתה דם. - אבל ביצא דרך דופן ולא ראתה דם בלידה. - ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם ממילא היא טהורה לגמרי, וזהו שאמרו חכמים אין לה ימי טומאה. וממילא אין לה ימי טהרה, - דהרי כל עיקר של ימי טהרה הוא בשביל הטומאת לידה הבאה מקודם, וכיון שאין לה טומאת לידה אין לה ימי טוהר. - והנה באופן שראתה דם דרך רחם. אם בימי נדה היא נדה. ואם בימי זיבה הרי היא זבה. - וכן כתב הרמב"ם בפר"י מאי"ב ה"ה וז"ל המקשה וילדה ולד דרך הדופן הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבה, או נדה. וכן בשו"ע סו"ס קצ"ד כתב יוצ"ד אם לא יצא דם אלא דרך דופן אמו טהורה מלידה ומנדה ומזיבה, יעוי"ש. הרי מבואר דבאופן שיצא הדם דרך רחם טמאה היא מנדה או מזיבה. - נמצא דהמשנה מתפרשא או בלידה יבשתא ולמ"ד אפשר לפתיה"מ בלא דם, או דמיירי שיצא דם דרך דופן. - ואם מיירי שיצא דם דרך רחם טהורה היא מטומאת לידה, אבל טמאה היא כטומאת נדה דהיינו ז' ימים בין לזכר בין לנקבה. - וממילא אין לה שייכות לימי טוהר:
ב והנה לפי"ז יש לדייק בהא שכתבו התוס' לעיל ל"ו ד"ה והלכתא למ"ד דשני מעינות הן נסתם הטמא ונפתח הטהור, אמאי אין נותנין לה ימי טוהר, ותירצו וז"ל וי"ל דאין נותנין לה ימי טוהר איכא לאוקמי לענין שאם ראתה ביום ז' לזכר, או ביום י"ד לנקבה דהויא תחילת נדה דאין טומאת לידה עליה יעוי"ש, וקשה מה שייך לומר י"ד לנקבה, דהרי כיון שאין לה טומאת לידה, א"כ כל דם שתראה הרי היא נדה. - וע"כ דליתא בה שבועים לנקבה, וצ"ע:
שם, ר' שמעון אומר הרי"ז כילוד. - מבואר בגמ' דיליף מאשר תלד: ג והנה הלכה בזה כרבנן דר' שמעון, וכמו שפסק הרמב"ם בפר"ה מאי"ב ה"ה יעוי"ש, ולפי זה יש לתמוה בזה שכתב בפירה"מ והלכה כר' שמעון, ואפשר שט"ס יש בזה:
ד שם, כל הנשים מטמאות בבית החיצון, ופירש"י לענין נדה. - ומשמע דזבה לא הוי כן הדין, אלא הוי דומיא דזב שאינו מטמא עד שתצא לחוץ, ומבואר לעיל דהוקשו זבה לזב. - אבל לפי"ז תקשה סיפא דחשיב התנא זב שאינו מטמא עד שתצא הטומאה לחוץ, ולא חשיב זבה, וכן איתא לקמן מ"א בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ. ואין לי אלא נדה, זבה מניין ת"ל זובה בבשרה. ומצאתי בתוסיו"ט שהקשה כן על הר"ב יעוי"ש. ולפלא שלא הקשה כן גם על פירש"י. - ואפשר דכוונת רש"י משום דעיקר הלימוד בנדה כתיב כמו"ש רש"י לקמן, ואע"ג דבנדה כתיב מדאפקיה בלשון זיבה ילפינן זיבה יעוי"ש. - עוד יש לומר דכוונת רש"י לאפוקי פולטת דפליג בזה ר' שמעון לקמן ואמר דיק כבועלה. - והכא לא פליג ר' שמעון, וע"כ דלא מיירי המשנה בפולטת אעפ"י דקתני כל הנשים, ולזה בא רש"י לפרש נדה וגם זבה בכלל נדה, אבל לא מיירי בפולטת:
ה שם, אבל הזב ובע"ק אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ. - ואיתא לקמן דילפינן מדכתיב זב מבשרו עד שתצא זובו מבשרו. - וכתבו התוס' שם ד"ה עד דאי לאו קרא הוי ילפינן מנדה וזבה ופולטת במה הצד יעוי"ש. - והנה הרמב"ם בפר"ה מאבוה"ט ה"א כתב להאי דינא בבע"ק יעוי"ש, וקשה מדוע לא הביא הרמב"ם דינו של זב. - שאינו מטמא עד שתצא הזוב לחוץ. - ואפשר לומר שזה נכלל בזה שכתב, ואין הרואה טמא עד שתצא ממנו. ומדכתב ואין הרואה יש בכלל זה כל שטמא בדין רואה וגם זב בכלל. - אבל תמוה דהלא כיון דבעינן לזה קרא מיוחד, שפיר היה לרבינו להביא זה מפורש, והנה לש"ז מביא קרא מיוחד. - ולזב לא כתב כלום, וצ"ע:
ו ואפשר שסבר הרמב"ם דעיקר הקרא מבשרו דרשינן למעט באופן שבא מחמת אונס דאינו מטמא. - כדאיתא לעיל ל"ה, - והא דדרשו מבשרו לומר שמטמא רק כשיצא לחוץ הוא אסמכתא משום דלא בעינן קרא לזה וכמו שהקשו התוס' שם דמהיכי תיתי לומר שיטמא בפנים כבחוץ. והיינו דכל טומאתו מחמת רואה בעינן יציאה לחוץ:
ז גמרא, מאי טעמייהו דרבנן. - והנה מדפריך ארבנן מ"ט ע"כ מצד הסברא לידה דרך דופן הוי לידה מעליא. - ולפי"ז קשה מדוע פריך הש"ס לקמן מ"ט דר"ש. והרשב"א והריטב"א הקשו בזה, יעוי"ש ונראה כמו"ש התוס' דסברה הש"ס דבאמת יש למעט יוצ"ד מגז"ש מבכור. ורק מפני שיש ייתור קרא דאשר תלד דע"כ אתי לרבות כל לידה. - ולזה פריך מאי טעמייהו דרבנן, - והא דפריך אח"כ מ"ט דר"ש, נראה משום דיש למעט יוצ"ד מתלד כמו שממעטין יוצ"ד בקרבן מאשר יולד, - ועל זה אמר ר"ש דתלד אתי לרבות. וזהו כמו שפירש"י דתלד מיותר, וע"כ דאתי לרבות כל לידה, דלמעט לא צריך קרא. והיינו כיון דכתיב וילדה זכר דסתם וילדה הכוונה דרך לידה ואם לא היה כתיב תלד, - ע"כ האי וילדה קאי גם אנקבה. - וממילא ממועט יוצ"ד, וע"כ אתי קרא לרבות יוצ"ד, - ועוד דלר"ש אתא קרא לרבות, וזהו שדריש לרבות נימוך הולד. - ולפי"ז גם תלד לרבות אתא וזהו לרבות יוצ"ד. - וזהו כי מעניניה דקרא לרבות בא:
ח ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' בכורות מ"ו לרש"י שפירש דממועט יוצ"ד שאינו בכור לנחלה מדכתיב וילדו לו דרך לידה, והרי הכא בעינן דכי תזריע למעט יוצ"ד. הרי דמשמעות לידה לא ממעטין יוצ"ד יעוי"ש. והנה לכאורה יש להקשות דהרי גבי קרבנות ממעטין יוצ"ד מהא דכתיב כי יולד דבעינן דרך לידה פרט ליוצ"ד. ומזה ראיה לפירש"י. - וע"כ האי סוגיא הכא דבעינן קרא למעט יוצ"ד מהא דכי תזריע. - שאני הכא דע"כ אין למעט מתלד. - מטעם דכתיב מקודם וילדה דזה קאי לזכר ולנקבה, ומזה יש למעט יוצ"ד. - וע"כ דתלד דכתיב בתריה ע"כ לרבות בא. ולהכי כתבה תורה כי תזריע למקום שמזרעת למעט יוצ"ד. - ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בפיה"מ בכריתות פר"א דכתב וז"ל וחכמים אומרים וילדה עד שתלד ממקום הולד יעוי"ש. ותמוה טובא הלא חכמים ממעטין יוצ"ד מהא דכתיב כי תזריע ממקום שמזרעת כמו שאיתא הכא בסוגיא. וכן איתא שם בכריתות ז' ע"ב. - וא"כ מדוע כתב הרמב"ם דהמיעוט ליוצ"ד מדכתיב וילדה. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דהכוונה משום דלמעט יוצ"ד סגי גם מהא דכתיב וילדה דהפירוש דרך לידה. - וממילא לא בעינן הא דתלד למעט יוצ"ד. וע"כ תלד בא לרבות, וזהו לר"ש מרבה יוצ"ד ולרבנן מרבה טו"א: ח תניא בספרא פ' תזריע וילדה פרט לשילדה לפני הדבור יכול שאני מוציא את שעיברה לפני הדבור וילדה לאחר הדבור, ת"ל ואם נקבה תלד אין הדבר תלוי אלא בלידה ע"כ. - והנה לימוד זה נפק"מ ג"כ לזמן הזה בגיורת שנתגיירה מעוברת וילדה משנתגיירה דיש לה דין טומאת לידה לכל הפרטים. אבל קשה דלפי"ז לא הוי תלד מיותר. - איברא דיש לומר דזהו טעם דהרמב"ם בפיה"מ שכתב שם דדרשי ר"ש ורבנן מהא דכתיב ואם לרבות לידה אחרת, יעוי"ש. - וזהו מפני הלימוד שבספרא דדריש תלד לדרשא אחרת, ומצאתי בערוך לנר שהעיר בזה. - אמנם הגאון מלבי"ם מפרש בדרשא דהספרא שם דהלימוד שהעיקר תלוי בלידה כונת הספרא מדלא אמר הכתוב תזריע ותלד. וכתיב ואם נקבה תלד. ובזה לא כתוב תזריע סמוך לתלד זה תוכן כוונתו שם. יעוי"ש, ובזה אתי שפיר הסוגיא. ולפלא שלא העיר מפירושו של הרמב"ם:
י ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם להאי דינא דהספרא דהעיבור שקודם הדבור. - והלידה לאחר הדבור שהעיקר תלוי בלידה, - ואם מפני שאין זה שייך עכשיו לאחר שנתנה תורה. - אבל הלא נפק"מ לענין גיורת כמו"ש לעיל. - ואפשר שכיון שאין זה מפורש להדיא לענין גיורת. - ואין דרכו של הרמב"ם לכתוב אלא מה שמפורש להדיא. - וכיון דהספרא מדבר מה שקודם הדבור. וזה לא שייך עתה. - והנפק"מ לדינא עתה לענין גיורת לא תניא בהדיא. - ולענין עצם הדין יש ללמוד מהא דתניא בחולין קל"ד האשה שנתגיירה ואין ידוע אם עד שלא נתגיירה ילדה וכו' הרי זו טמאה מספק ואין חטאתה נאכלת, ומזה נשמע שהעיקר תלוי בלידה, - והלכה זו מביא הרמב"ם בפר"א הי"א ממחוסרי כפרה - וע"כ התנא למד דין זה מהלימוד דהספרא דהעיבור שקודם הדבור לא נחשב להיות פוטר, וזהו מפני שהעיקר תלוי בלידה:
יא שם, סד"א ה"מ בתרי עיבורי, אבל בחד עיבורא כגון יהודה וחזקיה בני רבי חייא אימר בחד קרבן סגי לה קמ"ל יעוי"ש. והנה מבואר מזה דסברי רבנן דגם בחד עיבורא, והשני נולד אחר מלאת, והיינו כמו בבני ר' חייא שהשני נולד אחרי ג' חדשים מחוייבת שני קרבנות. - ונפלאתי מדוע השמיט הרמב"ם להלכה זו. - וגם תמהני על הנו"כ שלא עמדו בזה. וצ"ע: